דף מתוך

בין פסגות העולם (חלק ב') - לדאק בלי החבר'ה - כתבה וצילמה: ד"ר דרורה בהרל

חלק שני: מסע מיוחד אל הצ'אנג-טאנג (Chang-Thang) – "אזור המישורים הגבוהים" או "אזור האגמים הגבוהים" שבמזרח לדאק, על גבול סין, ההימלאיה ההודית.

28 בספטמבר 2015 – 10 באוקטובר 2015
חלק שני מתוך רשמי המסע.
כתבה: ד"ר דרורה בהרל
עריכה: שלומית פרי, "מילה במילה" www.shlomitp.com

צורות מסלע במדבר הצחיח

צורות מסלע במדבר הצחיחצורות מסלע במדבר הצחיח

החשכה כבר ירדה כאשר הגענו למלון בג'יספה ואני השתוקקתי למקלחת החמה, הממתינה לי בחדרי שבמלון. שני לילות ושלושה ימים ארוכים וחווייתיים חלפו מאז המקלחת האחרונה שלי בלֶה.

בג'יספה נפרדנו מלובסאנג, נהגנו החביב, המסור והמקצועי, שהחל את המסע איתנו בלֶה. מחר ניכנס לעמק לאהול-ספיטי (Lahoul-Spiti) – שם, לפי תקנות איגוד המוניות, נהג מלֶה אינו מורשה לנהוג.

לתמונות נוספות: קישור 1 | קישור 2

קישור לחלק הראשון של יומן המסע

אל עמק לאהול-ספיטי

למחרת יצאנו מג'יספה אל מעבר ההרים קונזום-לה (Konzum La) בגובה 4590 מטר. מאות דגלי תפילה טיבטיים מקשטים בצבעוניות מרהיבה את המקדשים הלבנים מעוטרי הזהב שמתנשאים אל על, על רקע נוף מרהיב של הרים מושלגים.

פנינו מועדות לאגם צ'נדרטל (Chandrtal Lake), הנמצא בגובה 4,300 מטר בעמק ספיטי (או כפי שהמקומיים מכנים אותו עמק לאהול-ספיטי Lahaul Spitty Valley)). גם כאן, לאגם צ'נדרטל צריך כמובן אישור מיוחד.

מעבר ההרים קונזום-לה

מעבר ההרים קונזום-להמעבר ההרים קונזום-לה

בתחילת הדרך אנו רואים מעט מן הצפוי לנו בעמק – הפריחה, ''שמיכת הטלאים'' הירוקה-צהובה של השדות המעובדים, שחלקם כבר נקצרו או נקטפו ואחרים עדיין מחכים לקציר. הדרך לאגם אינה קלה כרגיל וכוללת נסיעה ארוכה באזור גבוה, פראי ומבודד, עם הנופים הצחיחים של המדבר והרים גבוהים המזדקרים בשלל צבעים וצורות, שאמנם כבר ראינו כמותם בימים האחרונים, אבל לרגע לא נמאס להתבונן בהם עוד ועוד כאילו הכניסו במדבר חיים והוא מהפנט אותי. כל הזמן הנוף מתחדש ונראה בתולי ובראשיתי.

חלקאות טרסות בהרים הגבוהים של עמק לאהול-ספיטי

חלקאות טרסות בהרים הגבוהים של עמק לאהול-ספיטיחלקאות טרסות בהרים הגבוהים של עמק לאהול-ספיטי

כמויות של זרמי מים מתפרצות מכל חור אפשרי בין הסלעים והצוקים המזדקרים באלפי צורות. המים ממלאים גם את הדרכים, ההופכות במהרה לנחלים רדודים.

לא פעם ''שייטנו'' בנחלים אלה וקפצנו בין אבנים, בורות ומים זורמים. כמה מים! לו רק קמצוץ מן הכמויות העצומות היה גם אצלנו בישראל... תוך היטלטלות ברכב השטח, שהוחלף בג'יספה לרכב המותאם לנסיעה קשה, אני לא מפסיקה להתפעל מהנופים המדבריים, כשתחתינו נחש מתפתל של מים חותך את הנוף בכחול-אפור מרתק. במילה אחת: מהמם! 

מהמראות הנפלאים של נופי עמק לאהול-ספיטי

מהמראות הנפלאים של נופי עמק לאהול-ספיטימהמראות הנפלאים של נופי עמק לאהול-ספיטי

כשמגיעים למאהל נשכחים קשיי הדרך גם בשל הקור חודר העצמות השורר במקום וגם, ובעיקר, מפני שהמאהל, שאמור היה להיות על גדות האגם, ממוקם באמצע שום-מקום, שממנו אפילו לא רואים את קצהו של האגם. היכן הוא נעלם? טאשי מסביר לי, שלאחרונה הורו השלטונות להזיז את מיקומם של מחנות האוהלים למרחק של קילומטר אחד לפחות מגדות האגם בגלל הדאגה להשחתת הנוף (נחמה פורתא, נראה שלא רק הישראלים יודעים להשחית את מקומות הבילוי והנופש שלהם, כי הרבה ישראלים פשוט לא מגיעים לכאן). 

מפלי מים מכל עבר

מפלי מים מכל עברמפלי מים מכל עבר

את האגם בסופו של דבר לא ראיתי כלל, אבל באותו יום עוד לא ידעתי זאת – הגענו למאהל בשעות אחר הצהריים המאוחרות ואחת הסיבות לכך היתה שלא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי לעצור את הרכב מדי פעם ולערוך צילומים, שאולי יוכלו לבטא קמצוץ מההוד וההדר הנהדרים כל כך של נופי המדבר הפראיים והמרתקים, שגרמו לי לחוש ענווה לנוכח יפי הבריאה. 

"משייטים" בדרך שהפכה לנחל רדוד

"משייטים" בדרך שהפכה לנחל רדוד

אגם צנדרהטל שפירוש שמו הוא ''אגם הירח'' בשל צורתו, הוא המקור של נהר צ'נדרה. קראתי באחד האתרים באינטרנט שהוא אגם קסום, התחום בין רכסים נישאים מושלגים, ואולי בגלל זה אפילו לקראת סוף העונה הוא מהווה אטרקציה פופולרית לכל מיני יצור אנוש חדורי אנדרנלין באזור. 

מחנה האוהלים בצנדהטל

מחנה האוהלים בצנדהטלמחנה האוהלים בצנדהטל

המאהל שבו התמקמנו היה מלא ורוב האורחים היו חבורה של כ-50 או יותר אופנוענים, מן הסתם מקומיים, ועוד אנשים משני המינים, צעירים יותר ופחות, שהאטרקציה של המקום משכה אותם להרפתקה זו. מנהל המחנה התוודה בפני, שהוא לא רגיל לארח במחנה שלו אנשים בגילי.

פנים האוהל במחנה האוהלים בצנדרהטל

פנים האוהל במחנה האוהלים בצנדרהטלפנים האוהל במחנה האוהלים בצנדרהטל

קיבלתי אוהל זוגי קטן, שאמור היה להיות חסין רוח (אבל במהלך הלילה התברר שהוא לא) ובתוכו שתי שמיכות, אבל, אוי, חשכו עיני: אין מיטות, רק מזרון גומי אוויר דק פרוש על הקרקע. מנהל המחנה הבטיח להביא לי בקבוק מים חמים, וטאשי מיהר להודיע לי שנישן יחד באוהל כי כך יהיה חם יותר.

נהר צדנרה שהוא המקור לאגם צנדרהטל

נהר צדנרה שהוא המקור לאגם צנדרהטלנהר צדנרה שהוא המקור לאגם צנדרהטל

הקור פה מגיע ל-5 מעלות מתחת לאפס וגם פחות. קיבלתי דלי שישמש אותי כסיר לילה כי השירותים שבחוץ יחסית רחוקים ובלילה, בחושך, קצת מסוכן ובעיקר קר מאוד ללכת אליהם. בתחום המחנה יש כמה נקודות של ברז וכיור. בערב טאשי הביא את ארוחת הערב לאוהל – ''בחוץ נושבת רוח קרה'', אמר. ''וגם באוהל האוכל נורא קר'' – ובבוקר הוא הביא לי לאוהל תה חם, מה שהפך כמעט למנהג קבוע במהלך הטיול. 

פנים הגומפה בקאזה

פנים הגומפה בקאזהפנים הגומפה בקאזה

למחרת הסתבר שאיני יכולה לראות את האגם המופלא כי השלטונות אוסרים על הגעה אליו באמצעות רכב, רק ברגל, ונראה שבשבילי זו משימה בלתי אפשרית. כלומר אפשרית, אבל היתה אורכת פי שניים זמן או יותר מאשר לאדם רגיל, בייחוד בשל הגובה (מעל 4000 מטר) והנשימה הקשה, ואני הולכת לאט גם בגובה פני הים.
בנוסף לפנינו היתה דרך ארוכה כדי להגיע לפני רדת החשכה לקאזה (Kaza),  הנחשבת לבירת עמק לאהול-ספיטי. מנהל מחנה האוהלים הנחה את טאשי אל המלון שלו בקאזה והבטיח לנו, שיש בו גם מקלחת וגם מים חמים ואפילו אינטרנט.
כשהגענו למלון הסתבר שלמזלנו האינטרנט גם עובד, אם כי לא בחדר, אלא רק בחדר הכניסה ליד החלון או מחוץ למלון. לי רק נותר לאכול את הלב  על שהחמצתי את מה שנחשב לפנינת העמק.

חזית הגומפה בקאזה

חזית הגומפה בקאזהחזית הגומפה בקאזה

קאזה שוכנת בגובה 3640 מטר (סופסוף גובה שקל יותר לנשום בו וללכת, אבל גם בגובה זה אסור לזלזל בכללי ההתנהגות בגבהים) והיא המרכז המנהלתי והתחבורתי של העמק. הרחוב הראשי שלה הוא שילוב של שוק צבעוני, חנויות לתיירים, גסט האוסים, מלונות נחמדים ומסעדות. כמובן (איך לא?) יש בקאזה גם גומפה (מנזר) יפהפייה. בעיר עצמה אין הרבה מה לראות למעט השוק והגומפה, אבל מחוץ לעיר מצויות כמה גומפות שמומלץ לבקר בהן. כיוון שהגענו בשעות אחר הצהריים המוקדמות, לאחר שהתמקמנו במלון נסענו לכפר קיבר, השוכן כ-14 ק''מ משם בגובה כ-4,200 מטר, אשר על כן הוא לא רק אחד הכפרים הגבוהים בעולם, אלא גם כפר שיש כביש אספלט נגיש לכלי רכב המוליך אליו.

גומפה קי

גומפה קיגומפה קי

דרך הכפר עוברים אל גומפה (קיKi), השוכנת על מצוק מעליו, באמצע הנוף המדברי ההררי. גם אל הגומפה מוליך כביש טוב, המגיע ממש עד המדרגות. במאמץ ממש קל נכנסנו אל הגומפה המרשימה והעתיקה הזו, הבנויה על מדרון תלול, שנחצב בחלקו באבן וחולש בדרמטיות על עמק ספיטי שתחתיו. מלבד הנוף הבלתי נשכח וחזותה המרשימה יש בגומפה, שנוסדה לפני אלף שנה, גם אוסף גדול של מגילות עתיקות וציורי קיר, המעטרים את החללים הפנימיים. אלא שאסור לצלם במקום! בלית ברירה הפקדתי את המצלמה בידי הנזיר התורן בפתח אולם התפילה, חלצתי את נעלי כמקובל בכל הגומפות הבודהיסטיות וסיירנו באולמות התפילה, בחדרי המנחות ובמגורי הנזירים בתוך סבך של מסדרונות, המעניק לגומפה נופך מסתורי משהו, כשטאשי מספר לי על הספרים העתיקים ועל ציורי הקיר. 

שער הכניסה לגומפה קי

שער הכניסה לגומפה קישער הכניסה לגומפה קי

הנסיעה הקצרה אל הכפר, ובעיקר העלייה לגומפה, מאפשרת להתרשם מהשטחים החקלאיים המרוכזים במישור לאורך נהר ספיטי או על גבי טרסות במעלה ההר. גבולות החלקות מסומנים על ידי חומות קטנות של אבנים ועצי ערבה וצפצפה – העצים היחידים שמצויים בגבהים הללו, המשמשים (במיוחד הצפצפה) לריהוט, בנייה והסקה.

"שמיכת הטלאים" של שדות הכפר קיבור

"שמיכת הטלאים" של שדות הכפר קיבור

כמעט בכל חלקה רואים את בני המשפחה מכל הגילים וכל המינים עוסקים בקציר השעורה או בקטיף האפונה או בדיש בעזרת כל כלי או בהמות שמישות ובהישג יד, כי הרי אנחנו בסוף עונת הקיץ והעונה הקרה כבר מידפקת על הדלת ויש למהר לפני רדת המשקעים הראשונים.

קוטפי האפונה

קוטפי האפונהקוטפי האפונה

לעת ערב חזרנו למלוננו בקאזה ולאחר ארוחת הערב זכיתי למקלחת חמה.
למחרת בבוקר נסענו לבקר בשתי גומפות נוספות מיוחדות במינן, השוכנות בכפרים טאבו (Tabo במרחק כשעתיים נסיעה מקאזה) ודנקאר (Dhankar).
בטאבו, הממוקם באתר רחוק ומבודד בגובה 3,300 מטר בין ההרים המרהיבים של מדבר ספיטי, נמצאת אחת הגומפות היותר חשובות למורשת הבודהיסטית, שהיא גם אוצר היסטורי להודו כמדינה.

בדרך אל גומפה טאבו

בדרך אל גומפה טאבובדרך אל גומפה טאבו

להמשך עברו לדף 2 >>>

היא נוסדה לפני למעלה מאלף שנה אך עדיין פעילה והיא אחת הגומפות החביבות על הדלאי לאמה הנוכחי, שהביע את רצונו לפרוש אליה בעתיד. אונסק''ו הכריז על גומפה זו כעל אתר מורשת עולמי והיא מתאפיינת בעיקר בצניעות אלגנטית בכל מה שקשור במראה החיצוני שלה.

אולם התפילה החדש בגומפה טאבו

אולם התפילה החדש בגומפה טאבואולם התפילה החדש בגומפה טאבו

במתחם יש תשעה מקדשים שונים הבנויים מבוץ יבש, שבהם השתמרו ציורי קיר המספרים את ההיסטוריה עד המאה ה-19 ופסלים רבים. כמו כן הולך ומוקם מבנה חדש, המיועד להיות אולם תפילה גדול ומואר בחלונות גדולים ומעוטר בציורי קיר מרהיבים בצבעוניות מרשימה ופסל גדול ומרשים של בודהה שאקיימוני.

בודהה של גומפה טאבו

בודהה של גומפה טאבובודהה של גומפה טאבו

ברחבה שבין המבנה החדש למבנים הישנים עומדת סטופה ענקית לבנה, מקושטת ומצופה זהב. באולמות התפילה אסור לצלם, אולם את המבנה החדש, לרבות כל הכלול בתוכו, מותר היה לצלם.

הסיור בגומפה טאבו היה כיפי בשבילי גם מכיוון שהיא בנויה בקו ישר עם הדרך, כלומר אין מדרגות. לא להאמין!

הסטופה המוזהבת ברחבה של גומפה טאבו

הסטופה המוזהבת ברחבה של גומפה טאבוהסטופה המוזהבת ברחבה של גומפה טאבו

המשכנו לכפר דנקאר, היושב בתוך אמפיתיאטרון טבעי, ובו גומפה עתיקה, הניצבת במיקום דרמטי ומרהיב בקצה מצוק סלעי בגובה של 3900 מטר. הגומפה נראית כתלויה על המצוק בין שמים וארץ מעל הכפר הקטן, ואילו המצוק נראה כאילו עונד את הגומפה כתכשיט. 

גלגלי התפילה בגומפה טאבו

גלגלי התפילה בגומפה טאבוגלגלי התפילה בגומפה טאבו

לאורך הדרך המאוד מפותלת העולה אל הגומפה (אני ספרתי עד 20 פיתולים ואז התחלתי להתבלבל...) בתי הכפר כמו תלויים במעלה המדרון התלול ו''שמיכת הטלאים'' גולשת בטרסות צבעוניות של ירקות, שעורה ושאר גידולים, לרבות עצי צפצפה, וחומות אבן קטנות כאילו תומכות בטרסות, שלא יגלשו לעמק בו זורם הנהר. בעוד הרכב עולה באיטיות משוועת אנו שומעים את פכפוך המים הזורמים מטרסה לטרסה ומשקים את השדות ומן הסתם גם את האנשים.

גומפה דאנקר "תלויה" על המצוק ו"שמיכת הטלאים" בטרסות צבעוניות של ירקות

גומפה דאנקר "תלויה" על המצוק ו"שמיכת הטלאים" בטרסות צבעוניות של ירקותגומפה דאנקר

בתוך הגומפה יש מספר מבנים ואולמות תפילה עם פסלים וציורי קיר עתיקים, שצריך לטפס הרבה מדרגות (כמובן לא תקניות, כשכל מדרגה בגובה שונה) כדי לראות את כולם. צריך גם להתאמץ לא להתבלבל בסבך המסדרונות הצרים המובילים אל אולמות התפילה השונים ואל מרומי הגומפה, שם נמצא המקדש. לא קל היה לי לטפס בסבך המדרגות, בייחוד כשאנו בגובה של כמעט 4000 מטר, אבל כשטאשי לצידי הכול אפשרי. עזרתו ודאגתו לרווחתי לא יסולאו בפז. אווירה מיוחדת שוררת במקום. 

באולם התפילה של גומפה דאנקר

באולם התפילה של גומפה דאנקרבאולם התפילה של גומפה דאנקר

הכניסה אל אולם תפילה, שבו שולטים הגוונים החמים, נראית לי קצת כמו חזרה אל הרחם ומפתה להתעטף באווירה החמימה, שמזמינה לשקוע אל עומק המשמעויות של שכיות החמדה בדמותם של פסלים וציורים, המציגים עושר איקונוגרפי בלתי רגיל.

באותה איטיות בה עלינו וטיפסנו כך גם ירדנו, ושוב המראות הנפלאים של שדות הכפר – תשבץ צבעוני וססגוני של צבעים בשילוב עם הגוונים החומים של המצוק וההרים הגבוהים המקיפים אותנו, עד הכחלחל של הנהר הזורם למטה בעמק.

במבוכי המדרגות של גומפה דאנקר

במבוכי המדרגות של גומפה דאנקרבמבוכי המדרגות של גומפה דאנקר

התחלתי את סיפורי במשאלתי מלפני שנתיים לא רק לראות שוב את הנופים עוצרי הנשימה, אלא לחוות מפגש בלתי אמצעי עם התושבים. בדרך חזרה לקאזה זכיתי לראות איך משאלתי מתגשמת.

כך גם בהמשך מסלול הטיול דרך לוסאר, במעבר בין נופי עמק לאהול-ספיטי המדבריים לנופי יערות הצפצפה המערביים יותר, דרך רכסי ההימלאיה המערבית הירוקה, הרטובה והמיוערת בואכה מנאלי – זכיתי לפגוש את האנשים המיוחדים האלה, החיים ומתגוררים בתנאים כל כך קשים, לראות אותם גם בעבודתם בשדות וגם בביתם.

בני המשפחה עוסקים בדיש

בני המשפחה עוסקים בדישבני המשפחה עוסקים בדיש

הגסט-האוס בכפרים שבהם ישנו הוא מעין אירוח כפרי. רק ארבעה חודשים בשנה יכולים התושבים המקומיים להתפרנס מלבד החקלאות גם מאירוח התיירים המגיעים למחוזותיהם (במשך שמונת חודשי החורף, מאמצע ספטמבר ועד אמצע יוני, לדאק נצורה וחסומה לכל מעבר כלי רכב מפאת השלג המקיף את כל האזור).

הם הרחיבו את ביתם הקטן או בנו קומה נוספת על גג ביתם, וכך יצרו חדרי אירוח בתנאים פשוטים למדי, לעיתים עם שירותים צמודים ללא מקלחת וללא מים חמים, רק אסלה, כיור וברז וגם החשמל מסתמך על גנרטור ומופעל 4-3 שעות ביממה, אבל ממלאים את יעדם.

המטבח הוא מטבחם האישי, הפרטי של בעלי הגסט-האוס, שם הם מבשלים גם לעצמם וגם את ארוחותיהם של האורחים שנטו לישון אצלם. הם שמחים על כל אורח שמגיע ותמיד חיוך על פניהם השלוות.

דיש

דישדיש

בסוף עונת הקיץ (סוף אוגוסט עד ראשית ספטמבר) ראינו את התכונה בשדות בעיצומה. בני המשפחה בכל הגילים נוטלים חלק בקציר החיטה או השעורה (זה תלוי בגובה – עמידותה של השעורה לקור וליובש מאפשרת ללדאקים לגדל אותה מעל גובה 4,000 מ') או בקטיף האפונה, תפוחי האדמה, הכרובית או ירקות אחרים, שהם הגידולים העיקריים באזור. לא משתמשים בכלים אלא בשיטות הישנות: בקציר פשוט תולשים את אלומות חיטה או השעורה על שורשיהן ועורמים אותן במרחקים קבועים בתוך החלקה ובתום הקציר החלקה נשארת נקייה; העוסקים בדיש פשוט מעיפים את גבעולי החיטה או השעורה באוויר בעזרת את או כל כלי דומה אחר, ואז הרוח והתנועה מפרידות את הקליפה מהגרעין. באחד השדות בו ביקרנו נעזרו לעבודת הדיש בטרקטור המשפחתי, שהיה פנוי מעבודות אחרות, כדי לדרוס את האלומות הלוך וחזור וכך לעזור להפריד את הקליפה מהגרעין

דיש

דישדיש

בתקופה זו נתקלים גם בקטיף המשמשים. הפירות אמנם קטנים מאוד, אך טעימים וחשובים לגיוון התפריט. מוציאים את החרצנים והפירות נפרשים על הסלעים לייבוש ויוצרים כתמי כתום עז, הבולטים בנוף הצחיח. 

ייבוש המישמש

ייבוש המישמשייבוש המישמש

בכפרים עצמם אפשר לראות את בתי המקומיים, הבנויים מלבני בוץ, שאותו התושבים כורים בסמוך לנהרות. את הבוץ דוחסים לתבניות עץ בצורת לבֵנים ומניחים לייבוש בשמש. בגלל הצורך לחסוך בחומרי בעירה ומשום שהמשקעים מועטים ממילא לא שורפים את הלבנים. ראינו את הטרקטורים מגויסים לאיסוף החימר והטיט או הבוץ שעל גדות הנהר לצורך עשיית הלבנים וראינו את הנשים (במקרה זה היו רק נשים) מכינות את לבני הבוץ.

כריית הבוץ מהנהר לעשיית הלבנים

כריית הבוץ מהנהר לעשיית הלבניםכריית הבוץ מהנהר לעשיית הלבנים

המראות של אורח חייהם של התושבים, המתגוררים במקומות קשים אלה, משרים אווירה של נינוחות ושלווה ומצד שני תהייה. הזמן כאילו עמד מלכת. יש תחושה שהחיים זורמים כאן בקצב שעדיין לא השתנה והרי אנחנו במאה ה-21! אבל את זה בדיוק השתוקקתי לראות לפני שמשהו עלול להשתנות.

נותרה עוד חוויה אחת, שאי אפשר שלא לספר עליה. מלכתחילה טאשי הבטיח שיהיה איתי עד סוף הטיול, כלומר ייסע איתי לדלהי וילווה אותי לשדה התעופה הבינלאומי. התוכנית המקורית היתה לטוס ממנאלי לדלהי בטיסה מקומית, אך עוד טרם יציאתי מהארץ טאשי הודיע לי שהטיסה הזו יקרה פי שלושה מהטיסה דלהי-לה ושעל כן הוא לא יוכל להתלוות אלי לדלהי, אלא אם אסכים לנסיעה לילית באוטובוס תיירים.

הסכמתי לחוויה בלתי שגרתית זו, כי אחרי הכל הטיול הוא הרפתקה, אז שתהיה עוד אחת. זו נסיעה לא קלה בלשון המעטה, 16 שעות לפחות! אמנם רוב הזמן בכביש סלול או בדרך כבושה עם שלוש עצירות בדרך לצרכים חיוניים, באוטובוס תיירים, שבו הכיסאות מוסטים לאחור והדום לרגליים מורם, ובכל זאת 16 שעות. הרגשתי כאותם חבר'ה צעירים המטיילים בהודו, כתרמילאית לכל דבר.

בדלהי, ביום האחרון לשהותי בהודו, ארזתי את הצ'ימידן ואת תרמיל הגב שלי בקושי רב. בתחושת געגועים, שכבר החלה לחלחל בי, נפרדתי מטאשי בשדה התעופה בדלהי, בהבטחה לחזור ולבקר שוב בלדאק בשנה הבאה, והפעם לאזור זנסקר.

הכנת הלבנים לבנייה

הכנת הלבנים לבנייההכנת הלבנים לבנייה

לסיכום החוויה העמוקה והמיוחדת שחוויתי במסע זה: ראיתי נופים מבותרים עוצרי נשימה של אבן גיר משולבת עם סלע גרניט, שילוב של צבעים עם תצורות נוף חדות, עוצמתו של רכס ההימלאיה. הגובה, הרוח, האוויר הנקי והשקט מרעשים תעשייתיים, נופי ירח ופסגות מושלגות – כל אלה יוצרים את ההרגשה של להיות על גג העולם וגרמו לי לרצות להישאר כאן עד אינסוף ולהתמסר לעוצמתו של הטבע ולדממה הרועמת והנהדרת של הנופים הריקים מאדם ורעשים ומלאים באוויר נקי, אנשים נעימים ונופים עוצרי נשימה. אני מרגישה שחוויתי משהו מעולם אחר. על אף הקושי האישי הפרטי שלי וקשיי הדרך בכלל רציתי שהמסע הזה לא ייגמר לעולם.

Julley לאדאק ולהתראות בשנה הבאה

Julley לאדאק ולהתראות בשנה הבאהJulley לאדאק ולהתראות בשנה הבאה

אני חבה תודה עמוקה מקרב ליבי לטאשי על הדאגה, המסירות, הסבלנות והמקצועיות שלא יסולאו בפז לכל אורך הדרך. רק בזכותו התאפשר לי לחוות את החוויה הנפלאה הזו.

I owe deep gratitude from my heart to my guide Tashi its concern, dedication, patience and professionalism invaluable along the way. Thanks only of him I was able to experience this wonderful experience.

 

 

הכתבה בעיתון:

הכתבה בעיתון: הכתבה בעיתון:

 תמונות נוספות אפשר להתבונן בקישורים הבאים: קישור 1 | קישור 2   להתבוננות בתמונות נוספות: קישור 1 | קישור 2 | קישור 3 | קישור 4 | קישור 5   קישור לחלק הראשון של יומן המסע קישור לכל יומני המסעות של ד''ר דרורה בהרל 

קישור לכל יומני המסעות מהודו

תגובות

13 תגובות

1

אורח/ת

20 בנובמבר 2015 ב 08:23

מסע קסום

דרורה, תודה על השיתוף במסע הקסום והמרתק שחווית

2

אורח/ת

20 בנובמבר 2015 ב 08:26

המסע של דרורה / חלק שני

דרורה,
תודה על השיתוף במסע הקסום והמרתק שחווית
דבורה

3

אורח/ת

20 בנובמבר 2015 ב 09:34

המסע של דרורה/חלק שני

מסירה את כובעי בפניך דרורה יקרה-כל הכבוד!
מכל הלב מאחלת לך המשך הרפתקאות מהנות!

4

אורח/ת

20 בנובמבר 2015 ב 17:00

דרורה היקרה -תודה רבה כל הכבוד לך !!!

5

אורח/ת

21 בנובמבר 2015 ב 11:59

מסע מיוחד אל הצ'אנג-טאנג

כל הכבוד. המשיכי לטייל, ליהנות ולהנציחץ

6

אורח/ת

21 בנובמבר 2015 ב 17:09

איזה יופי

דרורה, נהנינו לראות את התמונות ולקרוא את סיפור מסעך. כתיבתך אישית ומעניינת ותודה על השיתוף במסע. כל הכבוד לך על האומץ והמרץ! מאיתנו, הבהרלים במחניים

7

אורח/ת

22 בנובמבר 2015 ב 07:23

המסע של דרורה / חלק ב

היי דרורה,
תודה על ההזמנה לקריאת הכתבה המרתקת, תיאור הרפתקאותיך בטיול הפרטי, (רעיון נהדר לשוב שוב למקומות מרתקים כשזמנך בידייך) והתמונות שחלקן ממש נהדרות.

8

אורח/ת

22 בנובמבר 2015 ב 10:04

המסע של דרורה/חלק ב

קראתי את הכתבה שלך כל הכבוד לך, שאפו.
עושה חשק לנסוע לשם למרות כל הקשיים

9

אורח/ת

22 בנובמבר 2015 ב 16:23

המסע של דרורה/ חלק ב

הי דרורה,
התפעלתי בחלק הראשון אך השני מרשים עוד יותר. ההוד המדברי הטבול בירוקים לצד הנופים הכפריים ממש מקסימים.
לינה באוהל אינה פשוטה גם במזג אוויר וגבהים נוחים יותר.
מרשים מאד.
בברכה , יוני

10

אורח/ת

22 בנובמבר 2015 ב 17:29

המסע של דרורה/חלק ב

הצילומים שצילמת מדהימים, והדרך האתגרית שעבר מרתקת לא פחות מהצילומים ומהתיאורים הציוריים והספרותיים שלך, דרורה

11

אורח/ת

22 בנובמבר 2015 ב 19:52

דרורה יקרה.
מרשים ביותר.מאוד נהנתי גם לקרא וגם ליצפות בתמונות.
ז'קלין

12

Ogash Ofer

23 בנובמבר 2015 ב 15:55

תענוג! ממש כייף לקרוא ולהיזכר

מפורט ומדויק מאוד.
תודה לך דרורה.

13

אורח/ת - אתי א

06 באוקטובר ב 15:57

מרגש לקרוא.
זו חוויה שמי שלא היה במקומות כאלו יתקשה להבין.
אישית הייתי פעמיים ביפן ומוכנה לטיול שלישי לארץ מדהימה זו.
כמו גם לאמזונס וגלפגוס שם ביקרתי פעמיים.
הנופים משכרים.
והעיניים לא שבעות.
תודה ששיתפת

דף מתוך