המסע לאקנקגוואה אינו רק אתגר ספורטיבי אולטימטיבי של הליכה בעצימות גבוהה כשבסופה טיפוס לגובה של כמעט שבעת-אלפים מטרים, אלא קודם כל התמודדות נפשית מתמשכת בקור העז ובתנאי מחייה קשים באוהל קטן למשך שבועיים ימים.
סיפור המסע הארוך של עשרה ישראלים ושלושה ארגנטיניים במטרה לכבוש את פסגת ההר הגבוה ביבשת אמריקה.
הדריך: עופר אוגש
מאת: Ofer Ogash
17/01/16
תשעה מטפסים והח''מ, כולם בעלי ניסיון קודם בפסגות גבוהות (כמו: קילימנג'ארו או אלברוס) התקבצו לקבוצה במטרה לכבוש את פסגת האנקגוואה. ההכנות בארץ התחילו כחצי שנה לפני הטיפוס - מפגשי קבוצה, הכנת הציוד (והרשימה ארוכה...) ובעיקר הכנת הגוף והנפש לקראת המאמץ האדיר המחכה לנו בארגנטינה. אימוני הליכה, אימוני כושר, אימוני מדרגות, אימונים עם משקל (תיקי גב), הר הכרמל, הר התבור והשיא הר החרמון - אותו חלק מחברי קבוצה טיפסו מספר פעמים...
בבוקר לאחר הגעתנו למנדוזה הסדרנו את אישור הכניסה לשמורה - זה אומר לפרוט דולר $, לשלם בבנק ולבסוף לקבל אישור מיוחד לטיפוס לעבר הפסגה במשרד התיירות האזורי, בתוכו שוכנת מנהלת הפארק. סיבוב קצר בין שתי חנויות לציוד טיפוסים משלים לנו את כל הציוד המיוחד לקור שהיה חסר לנו. לקראת הצהרים עזבנו את המלון ויצאנו לדרך - ממנדוזה, שבגובה 800 מטרים לעבר רכס ההרים הגבוה של האנדים. נסיעה של כ-3 שעות מערבה על כביש מספר 7 עוברת דרך אזורי תעשיה, כרמים של ענבים (האזור מפורסם ביינות שלו), כביש הררי המתוחזק היטב, מסעדת בשר טובה לצהרים ועד לכפר הקטן לאס צ'אווס ובו אכסנייה פשוטה ואוטונטית המורכבת משרידים של קו הרכבת הישן אשר חצה את האנדים. למחרת בבוקר התחלנו בטיפוס הסתגלות של כ- 800 מטרים שסופם על קרח ושלג בגובה של 3,800 מטרים. באוכף, מוכה הרוחות, שני מבנים שלא בשימוש אשר שימשו למעבר הגבול ההררי הישן שבין צ'ילה לבין ארגנטינה. הרוח האדירה והקור העז שהיא מביאה רק מרמזים על הבאות... אומרים שהשנה היא שנת האלניניו - השנה הכי קרה והכי מושלגת שעברה על דרום אמריקה בדור האחרון.
אורזים את כל הציוד בתיקים נפרדים - תיק גדול המיועד להגיע עם שיירה של פרדים למחנה הבסיס - פלזה דה מולס, תיק בינוני המיועד להגיע עם שיירה קטנה של פרדים למחנה הביניים - קונפלואנסה, תיק לציוד שאין בו צורך על ההר ותיק גב שאיתו נטפס לעבר מחנה הבסיס. מגישים את אישור הכניסה בשער של שמורת האקנקגוואה - פונטו דל אינקה, בגובה של 3,000 מטרים ויוצאים לדרך... ברגל... (למי שטרם הבין!). 7.5 ק''מ בעלייה, כמעט 4 שעות והגענו למחנה הביניים - קונפלואנסה הנמצא בגובה 3,400 מטרים. מחנה אוהלים ארעי המספק לנו ארוחת ערב וארוחת בוקר ואוהל קטן בו נישן את הלילה. למחרת יוצאים לדרך בהתלהבות ומסיימים את היום עייפים אך מרוצים. 9 שעות של טיפוס, קצת יותר מ-20 ק''מ של הליכה, כמעט 1,000 מטרים של טיפוס לגובה ואנחנו בפלזה דה מולס - מחנה הבסיס של האקנקגוואה, הנמצא בגובה של 4,400 מטרים. הדרך ארוכה ורובה מתונה, מידי פעם שיירות של פרדים (MULES) עמוסות בציוד עוקפות אותנו בדרך למעלה או למטה, הנוף הררי ומקסים ולסיום עלייה חדה ומתישה הזוכה גם לשם ההירואי - גבעת האמיצים! פלזה דה מולס היא ממש כפר ארעי קטן, הנבנה כל קיץ מחדש ובו מבנים של משטרה, צוות החילוץ וצוות הרפואה, משטח נחיתה למסוק, אוהלים גדולים של מנהלה, חדרי אוכל, מקלחת (שלא היו בה מים - בגלל הקור השורר על ההר), ואין ספור אוהלים קטנים המשמשים את קהל המטפסים. היום שלמחרת מתוכנן כיום מנוחה והסתגלות לגובה ועיקרו בדיקת רופא (הבדיקה השנייה שלנו על ההר), הכנה ואריזה של שקיות ותיקי המזון הדרוש לנו להמשך המסע, וגם תרגול הליכה קצר על הקרח עם הקרמפונס (מסמרי השלג שעל הנעליים).
פסגת האקנקגוואה ברקע
במחנה הבסיס - מוכנים לטפס לעבר הפסגה
מעל מחנה הבסיס מחכים לנו שלושה מחנות בהם נתאקלם, נישן באוהלים ונכין את עצמנו לקראת הימם הבאים, כשלבסוף נטפס לפסגה, נרד חזרה למחנה הגבוה ביותר ואז נרד למטה את כל הדרך חזרה למחנה הבסיס. המחנה הראשון מעל מחנה הבסיס זכה לשם קנדה - הטיפוס אליו אורך כ-4 שעות, קצת יותר מ-3 ק''מ הליכה, עלייה של כ- 500 מטרים בגובה ולבסוף משטח קטן, על קצה מצוק בגובה של 5,000 מטרים. הטיפוס הראשון לקנדה מטרתו העיקרית היא הסתגלות לגובה ותוך כדי אנו מעלים מעלה אוכל וציוד שאפשר להשאיר על מנת שיחכה לנו לפעם הבאה שנטפס ונישן שם. ההליכה בעלייה קשה, אבל לא במיוחד, ובעיקר מאפשרת לנו להבין מה צפוי בשבוע הקרוב בו נטפס ממחנה למחנה. התיקים שוקלים כ-20 ק''ג בעלייה, האוכל והציוד נפרק, אנו מכסים אותו בסלעים ויורדים חזרה למחנה הבסיס, כמעט ללא משקל על הגב. במחנה הבסיס אנו שוהים לעוד יום של הסתגלות לגובה, מנוחה, הכנות ועוד בדיקת רופא לפני היציאה לעבר הפסגה.
קר בקנדה
יוצאים לעבר הפסגה
10 ימים לאחר שיצאנו לדרך מתחיל החלק הקשה והרצוף של המסע. אנו עוזבים את מחנה הבסיס ויוצאים לשבוע שלם על ההר (אולי יותר - כי יש לנו יומיים ספייר נוספים בתוכנית) ובסופו מתוכנן יום הפסגה. הרבה חששות מלווים אותנו ביציאה אל הדרך - אל הלא נודע: איך הגוף יתפקד? איך נרגיש בגובה? איך נסתדר בתנאי המחייה הקשים? איך נסתדר עם הקור? כמה רוח תהיה? האם יחסר לנו ציוד? ומה יהיה עם מזג האוויר ביום הפסגה??? לא פשוט! אבל אנחנו בשיא המוכנות שלנו!! אנחנו מטפסים על הדרך המוכרת לקנדה, שבגובה 5,000 מטרים, ופוגשים את האוהלים שבנו לנו הסבלים. מתארגנים, מחלקים את הציוד והמזון, ממלאים מים (שהומסו מהשלג), אוכלים ארוחת ערב מוקדמת ונסגרים באוהלים ללילה ארוך. למחרת אנו מטפסים למחנה מספר 2 - נידו דה-קונדורס. קצת יותר מ-500 מטרים בעלייה, 3,200 מטרים של הליכה ו-4 שעות של עבודה. אנו משאירים מזון וציוד ויורדים למטה, כשעה הליכה במדרון המושלג, לישון עוד לילה בקנדה. בבוקר שלאחר מכן מקפלים את המאהל בקנדה ומטפסים בשנית למחנה מספר 2. שוב 3,200 מטרים ו-4 שעות של הליכה בעלייה אנו מגיעים לנידו דה-קונדורס - המחנה השני שבגובה 5,570 מטרים.
בתוכנית שלנו שהייה של שני לילות בנידו דה קונדורס על מנת לנוח ולהתאקלם לגובה - רגע לפני שמגיעים למחנה 3 ומשם לפנות בוקר לפסגה. בחוץ הרוח נושבת בעוצמה, קפוא! הטמפרטורות נעות בין מינוס 25 מעלות ביום למינוס 40 בלילה ואולי יותר (או פחות...). רוב הזמן אנחנו באוהל, נחים, ישנים, רואים סרטים באייפד של דליה (עוד לפני שנגמרו לנו כל הסוללות). הלילות הם לילות ירח עם מעט עננים כך שלא חשוך וזה מקל על האווירה. אנחנו שותים הרבה (זה טוב להתאקלמות) ומשתינים בבקבוק (שקופא בזמן ההמתנה במרפסת של האוהל). ביום המנוחה אנו יוצאים לסיבוב של שעה על מנת לנוע, לחמם את השרירים ולהיפגש מחוץ לאוהלים. אנו אוספים מידע על מזג האוויר מהאינטרנט - באמצעות הטלפון הלוויני, באמצעות הקשר למחנה הבסיס וגם באמצעות אנשי צוות החילוץ שישנים במבנה ארעי כ-300 מטרים מאתנו. כל מי שיורד ממחנה 3 ועובר דרכנו אנו ''מתחקרים'' אותו לגבי מזג האוויר - ונראה כי התחזית תואמת למצב בשטח (לצערם של היורדים מזג האוויר קשה ורוח חזקה אינה מאפשרת בשבועות האחרונים להגיע לפסגה). לפי התחזית ביום הפסגה המתוכנן לנו צפויה רוח של כ-60 קמ''ש, אבל יום למחרת מהירות הרוח תרד לכ-25 קמ''ש. אנו מתלבטים ולבסוף מחליטים לאמץ את התחזית ולדחות את הטיפוס לפסגה ביום! ההחלטה אינה פשוטה ומחייבת כוחות נפשיים על מנת להישאר עוד יום ועוד לילה במחנה מספר 2 וזאת על מנת לשפר את הסיכויים שלנו להגיע לפסגה. יום השהייה הנוסף שלנו על ההר קפוא ובכול זאת אנו יוצאים לסיבוב הליכה של שעה בזמן שהצוות מכין לנו פיצות (לא בדיוק מתחרים לטוני ווספה) אבל כשבחוץ מינוס 30 מעלות - בצק חם ועליו קצת גבינה מותכת היא מעדן. עוד קבוצות, זוגות ובודדים מגיעים לנידו דה קונדורס וכולם מתכוננים ליום הפסגה הראשון בו התחזית אופטימית!
יום שמש קפוא
לאחר 3 ימים ולילות במחנה מספר 2 - נידו דה קונדורס, שבגובה של 5,570 מטרים, אנו יוצאים לדרך לעבר מחנה מספר 3 - קולרה (או כולרה). בסך הכול 500 מטרים בעלייה אבל בהחלט מרגישים את הגובה וכל צעד מלווה בהתנשפות. קצת לפני קולרה אנו עוצרים בברלין - כאן אנחנו בגובה של הקילימנג'ארו המוכר לכל המטפסים בקבוצה, שתי בקתות עץ קטנטנות ועוד אחת מעט גדולה יותר הן שריד למחנה קבע לא מתוחזק. פחות מ-3 ק''מ בין מחנה 2 למחנה 3, כ-500 מטרים הפרש בגובה וכמעט 4 שעות טיפוס מביאים אותנה לקולרה, שבגובה של 5,940 מטרים. במקום בקתת ניצולים לשעת חירום (שהוקמה בתרומה לזכר מטפסת שקיפחה את חייה על ההר), אוהל השירותים התעופף ואין לו זכר, כמה אוהלים קטנים של המטפסים וכ-30 מטפסים מתקבצים לקראת הטיפוס לפסגה המחכה למחרת - ההתרגשות אדירה!
שלוש לפנות בוקר ביום הפסגה
השכמה בשעה 02:00 לפנות בוקר - בחוץ קפוא! (כ-40 מעלות מתחת לאפס!), מתארגנים לקראת יציאה, שותים מים חמים, משהו קטן לאכול ויוצאים לדרך... קר מאוד!!! (לי באופן אישי האצבעות בידיים שהיו עד עכשיו רק עם כפפה דקה מפשירות בכפפה העבה וזה כואב). מתחילים לטפס ומיד מתנשפים - אפילו שהולכים ממש לאט. הדרך ארוכה ואנו הולכים אותה באופן מפותל על מנת למתן את השיפוע האכזרי. קשה מאוד לקבל החלטות (גם טכנית וגם באופן רגשי), אבל בגובה של 6124 מטרים ולאחר מכן בגובה של 6,200 אנו מחליטים להוריד למטה שניים מחברי הקבוצה שהולכים לאט ומתקשים לשמור על הקצב המאוד איטי שלנו (כבר ברור שאנו הקבוצה האיטית על ההר). בגובה של 6,400 מטרים כשהשמש יוצאת אנו עורכים הפסקה ארוכה למרגלות דיונה מקסימה משלג (לי זה מזכיר דיונה יפה של חול לבן) - אבל אותה עוד צריך לטפס. אוספים כוחות ויוצאים אל הדרך התלולה והקושי מתגבר, צעד ושתי נשיפות - זה הקצב. מחלת גבהים תוקפת אחד מחברי הקבוצה (כשהראש לא מצליח יותר לחשוב...) ואנו מושכים איתו הלאה עד למערה. מה שנראה כדקות נמשך כשעה וחצי של הליכה קשה ואנו מתרסקים למרגלות המצוק. לא ברור מדוע המקום נקרא ''המערה'' - אולי כי כול כוך בגובה 6,600 מטרים נראה לאנשים כמערה חמימה. מחליטים להוריד את חולה הגבהים ואליו מצטרף אחד המדריכים. מהר מאוד בהמשך הדרך מחליט עוד מטפס כי די לו והוא יורד ומצטרף לשניים הנמצאים בדרך למטה. בשלב הזה, כשלפניננו עוד 300 מטרים של הפרש בגובה ולפחות 3 שעות של טיפוס, נשארנו שבעה (חמישה ישראלים ושני ארגנטיניים). הדרך למעלה קשה מאוד - כמעט שרואים את הפסגה אבל כל צעד מלווה בשתי התנשפויות ומחייב עוד כמה שניות ארוכות של מנוחה. מתקדמים במעלה לאט לאט, מולונו יורדות כמה קבוצות, או לייתר דיוק כמה שברי קבוצות שרובם יורדים מהפסגה, לאף אחד אין הרבה כוח לדבר ואין עידוד - הגוף עובד על אוטומט ורק רוצה פסגה. בסיומן של 3 שעות קשות אנו מעפילים לפסגה. זה רגע של אושר שלא ניתן להסביר! אפילו כשמאוד קשה ורמת התפקוד נמוכה מאוד האושר מציף את הגוף ועושה לנו טוב!! הבונוס - מזג אוויר מדהים - נוף פתוח בנקודה הכי גבוהה ביבשת אמריקה!! - הישג אדיר לכל אחד ואחד מהמטפסים!!!
כמה צעדים לפני פסגת האקנקגוואה
עשר וחצי שעות של טיפוס, קצת יותר מ-1,000 מטרים של עלייה תלולה הביאו אותנו לפסגה (למי ששכח 6,964 מטרים!) אבל עכשיו צריך גם כוח לרדת למטה - וזה לא פשוט! יומיים וחצי אורכת הדרך למטה והקטע הקשה ביותר הוא גם הקצר ביותר. כ-4 ק''מ של הליכה, לעבר מחנה 3 - קולרה. מה שנראה כפשוט בפועל לא קל בכלל, בטח למי שאפסו כוחותיו בעת שהגיע לפסגה!! (רק בשביל הדוגמא: אחד מחברי הקבוצה נמצא באפיסת כוחות ולאחר שנופל לנקיק צר לקח לנו כעשרים דקות להוציא אותו משם - פעולה שבגובה נמוך הייתה לוקחת חצי דקה). לאחר כמעט 4 שעות בירידה אנו מגיעים לאוהלים בקולרה ובהנאה רבה ''נשפכים'' לשנת לילה טובה. למחרת יורדים 1,500 מטרים בגובה, כ-6.5 ק''מ של הליכה ובפחות מ-4 שעות בקצב קל עד למחנה הבסיס - פלזה דה מולס. כאן מחכה לנו ארוחה טובה, למקלחת שוב אין מים ושינה משותפת וצפופה. וביום האחרון עוד כ-8 שעות של הליכה בירידה, 26 ק''מ עד לשער של השמורה. בלילה שמגיעים למלון וסוף סוף מתקלחים ומורידים את הבגדים שלא החלפנו שבועיים אפשר ליהנות מהדברים הפשוטים שזכינו אליהם בחיים... וזה גם הישג שביום-יום אנו לא יודעים להעריך אותו! ההמשך עד הארץ כבר כלל הרבה אוכל (אחסוך בפירוט) ו''ביחד'' של חבורה שהייתה לה הרפתקה קשה ומאוד מיוחדת.
המסע הקשה הזה חותם לי שנה מוצלחת של מסעות בכלל ומסעות טיפוס הרים בפרט - פעמיים הייתי השנה על הקילימנג'ארו (יומן 1 / יומן 2), עוד פעם על האלברוס (יומן מסע) ועוד פעם על הטובקל שבמרוקו (יומן מסע) ואפילו עם כלי רכב במעבר ההרים הגבוה בעולם - קרדונגלה 5,606 מטרים (יומן מסע). ידעתי שהאקנקגוואה הוא מסע קשה מאין כמוהו, גם ארוך ושגם סיכוי העפלה לפיסגתו נמוכים (גם בגלל מזג האוויר הלא צפוי וגם בגלל יום הפסגה ה''ברברי'' שמחכה לנו). קבעתי את התאריך לשיא העונה (בדומה לפעם הקודמת שהייתי על האקנקגוואה), קיבצתי קבוצה שלה הסיכויים הטובים ביותר להגיע מעלה והתעקשתי לעבוד עם ראש צוות המדריכים שהכרתי בפעם הקודמת. בסופו של דבר הגענו כמחצית הקבוצה לפסגה - שע''פ הסטטיסטיקה של ההר זה יותר ממכובד! (וגם אני הייתי על הפסגה - אז יש בי את האושר). ובכול זאת יש בי גם אכזבה מכך שלא כולם היו על הפסגה, אפילו שהציפייה לכך אינה ריאלית! ואפילו שאני שמח על כל הישג והישג של כל אחד מהקבוצה שעשה מאמץ אדיר להגיע לאן שהגיע (אבל עם תחושות שבאות מהלב קשה לראש להתווכח). שואלים אותי - מתי הפעם הבאה? והתשובה הברורה היא - כשתתגבש קבוצה! אבל איך תיראה הפעם הבאה? כיצד אכין את הקבוצה? ואת עצמי? (מהבחינה המנטלית) אין לי מושג וטרם החלטתי. הזמן שנבחר טוב הוא, לקבוצה אקבע עוד קצת הכנות משותפות, תוכנית ההתאקלמות טובה אבל בכלל אנסה לשבור את המסגרת ולקבוע עוד תחנה בדרך לפסגה? ימים יגידו... זה הזמן שבו אודה למשתתפים על האומץ ועל הנחישות לצאת להרפתקה המיוחדת הזו - זה ממש לא ברור מאליו לטפס ולחיות בתנאים הקשים האלו!! כל הכבוד!!! מסעותי להמשך:
קישור לפרטים על מסע הטיפוס הבא לקילימנג'רו (ההר הכי גבוה באפריקה)
קישור לפרטים על המסע לאלברוס (ההר הכי גבוה באירופה)
קישור לפרטים על המסע לטובקל שבאטלס (ההר הכי גבוה במרוקו)
ומתי שהוא בעתיד: קישור לפרטים על המסע לאקנקגוואה (ההר הכי גבוה באמריקה ובחצי הכדור המערבי)
אושר עילאי!
המסע לכיבוש הפסגה הגבוהה בעולם מחוץ לאסיה מתחיל במסע אחר, לא פחות פשוט-הגעה למנדוסה...
היום יום ראשון (אני חושב..) 13/12 (בכלל לא בטוח..).
עזבנו את מנדוסה והגענו אתמול ללאס צ'אואס, מעין כפר סקי קטן (תכל'ס גרים כאן כ-25 אנשים אז זה לא בדיוק כפר). הגענו למוטל, חילקנו חדרים ואחרי שיחת נהלים (חשוב מאד!) ארוחת ערב ולישון.
היום סוף סוף התחלנו ללכת, הליכת תרגול ןהתאקלמות לגובה, לפסגה קטנה בגובה של 4,000 מ' על גבול צ'ילי ארגנטינה.
נוף מהמם, מזג אויר סבבה, ואנחנו בשיא ההתלהבות מתחילים ללכת. הרוח לא נותנת לנו להחליט מה ללבוש וכל הזמן כולנו מחליפים בגדים- ממש תצוגת אופנה..
לאחר הליכה איטית ותלולה שארכה כ 3 שעות, שמהלכן נפגשנו בפעם הראשונה עם השלג מקרוב מגיעים לפסגה.
שוב הרוח מתעתעת בנו והפעם אנחנו מרגישים יותר מה מצפה לנו בהמשך. איך שהגענו למעלה נכנסה קצת רוח (70 קמ''ש) ויחד איתה צנחה קצת הטמפרטורה (8-), מה שגרם לנו לגמור במהירות את ארוחת הצהריים שהכינו לנו באהבה גדולה המדריכים המקומיים שלנו, פאבלו וקרלוס.
עכשיו שוב במוטל, אפילו אחרי מקלחת(!!).
מחר מתחילים את הטיפוס לבייסקאמפ, ואז תוך שבוע בשאיפה ( אם מזג האויר ירשה לנו..) מגיעים לפסגה האמיתית! אקנקגוואה 6964 מטר!
אתמול נכנסנו בשעה טובה בשער שמורת האקנקגוואה. כדי להגיע לפסגה צריך קודם כל ללכת לא מעט בהליכה יחסית מישורית עד שמגיעים לבסיס ההר, ממנו זה באמת תלול.
אין לי כמובן אינטרנט, אז אני לא זוכר איפה הפסקתי בפוסט הקודם. אז סליחה אם אני חוזר על דברים...
אחרי יומיים מנוחה במחנה 2 ( אחד מתוכנן ואחד בגלל מזג האויר), שבהם העברנו את הזמן בכל דרך אפשרית בלי להשתמש בטלפון כדי לשמור על הסוללה (מלחמה, צוללות, סודוקו, תשבצים ושיחות בלי סוף), יצאנו היום בבוקר 24/12 למחנה 3 בגובה 5970 מטר.
סוף המסע לפסגת האקנקגוואה הסתיים בתחושת אכזבה מסוימת. אכזבה כי לא הצלחתי להגיע לפסגה, ומסוימת כי הגעתי ל 6712 מטר ( מתוך 6964). אמנם רק 250 מטר אבל הייתי באפיסת כוחות ונתתי את כל כולי.
אז נכון שכתבתי סוף, אבל בכל זאת, זה היה במחנה 3 ( אגב, נקרא כולירע, אחרי קן הקונדורים במחנה 2, הארגנטינאים האלו עם השמות שלהם..) וצריך לספר את הפרידה הסופית מההר.
מפה סכמטית של מסלול הטיפוס על האקנקגוואה:
קישור לפרטים על מסע הטיפוס הבא לקילימנג'רו (ההר הכי גבוה באפריקה)
קישור לפרטים על המסע לאלברוס (ההר הכי גבוה באירופה)
קישור לפרטים על המסע לטובקל שבאטלס (ההר הכי גבוה במרוקו)
ומתי שהוא בעתיד: קישור לפרטים על המסע לאקנקגוואה (ההר הכי גבוה באמריקה ובחצי הכדור המערבי)
טיול ג'יפים יומיים - נחלי המדבר ודרכים קסומות
טיול ג'יפים יומיים סובב מכתש רמון - חנוכה 2024
טיול ג'יפים מדברי יומיים - חנוכה 2024
הדרכת נהיגת שטח - מועדון סוזוקי SUZUKI
טיול שבילים עבור לקוחות KGM רקסטון 2WD - חנוכה 2024
טיול מועדון KGM רקסטון משמורת מצוק הצינים למכתש רמון
טיול ג'יפים לשמורת מצוק ההעתקים ומצוקי דרגות
הדרכת נהיגה בשטח טרשי - הר חורשן
חוזרים לצפון - טיול מס' 2: ממפרץ חיפה לגליל התחתון
טיול ג'יפים לנחל תבור, רמת סירין ומורדות הירדן
תגובות