דף מתוך

הטיפוס לפסגת אקנקגוואה 6,964 מ' Aconcagua

המסע לאקנקגוואה אינו רק אתגר ספורטיבי אולטימטיבי של הליכה בעצימות גבוהה כשבסופה טיפוס לגובה של כמעט שבעת-אלפים מטרים, אלא קודם כל התמודדות נפשית מתמשכת בקור העז ובתנאי מחייה קשים באוהל קטן למשך שבועיים ימים.
סיפור המסע הארוך של עשרה ישראלים ושלושה ארגנטיניים במטרה לכבוש את פסגת ההר הגבוה ביבשת אמריקה.
הדריך: עופר אוגש

שואפים לפסגה...

תשעה מטפסים והח''מ, כולם בעלי ניסיון קודם בפסגות גבוהות (כמו: קילימנג'ארו או אלברוס) התקבצו לקבוצה במטרה לכבוש את פסגת האנקגוואה. ההכנות בארץ התחילו כחצי שנה לפני הטיפוס - מפגשי קבוצה, הכנת הציוד (והרשימה ארוכה...) ובעיקר הכנת הגוף והנפש לקראת המאמץ האדיר המחכה לנו בארגנטינה. אימוני הליכה, אימוני כושר, אימוני מדרגות, אימונים עם משקל (תיקי גב), הר הכרמל, הר התבור והשיא הר החרמון - אותו חלק מחברי קבוצה טיפסו מספר פעמים...
בעשירי לדצמבר (2015) יצאנו לדרך הארוכה: תל אביב - מדריד - בואינוס איירס (כאן החלפנו שדה תעופה) - מנדוזה. 36 שעות של טיסות ושדות תעופה הביאו אותנו לעיירה הנמצאת בלב ארגנטינה ולמרגלות רכס האנדים. בארגנטינה הקיץ שולט (אמצע דצמבר), במנדוזה חם וקצת לח, האוכל טוב, ברחובות העיר שילוב של כלי רכב ישנים (עולם שלישי) עם חדשנות (צפון אמריקאית), האווירה שלווה והתושבים נרגשים ומצפים לשינוי כלכלי - כמה ימים לאחר השבעת הנשיא החדש של ארגנטינה.

כמה מילים על האקנקגוואה ולמה בכלל טסנו עד לארגנטינה

הרי האנדים הם רכס ההרים הארוך ביותר בעולם, חוצים את יבשת דרום אמריקה מצפון לדרום ואורכו 8,000 ק''מ. רכס האנדים נוצר מקימוט ''חדש'' (באופן יחסי כמובן) בהתחיל לפני כ-500 מיליון שנה ונמשך לימינו, כשרק לפני כשנתיים נוספו לפסגת ההר שני מטרים בעקבות רעידת אדמה באזור. (בפעם הקודמת שטיפסתי על ההר ''היה קל יותר'' כי ההר היה נמוך בשני מטרים - קישור ליומן המסע מדצמבר 2011).
האנדים מהווים את רכס ההרים הגבוה בוונצואלה, קולומביה, אקוודור, פרו, בולוביה, צ'ילה וארגנטינה. הפסגה הגבוהה ביותר על קו הרכס הארוך היא האקנקגוואה - 6964.4 מטרים.
הר האקנקגוואה מתנשא קרוב לגבול הבינלאומי שבין צ'ילה לארגנטינה ובתוך שטח ארגנטינה. מיקומו כ-1,100 ק''מ מערבית לבואיינוס איירס, בירת ארגנטינה וכ-15 ק''מ מזרחית לצ'ילה. כשלוש שעות נסיעה ממנדוזה - בירת המחוז הנמצאת מערבית להר.
האקנקגוואה שוכן בתוך שמורת טבע ארגנטינאית אליה נכנסים בתשלום מראש או בתשלום בשער השמורה. ההגעה לשמורה היא דרך כביש מספר 7 - כביש רוחבי החותך את ארגנטינה מהאוקיינוס האטלנטי, דרך מעבר ההרים לתוך צילה ועד לאוקיינוס השקט, בצד המערבי של יבשת אמריקה הדרומית.

מתחילים ללכת...

בבוקר לאחר הגעתנו למנדוזה הסדרנו את אישור הכניסה לשמורה - זה אומר לפרוט דולר $, לשלם בבנק ולבסוף לקבל אישור מיוחד לטיפוס לעבר הפסגה במשרד התיירות האזורי, בתוכו שוכנת מנהלת הפארק. סיבוב קצר בין שתי חנויות לציוד טיפוסים משלים לנו את כל הציוד המיוחד לקור שהיה חסר לנו. לקראת הצהרים עזבנו את המלון ויצאנו לדרך - ממנדוזה, שבגובה 800 מטרים לעבר רכס ההרים הגבוה של האנדים. נסיעה של כ-3 שעות מערבה על כביש מספר 7 עוברת דרך אזורי תעשיה, כרמים של ענבים (האזור מפורסם ביינות שלו), כביש הררי המתוחזק היטב, מסעדת בשר טובה לצהרים ועד לכפר הקטן לאס צ'אווס ובו אכסנייה פשוטה ואוטונטית המורכבת משרידים של קו הרכבת הישן אשר חצה את האנדים. למחרת בבוקר התחלנו בטיפוס הסתגלות של כ- 800 מטרים שסופם על קרח ושלג בגובה של 3,800 מטרים. באוכף, מוכה הרוחות, שני מבנים שלא בשימוש אשר שימשו למעבר הגבול ההררי הישן שבין צ'ילה לבין ארגנטינה. הרוח האדירה והקור העז שהיא מביאה רק מרמזים על הבאות... אומרים שהשנה היא שנת האלניניו - השנה הכי קרה והכי מושלגת שעברה על דרום אמריקה בדור האחרון.

תמונות מהטיפוס הראשון בארגנטינה

תמונות מהטיפוס הראשון בארגנטינהתמונות מהטיפוס הראשון בארגנטינהתמונות מהטיפוס הראשון בארגנטינהתמונות מהטיפוס הראשון בארגנטינהתמונות מהטיפוס הראשון בארגנטינהתמונות מהטיפוס הראשון בארגנטינהתמונות מהטיפוס הראשון בארגנטינהתמונות מהטיפוס הראשון בארגנטינהתמונות מהטיפוס הראשון בארגנטינהתמונות מהטיפוס הראשון בארגנטינהתמונות מהטיפוס הראשון בארגנטינהתמונות מהטיפוס הראשון בארגנטינהתמונות מהטיפוס הראשון בארגנטינהתמונות מהטיפוס הראשון בארגנטינהתמונות מהטיפוס הראשון בארגנטינהתמונות מהטיפוס הראשון בארגנטינה

כל מסע מתחיל בצעד הראשון...

אורזים את כל הציוד בתיקים נפרדים - תיק גדול המיועד להגיע עם שיירה של פרדים למחנה הבסיס - פלזה דה מולס, תיק בינוני המיועד להגיע עם שיירה קטנה של פרדים למחנה הביניים - קונפלואנסה, תיק לציוד שאין בו צורך על ההר ותיק גב שאיתו נטפס לעבר מחנה הבסיס. מגישים את אישור הכניסה בשער של שמורת האקנקגוואה - פונטו דל אינקה, בגובה של 3,000 מטרים ויוצאים לדרך... ברגל... (למי שטרם הבין!). 7.5 ק''מ בעלייה, כמעט 4 שעות והגענו למחנה הביניים - קונפלואנסה הנמצא בגובה 3,400 מטרים. מחנה אוהלים ארעי המספק לנו ארוחת ערב וארוחת בוקר ואוהל קטן בו נישן את הלילה. למחרת יוצאים לדרך בהתלהבות ומסיימים את היום עייפים אך מרוצים. 9 שעות של טיפוס, קצת יותר מ-20 ק''מ של הליכה, כמעט 1,000 מטרים של טיפוס לגובה ואנחנו בפלזה דה מולס - מחנה הבסיס של האקנקגוואה, הנמצא בגובה של 4,400 מטרים. הדרך ארוכה ורובה מתונה, מידי פעם שיירות של פרדים (MULES) עמוסות בציוד עוקפות אותנו בדרך למעלה או למטה, הנוף הררי ומקסים ולסיום עלייה חדה ומתישה הזוכה גם לשם ההירואי - גבעת האמיצים! פלזה דה מולס היא ממש כפר ארעי קטן, הנבנה כל קיץ מחדש ובו מבנים של משטרה, צוות החילוץ וצוות הרפואה, משטח נחיתה למסוק, אוהלים גדולים של מנהלה, חדרי אוכל, מקלחת (שלא היו בה מים - בגלל הקור השורר על ההר), ואין ספור אוהלים קטנים המשמשים את קהל המטפסים. היום שלמחרת מתוכנן כיום מנוחה והסתגלות לגובה ועיקרו בדיקת רופא (הבדיקה השנייה שלנו על ההר), הכנה ואריזה של שקיות ותיקי המזון הדרוש לנו להמשך המסע, וגם תרגול הליכה קצר על הקרח עם הקרמפונס (מסמרי השלג שעל הנעליים).

פסגת האקנקגוואה ברקע

פסגת האקנקגוואה ברקעפסגת האקנקגוואה ברקע

משער השמורה למחנה הביניים

משער השמורה למחנה הבינייםמשער השמורה למחנה הבינייםמשער השמורה למחנה הבינייםמשער השמורה למחנה הבינייםמשער השמורה למחנה הבינייםמשער השמורה למחנה הבינייםמשער השמורה למחנה הבינייםמשער השמורה למחנה הבינייםמשער השמורה למחנה הבינייםמשער השמורה למחנה הבינייםמשער השמורה למחנה הבינייםמשער השמורה למחנה הבינייםמשער השמורה למחנה הבינייםמשער השמורה למחנה הבינייםמשער השמורה למחנה הבינייםמשער השמורה למחנה הביניים

ממחנה הביניים למחנה הבסיס

ממחנה הביניים למחנה הבסיסממחנה הביניים למחנה הבסיסממחנה הביניים למחנה הבסיסממחנה הביניים למחנה הבסיסממחנה הביניים למחנה הבסיסממחנה הביניים למחנה הבסיסממחנה הביניים למחנה הבסיסממחנה הביניים למחנה הבסיסממחנה הביניים למחנה הבסיסממחנה הביניים למחנה הבסיסממחנה הביניים למחנה הבסיסממחנה הביניים למחנה הבסיסממחנה הביניים למחנה הבסיסממחנה הביניים למחנה הבסיסממחנה הביניים למחנה הבסיסממחנה הביניים למחנה הבסיס

במחנה הבסיס - מוכנים לטפס לעבר הפסגה

במחנה הבסיס - מוכנים לטפס לעבר הפסגהבמחנה הבסיס - מוכנים לטפס לעבר הפסגה

טיפוס ראשון לקנדה

מעל מחנה הבסיס מחכים לנו שלושה מחנות בהם נתאקלם, נישן באוהלים ונכין את עצמנו לקראת הימם הבאים, כשלבסוף נטפס לפסגה, נרד חזרה למחנה הגבוה ביותר ואז נרד למטה את כל הדרך חזרה למחנה הבסיס. המחנה הראשון מעל מחנה הבסיס זכה לשם קנדה - הטיפוס אליו אורך כ-4 שעות, קצת יותר מ-3 ק''מ הליכה, עלייה של כ- 500 מטרים בגובה ולבסוף משטח קטן, על קצה מצוק בגובה של 5,000 מטרים. הטיפוס הראשון לקנדה מטרתו העיקרית היא הסתגלות לגובה ותוך כדי אנו מעלים מעלה אוכל וציוד שאפשר להשאיר על מנת שיחכה לנו לפעם הבאה שנטפס ונישן שם. ההליכה בעלייה קשה, אבל לא במיוחד, ובעיקר מאפשרת לנו להבין מה צפוי בשבוע הקרוב בו נטפס ממחנה למחנה. התיקים שוקלים כ-20 ק''ג בעלייה, האוכל והציוד נפרק, אנו מכסים אותו בסלעים ויורדים חזרה למחנה הבסיס, כמעט ללא משקל על הגב. במחנה הבסיס אנו שוהים לעוד יום של הסתגלות לגובה, מנוחה, הכנות ועוד בדיקת רופא לפני היציאה לעבר הפסגה.

קר בקנדה

קר בקנדהקר בקנדה

הטיפוס הראשון לקנדה

הטיפוס הראשון לקנדההטיפוס הראשון לקנדההטיפוס הראשון לקנדההטיפוס הראשון לקנדההטיפוס הראשון לקנדההטיפוס הראשון לקנדההטיפוס הראשון לקנדההטיפוס הראשון לקנדההטיפוס הראשון לקנדההטיפוס הראשון לקנדההטיפוס הראשון לקנדההטיפוס הראשון לקנדההטיפוס הראשון לקנדההטיפוס הראשון לקנדההטיפוס הראשון לקנדההטיפוס הראשון לקנדה

ההכנות במחנה הבסיס

ההכנות במחנה הבסיסההכנות במחנה הבסיסההכנות במחנה הבסיסההכנות במחנה הבסיסההכנות במחנה הבסיסההכנות במחנה הבסיסההכנות במחנה הבסיסההכנות במחנה הבסיסההכנות במחנה הבסיסההכנות במחנה הבסיסההכנות במחנה הבסיסההכנות במחנה הבסיס

יוצאים לעבר הפסגה

יוצאים לעבר הפסגהיוצאים לעבר הפסגה

יוצאים לדרך... ומטפסים לקנדה ומשם לנידו דה-קונדורס

10 ימים לאחר שיצאנו לדרך מתחיל החלק הקשה והרצוף של המסע. אנו עוזבים את מחנה הבסיס ויוצאים לשבוע שלם על ההר (אולי יותר - כי יש לנו יומיים ספייר נוספים בתוכנית) ובסופו מתוכנן יום הפסגה. הרבה חששות מלווים אותנו ביציאה אל הדרך - אל הלא נודע: איך הגוף יתפקד? איך נרגיש בגובה? איך נסתדר בתנאי המחייה הקשים? איך נסתדר עם הקור? כמה רוח תהיה? האם יחסר לנו ציוד? ומה יהיה עם מזג האוויר ביום הפסגה??? לא פשוט! אבל אנחנו בשיא המוכנות שלנו!! אנחנו מטפסים על הדרך המוכרת לקנדה, שבגובה 5,000 מטרים, ופוגשים את האוהלים שבנו לנו הסבלים. מתארגנים, מחלקים את הציוד והמזון, ממלאים מים (שהומסו מהשלג), אוכלים ארוחת ערב מוקדמת ונסגרים באוהלים ללילה ארוך. למחרת אנו מטפסים למחנה מספר 2 - נידו דה-קונדורס. קצת יותר מ-500 מטרים בעלייה, 3,200 מטרים של הליכה ו-4 שעות של עבודה. אנו משאירים מזון וציוד ויורדים למטה, כשעה הליכה במדרון המושלג, לישון עוד לילה בקנדה. בבוקר שלאחר מכן מקפלים את המאהל בקנדה ומטפסים בשנית למחנה מספר 2. שוב 3,200 מטרים ו-4 שעות של הליכה בעלייה אנו מגיעים לנידו דה-קונדורס - המחנה השני שבגובה 5,570 מטרים.

מטפסים לקנדה

מטפסים לקנדהמטפסים לקנדהמטפסים לקנדהמטפסים לקנדהמטפסים לקנדהמטפסים לקנדהמטפסים לקנדהמטפסים לקנדהמטפסים לקנדהמטפסים לקנדהמטפסים לקנדהמטפסים לקנדהמטפסים לקנדהמטפסים לקנדהמטפסים לקנדהמטפסים לקנדה

נידו דה-קונדורס

נידו דה-קונדורסנידו דה-קונדורסנידו דה-קונדורסנידו דה-קונדורסנידו דה-קונדורסנידו דה-קונדורסנידו דה-קונדורסנידו דה-קונדורסנידו דה-קונדורסנידו דה-קונדורסנידו דה-קונדורסנידו דה-קונדורסנידו דה-קונדורסנידו דה-קונדורסנידו דה-קונדורסנידו דה-קונדורס

עוד יום ועוד לילה על ההר

בתוכנית שלנו שהייה של שני לילות בנידו דה קונדורס על מנת לנוח ולהתאקלם לגובה - רגע לפני שמגיעים למחנה 3 ומשם לפנות בוקר לפסגה. בחוץ הרוח נושבת בעוצמה, קפוא! הטמפרטורות נעות בין מינוס 25 מעלות ביום למינוס 40 בלילה ואולי יותר (או פחות...). רוב הזמן אנחנו באוהל, נחים, ישנים, רואים סרטים באייפד של דליה (עוד לפני שנגמרו לנו כל הסוללות). הלילות הם לילות ירח עם מעט עננים כך שלא חשוך וזה מקל על האווירה. אנחנו שותים הרבה (זה טוב להתאקלמות) ומשתינים בבקבוק (שקופא בזמן ההמתנה במרפסת של האוהל). ביום המנוחה אנו יוצאים לסיבוב של שעה על מנת לנוע, לחמם את השרירים ולהיפגש מחוץ לאוהלים. אנו אוספים מידע על מזג האוויר מהאינטרנט - באמצעות הטלפון הלוויני, באמצעות הקשר למחנה הבסיס וגם באמצעות אנשי צוות החילוץ שישנים במבנה ארעי כ-300 מטרים מאתנו. כל מי שיורד ממחנה 3 ועובר דרכנו אנו ''מתחקרים'' אותו לגבי מזג האוויר - ונראה כי התחזית תואמת למצב בשטח (לצערם של היורדים מזג האוויר קשה ורוח חזקה אינה מאפשרת בשבועות האחרונים להגיע לפסגה). לפי התחזית ביום הפסגה המתוכנן לנו צפויה רוח של כ-60 קמ''ש, אבל יום למחרת מהירות הרוח תרד לכ-25 קמ''ש. אנו מתלבטים ולבסוף מחליטים לאמץ את התחזית ולדחות את הטיפוס לפסגה ביום! ההחלטה אינה פשוטה ומחייבת כוחות נפשיים על מנת להישאר עוד יום ועוד לילה במחנה מספר 2 וזאת על מנת לשפר את הסיכויים שלנו להגיע לפסגה. יום השהייה הנוסף שלנו על ההר קפוא ובכול זאת אנו יוצאים לסיבוב הליכה של שעה בזמן שהצוות מכין לנו פיצות (לא בדיוק מתחרים לטוני ווספה) אבל כשבחוץ מינוס 30 מעלות - בצק חם ועליו קצת גבינה מותכת היא מעדן. עוד קבוצות, זוגות ובודדים מגיעים לנידו דה קונדורס וכולם מתכוננים ליום הפסגה הראשון בו התחזית אופטימית!

יום שמש קפוא

יום שמש קפואיום שמש קפוא

מטפסים לקולרה - מחנה מספר 3

לאחר 3 ימים ולילות במחנה מספר 2 - נידו דה קונדורס, שבגובה של 5,570 מטרים, אנו יוצאים לדרך לעבר מחנה מספר 3 - קולרה (או כולרה). בסך הכול 500 מטרים בעלייה אבל בהחלט מרגישים את הגובה וכל צעד מלווה בהתנשפות. קצת לפני קולרה אנו עוצרים בברלין - כאן אנחנו בגובה של הקילימנג'ארו המוכר לכל המטפסים בקבוצה, שתי בקתות עץ קטנטנות ועוד אחת מעט גדולה יותר הן שריד למחנה קבע לא מתוחזק. פחות מ-3 ק''מ בין מחנה 2 למחנה 3, כ-500 מטרים הפרש בגובה וכמעט 4 שעות טיפוס מביאים אותנה לקולרה, שבגובה של 5,940 מטרים. במקום בקתת ניצולים לשעת חירום (שהוקמה בתרומה לזכר מטפסת שקיפחה את חייה על ההר), אוהל השירותים התעופף ואין לו זכר, כמה אוהלים קטנים של המטפסים וכ-30 מטפסים מתקבצים לקראת הטיפוס לפסגה המחכה למחרת - ההתרגשות אדירה!

הטיפוס ממחנה מספר 2 למחנה מספר 3

הטיפוס ממחנה מספר 2 למחנה מספר 3הטיפוס ממחנה מספר 2 למחנה מספר 3הטיפוס ממחנה מספר 2 למחנה מספר 3הטיפוס ממחנה מספר 2 למחנה מספר 3הטיפוס ממחנה מספר 2 למחנה מספר 3הטיפוס ממחנה מספר 2 למחנה מספר 3הטיפוס ממחנה מספר 2 למחנה מספר 3הטיפוס ממחנה מספר 2 למחנה מספר 3הטיפוס ממחנה מספר 2 למחנה מספר 3הטיפוס ממחנה מספר 2 למחנה מספר 3הטיפוס ממחנה מספר 2 למחנה מספר 3הטיפוס ממחנה מספר 2 למחנה מספר 3הטיפוס ממחנה מספר 2 למחנה מספר 3הטיפוס ממחנה מספר 2 למחנה מספר 3הטיפוס ממחנה מספר 2 למחנה מספר 3הטיפוס ממחנה מספר 2 למחנה מספר 3

קולרה - 6000 מטרים בגובה

קולרה - 6000 מטרים בגובהקולרה - 6000 מטרים בגובהקולרה - 6000 מטרים בגובהקולרה - 6000 מטרים בגובהקולרה - 6000 מטרים בגובהקולרה - 6000 מטרים בגובהקולרה - 6000 מטרים בגובהקולרה - 6000 מטרים בגובהקולרה - 6000 מטרים בגובהקולרה - 6000 מטרים בגובהקולרה - 6000 מטרים בגובהקולרה - 6000 מטרים בגובה

שלוש לפנות בוקר ביום הפסגה

שלוש לפנות בוקר ביום הפסגהשלוש לפנות בוקר ביום הפסגה

יום הפסגה - שיאו של הקושי

השכמה בשעה 02:00 לפנות בוקר - בחוץ קפוא! (כ-40 מעלות מתחת לאפס!), מתארגנים לקראת יציאה, שותים מים חמים, משהו קטן לאכול ויוצאים לדרך... קר מאוד!!! (לי באופן אישי האצבעות בידיים שהיו עד עכשיו רק עם כפפה דקה מפשירות בכפפה העבה וזה כואב). מתחילים לטפס ומיד מתנשפים - אפילו שהולכים ממש לאט. הדרך ארוכה ואנו הולכים אותה באופן מפותל על מנת למתן את השיפוע האכזרי. קשה מאוד לקבל החלטות (גם טכנית וגם באופן רגשי), אבל בגובה של 6124 מטרים ולאחר מכן בגובה של 6,200 אנו מחליטים להוריד למטה שניים מחברי הקבוצה שהולכים לאט ומתקשים לשמור על הקצב המאוד איטי שלנו (כבר ברור שאנו הקבוצה האיטית על ההר). בגובה של 6,400 מטרים כשהשמש יוצאת אנו עורכים הפסקה ארוכה למרגלות דיונה מקסימה משלג (לי זה מזכיר דיונה יפה של חול לבן) - אבל אותה עוד צריך לטפס. אוספים כוחות ויוצאים אל הדרך התלולה והקושי מתגבר, צעד ושתי נשיפות - זה הקצב. מחלת גבהים תוקפת אחד מחברי הקבוצה (כשהראש לא מצליח יותר לחשוב...) ואנו מושכים איתו הלאה עד למערה. מה שנראה כדקות נמשך כשעה וחצי של הליכה קשה ואנו מתרסקים למרגלות המצוק. לא ברור מדוע המקום נקרא ''המערה'' - אולי כי כול כוך בגובה 6,600 מטרים נראה לאנשים כמערה חמימה. מחליטים להוריד את חולה הגבהים ואליו מצטרף אחד המדריכים. מהר מאוד בהמשך הדרך מחליט עוד מטפס כי די לו והוא יורד ומצטרף לשניים הנמצאים בדרך למטה. בשלב הזה, כשלפניננו עוד 300 מטרים של הפרש בגובה ולפחות 3 שעות של טיפוס, נשארנו שבעה (חמישה ישראלים ושני ארגנטיניים). הדרך למעלה קשה מאוד - כמעט שרואים את הפסגה אבל כל צעד מלווה בשתי התנשפויות ומחייב עוד כמה שניות ארוכות של מנוחה. מתקדמים במעלה לאט לאט, מולונו יורדות כמה קבוצות, או לייתר דיוק כמה שברי קבוצות שרובם יורדים מהפסגה, לאף אחד אין הרבה כוח לדבר ואין עידוד - הגוף עובד על אוטומט ורק רוצה פסגה. בסיומן של 3 שעות קשות אנו מעפילים לפסגה. זה רגע של אושר שלא ניתן להסביר! אפילו כשמאוד קשה ורמת התפקוד נמוכה מאוד האושר מציף את הגוף ועושה לנו טוב!! הבונוס - מזג אוויר מדהים - נוף פתוח בנקודה הכי גבוהה ביבשת אמריקה!! - הישג אדיר לכל אחד ואחד מהמטפסים!!!

כמה צעדים לפני פסגת האקנקגוואה

כמה צעדים לפני פסגת האקנקגוואהכמה צעדים לפני פסגת האקנקגוואה

על פסגת האקנקגוואה

הדרך למטה...

עשר וחצי שעות של טיפוס, קצת יותר מ-1,000 מטרים של עלייה תלולה הביאו אותנו לפסגה (למי ששכח 6,964 מטרים!) אבל עכשיו צריך גם כוח לרדת למטה - וזה לא פשוט! יומיים וחצי אורכת הדרך למטה והקטע הקשה ביותר הוא גם הקצר ביותר. כ-4 ק''מ של הליכה, לעבר מחנה 3 - קולרה. מה שנראה כפשוט בפועל לא קל בכלל, בטח למי שאפסו כוחותיו בעת שהגיע לפסגה!! (רק בשביל הדוגמא: אחד מחברי הקבוצה נמצא באפיסת כוחות ולאחר שנופל לנקיק צר לקח לנו כעשרים דקות להוציא אותו משם - פעולה שבגובה נמוך הייתה לוקחת חצי דקה). לאחר כמעט 4 שעות בירידה אנו מגיעים לאוהלים בקולרה ובהנאה רבה ''נשפכים'' לשנת לילה טובה. למחרת יורדים 1,500 מטרים בגובה, כ-6.5 ק''מ של הליכה ובפחות מ-4 שעות בקצב קל עד למחנה הבסיס - פלזה דה מולס. כאן מחכה לנו ארוחה טובה, למקלחת שוב אין מים ושינה משותפת וצפופה. וביום האחרון עוד כ-8 שעות של הליכה בירידה, 26 ק''מ עד לשער של השמורה. בלילה שמגיעים למלון וסוף סוף מתקלחים ומורידים את הבגדים שלא החלפנו שבועיים אפשר ליהנות מהדברים הפשוטים שזכינו אליהם בחיים... וזה גם הישג שביום-יום אנו לא יודעים להעריך אותו! ההמשך עד הארץ כבר כלל הרבה אוכל (אחסוך בפירוט) ו''ביחד'' של חבורה שהייתה לה הרפתקה קשה ומאוד מיוחדת.

סוף דבר... ובאופן אישי

המסע הקשה הזה חותם לי שנה מוצלחת של מסעות בכלל ומסעות טיפוס הרים בפרט - פעמיים הייתי השנה על הקילימנג'ארו (יומן 1 / יומן 2), עוד פעם על האלברוס (יומן מסע) ועוד פעם על הטובקל שבמרוקו (יומן מסע) ואפילו עם כלי רכב במעבר ההרים הגבוה בעולם - קרדונגלה 5,606 מטרים (יומן מסע). ידעתי שהאקנקגוואה הוא מסע קשה מאין כמוהו, גם ארוך ושגם סיכוי העפלה לפיסגתו נמוכים (גם בגלל מזג האוויר הלא צפוי וגם בגלל יום הפסגה ה''ברברי'' שמחכה לנו). קבעתי את התאריך לשיא העונה (בדומה לפעם הקודמת שהייתי על האקנקגוואה), קיבצתי קבוצה שלה הסיכויים הטובים ביותר להגיע מעלה והתעקשתי לעבוד עם ראש צוות המדריכים שהכרתי בפעם הקודמת. בסופו של דבר הגענו כמחצית הקבוצה לפסגה - שע''פ הסטטיסטיקה של ההר זה יותר ממכובד! (וגם אני הייתי על הפסגה - אז יש בי את האושר). ובכול זאת יש בי גם אכזבה מכך שלא כולם היו על הפסגה, אפילו שהציפייה לכך אינה ריאלית! ואפילו שאני שמח על כל הישג והישג של כל אחד מהקבוצה שעשה מאמץ אדיר להגיע לאן שהגיע (אבל עם תחושות שבאות מהלב קשה לראש להתווכח). שואלים אותי - מתי הפעם הבאה? והתשובה הברורה היא - כשתתגבש קבוצה! אבל איך תיראה הפעם הבאה? כיצד אכין את הקבוצה? ואת עצמי? (מהבחינה המנטלית) אין לי מושג וטרם החלטתי. הזמן שנבחר טוב הוא, לקבוצה אקבע עוד קצת הכנות משותפות, תוכנית ההתאקלמות טובה אבל בכלל אנסה לשבור את המסגרת ולקבוע עוד תחנה בדרך לפסגה? ימים יגידו... זה הזמן שבו אודה למשתתפים על האומץ ועל הנחישות לצאת להרפתקה המיוחדת הזו - זה ממש לא ברור מאליו לטפס ולחיות בתנאים הקשים האלו!! כל הכבוד!!! מסעותי להמשך:

קישור לפרטים על מסע הטיפוס הבא לקילימנג'רו (ההר הכי גבוה באפריקה)

קישור לפרטים על המסע לאלברוס (ההר הכי גבוה באירופה)

קישור לפרטים על המסע לטובקל שבאטלס (ההר הכי גבוה במרוקו)

ומתי שהוא בעתיד: קישור לפרטים על המסע לאקנקגוואה (ההר הכי גבוה באמריקה ובחצי הכדור המערבי)

אושר עילאי!

אושר עילאי!אושר עילאי!

ליומן המסע של רוני גור עברו לדף 2 >>>

מיומנו של רוני גור (פרק ראשון):

המסע לכיבוש הפסגה הגבוהה בעולם מחוץ לאסיה מתחיל במסע אחר, לא פחות פשוט-הגעה למנדוסה...
אחרי 48 שעות כמעט שכללו ביקור ב 5(!!) טרמינלים שונים (2 במדריד, 2 בבואנוס איירס ואחד במנדוסה, וזה בלי לספור את נתב''ג), הגענו מותשים למנדוסה.
לפחות בדרך שיחקנו קצת וויסט ואפילו התעמקתי במפה כדי להבין שזה הולך להיות הרבה יותר קשה ממה שכבר חשבתי...
בטיסה למנדוסה ראינו כבר את רכס האנדים מולנו, כולל הפסגות המושלגות באופן מרשים. כל אחד דמיין את עצמו שם בעוד קצת פחות משבועיים.
נוחתים. הטמפרטורה 35 מעלות בצל, ואני מחפש בתיק בין כל המעילים, הכפפות והבגדים הטרמיים משהו רלוונטי למזג האויר הזה.
החלפות כסף, שכירת ציוד נוסף ואז מגיע אחד משיאי הטיול, עוד לפני שהוא התחיל - אכילת סטייק בארגנטינה!!
אני מחכה לשיא האמיתי...

מיומנו של רוני גור (פרק שני):

היום יום ראשון (אני חושב..) 13/12 (בכלל לא בטוח..).
עזבנו את מנדוסה והגענו אתמול ללאס צ'אואס, מעין כפר סקי קטן (תכל'ס גרים כאן כ-25 אנשים אז זה לא בדיוק כפר). הגענו למוטל, חילקנו חדרים ואחרי שיחת נהלים (חשוב מאד!) ארוחת ערב ולישון.
היום סוף סוף התחלנו ללכת, הליכת תרגול ןהתאקלמות לגובה, לפסגה קטנה בגובה של 4,000 מ' על גבול צ'ילי ארגנטינה.

נוף מהמם, מזג אויר סבבה, ואנחנו בשיא ההתלהבות מתחילים ללכת. הרוח לא נותנת לנו להחליט מה ללבוש וכל הזמן כולנו מחליפים בגדים- ממש תצוגת אופנה..
לאחר הליכה איטית ותלולה שארכה כ 3 שעות, שמהלכן נפגשנו בפעם הראשונה עם השלג מקרוב מגיעים לפסגה.
שוב הרוח מתעתעת בנו והפעם אנחנו מרגישים יותר מה מצפה לנו בהמשך. איך שהגענו למעלה נכנסה קצת רוח (70 קמ''ש) ויחד איתה צנחה קצת הטמפרטורה (8-), מה שגרם לנו לגמור במהירות את ארוחת הצהריים שהכינו לנו באהבה גדולה המדריכים המקומיים שלנו, פאבלו וקרלוס.
עכשיו שוב במוטל, אפילו אחרי מקלחת(!!).

מחר מתחילים את הטיפוס לבייסקאמפ, ואז תוך שבוע בשאיפה ( אם מזג האויר ירשה לנו..) מגיעים לפסגה האמיתית! אקנקגוואה 6964 מטר!

מיומנו של רוני גור (פרק שלישי):

אתמול נכנסנו בשעה טובה בשער שמורת האקנקגוואה. כדי להגיע לפסגה צריך קודם כל ללכת לא מעט בהליכה יחסית מישורית עד שמגיעים לבסיס ההר, ממנו זה באמת תלול.
ההליכה של אתמול היתה יחסית קלה, 8 ק''מ בשלוש שעות בנופים יפים עם מזג אויר טוב כשמידי פעם הרוח מקלקלת. הגענו לתחנת הביניים, קונפלואנסה, שם קיבלנו מרק טוב, בדיקת רופא שבדק שכולנו כשירים להמשך ויאללה לישון.
היום כבר מחכה לנו יום ארוך, הליכה של 20 ק''מ עד לבייס קאמפ. השכמה ב6:30, ארוחת בוקר ב7:00 ולמרות שעדיין קפוא בחוץ, ומים שנשפכו הפכו תוך דקות לקרח, אנחנו יוצאים.
ברגע שעלתה השמש מזג האויר באמת השתפר וכך הוא נמשך לאורך כל היום. אפילו הרוח לא באה לבקר אותנו במשך כל ההליכה, כך שנהינו מהדרך ומהפסגות המושלגות שמעלינו. בדרך אנו פוגשים בשיירות של פרדות המובילים את הציוד מהבייסקאמפ הלוך וחזור, וכולנו מתקנאים בקלילות שהם עושים את זה.
בדרך פגשנו אנשים בדרך למטה. אף אחד מהם לא הצליח להגיע לפסגה... האדם שהיגיע הכי קרוב הגיע 100 מטר ממנה! כולם אומרים שהרוח למעלה מטורפת. קצת משביז, אבל אנחנו ישראלים, לא? הכל אפשרי!!
לקראת סוף ההליכה מגיעה אחת העליות היותר קשות במסלול עד כה וכולנו מתנשפים ומחפשים חמצן. בכל זאת הגובה כבר 4,200 מטר! סה''כ ההליכה היומית - 20 ק''מ וטיפוס של 1 ק''מ בגובה.
את החרמון בארץ טיפסתי 5 פעמים ( 22 ק''מ עם טיפוס של כמעט 2 ק''מ), אבל איפה זה ואיפה זה...
בבייסקאמפ יש אנטנה ובזכות זה אני מצליח להעביר את קורותינו עד עתה.
ארוחת ערב, הקמת אוהלים וסוף סוף שינה. בלילה הרוח לא נותנת מנוח אבל בתוך האוהל חמים ונעים.
עברנו כבר 30 ק''מ מתוך ה 40 עד לפסגה אבל זה לא הנתון החשוב. נשארו לנו עוד סביב ה 3 ק''מ טיפוס בגובה, שלא לדבר על מזג האויר, כך שהמשימה אפילו עוד לא התחילה.

מיומנו של רוני גור (פרק רביעי):

אין לי כמובן אינטרנט, אז אני לא זוכר איפה הפסקתי בפוסט הקודם. אז סליחה אם אני חוזר על דברים...
היום יום שלישי ואנחנו ביום מנוחה בקאמפ 2.
המסע הופך להיות יותר סוליסטי, מקסימום זוגי. בהליכה כמעט לא מדברים חוץ ממילה פה, מילה שם. בעצירות מדברים קצת יותר אבל בעיקר מתאוששים מההליכה המאומצת ואוגרים כח לשלב הבא ואז מגיעים למחנה וכל זוג פורש לאוהלו. הקור לא מאפשר כמעט בכלל להיות בחוץ.
בהליכה אנחנו מאד צמודים אחד לשני, דבר שיוצר שני דברים מרכזים: האחד, שאיבת כח מהדבוקה (גם בלי מילים) והדבר השני הוא התעמקות אין סופית בנעליים של זה שהולך לפניך. אני יכול לתאר בפרוטרוט איך נראות הנעליים של גיא אחרי הליכה אחריו במשך שלושה ימים.
הקבוצה כעת נחלקת לשניים - כאלה שלקחו פורטרים והעבירו להם חלק מהמשקל ( אני ביניהם), וכאלה שיכולים להיות בעצמם פורטרים...מתמודדים עם האתגר עד הסוף.
הלילות מאד קרים, אפילו שקית החימום צריכה שקית חימום... הרוח דופקת באוהל וזה מאד מפתיע איך אנחנו לא עפים איתה לכל הרוחות.
בואו נדבר קצת לוגיסטיקה - על האוכל כתבתי באחד הפוסטים הקודמים.
כמובן שהדבר החשוב ביותר הוא מים. להכנת מים חמים לוקחים גוש שלג, מכניסים לסיר, מרתיחים ויש מים חמים. מים קרים זה כבר סיפור אחר לגמרי - לוקחים גוש שלג, מכניסים לסיר, מרתיחים, משאירים דקה בחוץ, ויש מים קרים...
בשביל לשמור על ההר נקי אז יש אוהל שירותים. אני לא אפרט יותר מידי, אבל זה אוהל נמוך מהרגיל (north face לא יודעת לייצר אוהלים גבוהים), אז כמובן שאי אפשר לעמוד בו, ונכנסים עם כפפות ומעיל(ים) ושתי שכבות של מכנסיים, אז דמיינו לבד את הסיטואציה...
ההליכה בפעם השניה ממחנה 1 ל 2 הייתה יותר קשה, בעיקר כי היה הרבה יותר קר. בדרך מדדנו 14-. אני מניח שלישראלי הממוצע זה נשמע כמו סוף העולם, אבל להפתעתי זה לא היה נורא. 2 שכבות ברגליים, 4 בחלק העליון וכמובן כפפות וכובע גרב והכל בסדר.
אנחנו מתקרבים לרגע האמת - מחר מטפסים למחנה 3, האחרון לפני הפסגה בגובה של 5,970 מ' ואז למחרת קמים ב 3 בבוקר, מתחננים שמזג האויר ירחם עלינו ולא יהיה פחות ממינוס 25 ותוך 10-12 שעות - פסגת האקנקוואה.

מיומנו של רוני גור (פרק חמישי):

אחרי יומיים מנוחה במחנה 2 ( אחד מתוכנן ואחד בגלל מזג האויר), שבהם העברנו את הזמן בכל דרך אפשרית בלי להשתמש בטלפון כדי לשמור על הסוללה (מלחמה, צוללות, סודוקו, תשבצים ושיחות בלי סוף), יצאנו היום בבוקר 24/12 למחנה 3 בגובה 5970 מטר.
ההר שוקק חיים. עוד קבוצה בסדר גודל שלנו מטפסת גם, פורטרים, זוגות, אפילו בודדים, בקיצור עוד מעט יהיו פקקי תנועה...
מחר אמור להיות מזג אויר טוב ( בערך מינוס 25 עם 30 קמ''ש רוח - ממש קיץ..), אז כולם רוצים לנצל את ההזדמנות.
הגענו אחרי כ 3.5 שעות למחנה 3, גובה כאמור 5970 מטר, שזה יותר גבוה מפיסגת הקילימנג'רו, ובכך זה הופך להיות המקום הגבוה ביותר שהגעתי אליו בחיי, ולא עם מטוס.
המחנה הכי יפה משלושתם, גם כי הוא יחסית על שטח מישורי וגם כי הנוף מסביב לא ייאמן. יש הרבה אוהלים. אני מזכיר שהיום ערב חג המולד אז בטח יהיה שמח בלילה.
מחר קמים בסביבות 4 בבוקר (קר...), מתוכננים לצאת בסביבות 5:30 ואם הכל ילך כמתוכנן, נגיע לפסגה (1 ק''מ מעלינו ו 2.7 קמ הליכה, תחשבו על השיפוע..), בסביבות 3 אחרי הצהריים. בהצלחה לכולנו!!

מיומנו של רוני גור (פרק שישי - סוף!):

סוף המסע לפסגת האקנקגוואה הסתיים בתחושת אכזבה מסוימת. אכזבה כי לא הצלחתי להגיע לפסגה, ומסוימת כי הגעתי ל 6712 מטר ( מתוך 6964). אמנם רק 250 מטר אבל הייתי באפיסת כוחות ונתתי את כל כולי.
קרלוס אומר שלהגיע לפסגה זה לא מספיק, אלא גם צריך לחזור למחנה לאחר מכן, והוא לגמרי צודק. נשארו לי עוד עליה וחצי עד לפסגה, אבל הרגשתי שאם אני עושה אותן, אני נשאר שם...
נתחיל בהתחלה. קמנו ב- 3 בבוקר, בחוץ מינוס 25, ואנחנו מתארגנים בקפדנות לתחילת ההליכה שהחלה ב- 5.
קצת אור ירח, שמש עדיין לא עלתה, ויש תמונה מאד פסטורלית, של שיירות אנשים עם הפסים על הראש הולכים מאד לאט במעלה ההר.
כבר מההתחלה אנחנו מבינים שזה יום אחר מבחינת הקושי. העליות מאד תלולות, ועל כל אחת אנחנו אומרים שזה הכי תלול שהיה עד עכשיו.
השמש כבר עולה ואנחנו שוב רואים שאנחנו על גג העולם, גבוהים יותר מכל דבר מסביב. אה, כן, חוץ מהפסגה...
הולכים לאט, אין אפשרות אחרת. הקור לא מרפה למרות שהרוח לא חזקה הגובה עושה את שלו ואנחנו לבושים עם כל ארסנל הלבוש. אני אישית הלכתי עם 5 שכבות כשמתוכן 3 מעילים!
היום מתקדם ואני לאט לאט מרגיש איך נגמרת לי האנרגיה. עברנו כבר 6,500 ו 6,600.
ארבעה כבר פרשו ונשארנו חמישה.
בעליה האחרונה, כאמור, אני מבין שזה הסוף מבחינתי ומשאיר את הכיבוש לגיא, עופר, גידי ועמרם, 4 בחורים מדהימים שמגיע להם יותר מכל אחד אחר להגשים את החלום.
עכשיו חזרתי למחנה 3, מחר חוזרים לבייסקאמפ ומחרתיים 30 ק''מ וחזרה לציויליזיה במנדוסה.
סוף.

מיומנו של רוני גור (פרק שביעי ואחרון בהחלט):

אז נכון שכתבתי סוף, אבל בכל זאת, זה היה במחנה 3 ( אגב, נקרא כולירע, אחרי קן הקונדורים במחנה 2, הארגנטינאים האלו עם השמות שלהם..) וצריך לספר את הפרידה הסופית מההר.
כשהגעתי בחזרה למחנה 3 שמענו בקשר את ארבעת חברינו שבדיוק היגיעו לפסגה. רק להזכיר נשארו כ 250 מטר בגובה ופחות מחצי ק''מ הליכה ( תחשבו לבד על השיפוע..) וזה לקח להם בערך 3 שעות! דמיינו לכם חצי ק''מ הליכה בשלוש שעות כדי להבין את הקצב..
שמחתי מאד בשבילם ועדיין לא התעצבתי בשבילי ( זה התחיל לחלחל יותר מאוחר, ומאז זה לא מרפה..)
כולם חזרו גמורים בסביבות 8 בערב.
יום למחרת די קמנו ביקיצה טבעית - עד כמה שאפשר בגובה 6,000 מטר ובמינוס 20 מעלות.
התארגנו עם הציוד ופשוט רצנו למטה. הגענו לבייסקאמפ תוך פחות משלוש שעות... 3 ק''מ גובה שלקח לנו לטפס כמעט שבועיים..
בבייס הכינו לנו ארוחת מלכים שכללה המבורגרים ואפילו בירות..
ישנו בלילה כולם ביחד באוהל האוכל, כבר לא זוגות באוהל הקטן כמו בשבועיים האחרונים.
למחרת חזרנו איש איש לנעליו הפרטיות, כבר לא צריך נעלי טיפוס מושכרות עם שכבה כפולה ובטח לא קרמפונים..
נשארו 30 ק''מ הליכה עד לכביש כדי להגיע לציויליזיה האמיתית.
לקח לנו כ-9 שעות עם עצירות ובסוף באמת רצנו כבר כדי לגמור את זה.
זהו, עכשיו חזרה במנדוסה, מקלחת ראשונה אחרי שבועיים, גילוח ( שלקח חצי שעה..), מיטה, מצעים, כרית..כל הדברים שכולנו מקבלים כמובן מאליו אבל, כמאמר הקלישאה, רק כשאין לומדים להעריך אותם יותר.
תמונות אחרונות של שלג, קרמפונים, זקן והרבה זכרונות..
עכשיו בעיר טמפרטורה של מעל 30 מעלות. שלשום בהר - מינוס 20. אין מזג אויר נורמלי בארץ הזו???

מפה סכמטית של מסלול הטיפוס על האקנקגוואה:

מפה סכמטית של מסלול הטיפוס על האקנקגוואה:מפה סכמטית של מסלול הטיפוס על האקנקגוואה:

מסעות טיפוס הרים להמשך...


קישור לפרטים על מסע הטיפוס הבא לקילימנג'רו (ההר הכי גבוה באפריקה)


קישור לפרטים על המסע לאלברוס (ההר הכי גבוה באירופה)


קישור לפרטים על המסע לטובקל שבאטלס (ההר הכי גבוה במרוקו)


ומתי שהוא בעתיד: קישור לפרטים על המסע לאקנקגוואה (ההר הכי גבוה באמריקה ובחצי הכדור המערבי)

תגובות

0 תגובות

דף מתוך