שטח 4X4

סוזוקי דינגי - ג'ימני במבחן שטח

כחצי שנה לאחר ההשקה של הסוזוקי ג'ימני המעודכן ולאחר שהוא חזר לשוטט בשבילי הארץ, החלטנו לבחון אותו (שוב) והפעם לאורך מספר ימים, לנסות לגלות מה השתנה אצלו בשנים שהוא נפקד מישראל וגם, קצת להשוות אותו לרכבי שטח אחרים.

אה, ולמה דינגי? סבלנות, גם זה יגיע.

מאת: אתר השטח הישראלי

04/12/15

כללי

במבט ראשון, מדובר ברכב שטח פיצפון והרי כל דבר שמגיע בגירסא מוקטנת, הוא חמוד. בכלל לא משנה אם טוב או לא. פשוט חמוד. הוא גם גורם לאנשים להרגיש גדולים (אבל זה לפעם אחרת). בניגוד ליצרנים אחרים, שרכבי השטח שלהם גדלו, התנפחו, הוסיפו מערכות אלקטרוניות ואיבזור, שמר הג'ימני על קשר הדוק עם המימדים המקוריים של הוויליס ועם הפשטות של פעם. אמנם, הוא התעדן מאז ימי הסמוראי, אך מלבד שינוי צורת הקפיצים (מעלים לסלילים), השינויים שחלו בו לאורך השנים, היו פחות משמעותיים. לג'ימני אין מתחרה ישיר. אין בנמצא רכב שטח דומה לו, או בעל נתונים דומים לו, או המתחרה איתו במחיר. הג'ימני חי בעולם משלו והמתחרים היחידים שלו, הם ג'ימנים אחרים.

המנוע

זה נכון שלג'ימני יש מנוע קטן, יחסית לרכבי שטח אחרים. בעולם שבו מנועי רכבי השטח נעים סביב ה - 3 ליטר, מנוע 1.3 ליטר נשמע מגוחך, אך זה ממש לא המצב. המנוע מייצר 85 כוחות סוס שזה יותר מהיילקס ישן ששוקל פעמיים ממנו כשהוא ריק ופי שלוש כשהוא עמוס. כדי שביצועי המנוע יהיו יעילים בכל סל''ד וצריכת הדלק תהייה טובה, משתמש הג'ימני בתזמון שסתומים משתנה (VVT) המאפשר לו זריזות יעילה. המנוע (וזאת החוכמה) מותאם לג'ימני באופן מושלם. הוא לא חזק באופן שידרבן נהיגת כביש מסוכנת, אך הוא חזק מספיק, לנסיעה במהירות סבירה ולטיפוס כל מכשול בשטח. ג'ימני עם מנוע חזק, הוא פצצה מתקתקת ובתמרון המהיר הראשון, בין בכביש ובין בשטח, היה כנראה מתהפך. הג'ימני מרגיש טוב ובטוח בנסיעה בין עירונית, במהירות של עד 110 קמ''ש. הוא יכול לעבור אותה, אך השליטה בו מתחילה להיות בעייתית וצריכת הדלק עולה. מסקנה ראשונה - הג'ימני אינו רכב מירוצים.

תא נוסעים ותא מטען

הדבר הראשון שבלט לי לעין הוא הדימיון של תא הנוסעים עם זה של טויוטה 79. יש רק את מה שצריך. אל תצפו ליותר ולא תתאכזבו. מצד שני הכל בהישג יד. כל הכפתורים והידיות קרובים ונגישים, פתחי האיוורור נמצאים במקום מושלם, הקונסולה פשוטה, המתגים והכפתורים גדולים וברורים ואי אפשר להסתבך. חוצמזה, אין שום דבר שלא היכרתם מהמכוניות של שנות ה - 80. לתנוחת הנהיגה יש תפקיד אחד בלבד - לאפשר לנהג שליטה אופטימלית ברכב. הכסא לא מתכוונן וגם ההגה לא זז. יחד עם זאת, הישיבה גבוהה, עיני הנהג נמצאות בדיוק בגובה הנכון של השמשה הקדמית ועם שמשה בגובה 65 ס''מ אפשר לראות את החרמון מכל מקום. גם חלונות הצד נועדו לאפשר לנהג שליטה מיטבית ברכב. חלונות הצד מהווים כמעט 50% מגובה הדלת והרוחב שלהם הוא 85(!) ס''מ. ממש כמו לנהוג באקווריום. בכל תרגילי השליטה ברכב, מגיעים נהגי הג'ימני לתוצאות הטובות ביותר ולא בכדי. הג'ימני הוא הרכב האינטואיטיבי ביותר בין רכבי השטח. זוית הישיבה, שדה הראיה והגודל, מקלים על הנהג ומאפשרים לו להגיע בקלות יחסית, לשליטה טובה ברכב. הכונס על מכסה המנוע, המוכר לכל מי שנוהג על רכב עם אינטרקולר, מעניק תחושה של רכב גדול, אך פוגם במקצת בשדה הראיה הקדמי של הנהג. גם עומק הדשבורד, יאפשר לנהג להתקין את כל המכשירים הנחוצים לו בשטח - מצפן, מכשיר ניווט, מצלמה, סלולרי או כל דבר אחר, העולה על דעתו. הפלסטיקה פשוטה, אך הג'ימני אינו מרעיש ומצקצק כמו הפראדו למשל, אלא נינוח ושקט בכל טלטול. לוח המחוונים יעיל. בג'ימני החדש הוא דיגיטלי ונוסף לו חייווי של לחץ אוויר נמוך, עם אפשרות התאמה למשקל המועמס עליו. בצו השעה, נוספה לו מערכת E.S.C. עם כפתור ביטול. וזהו. תא המטען זוית נטישה טובה, תבוא תמיד על חשבון נפח תא המטען. אי אפשר לקבל את הכל. ובג'ימני, שלו זוית הנטישה (ובכלל זויות המרכב) היא הקיצונית ביותר בין רכבי השטח הסטנדרטיים, תא המטען סימלי. אפשר לקפל את המושבים האחוריים או לוותר עליהם כליל, ואז מתקבל נפח אחסון סביר. בעולם, יש חברות המשכירות את הג'ימני כרכב מסעות לשני אנשים - עם מגירות בבגאז', מג'ולינה על הגג ואונינג על הצד, אך ייעוד זה יוצא מן הכלל ונעשה בעיקר משיקולים כלכליים. חיסרון גדול הוא העדר שקע החשמל בתא המטען. הג'ימני אומנם קטן, אך אין נהג שטח שלא יעריך שקע חשמל מאחור. מסקנה שנייה - הג'ימני אינו רכב משפחתי.

על הכביש

כאמור, הג'ימני אינו רכב מירוץ. הוא מגיב טוב, הוא שקט באופן יחסי, אך הוא לא בנוי למאמצים ותמרונים חדים. הסמן על לוח המכוונים המורה לנהג להחליף הילוך, מבקש לשמור את המנוע בתחום המומנט וימליץ על העברות הילוכים מהירות ונסיעה בהילוך גבוה ככל האפשר, עם לחיצה מינימלית של דוושת ההאצה. הג'ימני מסוקס וככזה אינו שקט במיוחד. המבנה הקובייתי אינו תורם לאווירודינמיות שלו ורעש הרוח הופך להיות חלק מהחיים, ככל שעולים במעלה המהירויות הדו סיפרתיות ולמעלה מהן. הג'ימני הוא רכב החניה האולטימטיבי ולהוציא את הסמארט ודומיה, הרי שבעיר (חניה ותמרונים), הוא כלי הרכב האולטימטיבי. הנסיעה על כביש 6 דרום, לוקחת זמן. אני מתפלל שתעבור איזו ניידת ותראה שאני נוהג במהירות המותרת, סליחה, מתחת לה ותוריד לי כמה נקודות, בגין התנהגות טובה. הטמפרטורה בחוץ עולה, ומפתחי האיוורור נושבת רוח מקפיאה בגובה הראש וחלל תא הנוסעים מתקרר מהר, גם בלי מזגן מפוצל.

בשטח

נו, סוף סוף הג'ימני מתחיל להתבלט. בעצם עוד לא. הנסיעה בשבילים זרועי אבנים, קופצנית. אפילו מאוד, אבל שני דברים יפחיתו את הטלטלות באופן משמעותי - הורדת אויר בצמיגים והחלפת קפיצים ובולמים. בכל מקרה, יש לזכור שמדובר ברכב שטח בעל שני סרנים קשיחים וככזה, הוא לעולם לא יהיה נוח כמו פאג'רו או דיסקברי. רגע לפני תחילת המסלול, עצרנו למבחן קצר של הג'ימני בחולות הרכים של נחל ימין. לא מוריד אוויר במכוון, והג'ימני בהילוך שני LOW לא עוצר למרות שהחול עמוק. העובדה שמכלולי הרכב ממוקמים גבוה מעל הסרנים, מאפשרת לו לרחף מעל הקרקע, לא לגרד את הגחון ולא להתיישב ולהיתקע.

יוצאים חזרה לכביש וממשיכים מזרחה לכיוון הערבה. יורדים את מעלה עקרבים ונכנסים לנחל צין. המסלול היורד לערבה, מספק מבחנים אמיתיים לכל רכב שטח ומאפשר להכיר אותו בצורה טובה. מורידים אויר בצמיגים ונכנסים לנחל. המכשול הראשון מגיע, אני מתחיל לטפס ו.. נאדה. הג'ימני לא זז. האינטואיציה שלי לא בכיוון. מדובר במרווח גלגלים קטן מהרגיל וצריך לבחור קו בהתאם. חושב לרגע, מהמר ומטפס בקלות. הממ... מעניין... השיעור הראשון מאחורי. עם תיבת הילוכים ידנית ויחס העברה נמוך וטוב, לא התקשה הג'ימני בשום שלב. בעליות הוא מדלג בקלילות ב - LOW והילוך שני ועל כל מכשול קשה הוא יטפס ללא בעיה בהילוך ראשון וגם ירד ממנו באותו הילוך, בקלות. מערכת ה T.C. כמעט ולא פעלה . הג'ימני לא סיחרר גלגלים ושמר על קשר טוב עם הקרקע, גם בעליות וגם בירידות. אמנם, המכלולים של הג'ימני והמנוע שלו, נראים חלשים ולא מתאימים לשטח קשה, אך ההיפך הוא הנכון. הג'ימני אינו רק רכב שטח קשוח, אלא הוא גם רכב שטח מאוזן. מי לא ראה או שמע על פראדואים ששוברים דיפרנציאלים, דיפנדרים ששוברים ציריות, או טרופרים ששוברים מוטות הגה? והכל בשל חוסר איזון בין מכלולי הרכב השונים. בג'ימני זה לא יקרה. מסקנה שלישית - הג'ימני הוא רכב שטח אמיתי. לא ייצור כלאיים, לא פוזל ללקוחות שונים, לא מנסה למצוא חן. רכב שטח וזהו.

סיכום

הג'ימני הוא רכב שטח ספרטני. כל כולו ישימות (פונקציונליות). הוא מיועד למטרה מסוימת והוא עושה הכל, כדי לעמוד בה בצורה הטובה ביותר. הוא בנוי נכון, חזק, הוא מעניק לנוהג בו את כל הכלים להצלחה - תנוחה ישיבה, פשטות הפעלה, שדה ראייה, יחסי העברה מצויינים, חוסן ובטח שכחתי עוד כמה. אבל זה גם החיסרון הגדול שלו. לנוהג בו אין למי לבוא בטענות ואין לו את מי להאשים מלבד עצמו, בגין ביצועים לא טובים בשטח.. לג'ימני אין שום חלק בזה. הוא את החלק שלו עשה. הג'ימני יתאים לכל נהג שטח חדש, לנהגים צעירים, לסטודנטים, לעכברי העיר המחפשים חנייה ולכל מי שרוצה לקנות מכונית חדשה, אמינה וקשוחה, שתהייה זולה לאחזקה, שתהייה לה נוכחות וייחוד ושאפשר להגיע איתה לכל מקום, אך עם כל אלה, לשלם מחיר סביר. מעבר לאלה, הג'ימני הוא בסיס שיפורים נהדר ולא לחינם הוא מבוקש מאוד אצל חובבי העבירות, בארץ ובעולם. בימים בהם כל יצרן מחפש את החידוש או הגימיק הבא וכולם מתחרים ומחקים את כולם, מתבלט הג'ימני ביציבות עיצובית וטכנולוגית. אין חדשנות בעייתית ואין סיבוכים אלקטרוניים. זה עבד ללנדרובר עם הדיפנדר וזה עובד לסוזוקי עם הג'ימני.

ובנימה אישית

לכל כלי שיט גדול, שבעליו רוצה להגיע למקומות, אליהם כלי שיט גדול אינו יכול להגיע, קשורה סירת גומי קטנה בירכתיים, המוכרת בשם ''דינגי''. אותה סירה קטנה ופשוטה, יודעת להביא את היושבים בה לכל מקום ובחזרה ופותרת בקלות ובמהירות את הנגישות למקומות שונים. מה זה, אם לא ההגדרה הממצה לג'ימני? או במילים אחרות , מהרגע הראשון, קיבל אצלנו הג'ימני את הכינוי, ''סוזוקי דינגי'' וככל שאנו משתמשים בו יותר, כך הוא נשמע יותר מתאים. האם הייתי רוצה אחד כזה בחנייה? כמובן. רק מזל שאני לא מצליח להחליט באיזה צבע.