שטח 4X4

סיכום דקאר Dakar 2015

הקאמבק שלא היה - מיני המשיכה לככב על החולות בדרום אמריקה, בעוד האיום של פיג'ו לא התממש.
אלי שאולי, מגזין אוטו, מביא לנו סיכום נוסף של הדקאר.
תצלומים: יצרנים

מאת: אלי שאולי - מגזין אוטו

02/03/15

נראה שהרגע הדרמטי ביותר במירוץ הדקאר של 2015 אירע בכלל אי שם בתחילת 2014, כאשר פיג'ו חשפה את ה-2008 דקאר.

אוהדי הראלי הוותיקים, אלה שעקבו אחריו כאשר הוא עדיין הסתיים בדקאר (או לפחות ליד), וודאי מחו דמעה כאשר שמעו על כך שפיג'ו מתכוונת לחזור למירוץ האגדי.

דקאר 2015 - 9000 ק''מ, 14 יום, שלוש מדינות - 30/11/2014

פיג'ו בדקאר

אחרי הכל, היתה זו פיג'ו ששינתה את פני הדקאר לנצח כשהפנתה אליו את ה-205 טורבו האדירה, פליטת גרופ-B, באמצע שנות השמונים. ה-205 הביאה למרוץ המדברי קצב בלתי נתפש – ואת הכסף הגדול. ה-205 כבשה את המדבר בסערה עם שמות אגדיים כמו ארי וטאנן (ניצח שלוש פעמים), יוהא קאנקונן (פעם אחת) וג'קי איקס. היא גם שנתה את פני האירוע ללא היכר, והפכה אותו להרבה יותר מקצועני ומסחרי, ופחות הרפתקאת מדבר של חובבי הרפתקאות מטורפים. פיג'ו שלטה באירוע בין 1987 ל-1990 (ארבעה ניצחונות רצופים) כאשר ה-205 שינתה פניה ל-405 ובהמשך עברה הסבה לסיטרואן ZX, שהביאה אף היא 4 ניצחונות בדקאר בין 1991 ל-1996.

לכן כאשר פיג'ו סיפרה שהיא עומדת לחזור לאירוע רב ההילה עם צוות נהגים חלומי – סטפן פטרהאנסל, קרלוס סיינז וסריל דפרה – הציפיות היו עצומות. רבים ציפו כי פיג'ו תשים קץ לשליטה של מיני בדקאר, ותמנע ממנה ניצחון רביעי ברציפות.

אומנם פיג'ו בחרה בתצורת הנעה אחורית בלבד, במקום כפולה – וצריך לפשפש עמוק בהיסטוריה כדי למצוא את הפעם האחרונה בה ניצח רכב הנעה אחורית בדקאר – אבל במבנה הזה טמונים לא מעט יתרונות טכניים מבחינת התקנות, עם אפשרות למשקל קל יותר, חישוקים גדולים יותר ומרווח גחון משופר מהותית. כך שהמתח בהחלט הצטבר באוויר לקראת הזינוק, אך גם הספקות – האם פיג'ו התכוננה טוב מספיק לארוע? האם המכונית שלה בשלה להתמודדות מול המיני הבדוקה והבשלה?

אגב, כמו המיני, גם פיג'ו בחרה במנוע דיזל (3.2 ליטר עם 340 כ''ס, לעומת 3.0 ליטר עם 320 כ''ס במיני).

והתשובות?

מירוץ הדקאר ה-36 במספר, השביעי שנערך בדרום אמריקה, יצא לדרך קצת אחרי פתיחת השנה החדשה. הוא זינק מארגנטינה, ועבר דרך צ'ילה ובוליביה לפני שחזר לבואנוס איירס.

למירוץ זינקו 420 מתחרים, מתוכם רק 216 הגיעו לקו הסיום אחרי 9000 ק''מ ו-13 ימי תחרות, והתשובה לקריאת התיגר הצרפתית ניתנו מהר ובאופן אכזרי.

כנראה שהצרפתים שכחו עד כמה המירוץ הזה תובעני וקשה, ועד כמה חשוב בו הניסיון המצטבר. כשניתן אות הפתיחה, הסבירה ארמדת המיני (שמונה מכוניות) שצריך יותר מעיצוב יפה וסיסמאות כדי לנצח אותה, שולחים את אנשי פיג'ו לתת הסברים על כך ש''עצם ההתייצבות היא ההישג הגדול'' וש''הם מתייחסים למירוץ כעוד שלב בפיתוח המכונית''.

אבל גם אם מיני הוכיחה שהיא עדיין הדומיננטית בדקאר, היו לה סיבות טובות לדאגה, כשחלק משחקני המפתח שלה יצאו מהמשחק כבר בשלבי הפתיחה, משאירים את התוצאה הסופית תלויה יותר מדי (לטעם אנשי מיני) במזל. הדוגמא הבולטת ביותר היא נאני רומא, המנצח של דקאר 2014, שאיבד כל סיכוי מעשי לשחזר את ההישג קילומטרים ספורים מהזינוק, כשמשאבת המים שלו כשלה באופן פתאומי, והשאירה אותו להמתין לגרירה.

העיכוב העצום הוציא אותו מהמשחק, והפך אותו בעצם לחלק מצוות התמיכה. ה''קינוח'' מבחינתו הייתה התהפכות קשה ביום העשירי. למצב הרוח במיני לא עזרה העובדה שנאסר אל-עטיה הקטארי, שניצח ביום הראשון, ספג עונש על מהירות מופרזת בקטע מוגבל מהירות (בדרך כלל במעבר ליד ריכוזי אוכלוסיה) והתדרדר לאחור.

אורלנדו טראנובה הארגנטינאי ניצל זאת כדי לעלות למקום הראשון במיני שלו, אבל בהמשך התהפך, סבל משבר במתלה ויצא אף הוא מהמשחק. אל-עטיה חזר למקום הראשון כבר ביום השני, ושלושה ניצחונות בששת הימים הראשונים אפשרו לו לבנות פער נאה של 11 דקות על ג'ינייל דה וילייר בטויוטה היילקס, ולבסס את יתרונו. הנהג הדרום אפריקאי (מנצח 2009 ומקום רביעי אשתקד), היה לאורך כל האירוע היחיד שהצליח לשמור את אל-עטיה בין הכוונות ולהוות איום כלשהו.

הצוות הדרום אפריקאי עובד על פיתוח המכונית הזו כבר כמה שנים, ונראה שהשנה היא הבשילה לכדי איום משמעותי על ההגמוניה של מיני. לבחירה שלהם במנוע בנזין (בניגוד לדיזל במיני ופיג'ו), שנהנה השנה מאפשרות למשקל כללי קל יותר וכונס אוויר גדול יותר למגדש, כנראה יש חלק בכך.

דה-וילייר התקרב אל אל-עטיה כדי שמונה דקות אחרי היום השביעי, שחלקו נערך בגבהים של 3500 מ', מנצל את העובדה שאל-עטיה סבל ממחלת גבהים שפגעה קשות בזמנים שהשיג.

הקטארי עצר שלוש פעמים כדי להקיא וסבל מכאבי ראש קשים בכל קפיצה, ודה-וילייר לא ריחם. אבל ביום התשיעי איבד דה-וילייר זמן יקר בשל טעויות בניווט, והלחץ הוסר מעל אל-עטיה, שניהל מירוץ אחראי למדי. הפער בינם בסוף המירוץ עמד על 35 דקות (מתוך 40:32:25 שעות).

יאזיד אל-ראג'י, שהגיע בפעם הראשונה לדקאר, גם הוא בטנדר של טויוטה, הסתמן כהפתעת המירוץ כאשר השתלט על המקום השלישי במשך רב המרוץ. אבל הוא פרש לקראת סוף האירוע בגלל תקלה, והמקום על הפודיום נפל כפרי בשל לידיו של קריסטוף הולוציץ' הפולני, במיני. בסופו של דבר תפסו מכוניות של מיני ארבעה מקומות בחמישיה הראשונה.

ופיג'ו?

הקבוצה שחזרה לזירה אחרי 25 שנים בפירוש אכזבה. פטרהנסל, שמחזיק בשיא הנצחונות בדקאר (11 פעמים, שש פעמים עם אופנוע וחמש עם מכונית) הסתפק במקום ה-11, בעוד סיריל דפרה, שניצח חמש פעמים על אופנועים, כנראה לא יזכר בשנת הבכורה שלו מאחורי ההגה בחיוך – הוא סיים במקום ה-34 המאכזב.

קרלוס סיינז, שהיה בתחילת הדרך המהיר בין נהגי פיג'ו והצליח וזינב במיני, סבל מתקלות קשות ביום הרביעי והתרסק ונאלץ לפרוש ביום החמישי.

עוד רכב הנעה אחורית, שכבר שנים מדגדג את המובילים אבל לא מצליח להתבסס בצמרת, הוא ה''האמר'' של רובי גורדון האמריקאי. הוא הגיע השנה עם גרסה מקוצרת של רכב המרוץ שלו (שעדיין קרוא על שם המותג שנעלם כבר), שהיתה אמורה לשפר את ביצועיו בקטעים הצפופים של המרוץ, אבל סבל משפע תקלות, כולל התחממות בלמים, שדרדרו אותו למקום ה-19.

הקרב הצמוד

בתחום האופנועים ציפו כולם לתחרות קשה וצמודה בין שני הרוכבים הספרדיים, מארק קומה ב-KTM לג'ון ברדה בהונדה, וזה אכן קרה. ברדה נטל את ההובלה במחצית הראשונה של המירוץ, אבל הכל השתנה באמצע האירוע.

באיזור ימות המלח של יוני סבל ברדה מתקלה חמורה במנוע. הוא נגרר לאורך הקטע על ידי חברו לקבוצה והפסיד שלוש שעות וכל סיכוי לניצחון.

קומה נטל את ההובלה ולא אפשר לפאולו גונקלבס (הונדה) להתקרב, מבטיח את ניצחונו החמישי בדקאר. הוא השווה בכך את הישגו של סיריל דספרה, ונמצא במרחק ניצחון אחד משיאו של פטרהנסל. טובי פרייס (KTM) הגיע למקום שלישי במירוץ הראשון שלו בדקאר(!) ואילו ליה סנז עשתה היסטוריה עם מקום תשיעי, הטוב ביותר לרוכבת בדקאר. למרבה הצער, גם השנה גבה המרוץ הקשה מחיר בחיי אדם – מייקל הרניק, רוכב פולני שהשתתף בפעם הראשונה בדקאר, נהרג בתאונה.