חלק שני: מסע מיוחד אל הצ'אנג-טאנג (Chang-Thang) – "אזור המישורים הגבוהים" או "אזור האגמים הגבוהים" שבמזרח לדאק, על גבול סין, ההימלאיה ההודית.
28 בספטמבר 2015 – 10 באוקטובר 2015
חלק שני מתוך רשמי המסע.
כתבה: ד"ר דרורה בהרל
עריכה: שלומית פרי, "מילה במילה" www.shlomitp.com
החשכה כבר ירדה כאשר הגענו למלון בג'יספה ואני השתוקקתי למקלחת החמה, הממתינה לי בחדרי שבמלון. שני לילות ושלושה ימים ארוכים וחווייתיים חלפו מאז המקלחת האחרונה שלי בלֶה.
בג'יספה נפרדנו מלובסאנג, נהגנו החביב, המסור והמקצועי, שהחל את המסע איתנו בלֶה. מחר ניכנס לעמק לאהול-ספיטי (Lahoul-Spiti) – שם, לפי תקנות איגוד המוניות, נהג מלֶה אינו מורשה לנהוג.
לתמונות נוספות: קישור 1 | קישור 2
קישור לחלק הראשון של יומן המסע
למחרת יצאנו מג'יספה אל מעבר ההרים קונזום-לה (Konzum La) בגובה 4590 מטר. מאות דגלי תפילה טיבטיים מקשטים בצבעוניות מרהיבה את המקדשים הלבנים מעוטרי הזהב שמתנשאים אל על, על רקע נוף מרהיב של הרים מושלגים.
פנינו מועדות לאגם צ'נדרטל (Chandrtal Lake), הנמצא בגובה 4,300 מטר בעמק ספיטי (או כפי שהמקומיים מכנים אותו עמק לאהול-ספיטי Lahaul Spitty Valley)). גם כאן, לאגם צ'נדרטל צריך כמובן אישור מיוחד.
חלקאות טרסות בהרים הגבוהים של עמק לאהול-ספיטי
כמויות של זרמי מים מתפרצות מכל חור אפשרי בין הסלעים והצוקים המזדקרים באלפי צורות. המים ממלאים גם את הדרכים, ההופכות במהרה לנחלים רדודים.
לא פעם ''שייטנו'' בנחלים אלה וקפצנו בין אבנים, בורות ומים זורמים. כמה מים! לו רק קמצוץ מן הכמויות העצומות היה גם אצלנו בישראל... תוך היטלטלות ברכב השטח, שהוחלף בג'יספה לרכב המותאם לנסיעה קשה, אני לא מפסיקה להתפעל מהנופים המדבריים, כשתחתינו נחש מתפתל של מים חותך את הנוף בכחול-אפור מרתק. במילה אחת: מהמם!
מהמראות הנפלאים של נופי עמק לאהול-ספיטי
כשמגיעים למאהל נשכחים קשיי הדרך גם בשל הקור חודר העצמות השורר במקום וגם, ובעיקר, מפני שהמאהל, שאמור היה להיות על גדות האגם, ממוקם באמצע שום-מקום, שממנו אפילו לא רואים את קצהו של האגם. היכן הוא נעלם? טאשי מסביר לי, שלאחרונה הורו השלטונות להזיז את מיקומם של מחנות האוהלים למרחק של קילומטר אחד לפחות מגדות האגם בגלל הדאגה להשחתת הנוף (נחמה פורתא, נראה שלא רק הישראלים יודעים להשחית את מקומות הבילוי והנופש שלהם, כי הרבה ישראלים פשוט לא מגיעים לכאן)."משייטים" בדרך שהפכה לנחל רדוד
אגם צנדרהטל שפירוש שמו הוא ''אגם הירח'' בשל צורתו, הוא המקור של נהר צ'נדרה. קראתי באחד האתרים באינטרנט שהוא אגם קסום, התחום בין רכסים נישאים מושלגים, ואולי בגלל זה אפילו לקראת סוף העונה הוא מהווה אטרקציה פופולרית לכל מיני יצור אנוש חדורי אנדרנלין באזור.
פנים האוהל במחנה האוהלים בצנדרהטל
קיבלתי אוהל זוגי קטן, שאמור היה להיות חסין רוח (אבל במהלך הלילה התברר שהוא לא) ובתוכו שתי שמיכות, אבל, אוי, חשכו עיני: אין מיטות, רק מזרון גומי אוויר דק פרוש על הקרקע. מנהל המחנה הבטיח להביא לי בקבוק מים חמים, וטאשי מיהר להודיע לי שנישן יחד באוהל כי כך יהיה חם יותר.נהר צדנרה שהוא המקור לאגם צנדרהטל
הקור פה מגיע ל-5 מעלות מתחת לאפס וגם פחות. קיבלתי דלי שישמש אותי כסיר לילה כי השירותים שבחוץ יחסית רחוקים ובלילה, בחושך, קצת מסוכן ובעיקר קר מאוד ללכת אליהם. בתחום המחנה יש כמה נקודות של ברז וכיור. בערב טאשי הביא את ארוחת הערב לאוהל – ''בחוץ נושבת רוח קרה'', אמר. ''וגם באוהל האוכל נורא קר'' – ובבוקר הוא הביא לי לאוהל תה חם, מה שהפך כמעט למנהג קבוע במהלך הטיול."שמיכת הטלאים" של שדות הכפר קיבור
כמעט בכל חלקה רואים את בני המשפחה מכל הגילים וכל המינים עוסקים בקציר השעורה או בקטיף האפונה או בדיש בעזרת כל כלי או בהמות שמישות ובהישג יד, כי הרי אנחנו בסוף עונת הקיץ והעונה הקרה כבר מידפקת על הדלת ויש למהר לפני רדת המשקעים הראשונים.ברחבה שבין המבנה החדש למבנים הישנים עומדת סטופה ענקית לבנה, מקושטת ומצופה זהב. באולמות התפילה אסור לצלם, אולם את המבנה החדש, לרבות כל הכלול בתוכו, מותר היה לצלם.
הסיור בגומפה טאבו היה כיפי בשבילי גם מכיוון שהיא בנויה בקו ישר עם הדרך, כלומר אין מדרגות. לא להאמין!
הסטופה המוזהבת ברחבה של גומפה טאבו
המשכנו לכפר דנקאר, היושב בתוך אמפיתיאטרון טבעי, ובו גומפה עתיקה, הניצבת במיקום דרמטי ומרהיב בקצה מצוק סלעי בגובה של 3900 מטר. הגומפה נראית כתלויה על המצוק בין שמים וארץ מעל הכפר הקטן, ואילו המצוק נראה כאילו עונד את הגומפה כתכשיט.גומפה דאנקר "תלויה" על המצוק ו"שמיכת הטלאים" בטרסות צבעוניות של ירקות
בתוך הגומפה יש מספר מבנים ואולמות תפילה עם פסלים וציורי קיר עתיקים, שצריך לטפס הרבה מדרגות (כמובן לא תקניות, כשכל מדרגה בגובה שונה) כדי לראות את כולם. צריך גם להתאמץ לא להתבלבל בסבך המסדרונות הצרים המובילים אל אולמות התפילה השונים ואל מרומי הגומפה, שם נמצא המקדש. לא קל היה לי לטפס בסבך המדרגות, בייחוד כשאנו בגובה של כמעט 4000 מטר, אבל כשטאשי לצידי הכול אפשרי. עזרתו ודאגתו לרווחתי לא יסולאו בפז. אווירה מיוחדת שוררת במקום.
הכניסה אל אולם תפילה, שבו שולטים הגוונים החמים, נראית לי קצת כמו חזרה אל הרחם ומפתה להתעטף באווירה החמימה, שמזמינה לשקוע אל עומק המשמעויות של שכיות החמדה בדמותם של פסלים וציורים, המציגים עושר איקונוגרפי בלתי רגיל.
באותה איטיות בה עלינו וטיפסנו כך גם ירדנו, ושוב המראות הנפלאים של שדות הכפר – תשבץ צבעוני וססגוני של צבעים בשילוב עם הגוונים החומים של המצוק וההרים הגבוהים המקיפים אותנו, עד הכחלחל של הנהר הזורם למטה בעמק.
התחלתי את סיפורי במשאלתי מלפני שנתיים לא רק לראות שוב את הנופים עוצרי הנשימה, אלא לחוות מפגש בלתי אמצעי עם התושבים. בדרך חזרה לקאזה זכיתי לראות איך משאלתי מתגשמת.
כך גם בהמשך מסלול הטיול דרך לוסאר, במעבר בין נופי עמק לאהול-ספיטי המדבריים לנופי יערות הצפצפה המערביים יותר, דרך רכסי ההימלאיה המערבית הירוקה, הרטובה והמיוערת בואכה מנאלי – זכיתי לפגוש את האנשים המיוחדים האלה, החיים ומתגוררים בתנאים כל כך קשים, לראות אותם גם בעבודתם בשדות וגם בביתם.
הגסט-האוס בכפרים שבהם ישנו הוא מעין אירוח כפרי. רק ארבעה חודשים בשנה יכולים התושבים המקומיים להתפרנס מלבד החקלאות גם מאירוח התיירים המגיעים למחוזותיהם (במשך שמונת חודשי החורף, מאמצע ספטמבר ועד אמצע יוני, לדאק נצורה וחסומה לכל מעבר כלי רכב מפאת השלג המקיף את כל האזור).
הם הרחיבו את ביתם הקטן או בנו קומה נוספת על גג ביתם, וכך יצרו חדרי אירוח בתנאים פשוטים למדי, לעיתים עם שירותים צמודים ללא מקלחת וללא מים חמים, רק אסלה, כיור וברז וגם החשמל מסתמך על גנרטור ומופעל 4-3 שעות ביממה, אבל ממלאים את יעדם.
המטבח הוא מטבחם האישי, הפרטי של בעלי הגסט-האוס, שם הם מבשלים גם לעצמם וגם את ארוחותיהם של האורחים שנטו לישון אצלם. הם שמחים על כל אורח שמגיע ותמיד חיוך על פניהם השלוות.
בסוף עונת הקיץ (סוף אוגוסט עד ראשית ספטמבר) ראינו את התכונה בשדות בעיצומה. בני המשפחה בכל הגילים נוטלים חלק בקציר החיטה או השעורה (זה תלוי בגובה – עמידותה של השעורה לקור וליובש מאפשרת ללדאקים לגדל אותה מעל גובה 4,000 מ') או בקטיף האפונה, תפוחי האדמה, הכרובית או ירקות אחרים, שהם הגידולים העיקריים באזור. לא משתמשים בכלים אלא בשיטות הישנות: בקציר פשוט תולשים את אלומות חיטה או השעורה על שורשיהן ועורמים אותן במרחקים קבועים בתוך החלקה ובתום הקציר החלקה נשארת נקייה; העוסקים בדיש פשוט מעיפים את גבעולי החיטה או השעורה באוויר בעזרת את או כל כלי דומה אחר, ואז הרוח והתנועה מפרידות את הקליפה מהגרעין. באחד השדות בו ביקרנו נעזרו לעבודת הדיש בטרקטור המשפחתי, שהיה פנוי מעבודות אחרות, כדי לדרוס את האלומות הלוך וחזור וכך לעזור להפריד את הקליפה מהגרעין.
כריית הבוץ מהנהר לעשיית הלבנים
המראות של אורח חייהם של התושבים, המתגוררים במקומות קשים אלה, משרים אווירה של נינוחות ושלווה ומצד שני תהייה. הזמן כאילו עמד מלכת. יש תחושה שהחיים זורמים כאן בקצב שעדיין לא השתנה והרי אנחנו במאה ה-21! אבל את זה בדיוק השתוקקתי לראות לפני שמשהו עלול להשתנות.
נותרה עוד חוויה אחת, שאי אפשר שלא לספר עליה. מלכתחילה טאשי הבטיח שיהיה איתי עד סוף הטיול, כלומר ייסע איתי לדלהי וילווה אותי לשדה התעופה הבינלאומי. התוכנית המקורית היתה לטוס ממנאלי לדלהי בטיסה מקומית, אך עוד טרם יציאתי מהארץ טאשי הודיע לי שהטיסה הזו יקרה פי שלושה מהטיסה דלהי-לה ושעל כן הוא לא יוכל להתלוות אלי לדלהי, אלא אם אסכים לנסיעה לילית באוטובוס תיירים.
הסכמתי לחוויה בלתי שגרתית זו, כי אחרי הכל הטיול הוא הרפתקה, אז שתהיה עוד אחת. זו נסיעה לא קלה בלשון המעטה, 16 שעות לפחות! אמנם רוב הזמן בכביש סלול או בדרך כבושה עם שלוש עצירות בדרך לצרכים חיוניים, באוטובוס תיירים, שבו הכיסאות מוסטים לאחור והדום לרגליים מורם, ובכל זאת 16 שעות. הרגשתי כאותם חבר'ה צעירים המטיילים בהודו, כתרמילאית לכל דבר.
בדלהי, ביום האחרון לשהותי בהודו, ארזתי את הצ'ימידן ואת תרמיל הגב שלי בקושי רב. בתחושת געגועים, שכבר החלה לחלחל בי, נפרדתי מטאשי בשדה התעופה בדלהי, בהבטחה לחזור ולבקר שוב בלדאק בשנה הבאה, והפעם לאזור זנסקר.
לסיכום החוויה העמוקה והמיוחדת שחוויתי במסע זה: ראיתי נופים מבותרים עוצרי נשימה של אבן גיר משולבת עם סלע גרניט, שילוב של צבעים עם תצורות נוף חדות, עוצמתו של רכס ההימלאיה. הגובה, הרוח, האוויר הנקי והשקט מרעשים תעשייתיים, נופי ירח ופסגות מושלגות – כל אלה יוצרים את ההרגשה של להיות על גג העולם וגרמו לי לרצות להישאר כאן עד אינסוף ולהתמסר לעוצמתו של הטבע ולדממה הרועמת והנהדרת של הנופים הריקים מאדם ורעשים ומלאים באוויר נקי, אנשים נעימים ונופים עוצרי נשימה. אני מרגישה שחוויתי משהו מעולם אחר. על אף הקושי האישי הפרטי שלי וקשיי הדרך בכלל רציתי שהמסע הזה לא ייגמר לעולם.
Julley לאדאק ולהתראות בשנה הבאה
אני חבה תודה עמוקה מקרב ליבי לטאשי על הדאגה, המסירות, הסבלנות והמקצועיות שלא יסולאו בפז לכל אורך הדרך. רק בזכותו התאפשר לי לחוות את החוויה הנפלאה הזו.
I owe deep gratitude from my heart to my guide Tashi its concern, dedication, patience and professionalism invaluable along the way. Thanks only of him I was able to experience this wonderful experience.
13 תגובות
1
אורח/ת
20 בנובמבר 2015 ב 08:23
מסע קסום
דרורה, תודה על השיתוף במסע הקסום והמרתק שחווית
2
אורח/ת
20 בנובמבר 2015 ב 08:26
המסע של דרורה / חלק שני
דרורה,
תודה על השיתוף במסע הקסום והמרתק שחווית
דבורה
3
אורח/ת
20 בנובמבר 2015 ב 09:34
המסע של דרורה/חלק שני
מסירה את כובעי בפניך דרורה יקרה-כל הכבוד!
מכל הלב מאחלת לך המשך הרפתקאות מהנות!
4
אורח/ת
20 בנובמבר 2015 ב 17:00
דרורה היקרה -תודה רבה כל הכבוד לך !!!
5
אורח/ת
21 בנובמבר 2015 ב 11:59
מסע מיוחד אל הצ'אנג-טאנג
כל הכבוד. המשיכי לטייל, ליהנות ולהנציחץ
6
אורח/ת
21 בנובמבר 2015 ב 17:09
איזה יופי
דרורה, נהנינו לראות את התמונות ולקרוא את סיפור מסעך. כתיבתך אישית ומעניינת ותודה על השיתוף במסע. כל הכבוד לך על האומץ והמרץ! מאיתנו, הבהרלים במחניים
7
אורח/ת
22 בנובמבר 2015 ב 07:23
המסע של דרורה / חלק ב
היי דרורה,
תודה על ההזמנה לקריאת הכתבה המרתקת, תיאור הרפתקאותיך בטיול הפרטי, (רעיון נהדר לשוב שוב למקומות מרתקים כשזמנך בידייך) והתמונות שחלקן ממש נהדרות.
8
אורח/ת
22 בנובמבר 2015 ב 10:04
המסע של דרורה/חלק ב
קראתי את הכתבה שלך כל הכבוד לך, שאפו.
עושה חשק לנסוע לשם למרות כל הקשיים
9
אורח/ת
22 בנובמבר 2015 ב 16:23
המסע של דרורה/ חלק ב
הי דרורה,
התפעלתי בחלק הראשון אך השני מרשים עוד יותר. ההוד המדברי הטבול בירוקים לצד הנופים הכפריים ממש מקסימים.
לינה באוהל אינה פשוטה גם במזג אוויר וגבהים נוחים יותר.
מרשים מאד.
בברכה , יוני
10
אורח/ת
22 בנובמבר 2015 ב 17:29
המסע של דרורה/חלק ב
הצילומים שצילמת מדהימים, והדרך האתגרית שעבר מרתקת לא פחות מהצילומים ומהתיאורים הציוריים והספרותיים שלך, דרורה
11
אורח/ת
22 בנובמבר 2015 ב 19:52
דרורה יקרה.
מרשים ביותר.מאוד נהנתי גם לקרא וגם ליצפות בתמונות.
ז'קלין
12
Ogash Ofer
23 בנובמבר 2015 ב 15:55
תענוג! ממש כייף לקרוא ולהיזכר
מפורט ומדויק מאוד.
תודה לך דרורה.
13
אורח/ת - אתי א
06 באוקטובר 2019 ב 15:57
מרגש לקרוא.
זו חוויה שמי שלא היה במקומות כאלו יתקשה להבין.
אישית הייתי פעמיים ביפן ומוכנה לטיול שלישי לארץ מדהימה זו.
כמו גם לאמזונס וגלפגוס שם ביקרתי פעמיים.
הנופים משכרים.
והעיניים לא שבעות.
תודה ששיתפת
תגובות