דף מתוך

בין פסגות העולם - לדאק בלי החבר'ה - כתבה וצילמה: ד"ר דרורה בהרל

מסע מיוחד אל הצ'אנג-טאנג (Chang-Thang) – "אזור המישורים הגבוהים" או "אזור האגמים הגבוהים" שבמזרח לדאק, על גבול סין, ההימלאיה ההודית.

28 בספטמבר 2015 – 10 באוקטובר 2015
חלק ראשון מתוך רשמי המסע.
כתבה: ד"ר דרורה בהרל
עריכה: שלומית פרי, "מילה במילה" www.shlomitp.com

צ'ו-מרירי במלוא תפארתו

צ'ו-מרירי במלוא תפארתוצ'ו-מרירי במלוא תפארתו

הרבה פעמים קורה שמסיימים טיול מופלא ומבטיחים לעצמנו שנחזור שוב לאותו מקום. בניגוד למקרים שזה לא קורה, אני ללדאק – חזרתי. ברגשות מעורבים ירדתי מהמטוס בלה. המראות הנהדרים, הגבהים, הפסגות מכוסות השלג או בעצם קרחונים, הקרירות המרעננת ואדם חייכני וחם, טאשי, הקבילו את פני בשדה התעופה בלדאק, אבל בו-זמנית הרגשתי כאילו לא הייתי כאן מעולם. כל תא בגופי נפתח כדי לספוג ולהפנים את היופי המדהים כל כך. נראה שהייתי מוכנה להרפתקה החדשה שלי.

לפני שנתיים (יולי 2013), כשחזרתי מהביקור הראשון שלי בלדאק, ''... הבטחתי לעצמי שאשתדל לבקר כאן שוב... אני רוצה לראות שוב את הנופים עוצרי הנשימה, אני רוצה לחוות את כל מה שהתפספס לי הפעם - לא רק לראות מקומות נפלאים, אלא לחוות מפגש בלתי אמצעי עם התושבים האדיבים והחביבים ואורח חייהם. ואני מקווה להתראות בשנה הבאה.''

משאלת לב

במילים אלה סיימתי את הפרק על הטיול ללדאק (עמ' 120) בספרי יומני מסע – לטייל עם מוגבלות, שהתפרסם לפני קצת יותר משנה (קישור לספר). בליבי אמרתי שאשוב ללדאק, אבל בלי החבר'ה, כלומר לא בטיול מאורגן עם כל הלחצים של חברי הקבוצה ושל לוח זמנים אלא לבד, כלומר עם מדריך צמוד. כמובן שחשבתי על טאשי (המדריך המקומי שנלווה אלינו בטיול ללדאק לפני שנתיים), בשל ''נאמנותו, תמיכתו, סיועו ללא לאות וללא תלונה והידיעה שרק בזכותו הצלחתי להתמודד עם הקשיים הפיזיים של הטיול'' (עמ' 126 בספרי שמוזכר לעיל). נשארתי איתו בקשר אי-מייל, וכך יכולתי להתקשר איתו ולסכם לגבי הטיול הבא לפי מסלול ששלחתי אליו, מסלול שאיתי שביט, המדריך מהטיול הקודם להימלאיה ההודית ולצפון הודו, עזר לי לתכנן בהתאם ליעדים בלדאק, שעליהם קראתי באתרים שונים באינטרנט שאסור להחמיצם. טאשי הסכים לקבל על עצמו את המשימה, ועם דברתו של איתי שביט, ''על טאשי אפשר לסמוך בעיניים עצומות'', משאלתי לבקר שוב בלדאק הלכה וקרמה עור וגידים.

אזור המישורים הגבוהים

בעצם השם צ'אנג-טאנג – ''אזור המישורים הגבוהים'' או ''אזור האגמים הגבוהים'' – יש משהו קסום ומעורר התרגשות. רמת צ'אנג-טאנג (Chang Tang), הנמשכת עמוק לתוך טיבט בגובה של יותר מ-4,000 מטר, היא אחד המקומות השוממים והמרוחקים באזור לדאק (Ladakh). הביקור בה, בייחוד כשמדובר בטיול עצמאי ופרטי, הוא הזדמנות בשבילי לראות שילוב של נופים דרמטיים, שפע מים ותצורות סלע מחודדות, שדות שעורה וחורשות צפצפה (שלא ראיתי בביקורי הקודם) ויותר מכך: לפגוש אנשים ולהתבונן באורח חייהם, שלא השתנה זה מאות שנים.

הקשיים העיקריים, שמראש הוזהרתי עליהם טרם צאתי לדרך, היו בראש ובראשונה השהייה, ובעיקר השינה, בגובה רב כל כך (בממוצע 5-4 ק''מ מעל פני הים), בייחוד לאחר שעברתי כריתה של אחת מאונות הריאה בגלל חשד לגידול, ולכן עלול להיות לי קושי בהסתגלות לאוויר הדליל; הקור, בייחוד כשמדובר בשינה באוהלים בטמפרטורה של מתחת ל-0; ובידודו וניתוקו של האזור, שרק מטיילים בודדים מגיעים אליו, לרבות עמק לאהול-ספיטי, שגם הוא נכלל בתוכנית הטיול, וכל זה במשך שהייה של 10 ימים לפחות. 

היציאה למסע, שלושת הימים הראשונים בלֶה והסתגלות לאוויר דליל

ההגעה ללה, המכונה בירת ההימלאיה ההודית, כוללת טיסה ארוכה ובעיקר מתישה בשלושה מטוסים שונים, לרבות שתי חניות ביניים. מצוידת בכל התרופות האנטיביוטיות לכל הכולירות שאני עלולה להיתקל בהן בהודו, ובעיקר באורמוקס - אותו ''כדור פלא'' שאמור לעזור לגוף להסתגל לאוויר דליל - עליתי בנתב''ג על המטוס שאמור להנחית אותי באיסטנבול, חניית הביניים הראשונה שלי. כבר בנתב''ג התחלתי להריח צרות: ההמראה התאחרה ביותר מחצי שעה, כאשר חניית הביניים המקורית באיסטנבול היתה אמורה להיות בסה''כ שעתיים, שגם זה זמן גבולי (אבל אפשרי) ועכשיו היא התקצרה. באיסטנבול זירזתי את הדייל שליווה אותי, כולי מתח ועצבים, כיוון שהעלייה למטוס לדלהי כבר החלה. הגענו בזמן לטיסה הארוכה (כמעט 6 שעות), שנחתה בזמן בדלהי. 

בטרמינל הבינלאומי בניו-דלהי

בטרמינל הבינלאומי בניו-דלהיבטרמינל הבינלאומי בניו-דלהי

זוהי חניית הביניים השנייה, השעה 4.00 לפנות בוקר וגם כאן צריך להזדרז כי אותו זמן גבולי של שעתיים מפריד ביני לבין הטיסה ללֶה. ועוד צריך לאסוף את הכבודה, לצאת משדה התעופה הבינלאומי ולתפוס את השאטל לשדה התעופה המקומי. למזלי ולהפתעתי טאשי דאג לאדם שיפגוש אותי בשדה התעופה הבינלאומי ויסיע אותי ברכבו לשדה התעופה המקומי. השעה 6.00 ואני ממריאה. זכרתי כי עדיף לשבת במושבים השמאליים של המטוס, כי רק משם רואים היטב וכמובן אפשר גם לצלם מחלון המטוס את הפסגות המושלגות של רכסי ההימלאיה כאשר מתקרבים ללֶה. 

פסגות רכס ההימלאיה מחלון המטוס

פסגות רכס ההימלאיה מחלון המטוספסגות רכס ההימלאיה מחלון המטוס

ליבי רועד מהתרגשות כאשר הפסגות המושלגות מגיחות מבעד לעננים, וככל שהמטוס מנמיך גובה ומתקרב ללה אני מתרגשת לגלות שאני מזהה את נהר האינדוס הזורם מתחתי, את ''שמיכות הטלאים'' בצבעי ירוק וצהוב של חלקות האדמה המעובדות של היישובים שליד הנהר, ואז גם מסלול הנחיתה מופיע בחלון ואני יודעת שאכן חזרתי ללֶה. שעה טיסה מדלהי ואני בבירת חבל לדאק.

נהר האינדוס בפאתי לה מחלון המטוס

נהר האינדוס בפאתי לה מחלון המטוסנהר האינדוס בפאתי לה מחלון המטוס

טאשי מחכה לי ביציאה משדה התעופה. לחיצת יד חזקה וקצרה ואנו בדרכנו למלון, שבו אשהה בשני הלילות הבאים לצורך הסתגלות והתאקלמות לאוויר הדליל בגובה 3.5 ק''מ מעל פני הים. ההסתגלות לא בהכרח משמעה ישיבה בחוסר מעש במלון, אלא סיורים בסביבות לה. 

נשים לדאקיות מוכרות מרכולתן ברחוב הראשי ב-לה

נשים לדאקיות מוכרות מרכולתן ברחוב הראשי ב-להנשים לדאקיות מוכרות מרכולתן ברחוב הראשי ב-לה

היום הראשון היה קשה לאחר לילה ארוך וטיסה מתישה ומתוחה. ואכן הקדשתי את שעות הבוקר למנוחה קצרה, שלאחריה התברר לי שריווי החמצן שלי בדם נמוך להחריד. לא נכנסתי לפאניקה, כי ידעתי שזה עלול לקרות. צלצלתי לטאשי והודעתי שאני זקוקה לחמצן. כעבור 5 דקות הוא הופיע עם בלון חמצן ומה שמכונה ''משקפיים'' ששמים באף, התקין, חיבר, הסדיר את זרם זרימת החמצן, נשאר איתי בחדר להשגחה וכעבור 10 דקות חזר ריווי החמצן לערך נורמלי.

נערה מתקינה את מרצפות המדרכה ברחוב הראשי ב-לה

נערה מתקינה את מרצפות המדרכה ברחוב הראשי ב-להנערה מתקינה את מרצפות המדרכה ברחוב הראשי ב-לה

נשמתי לרווחה ויחד עם זאת ידעתי שקרוב לוודאי עוד אזדקק לתוספת חמצן במהלך שלושת הימים, ובעיקר הלילות הבאים, ובלון החמצן נשאר איתי. האמת? במהלך הימים הבאים לא הזדקקתי כלל לחמצן, אבל בלילות כשהשינה רדודה יותר, מדי פעם הייתי מתעוררת ו''ניזונה'' מתוספת חמצן. השתחררתי לגמרי מהבלון לאחר הלילה הרביעי במחנה האוהלים שבאגם פאנג-גונג.

סטופה שאנטי הנראית מכל מקום בעיר לה

סטופה שאנטי הנראית מכל מקום בעיר להסטופה שאנטי הנראית מכל מקום בעיר לה

אחרי ארוחת צהריים ומנוחה קלה יצאנו לטייל קצת ברחוב הראשי של לה, בעיקר כי הייתי צריכה להמיר דולרים לרופי, אבל גם כדי לקנות מפה טובה של אזור לדאק ושמיכה כפולה עבה וחמה, שתשמש אותי בלילות השינה באוהלים (לא סחבתי מהבית שק שינה).
הרחוב הראשי של לה מזכיר את עבודות הרכבת הקלה בתל אביב יותר מאשר את הרחוב שזכרתי מלפני שנתיים. נערכות בו עבודות שיפוצים והכל חפור, בכל מקום ערמות של חומרי בנייה וגם קצת פועלים. בעיני זה נראה כבלגן אמיתי.

המסגד החדש ברחוב הראשי של לה

המסגד החדש ברחוב הראשי של לההמסגד החדש ברחוב הראשי של לה

למחרת בבוקר נסענו לבקר בגומפה ריזוֹנג (גוֹמפה הוא הכינוי המקומי למנזר, שבדרך כלל ממוקם במקום נישא, לרוב מעל כפר התומך בו כלכלית). היא מרוחקת כ-70 ק''מ מהעיר לה, נמצאת במקום מבודד בתוך עמק, ממש באמצע שום מקום, וגובהה בערך כגובהה של העיר, אבל הדרך לשם פשוט מרשימה על אף צחיחותה. לכל אורכה היא משקיפה אל נוף פתוח של שכבות סלע אנכיות בצורות מרשימות וצבעוניות כפי שרק הטבע יודע לפסל ולצבוע ואל הנהר הזורם למטה.

שכבות סלע אנכיות בצורות מרשימות וצבעוניות בדרך לגומפה ריזונג

שכבות סלע אנכיות בצורות מרשימות וצבעוניות בדרך לגומפה ריזונגשכבות סלע אנכיות בצורות מרשימות וצבעוניות בדרך לגומפה ריזונג

במהלך הדרך ישנה נקודת תצפית, שבה אנו עוצרים, איך לא, ומתבוננים במפגש דרמטי בין שני נהרות ענק, הזנסקר והאינדוס,  שצבע מימיהם שונה. קו ברור ולא דמיוני מורה על המפגש ומדגיש את שני הצבעים השונים של הנהרות.

מי נהר הזנסקר לא נטמעים בתוך מי נהר האינדוס ולהיפך – כל נהר שומר על ייחודו, והכי מעניין הוא, שבחורף הזנסקר קופא והאינדוס לא – הוא ממשיך לזרום באון. גם בנקודת המפגש הייחודית הזו כל נהר שומר על תכונותיו. מימי נהר הזנסקר לא מפשירים אפילו בנקודת המפגש ומימי נהר האינדוס לא קופאים.

מפגש בין שני נהרות ענק, הזנסקר מימין והאינדוס משמאל

מפגש בין שני נהרות ענק, הזנסקר מימין והאינדוס משמאלמפגש בין שני נהרות ענק, הזנסקר מימין והאינדוס משמאל

הייחוד של גומפה ריזונג בכך שהיא אינה ממוקמת בכפר, אלא מבודדת ונמצאת בליבו של נוף פראי עם נחלים ועצים. הגומפה משקיפה על כל היופי הזה מגבעה רמה וחדרי התפילה ובתי הנזירים, שעובדים ולומדים בהם, בנויים על מדרונות הגבעה.

שער הכניסה למתחם גומפה ריזונג והגומפה עצמה מעבר לפיתול

שער הכניסה למתחם גומפה ריזונג והגומפה עצמה מעבר לפיתולשער הכניסה למתחם גומפה ריזונג והגומפה עצמה מעבר לפיתול

למזלי אפשר היה להגיע עם הרכב עד המדרגות המוליכות על תוך הגומפה, שלא בדומה לגומפות אחרות שביקרתי בהן לפני שנתיים, בהן מדרון תלול, שהנסיעה בו אסורה, הוליך אל מדרגות הגומפה (אולי טאשי במיוחד בחר בשבילי גומפה שלא צריך להתאמץ ולטפס אליה). עלינו למעלה ועברנו דרך מעברים צרים עם דלתות נמוכות, ששם גרים הנזירים.

דלת אולם התפילה בגומפה ריזונג

דלת אולם התפילה בגומפה ריזונגדלת אולם התפילה בגומפה ריזונג

הגומפה עצמה מאוד יפה ושורה בה אווירת קדושה, עם מספר פסלים מרהיבים בגודלם ובצבעוניותם ולצידם פסלים קטנים יותר היוצרים סיפור שלם ומרתק, קישוטים מעניינים וקערות עם שמנים ופרחים, ומסביב ציורי הקיר אשר לכאורה חוזרים על עצמם. לאחר שביקרנו במספר חדרי תפילה שמנו פעמינו אל בית הספר לנערים, הממוקם לרגלי הגבעה. הגענו בדיוק בהפסקת ארוחת הצהריים, ובחצר ראינו נזיר יושב לו בנחת מתחת לשמשייה אדומה, שהצלה מקרני השמש החמות, עם כמה פרחי כמורה שעזרו לו, כשלידם סירים גדולים לחלוקת הארוחה ותלמידיו עומדים בטור מסודר. קדושתה של גומפה ריזונג הוא בכך שהיא נוסדה על ידי הדלאי לאמה ה-10 בשנת 1829.

ילדים בטור לארוחת צהריים בביה"ס לנערים בגומפה ריזונג

ילדים בטור לארוחת צהריים בביה"ס לנערים בגומפה ריזונגילדים בטור לארוחת צהריים בביה

בתוכנית של היום היה גם לבקר בכפר אלצ'י ובגומפה שם, שהיא מאוד עתיקה (נוסדה במאה ה-11) ומפורסמת בציורי הקיר שלה, אבל באלצ'י כבר הייתי לפני שנתיים. אמנם גומפה זו היא בין היחידות באזור שאינן ממוקמות על מצוק ובמקום לטפס אליה במעלה תלול ואחר כך לדדות על המדרגות הרבות יורדים אליה בשביל מתון, מוצל ונוח, אבל בדרך חזרה צריך לעלות את הירידה הנעימה.

החלטתי לוותר על הביקור בה בעיקר כי בדרך אל הכפר ראינו שדות ריקים משיבולי החיטה, כלומר החמצנו את הקציר שאותו רציתי לראות. חזרנו ללה בשעות אחה''צ.

סטופות בדרך לכפר אלצ'י

סטופות בדרך לכפר אלצ'יסטופות בדרך לכפר אלצ'י

ביום השלישי, היום האחרון להסתגלות, העפלנו בבוקר לקרדונג-לה (Kardong La) – המעבר המוטורי הגבוה בעולם, שמגיע ל-5602 מטר. גם כאן הייתי לפני שנתיים, אבל הנסיעה לשם והשהייה הקצרה יחסית היא לא רק חוויה בפני עצמה, אלא חלק מההסתגלות לאוויר הדליל. וכאן לא אתאמץ יותר מדי למצוא מילים לתאר את הדרך ופשוט אצטט מספרי (עמ' 113): ''דרך אספלט צרה, פתלתלה ומדי פעם גם משובשת, מובילה מהעיר לה למעבר ההרים, והרכב מטפס לאט ובזהירות. במהלך חצי שעת הנסיעה הראשונה בין פיתול אחד למשנהו אפשר עדיין לראות את לה, ובעיקר את שאנטי סטופה הבוהקת בלובנה למרחקים.

 

פאתי לה בעלייה לקרדונג-לה (המבנה הלבן מימין הוא שאנטי סטופה)

פאתי לה בעלייה לקרדונג-לה (המבנה הלבן מימין הוא שאנטי סטופה)פאתי לה בעלייה לקרדונג-לה (המבנה הלבן מימין הוא שאנטי סטופה)

אט-אט הם נעלמים משדה הראייה לטובת הרכסים הגבוהים והמצוקים הקירחים והאפורים, שפסגותיהם מושלגות מלוא האופק. הנופים מרהיבי עין, כך שעל אף קשיי הנסיעה נהניתי מכל רגע. הטיפוס למרומי המעבר חושף מרחבים פרועים ומציג לראווה את השכבות הגיאולוגיות שקומטו ב'ברוטליות' ונותרו כשהן מופנות אל-על – תזכורת לכוחות הטקטוניים האדירים שיצרו את רכס ההימלאיה.''

 

אלא שהשנה נכונה לי הפתעה: אכן פסגות ההרים מושלגות והמצוקים קירחים ואפורים-חומים בדיוק כמו לפני שנתיים, אבל הרכסים הגבוהים מכוסים פריחה מרהיבה בשלל צבעים: צהוב, סגול, אדום וירוק מכל עבר – מראה נפלא של המדבר המתעורר והפורח. זוהי תופעה ייחודית, שהתרחשה השנה כיוון שמזג האוויר קצת הפתיע את אזור לדאק ובחודש יולי ירדו כאן גם גשמים וגם שלג. נראה לי שזכיתי לראות לפחות חלק מהמדבר בצל ההרים

הגבוה הזה כשהוא ירוק.

המדבר הפורח: בן חרצית צפוף במעלה הדרך אל קארדונג-לה

המדבר הפורח: בן חרצית צפוף במעלה הדרך אל קארדונג-לההמדבר הפורח: בן חרצית צפוף במעלה הדרך אל קארדונג-לה

פריחה נפלאה ומקסימה זו ליוותה אותי גם בהמשך, בדרך אל האגמים הגבוהים, וגם בעמק לאהול-ספיטי.

בעלייה לקרדונג-לה אנחנו חולפים על פני מכוּרי האדרנלין, הרוכבים על אופניים או אופנועים, וכאלה פגשנו גם בדרך הטרשית לאזור האגמים הגבוהים.

להמשך עברו לדף 2 >>>

רוכב אופניים במעלה הדרך לקארדונג-לה

רוכב אופניים במעלה הדרך לקארדונג-להרוכב אופניים במעלה הדרך לקארדונג-לה

היום, בסוף חודש אוגוסט, מזג האוויר קריר ונעים ואין שום קושי לצעוד במעבר המוטורי הגבוה בעולם בגובה של יותר מ-5.5 ק''מ. טאשי מצלם אותי, אני מצלמת את טאשי ולובסנג, הנהג החביב שלנו, מצלם את שנינו.

טאשי ואני במעבר המוטורי הגבוה בעולם קארדונג-לה 5602 מטר

טאשי ואני במעבר המוטורי הגבוה בעולם קארדונג-לה 5602 מטרטאשי ואני במעבר המוטורי הגבוה בעולם קארדונג-לה 5602 מטר

לאחר ארוחת צהריים במלון שמנו פעמינו לכפר סטוק (Stok), כ-14 ק''מ דרומית-מערבית לעיר לה. כאן נמצא הארמון, שבו חיו המלך והמלכה של ממלכת לדאק עד יום מותם (המלך האחרון מת בשנת 1974). הכפר בנוי במפוזר ובין הבתים יש שדות חיטה ירוקים. הארמון בנוי על צוק, מתנשא מעל הכפר ונותן הרגשה כאילו חוזרים 200 שנה בזמן. כיום משמש הארמון מוזיאון לחפצים מסורתיים, שחלקם שייכים למשפחת המלוכה. תמורת תשלום סמלי ניתן לבקר במספר חדרים. מעל הארמון ניצב מנזר סטוק, שהוקם במאה ה-14.

פסל בודהה של גומפה סטוק

פסל בודהה של גומפה סטוקפסל בודהה של גומפה סטוק

הרגשתי שאני לא רוצה להיכלא בין כותלי הארמון או בין כותלי המנזר והעדפתי לשוטט בשבילי הכפר המוליכים אל המנזר. ובאמת בדרך למנזר קלטה עיני פסל בודהה יפהפה בחצר בית פרטי, שהגישה אליו חופשית. בהמשך הדרך עיני קלטו פסל בודהה שקיימוני (בודהה של ההווה) יפהפה ועצום בגודלו (שימו לב לאדם העומד ליד בסיס הפסל), שניצב על מצוק גבוה במרחב הפתוח. הפסל, המצופה זהב עם קישוטים מדהימים בבסיסו, נמצא בשלבים אחרונים של בנייתו על ידי מנזר סטוק, בתמיכתם של אנשי הכפר ומן הסתם גם תורמים נוספים.

ארמון סטוק וכפר סטוק ונוף העמק שלרגליו

ארמון סטוק וכפר סטוק ונוף העמק שלרגליוארמון סטוק וכפר סטוק ונוף העמק שלרגליו

לסיום היום הצעתי לטאשי שניסע אל המקדש הממוקם מעל ארמון המלוכה הישן בלה. משם יש תצפית נהדרת על העיר לה והעמק הירוק בו היא שוכנת, שמסביב לו הרים קירחים שפסגותיהם מכוסות שלג. נראה היה לי שזהו המקום המתאים ביותר לפרידה מלֶה. הפעם, שלא כמו לפני שנתיים, עליתי גם למקדש, ומהרחבה אפשר היה לראות צדדים נוספים של העיר.

כאן החלטתי לאמץ את המנהג המקובל במזרקת טרֶוִוי ברומא, לעמוד עם הגב למזרקה ולהשליך אליה מטבע, המבטיח שאשוב לבקר ברומא. לקחתי מטבע רופי, עמדתי עם הגב לנוף הנהדר של לֶה והשלכתי את המטבע למטה. ההבטחה נאמרה. עכשיו רק צריך לקיימה. ידעתי שארצה לבקר בלדאק פעם נוספת ובפעם הבאה המטרה תהיה אזור זנסקר.

דגלי תפילה נישאים ברוח ממרומי הגבעה עליה ניצב המקדש העתיק של מלכי לה

דגלי תפילה נישאים ברוח ממרומי הגבעה עליה ניצב המקדש העתיק של מלכי להדגלי תפילה נישאים ברוח ממרומי הגבעה עליה ניצב המקדש העתיק של מלכי לה

לתמונות נוספות הקליקו כאן

אל אזור האגמים הגבוהים – אגם פנגונג, צ'ומרירי, צ'וקאר

בבוקר שלאחר שלושת ימי ההסתגלות לאוויר הדליל השכמנו קום, כי דרך ארוכה היתה לפנינו. יצאנו ברכב שטח אל היעד הבא: רמת צ'אנג-טאנג, על גבול סין )לשעבר טיבט) באזור האגמים הגבוהים, שהיא אחד המקומות הנידחים, השוממים והמרוחקים באזור לדאק ויחד עם זאת עשירה בנופים דרמטיים. האזור פחות מתויר כיוון שהגישה אליו ותנאי השטח קשים. בעיקר מגיעים אליו רועים נוודים ועדריהם וניתן למצוא בו גם חיות בר.

היעד הראשון שלנו והצפוני ביותר הוא פנגונג צ'ו (Pangong Tso, צ'ו פירושו אגם) – האגם המלוח הגדול ביותר באסיה, המשתרע בין לדאק לסין (טיבט לשעבר) בגובה 4419 מטר. אורכו של האגם 134 ק''מ ורוחבו המקסימלי 5 ק''מ בלבד, אבל רק שליש ממנו נמצא בגבולה של הודו, ואילו השאר שייך לסין. נסיעה לצ'אנג-טאנג היא כמו מעבר ממדינה למדינה. בגלל הקרבה לגבול הסיני האזור נחשב צבאי ובמהלך הדרך נערכות כמה וכמה בדיקות דרכונים ואישורי כניסה. אסור לזלזל בחיילים במוצבים ברחבי לדאק, הבודקים את הפרמיטים (Permit).

הם לוקחים את הבדיקה מאוד ברצינות. באחת מתחנות הבידוק הבטחוני חבורה של חיילים נחמדים ומסבירי פנים יחד עם מפקדם הקבילה את פנינו והם הסכימו לדגמן לי לצילומי פורטרט. האזור כולו מבודד ומנותק ומספר התושבים קטן כל כך וכל כך מפוזר, עד שנדמה שהם בלתי נראים וכך גם כפריהם – מפוזרים ונבלעים בנוף. באזור האגם עצמו אין כלל יישובים, ואולי זו הסיבה שסידורי השינה הם במחנות אוהלים מסודרים.

יחידת "מג"ב" על גבול סין

יחידת "מג"ב" על גבול סיןיחידת

בתחילה, עם צאתנו את לה, הנוף היה מוכר, עם השמש החזקה של קיץ בלדאק. המשכנו בעלייה אל מעבר ההרים צ'אנג-לה (Chang-La), השלישי בגובהו בעולם (כ-5300 מטר)

מעבר צ'אנג-לה (5300 מטר) השלישי בגובהו בעולם

מעבר צ'אנג-לה (5300 מטר) השלישי בגובהו בעולםמעבר צ'אנג-לה (5300 מטר) השלישי בגובהו בעולם

ולאחר מכן בירידה לאגם, בדרך שבחלקה אפשר לומר סלולה ובחלקה טרשית ומלאה אבנים. אלה היו 12 הקילומטר הקשים והארוכים ביותר שהרגשתי עד כה (עדיין לא ידעתי שנכונו לי כמה וכמה דרכים כאלה). המראה, לכל אורך הדרך, נפלא. תחילה עולים בתוך נוף של הרים צחיחים, כמעט כמו הרי אילת, רק גבוהים בהרבה. 

מטפסים בנוף הצחיח

מטפסים בנוף הצחיחמטפסים בנוף הצחיח

הדרך שהתחילה ככביש צר ורעוע הופכת לשביל שכולו זרוע אבנים והנהג מתמרן בין האבנים כמו במסלול מכשולים. בשל הפיתולים הגדולים בכל פנייה נגלה מבט אחר של ההרים האדירים שמתנשאים מעלינו ושל הנהר שזורם מתחתינו וזה נפלא. המנטרה הבודהיסטית ''הום מאני פאדמה הום'' (שמשמעותה המילולית היא – ''הלל ליהלום שבלוטוס'') חקוקה על סלעים רבים לאורך הדרך בדומה לדגלי התפילה. 

"הום מאנה פאדמה הום" –הללו את היהלום שבלוטוס) המנטרה כתפילת הדרך חקוקה על ההר

"הום מאנה פאדמה הום" –הללו את היהלום שבלוטוס) המנטרה כתפילת הדרך חקוקה על ההר

עוד מראה לתיוק באלבום התמונות הוא זה של נטיפי הקרח – בשעות היום השלגים מפשירים, אך הם קופאים באמצע תהליך ההפשרה, בשעות הלילה, כשהטמפרטורה יורדת אל מתחת לאפס. מראה אחר, שלא בדיוק רוצים לראות ולזכור, הוא של שלוש מכוניות מפורקות, שהרבה לא נותר מהן, מושלכות במדרון התלול, כשסביבן עדיין מונחים חפצים מהמכוניות. טאשי מספר לי שביולי היתה כאן מפולת שלגים והעיפה את המכוניות מהכביש.

אחת המכוניות שנפגעה ממפולת השלגים

אחת המכוניות שנפגעה ממפולת השלגיםאחת המכוניות שנפגעה ממפולת השלגים

נכנסנו אל ליבו של עמק בעל נוף יוצא דופן, שאולי כבר ראיתי כמותו אבל כרגע הוא נראה בעיני בתולי, בראשיתי כפלא הטבע.

עדר יאקים

עדר יאקיםעדר יאקים

מעלי השקיפו הרים בשלל צבעים – סגולים, מגוון ניואנסים של חומים-אדמדמים-צהובים ושמיים צבועים בכחול, בהם פסי עננים לבנים, ובתוך כל זה למטה בעמק גולת הכותרת: עדר של יאקים ענקיים בעלי אדרת מרהיבה, גדולים ומגושמים אך יפים להפליא;

עדר עיזים וכבשים

עדר עיזים וכבשיםעדר עיזים וכבשים

 להקה של סוסים ועדר מעורב של עיזים וכבשים מילאו את העמק. סופסוף אני רואה גם בעלי חיים.

עדר סוסים

עדר סוסיםעדר סוסים

בין פיתולי הדרך המשובשת והסיבובים החדים, המלווים בצפירות  הנהגים, נגלה לפנינו פנגוג צ'ו, והוא מרהיב בצבעי כחול-טורקיז וירוק עמוק ומוקף הרים גבוהים במיוחד.

ככל שמתקרבים לאגם מבחינים גם בשינויי הגוונים במימיו. בעיקר בולטת תופעה זו לאורך שעות היום ועם השינויים בעוצמת הרוח. אנחנו בתחילת חודש ספטמבר, הנחשב לסוף העונה, והאגם כמעט ריק ממבקרים. בעוד כשבועיים-שלושה יחל לרדת שלג וכל הדרכים לאזור לדאק ייחסמו.

אבל גם בעונה, בחודשים יולי-אוגוסט, האגם לא בדיוק אזור מתויר והמגיעים אליו הם בעיקר מקומיים וכמובן חבורות של אופנועים צעירים, מכורי האדרנלין.

אגם פאנג-גונג מציץ בין פיתולי הדרך

אגם פאנג-גונג מציץ בין פיתולי הדרךאגם פאנג-גונג מציץ בין פיתולי הדרך

התמקמנו באוהלים. אני קיבלתי לעצמי אוהל זוגי עם מיטה כפולה (שאפשרה לי להשתמש גם בשמיכה של המיטה הנוספת, ואכן הייתי זקוקה לה) ושירותים צמודים, ממש 5 כוכבים.  השירותים היו במצב סביר והיה גם כיור, אבל בלי מים חמים, מקלחת או חשמל.

פנים האוהל "חסין הקור" במחנה האוהלים ליד אגם פאנג-גונג

פנים האוהל "חסין הקור" במחנה האוהלים ליד אגם פאנג-גונגפנים האוהל

כדי להתרחץ צריך לבקש דלי עם מים רותחים, שמגיע עם דלי קטן בדומה לזה של נטילת ידיים, ואז למהול אותם במים הקרים מהברז (בהמשך נוכחתי שזהו המצב גם בגסט-האוס). אבל בטמפרטורה של מתחת לאפס, מי בכלל חושב להסיר את הבגדים בשביל איזו שטיפה ממש בלתי נחוצה... טאשי קיבל את האוהל הסמוך לשלי, ואילו הנהג שלנו ישן ברכב (בגלל הקור העז, השורר במשך הלילה, הוא צריך מדי פעם להדליק את הרכב לחימום).

כמה קר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

כמה קר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!כמה קר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

יצאנו לטייל על שפת האגם. כל זמן שהשמש מאירה בשמיים מזג האוויר אמנם קריר אבל נעים. הרוח הנושבת יוצרת תנועות וגלים וגם משחקים של אור וצל על האגם וסביבתו, כך ששינוי בעוצמת הרוח משנה גם את גוון המים.

אגם פאנג-גונג

אגם פאנג-גונגאגם פאנג-גונג

שלל הגוונים הפרושים לפני משכיחים ממני את הקרירות ואת הרוח, שאותה ארגיש היטב בלילה באוהל, כשהטמפרטורה תרד אל מתחת לאפס.

תנועות וגלים וגם משחקים של אור וצל על האגם וסביבתו

תנועות וגלים וגם משחקים של אור וצל על האגם וסביבתותנועות וגלים וגם משחקים של אור וצל על האגם וסביבתו

כרגע המראה שנגלה לעיני מרהיב ומלא הוד והדר: לבן של שלגים ועננים ממעל, צבעי המדבר האדומים-חומים-צהובים של מדרונות ההרים והסלעים מסביב, כמעט כל גוני הכחול האפשריים של האגם והשמים והירוק של מרבדי העשב, המקושט בפריחה צהובה לחופי האגם. נראה שהאוויר הצלול מחדד ומעמיק את הצבעים ואת הניגודיות ומעצים את החוויה.

פנגוג צ'ו, הוא מרהיב בצבעי כחול-טורקיז וירוק עמוק ומוקף הרים גבוהים

פנגוג צ'ו, הוא מרהיב בצבעי כחול-טורקיז וירוק עמוק ומוקף הרים גבוהים פנגוג צ'ו, הוא מרהיב בצבעי כחול-טורקיז וירוק עמוק ומוקף הרים גבוהים

כל עוד השמש זורחת חמים ונעים. ברגע שהשמש נעלמת מאחורי ההרים הטמפרטורה צונחת במהירות והרוח מצניחה אותה בעוד כמה מעלות. זה היה הסימן ללבוש את מיטב ומרב שכבות הביגוד, לרבות כובע גרב תרמי, מעיל, מגפיים וכפפות, לאכול אוכל חם, להתחפר באוהל ובשק השינה המאולתר שטאשי הכין עבורי ולרעוד מקור בשקט.

ובכל זאת החלטתי ללכת לאוהל האוכל לארוחת ערב. ההתכנסות באוהל האוכל מגלה לי שגם החשמל המובטח ל-4 השעות הקרובות לא בטוח. אכלנו ארוחת ערב לאורן של הנורות המופעלות ע''י גנרטור כושל ולאורם של נרות לסירוגין. השביל המוביל לאוהלים שלנו חשוך ומלא מהמורות והליכה בחושך גם עם פנס-כורים וגם עם פנס ביד יש בה משום סיכון לנפילה. בכל זאת הגעתי בשלום. הרוח, שחדרה דרך קצות האוהל שלא היו אטומים לגמרי, המחישה מה מצפה לי בהמשך הלילה הראשון שלי בשטח, בטמפרטורה של מתחת לאפס, אבל איכשהו עברתי אותו בשלום.

להמשך עברו לדף 3 >>>

טאשי "נלחם ברוח על רקע אוהל האוכל

טאשי "נלחם ברוח על רקע אוהל האוכלטאשי

בבוקר היום החמישי אני מקיצה מוקדם במטרה לצלם את הזריחה, שעליה נאמר שהיא מקסימה. אני מתחילה את היום עם כוס תה מהביל וחם שטאשי מביא לי לאוהל, אבל הזריחה המובטחת לא היתה זריחה כמו שאנחנו רגילים, כי מהרגע שהשמש מגיחה מאחורי ההרים הגבוהים היא כבר חזקה ומסנוורת. 

זריחה באגם פאנג-גונג

זריחה באגם פאנג-גונגזריחה באגם פאנג-גונג

מכל מקום התכנון היה גם לצאת מוקדם כי בערך 300 ק''מ דרומית לאגם פנגונג נמצא היעד הבא שלנו: צ'ומרירי (Tso Moriri), הנמצא בגובה 4595 מטר והוא הפנינה השנייה באזור צ'אנג-טאנג. 

דיונות חול לבן באמצע המדבר

דיונות חול לבן באמצע המדברדיונות חול לבן באמצע המדבר

חולפים שוב במעבר ההרים צ'אנג-לה. הדרך אינה קלה בלשון המעטה וכוללת נסיעה ארוכה להפליא באזור גבוה, פראי ומבודד, כשבדרך אנחנו רואים המון סוגים שונים של נופים, אגמים, מדבריות, הרים מושלגים, נחלים וכרי דשא עם עדרי יאק, עדרי סוסים ועדרי צאן. 

צורות בנוף המדברי

צורות בנוף המדבריצורות בנוף המדברי

הנסיעה מתארכת ואיטית פשוט בגלל תנאי הדרך וגם אני מוסיפה ''שמן למדורה'' בגלל שאני עוצרת את הנהג מדי פעם בפעם כדי לצלם את הנוף, לעיתים מתוך הרכב ולעיתים אני יוצאת ומנסה את כל הזוויות האפשריות, בעיקר של המפלים הרבים והאינסופיים. לא לשכוח – זהו סוף הקיץ ועונת הפשרת הקרחונים בעיצומה. מכל חור אפשרי פורצים מים באון ובששון, ממש חגיגה.

צורות בנוף המדברי

צורות בנוף המדבריצורות בנוף המדברי

בשעות אחה''צ המאוחרות הגענו לצ'ומרירי, ואת פנינו הקבילו שתי מרמיטות חמודות, שהציצו בסקרנות מאחורי אבן.

שתי מרמיטות חמודות מציצות בסקרנות מאחורי אבן

שתי מרמיטות חמודות מציצות בסקרנות מאחורי אבן שתי מרמיטות חמודות מציצות בסקרנות מאחורי אבן

הקושי של דרך החתחתים נשכח: אגם יפהפה, שנחבא בין הרים מושלגים ומימיו רגועים, התגלה לפנינו. הנוף הסוריאליסטי אינו קבוע אף לא לרגע אחד, כל שינוי קטן בעוצמת הרוח או כיוונה משנה את גוון המים בשל התנועות הדקות והאדוות שהוא יוצר, ויש בו לא פחות קסם מהנוף שכבר הכרנו מאגם פנגונג. האגם עצמו קטן יחסית, בערך כגודלה של הכינרת שלנו. בקרב התיירים צ'ומרירי מעט פופולארי וידוע יותר מאשר פאנונג, אבל לפי מספר הסועדים בארוחת הערב נראה שלא רבים הם האורחים השוהים במקום בתקופה זו של סוף העונה. דווקא כאן יש גסט-האוס המשקיף אל האגם ואל נופו הקסום ונראה שבשל מיעוט האורחים נמצא לנו חדר בגסט-האוס. אלא שלמעט השהייה והשינה בחדר בנוי, המגן לפחות מפני הקור ובעיקר מפני הרוח הדוקרת, התנאים בתוך החדר זהים לזה שבאוהל, כלומר בלי מים חמים ומקלחת ובעיקר בלי חשמל (וכפי שהסתבר לי לאורך כל הטיול אספקת החשמל היא אך ורק באמצעות הגנרטור).

צ'ו-מרירי במלוא תפארתו

צ'ו-מרירי במלוא תפארתוצ'ו-מרירי במלוא תפארתו

על גדתו המערבית של האגם נמצא הכפר קורזוק ומעליו משקיף מנזר. אי אפשר לעזוב את המקום בלי לסייר בסמטאות הכפר, ורק אחרי הסיור אנחנו נפרדים מיופיו המדהים של נוף אגם מרירי, כשלפנינו נסיעה של 270 ק''מ עד ג'יספה. 

בסימטאות הכפר קורזוק

בסימטאות הכפר קורזוקבסימטאות הכפר קורזוק

המנזר של כפר קורזוק

המנזר של כפר קורזוקהמנזר של כפר קורזוק

בדרך אנחנו עוברים באזור הגייזרים, ליד אגם צ'ו-קאר ובמספר מעברי הרים, שכל אחד מהם בגובה כ-5-4.5 ק''מ.

פעמיים-שלוש ביום עוצרים ב-Rest-Point – כך מכונים אוהלי ''הקיוסק'' בדרכים השוממות והמבודדות – לתֵה או לארוחת צהריים (Lunch) ושוב לתה ואולי גם נשנוש קל. ה''קיוסק'' הוא אוהל גדול, המשמש כחנות, כמסעדה וגם כחדר שינה למי שנתקע כאן בשעות החשכה.

בצידו האחד של האוהל הגדול יש מטבחון, בו מבשלים בעל הבית ואשתו עבור אורחיהם. במרכז האוהל מוכרים שקיות חטיפים וקופסאות גפרורים ובשולי האוהל ארבעה דרגשים רחבים לישיבה, שבלילה מניחים עליהם שמיכות עבות והם הופכים לדרגשי שינה. בעלת הבית מגניבה אלינו מבטים סקרניים ומחייכת.

טאשי משוחח איתה בלבביות כמכר ותיק, ואולי הוא באמת מכיר אותה מהטיולים הרבים שהוא עורך בעונה. הארוחה בדרך כלל פשוטה, עשויה מירקות מבושלים שהם מגדלים בחלקות סביב ביתם בכפר ומרק המבושל לעיתים משקית ולעיתים מהירקות הטריים ונודלס (בשבילי) או אורז (בשביל טאשי והנהג).

לצערי לא היתה תוספת הדאל (עדשים) המסורתית והמשביעה כאן ''בקיוסק'' בעלי המקום נמצאים רק בעונת התיירות, באמצע שום מקום תרתי משמע. 

בעלת "הקיוסק" החביבה

בעלת "הקיוסק" החביבהבעלת

ה- Rest-Point - "הקיוסק" שבדרך

ה- Rest-Point - "הקיוסק" שבדרךה- Rest-Point -

בדרך לצ'ו-קאר אנחנו חולפים במעבר דרכים שגובהו כ-5 ק''מ. לפנינו אזור גדול ורחב, מכוסה בלבן – במקומות אחדים המשהו הלבן פשוט מונח על פני האדמה ובמקומות אחרים הוא נראה כמו קצף סבון. ''זהו אזור פוגה (Puga),'' טאשי מסביר לי. ''זהו פשוט מלח שפורץ מהאדמה וכל הזמן מתפשט ומשתלט על כל חלקה טובה ולמעשה הורג את הצמחייה.''

מבט פרידה מ-צ'ו-מרירי

מבט פרידה מ-צ'ו-מרירימבט פרידה מ-צ'ו-מרירי

טאשי לא ידע מה ההסבר לתופעה זו. לא ראיתי אף לא מיתקן אחד לניצול המלח, וטאשי מסביר שכדי לעבד אותו, שיהיה ראוי לאכילה, צריך כסף והתושבים כאן מאוד עניים. ואני תוהה היכן ''הגאון'', שיבוא ויעשה הון מהמלח החופשי, המונח כאבן שאין לה הופכין ובכמויות כל כך גדולות. עוד אני תוהה על המלח הרב שסביבי אני רואה זרם מים, שעולים ממנו אדים, מתפרץ מתוך האדמה. אלה הם הגייזרים המצויים כאן באזור המלח.

לובסאנג מצביע על הגייזר

לובסאנג מצביע על הגייזרלובסאנג מצביע על הגייזר

עוד לפני שהגענו לצ'ו-קאר עצרנו את הג'יפ בסמוך לאוהל שחור גדול, בדומה לאוהלי הבדואים בנגב, שהיה נטוע באמצע שום מקום. ליד האוהל ישבה צעירה רזה ולידה שיחקו שתי בנותיה הקטנות. 

האוהל השחור של בני שבט הקהרמפה

האוהל השחור של בני שבט הקהרמפההאוהל השחור של בני שבט הקהרמפה

המשפחה שייכת לשבט נוודים, כנראה בני הקהאמפה, המתגוררים באוהלים וכל זמן שאפשר הגברים יוצאים עם הצאן והבקר לשדות המרעה. הם חוזרים למשפחה רק עם בוא החורף ואז כולם עוברים לגור במבני אבןכך מסביר לי טאשי. 

בני שבט זה כבר הבינו את הפוטנציאל הטמון במלח המפוזר חופשי על פני האדמה, בעיקר באזור צ'ו-קאר, שם הם חונים באותם ארבעה חודשי הקיץ הקצר שלהם, אוספים את המלח ומוכרים אותו לפרנסתם. 

ושתי בנותיה

ושתי בנותיהושתי בנותיה

צ'ו-קאר הוא עוד אגם מרהיב ביופיו, שכמעט לא זוכה לביקורים של תיירים או מקומיים, למעט הנוודים. הוא נמצא בגובה 4660 מטר ופירוש שמו ''האגם הלבן'' בשל משטחי המלח הלבן, הצפים על מימיו (המלוחים כמובן) ומכסים כיום כמעט שני שלישים משטחו.

צ'ו-קאר

צ'ו-קארצ'ו-קאר

גם כאן, בדומה לצ'ומרירי ולאגם פאנגונג, הכניסה לאזור מותנית באישור כניסה מיוחד, שאותו מוציאים בלֶה. התאכזבתי מכך שלא התאפשר לטייל על גדות האגם בגלל הביצות הטובעניות המקיפות אותו, אבל לעומת זאת ראיתי את האנפה שחורת הצוואר, השכיחה באזור.

אנפה שחורת הצוואר

אנפה שחורת הצוואראנפה שחורת הצוואר

לפנינו עוד דרך ארוכה עד ג'יספה ו-5 מעברי הרים גבוהים. עזבנו את אזור צ'ו-קאר וחזרנו אל הנוף המדברי המיוחד במינו, הצחיח והסלעי, שאפשר להקבילו לפני הירח.

צורות מסלע במדבר הצחיח

צורות מסלע במדבר הצחיחצורות מסלע במדבר הצחיח

צורות המסלע החשופות מספקות דוגמאות רבות מספור ליצירתיות של הטבע, שאותי הוא ממש ממגנט. 

צורות מסלע במדבר הצחיח

צורות מסלע במדבר הצחיחצורות מסלע במדבר הצחיח

בדרך עצרנו במחנה נוודים, ששימש בין השאר מקור לאספקת דלק, אבל מראהו של הדלק לא מצא חן בעיני לובסאנג והמשכנו בדרכנו. ''אל דאגה,'' הוא ניחם אותנו. ''יהיו עוד מקומות. לא נישאר כאן באמצע שום מקום''. 

במחנה הנוודים בדרך

במחנה הנוודים בדרךבמחנה הנוודים בדרך

לתמונות נוספות - קישור 1 | קישור 2

עד כאן חלק ראשון של יומן המסע

חלק ב' יפורסם בשבוע הבא: קישור לחלק שני של יומן המסע   קישור לכל יומני המסעות של ד''ר דרורה בהרל קישור לכל יומני המסעות מהודו

תגובות

12 תגובות

1

אורח/ת

13 בנובמבר 2015 ב 11:07

מסע מיוחד אל הצ'אנג-טאנג (Chang-Thang)

רוב תודה לך עופר יקר. וגם לך אמיר תודה רבה.
ההצעה לתאר בכתבה את רשמיי ממסעי האחרון באחד האזורים הנידחים של לאדאק שבהימלאיה ההודית באה ממך, אני רק נעניתי ברצון לפנייתך.
כיף לעבוד איתך ובעבר היה כיף גם לטייל איתך.
נהניתי לכתוב ולחוות שוב את חוויותיי ואני מקווה שגם קוראי המגזין והאתר ייהנו לא פחות ממני.
מחכה לחלק השני, שתהיה לנו שבת נהדרת, דרורה

2

אורח/ת

13 בנובמבר 2015 ב 11:16

מסע מיוחד אל הצ'אנג-טאנג

קראתי ונהניתי מהקריאה – החוויות והתמונות

שפרה מלצר

3

אורח/ת

13 בנובמבר 2015 ב 11:31

המסע של דרורה

דרורה, הצילומים הנפלאים מתארים את המסע המרתק והיפה שחווית. תודה על השיתוף

4

אורח/ת

13 בנובמבר 2015 ב 12:29

המסע של דרורה

הסיפור מרתק ומושך
והצילומים מדהימים ביופים..
תודה על השיתוף

5

אורח/ת

13 בנובמבר 2015 ב 16:17

המסע של דרורה

דרורה,
הצילומים הנפלאים מתארים משהו מהמסע המרתק שחווית,
תודה על השיתוף
דבורה

6

Ogash Ofer

13 בנובמבר 2015 ב 19:15

מסע מיוחד אל הצ'אנג-טאנג (Chang-Thang)

איזה כייף לקרוא את החוויות ההרפתקניות ולראות את התמונות המיוחדות.
הכול יחד מחזיר אותי מיד לתוך המסעות והחוויות שלי מצפון הודו.
תודה לך דרורה על השיתוף! ועל הכתבה המהנה.

7

אורח/ת

14 בנובמבר 2015 ב 18:16

המסע של דרורה

יפה מעניין ומרהיב
את הגיבורה שלנו
בברכה חנוך

8

אורח/ת

15 בנובמבר 2015 ב 07:24

המסע של דרורה

דרורה
נהניתי מהכתבה והצילומים
את מעוררת השראה.
בהערכה רבה
אילנה

9

אורח/ת

16 בנובמבר 2015 ב 13:09

המסע של דרורה

דרורה חביבתי
מדהים ומרתק את ראויה למלא הערצה
כל הכבוד על האומץ והנחישות....
מחבקת חזק
רונית

10

אורח/ת

16 בנובמבר 2015 ב 20:26

המסע של דרורה

קראתי. תמונות נהדרות. ממש מרתק.
ממש הרגשתי את המסע איתך. היה לי ממש קר....
כל הכבוד.
את אלופה.
ניקול

11

אורח/ת

18 בנובמבר 2015 ב 08:32

המסע של דרורה

מרתק !

12

אורח/ת

21 בנובמבר 2015 ב 13:00

המסע של דרורה

תענוג לקרוא את הכתבה, הנהדרת והמרתקת הזאת !
תמונות נפלאות ומרהיבות של מקומות, נופים, ואנשים ממקומות מרוחקים ונידחים.
כל הכבוד דרורה היקרה...יישר כוח !
בברכה ובידידות עופר.

דף מתוך