אגדת שטח: זיל E167

אוצרות הטבע של אמא רוסיה נמצאים ברובם במרחבים האדירים של סיביר, המכוסה כולה בשלג נצחי. בשטח הזה כמעט ואין כבישים סלולים, ובעת שהשלג מפשיר מעט הדרכים הופכות לאמבטיות בוץ ענקיות, בלתי עבירות בעליל. כדי להגיע בכל זאת לאתרי הכרייה ולשדות הנפט, תעשיית הרכב הסובייטית פיתחה ארנסל גדול של משאיות רבות-מינוע, היכולות להתמודד עם תנאים אלה. מרביתן, אגב, פותחו במקביל גם לצרכים צבאיים, שכן הצבא האדום היה צריך גם הוא להתנייד באותם תנאים...

בתחילה, התבססו יצרניות המשאיות ברוסיה על העתקת דגמים אמריקאיים, שהגיעו לברית המועצות כחלק מהסיוע שניתן לה בתקופת מלחמת העולם השנייה. מאוחר יותר, החל גם פיתוח עצמאי, שקיבל דחיפה גדולה עם תחילתה של המלחמה הקרה והצורך לבנות כלי רכב ענקיים לצרכי שינוע של טילים בליסטיים.

למשאיות הרוסיות יצא מוניטין של כלים קשוחים, בנויים חזק ופשוט, כדי שיוכלו לשרוד את התנאים הקשים וכדי שאפשר יהיה לתקן כל תקלה כמעט גם בתנאי שדה. במשאיות כאלה לא מוצאים יותר מדי טכנולוגיות פורצות דרך, וגם סביבת הנהג היא לא משהו שכדאי לדבר עליו...

אבל היו פה ושם גם הבלחות, יצירות מוטוריות מדהימות. כמו למשל הזיל E167, כשהאותE עומדת עבור Experimetal - ניסיוני. משאית זו תוכננה במחלקת הפיתוח של מפעל זיל, ככלי שנועד לצרכים אזרחיים, בעיקר לצורך נסיעה בשלג בתולי, בדרכים בוציות ובמקווי מים רדודים. תפיסת התכנון נלקחה מנושא הטילים זיל 135 וכך גם כ-70 אחוז מהחלקים.

הפיתוח החל בתחילת שנות ה-60, ונסיעות המבחן החלו ב-1963. מדובר במפלצת ענקית: משאית 6X6, שאורכה למעלה מתשעה מטר, רוחבה יותר משלושה מטר וכך גם הגובה שלה. עם כל הגודל הזה, הכלי שקל בסך הכל שבעה טון, בזכות מרכב שנבנה כולו מפיברגלס, כמו גם הג'נטים הענקיים שרק הליבה שלהם נוצרה מפלדה.

שלושת זוגות הגלגלים הורכבו במרחק שווה האחד מהשני, כשבקדמיים ובאחוריים לכל גלגל יש מתלה נפרד, בעוד האמצעיים מחוברים בצורה קשיחה לשלדה. רכובה על צמיגים בגודל 21X28 (בערך 1.80 מטר בקוטר) עם שליטה בלחץ האוויר תוך כדי נסיעה, נתוני העבירות של המשאית מדהימים: מרווח גחון של 85 ס''מ, זווית גישה של 42 מעלות ונטישה של 57 מעלות, טיפוס קיר אנכי של מטר גובה, מעבר תעלה של שני מטר רוחב, צליחת מכשול מים בעומק של 1.8 מטר ונסיעה בשלג טרי בעומק מטר אחד. קוטר הסיבוב, למרות האורך, עמד על 11.9 מטר בלבד, בזכות היגוי גם בגלגלים האחוריים.

אבל החלק המעניין ביותר בכל העסק היה מערכת ההנעה: שני מנועי בנזין V-8 בנפח 3.5 ליטר, שכל אחד הפיק 180 כ''ס, הותקנו מאחרי תא הנהג. מכל מנוע יצא גל הינע לצד אחד של הרכב, ודרך מערכת גלי הינע ודיפרנציאלים הניע את הגלגלים של אותו צד. כדי להבין כיצד פעלה המערכת, היעזרו באיורים ובסרטון המצורף בסוף.

כדי לשמור על נסיעה חלקה ככל האפשר ולמנוע איבודי כוח בעת העברת הילוכים, הותקנה במשאית תיבת הילוכים הידרו-פלנטרית. תיבה זו אפשרה מצד אחד מהירות זחילה של 0.5 קמ''ש ומהצד השני מהירות מירבית של 65 קמ''ש עם מעמס מלא של חמישה טון, שאחר כך הוגדל לשבעה טון. צריכת הדלק עמדה על ליטר לק''מ וכדי להגמיע את המולך הותקנו שישה מיכלי דלק, בנפח כולל של 900 ליטר.

במהלך שלוש שנים של נסיעות מבחן, עבר הרכב כ-20 אלף ק''מ בתנאים קשים ביותר, בהם הפגין יכולות יוצאות דופן. תוך כדי המבחנים, רוחב המרכב צומצם ל-2.8 מטר כדי להתאימו לנסיעה בדרכי יער צרות, הוכנסו שיפורים במערכת קירור המנוע ובבידוד תא הנוסעים, אבל בסופו של דבר הוחלט שהרכב המדהים הזה לא יגיע לייצור סדרתי.

לא ברור בדיוק כמה משאיות כאלו נבנו בזמנו. היו דגמים דומים, אבל לא זהים. מהכלים ששרדו, אף אחד אינו בכושר נסיעה היום.

סרטון המדגים את יכולות ה-167

סרטון של זיל 135, עם מערכת הנעה דומה לזו של ה-167

דרכי הבוץ בסיביר. לא פלא שגדלים שם צ'אגינים