מסע חוצה נגב - פסח 2015

מעוניין?

שבועיים לפני  פסח, הודעת ס.מ.ס מאתר השטח מקפיצה אותי משלוותי -  טיול חוצה נגב, שלושה ימים. שדה בוקר עד אילת. מעוניין?

בלי לחשוב פעמיים הקלדתי ''כן'' והחלו ההכנות.

הובלת מסע שכזה, 320 ק''מ בשטח עם קילומטראז' יומי ממוצע תלת-ספרתי בשבילים שלאו דווקא קלים וזורמים, זה אתגר רציני גם עבור הסופה הנאמנה שלי.

הקדשתי כמה ימים פנויים להכנת הג'יפ וישיבה על המפות – תיכנון ציר הטיול, נקודות העניין, נקודות להפסקות, מיקום חניוני הלילה, תכנון נקודות ליציאה מהירה מהשטח במקרה שיווצר הצורך... לאט לאט התווספו השמות לרשימת המשתתפים ולמרות שהטיול הוגדר ברמת עבירות בינונית עם כמה מעברים קשים, הסתבר שלא רק שהקבוצה כוללת גם כמה ילדים קטנים, אלא שחלק מכלי הרכב אינם מהקטגוריה המאוד קשוחה.

הדאיג אותי במיוחד נושא הצמיגים – צמיגי הכביש נמוכי החתך בכלי הרכב החדישים הם בעלי דופן רגישה ואני חששתי מקריעת צמיגים ופנצ'רים מרובים. הימים חלפו, רשימת הטיול התמלאה, ציוד הטיולים והחילוצים הועמס על הסופה ובבוקר יום שני, ה-6.4.15, השכמנו קום ויצאנו דרומה, למפגש ראשון עם הקבוצה בתחנת הדלק בשדה בוקר.

היום הראשון:

שדה-בוקר – מעלה צין – גשר הרכבת – נחל חווה – מסעף שלוחת צלמון – בקעת אבו-טריפה – מעלה נוח – חניון הר ארדון

09:00 בבוקר. תחנת הדלק בשדה-בוקר הומה רכבי שטח. מסתבר שאנחנו לא הקבוצה היחידה שנפגשת כאן להתחלת טיול...

משתתפי מסע חוצה נגב מגיעים בזה אחר זה. חוץ מהסופה שלי יש לנו כאן דיסקברי דור ראשון משופר ומוגבה, חמוש בכננת, על צמיגי שטח וכפול-נעילות, צמד לנדקרוזרים, צמד גרנד ויטארות, זוג ג'ימנים סטנדרטיים, דימקס אחד, טראקאן אחד, פאג'רו אחד ו... גם דייהטסו טריוס!

אבל מוגבה וממוגן והעיקר - עם נהג מנוסה ושש אלי קרב.... אנחנו מתאספים להיכרות, חלוקת מכשירי קשר ותדריך קצר, הוראות בטיחות, הסבר כללי על המסלול, ויוצאים לדרך.

הדרך לכיוון ציר נחל צין חולפת חיש קל, אנחנו עוברים במהירות את מינחת שדה בוקר ויורדים במעלה צין. השביל מלא במטיילים רגליים ובפרייבטים ואנחנו נדרשים לזהירות והתחשבות, ולפתע הטלפון מצלצל, רכב אחד משלנו תקוע במינחת שדה בוקר.

הקבוצה עוצרת וממתינה ואני נוסע בחזרה למינחת – שם עומד בצד הפאג'רו ומנוע הדיזל שלו דומם – מסתבר שתידלק בטעות בנזין במקום סולר... עבורו הטיול הסתיים עוד לפני שהתחיל וחבל – אבל הנזק למנוע כבר נגרם, הוא לא יוכל להמשיך איתנו וייאלץ להמתין לגרר.

ממשיכים בדרך. חולפים על פני הצומת המוביל למעלה זיק וממשיכים לכיוון מזרח, עוברים מתחת לגשר הרכבת של נחל צין, שכשנבנה בשנות ה-80 נחשב לגשר הרכב הארוך והגבוה ביותר בישראל ובמזרח התיכון, (וכיום נושל מתוארו ע''י הגשר בעמק איילון), ופונים ימינה לכיוון נחל חווה.

גם כאן ממתין לנו גשר רכבת, הרבה פחות גבוה ומרשים, אבל טומן בחובו אתגר כפול: השביל שאנו נוסעים עליו עובר מתחת לגשר, המעבר נמוך מאוד ואפשרי רק לכלי רכב נמוכים ו/או ללא גגון.

כל היתר ייאלצו לטפס ב''מעבר ג'וני'' שמשמאל לגשר – עליונת קצרצרה אך תחוחה ותלולה עם כמה הצלבות, ממנה יטפסו לכיוון מסילת הרכבת, ייסעו לאורכה כ-100 מטרים, יחצו את הפסים במעבר מוסדר סלול באספלט, ויחזרו מערבה, לגלישה אל צידו השני של הגשר שם ימתינו לנו שאר חברי הקבוצה שעברו מתחת לגשר.

העלייה ב''מעבר ג'וני'' אינה קלה. חלק מהכלים הצליחו לטפס לאחר כמה נסיונות, שניים אחרים נזקקו למשיכה ברצועה והיתר עברו מתחת לגשר.

לאחר העיכוב הקל, אנו ממשיכים באפיק נחל חווה ומטפסים לכיוון מסעף הדרכים של שלוחת צלמון, כאשר משמאלנו הר מרזבה, ואז גולשים בשביל הכחול לכיוון ציר נחל טרף, הלא הוא ''בקעת אבו-טריפה''.

הציר הזה יפהפה ופראי, אבל גם מפותל, טרשי ובהחלט לא זורם ולא מהיר. פה ושם נדרשת הכוונה של הכלים הנמוכים על מנת להימנע מפגיעות בצמיגים ובגחון ושעת הצהריים המאוחרת מעוררת את הבטן המקרקרת. נדרשת עצירת מנוחה והמקום אותו תיכננו להפסקה עדיין רחוק, וכך אנו עוצרים סמוך להר ארחות, חלק מהאנשים מאלתרים ציליות, שולחנות נפתחים – חבורה רצינית יש לי כאן!

הזמן טס ואין לנו זמן להתמהמה. עוד כברת דרך לא קצרה ולא קלה לפנינו ואם אנחנו רוצים לתפוס מקום בחניון הר ארדון לפני רדת החשיכה, צריכים להזדרז. קבוצת ג'יפאים שפגשנו ונוסעת בכיוון ההפוך מדווחת שהמעבר ב''פרסת טרף'' בואכה ראש מעלה נוח, אינו קל ומאחלים לנו בהצלחה... ואני כבר מכין את עצמי נפשית לסאגת משיכות-רצועה נוספת.

הסופה והדיסקברי המשופרים מטפסים ומתמקמים בראש המעבר לצורך משיכת המתקשים. יוסי כבר מתכונן לפתוח את הכננת... אבל מסתבר שהדרך שעברנו היום חישלה את הנהגים לקראת המעבר הזה – כולם ללא יוצא מין הכלל, כולל בר בגרנד-ויטארה הסטנדרטית ואלון בטריוס, הפגינו נהיגה מדוייקת ונחושה וטיפסו בהצלחה בנסיון הראשון, כבוד!

ירידת מעלה נוח עוברת ללא דרמות, עדיין אור יום בחוץ וחיש קל אנו מגיעים לחניון הלילה  המרהיב של הר ארדון. זהו אחד החניונים החביבים עלי ביותר בזכות נוף מכתש רמון המרהיב הנשקף ממנו ומיקומו במדרון המערבי של הר ארדון שמבטיח שהשמש לא קופחת עליו לפני 08:00-09:00 בבוקר, אבל אני לא היחיד שבנה על החניון הזה וכאשר אנו מגיעים אליו, הוא כבר עמוס למדי.

בכל זאת מצאנו מקום לכל הקבוצה והתמקמנו לחניית לילה. אוהלים מוקמים, מנגלים ומדורות מותנעים, הפויקה נותנת עבודה בקול בעבוע, בקבוקי יין נלגמים.... אנחנו עייפים אבל טעים ונעים לנו, ואחרי שמילאנו א תהבטן במטעמים, קצת לפני חצות כולם כבר נוחרים בנחת. לילה טוב!

היום השני:

ארדון – נחל נקרות – מיצד קצרה – מואה – נחל עשוש – חניון ברק

המסלול המתוכנן ליום השני ארוך יותר מאתמול וכלל בתחילה את טיפוס מעלה עשוש וירידת מעלה ורדית, אבל לנוכח הימצאות כלים רכים יחסית בשיירה דוגמת הטריוס ושתי גרנד-ויטארות, החלטנו לוותר על מעלה עשוש ולנסוע בציר העוקף דרך נחל עשוש.

בכל מקרה, אנחנו מתחילים בתוואי ''דרך הבשמים'' הנבטית לאורך נחל נקרות. על ירידת מעלה דקלים ויתרנו – מאז שהמעלה יושר וטופל, אין בו אתגר כלשהו והכניסה לנקרות דרך נחל ארדון יפה יותר – הצבעים האדמדמים והדייק מרהיבי עין, תענוג לנסוע כאן לאט ולהתבשם מהשקט, הצבעים ותצורות הסלע הדרמטיות.

ירידת מדרגת הנקרות מתבצעת בזהירות מרובה ועם הכוונה מבחוץ ואנחנו ממשיכים בדרכנו על מצע הנחל החצצי בין מצוקים מרהיבים ורבי הוד, מתפתלים בין בולדרים גדולים. עד מהרה הדרך חסומה – פאג'רו קינג שבא ממולנו תקוע היטב על גחונו מעל לסלע גדול, ארבעת גלגליו מפרפרים חסרי אחיזה. אין ברירה אלא לסייע בחילוץ. הפאג'רו כבד ותקוע חזק, אבל הסופה לא מוותרת. משיכה ברצועה ועוד אחת, והוא מחולץ ואנחנו יכולים להמשיך. עצירה מול מצד נקרות, הסבר קצר על דרך הבשמים, הנבטים, שיירות הגמלים נושאי הסחורות  שעברו כאן לפני שנים רבות ואנו מטפסים למיצד קצרה להפסקה קלה על מנת להתבשם מהנוף. למרות שחם מאוד בחוץ, בקצרה האויר צלול ומשיב נפש. גם הירידה מקצרה מעט טכנית ומלווה בהכוונה מבחוץ על מנת לא לגרום לנזק לכלי הרכב. עצי השיטה המצלים לאורך נחל עומר הם לוקיישן מושלם להפסקת צהריים שלאחריה אנו מגיעים לחורבות העיר הנבטית מואה. זו הזדמנות לגיחה קצרה אל כביש הערבה ולתחנת הדלק של עין יהב על מנת לתדלק.

מכאן אנו מקצרים על הכביש ומעט לפני הישוב החדש צוקים, אנו נכנסים שוב לשטח לכיוון נחל עשוש. הזמן כבר קצר, ולמרות שחלקנו רצה לנסות את כוחו במעלה עשוש, אנו מוותרים וממשיכים היישר לנחל עשוש, עוד עצירה קצרה במעוק עשוש, הידוע יותר כ''קיר הצעקות'' שמחזיר הד חזק, ואנו חוברים מחדש לציר הראשי וירודים בו דרומה לכיוון רמת ברק.

השמש הנוטה לשקוע לא מאפשרת להמשיך לכיוון מעלה ורדית, ומתקבלת פה אחד ההחלטה להעביר את הלילה בחניון ברק הקרוב, הסמוך לכביש הערבה.

חניון ברק אינו מציע נוף מרהיב דוגמת חניון ארדון, אבל הוא גדול ונוח מאוד, פחות צפוף וכל החבורה יכולה להתפרש בו בנוחות.

אחרי היום החם והמתיש, אין כמו מקלחת מרעננת מהג'ריקנים שעמדו כל היום בשמש והמים בהם חמים ונעימים. כמעט כמו בבית! הירח שעולה מעל לגבעה שממזרח רק מוסיף הוד והדר לתפאורה, ורק סיימתי להתקלח, וכבר ניחוח הבשר הנצלה על המנגלים מגרה את בלוטות הטעם, שוב נשלפים בקבוקי היין האדום, לקינוח תותים ואננס טריים עם קצפת... תענוג.

שבעים ומרוצים אנו מתרסקים באוהל לשינה עמוקה ועריבה. לילה טוב.

היום השלישי:

חניון ברק – הנחלים הגדולים (ציחור, חיון, צניפים) – שער צניפים – גב צניפים – בקעת עובדה – נחל בטמים – נחל עתק – באר אורה

היום השלישי והאחרון של הטיול שהוא גם הארוך מכולם מבחינת מרחקים, מתחיל ברגל שמאל. בדיקת תקינות של הג'יפ שלי לפני תחילת תנועה מגלה כי הוא לא עומד ישר. אום בנדנדה של קפיץ אחורי שמאלי השתחרר, הבורג נשלף החוצה, אחת מאוזני הנדנדה התעקמה. אבל אנחנו לא מתרגשים.

ארגז כלים וברגייה נשלפים, ובעזרת שמעון ארליך ויוסי מור ושני ג'קים, הסופה מונפת למעלה חיש-קל, אזני הנדנדה מפורקות ומיושרות בכמה מכות פטיש 2 ק''ג מכוונות היטב, בורג ואום חדשים מוכנסים למקומם ומהודקים היטב, והסופה שוב כשירה לתנועה תוך פחות מחצי שעה! תודה חברים.

אבל אם חשבנו שתלאות היום תמו – טעינו. הן רק התחילו. בעליה לרמת ברק, דן - אחד ממשתתפי הטיול חש ברע. הוא סובל מסחרחורת ובחילות וחושש להמשיך לנהוג. מתקבלת החלטה לפנות אותו מהשטח.

כמלאך מהשמיים נופל עלינו מורן, פקח שמורת עשוש ואיש יקר, שעוזב הכל ומסייע בהזעקת רופא ואמבולנס צבאי מחטמ''ר עין יהב, ועד שאנחנו מגיעים לכביש, הרופא והאמבולנס כבר חוברים אלינו.

הכל בסדר בסה''כ, דן קיבל טיפול ראשוני בשטח, הרגשתו משתפרת במהרה והאמבולנס משוחרר לדרכו, אבל הרופא לא לוקח סיכונים ומחליט בכל זאת לפנות אותו ברכבו הפרטי למרפאה בצופר.

בינתיים הקבוצה נוסעת לפונדק ה-101 (''כושי'') בבאר מנוחה כדי להמתין במקום קריר ומוצל עם גלידה ושתיה קרה, ואנוכי ביחד עם מיכה שנוהג את הלנדקרוזר של דן מלווים את הרופא למרפאה בצופר, שם דן מקבל עירוי ונח, ולאחר כחצי שעה הרופא משחרר אותנו לדרכנו.

דן השתחרר מהמרפאה מאוחר יותר לאחר שהרגשתו השתפרה ונהג הביתה בחזרה בשלום. אבל הטיול צריך להימשך, בינתיים איבדנו זמן יקר ועוד כברת מדבר גדולה לפנינו. אני מחליט לוותר על מעלה ורדית והנסיעה בנחל פארן, ולהיכנס לנחל צניפים היישר מצומת ציחור וכביש 40.

קל מאוד לפספס את השביל השחור שמתחבר לכביש - והבירבור הבלתי נמנע מגיע. התנועה והניווט על צירי הטנקים המאובקים שמדרום לנחל צניפים לא קלים, אבל הודות לתוכנת הניווט של דורון אני יודע בדיוק איפה אני נמצא ולאחר כרבע שעה של חיפושים נמצא השביל המיוחל ושוב אנו דוהרים דרום-מערבה לכיוון שער צניפים.

נחל צניפים ומקבצי עצי השיטה המצלים שלו הם אבן שואבת למטיילים וכל כמה דקות אנו פוגשים בחבורות של ג'יפאים, חלקם מכרים ותיקים מטיולים והרפתקאות שטח רבות.

אי אפשר לוותר על עצירה, לחיצות ידיים וחיבוקים, אבל אין לנו זמן לשיחות בטלות. ארוחת צהריים בשער צניפים בצל עץ שיטה רחב-נוף, הילדים מטפסים על הגבעות שמסביב, קצת פחות חם היום והאווירה נינוחה.

לאחר הארוחה, מתארגנים בזריזות ונוסעים לגב צניפים. יש עדיין מים בגב, מעט חומים וגם העומק כבר לא עובר את גובה הברך, אכזבה קלה לאלו שקיוו לשכשך בו, אבל הוא עדיין יפהפה ושווה ביקור.

השביל האדום שנמתח מגב צניפים לכיוון בקעת עובדה ארוך מאוד, אבל מהיר וזורם. כאן אפשר להגביר קצב ואפילו לדגדג פה ושם מהירות תלת ספרתית, ואנו מגיעים מהר מאוד לכביש המוביל ליישוב שחרות ונכנסים לדיונה הגדולה והתלולה בחולות כסוי. אטרקציה גדולה לילדים שלא מוותרים על טיפוס נחוש לראש הדיונה והתגלגלות הכרחית במדרון החולי הזהוב והרך...

הדרך דרומה נמתחת לאורך גדר שדה התעופה עובדה וכאן מתחי לאחד הצירים הקשים לתנועה בטיול ובנגב כולו – דרך רחבה, סלולה היטב לכאורה, אבל כל-כולה רצופה בהדורים (''קורדרוי'') שמוציאים סתימות מהשיניים ומפרקים את כלי הרכב בכל מהירות שתבחרו לנסוע.

8 הק''מ הללו, קצרים לכאורה אבל ארוכים ומתישים כאורך הגלות, מתגלים כבעלי פוטנציאל לגרימת נזקים יותר מכל הסלעים והבולדרים לאורך הטיול כולו. כאשר נדמה שעברנו את הויה-דולורוזה הזו בשלום והכניסה לנחל בטמים כבר מולנו – שוב השיירה עוצרת. אחד מצמיגי הויטארה של בר נכנע להדורים.

החלפת הגלגל זריזה ומהירה במיוחד אבל השמש כבר נוטה לשקוע ולפנינו עוד 25 ק''מ של תנועה בציר הררי תלול ואיטי – ירידת מעלה סיירים ונחל עתק. הנוף כאן עוצר נשימה, פראי ודרמטי ביותר והכל בצבעים המרהיבים של שעת לפנות ערב טרם שקיעת השמש - שרק מסיחים עוד יותר את תשומת הלב מהדרך - ויש לנהוג במשנה זהירות באופן מיוחד. אבל לאחר שלושה ימי נהיגת שטח אינטנסיבית, החבורה שלנו כבר מנוסה ומשופשפת וקצת לאחר ירידת החשיכה, כולנו מתייצבים בכביש הפנימי של באר אורה, סמוך לכביש הערבה. מולנו מתנוצצים האורות של אילת ועקבה – עשינו את זה! חצינו את הנגב, 320 ק''מ קשים בשטח בשלושה ימים ארוכים. עלינו עליות, ירדנו ירידות, התגברנו על מכשולים, התעייפנו, הזענו, התלכלכנו באבק, התברברנו מעט, התגברנו על תקלות טכניות ואירועי בלת''מ, והכל ברוח טובה, בחיוכים ובכיף. היה טיול נפלא.