אגדת שטח: מייטי מייט M422

מלחמת העולם השנייה היוותה כר נרחב לפיתוחים טכנולוגיים שונים וגם נתנה ''דחיפה'' רצינית לטכנולוגיות קיימות שלא היה להן ביקוש גדול טרום המלחמה – כמו המסוק. הניסיונות לפתח כלי כזה החלו עוד לפני הניסיונות לייצר מטוס, אבל המסוק האמיתי הראשון עלה לאוויר רק בשנת 1938 והטכנולוגיה אומצה בהתלהבות על ידי צבא ארה''ב. בזמן המלחמה שימש המסוק בעיקר בזירה הפסיפית, לרוב בתפקידי חילוץ ופינוי, אבל כבר החלו ניצני חשיבה להשתמש בו ככלי לניוד ולהנחתת כוחות מיוחדים מעבר לקווי האויב. וכוחות מיוחדים כאלה צריכים גם כלי רכב מתאים, לא?

וכך פורסם על ידי הממשל האמריקאי, בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, מכרז לפיתוח כלי רכב חדש, קל משקל, שאפשר יהיה לנייד אותו במסוקים. הדרישה היתה למשקל של עד 680 ק''ג (בהתאם ליכולת הנשיאה המקסימלית של המסוקים באותו זמן) , ניידות גבוהה בכל שטח, מימדים קטנים אבל עם יכולת העמסה וגרירה שתספיק לביצוע משימות חי''ר טיפוסיות, אמינות וקלות תחזוקה וגמישות בהתאמה לצרכים שונים. התוצאה הסופית היתה המייטי מייט (Might Mite) שקיבל את הזיהוי הצבאי M422, אבל חלף זמן רב מרגע שפורסמו הדרישות עד שהרכב התייצב סופית על גלגליו.

כדי לעמוד בדרישות המשקל, הרכב נבנה ברובו מאלומיניום, כולל השלדה, המרכב, המנוע והסרנים. המרכב היה כמובן פתוח, עם חלון קדמי יורד ובחלק מהדגמים היה כיסוי ברזנט סימלי. המנוע שנוסה תחילה היה מנוע מקורר אוויר מתוצרת פורשה, שהוחלף מאוחר יותר במנוע של חברת ויסקונסין, גם הוא מקורר אוויר, V-4 בנפח 1.8 ליטר שסיפק 55 כ''ס דרך תיבת הילוכים עם ארבע מהירויות. ההילוך הראשון היה קצר במיוחד, כדי לפצות על היעדרו של הילוך כוח. לטובת העבירות, שני הדיפרנציאלים היו מוגבלי החלקה ותופי הבילום הוצמדו אליהם. מערכת ההנעה היתה יעילה מאוד, ולא היה כמעט מכשול בשטח שהמייטי מייט לא הצליח להתגבר עליו.

נקודה מעניינת נוספת היתה מערכת המתלים המיוחדת, עם מתלה נפרד לכל גלגל נתמך בקפיצי עלים רבע-אליפטיים שחוברו לזרועות נדנדה. המתלה הזה איפשר לרכב לנוע בעת תקלה על שלושה גלגלים בלבד... ועוד קוריוז: כדי לחסוך במשקל, לא היתה ברכב מערכת פליטה, הגזים מהמנוע עברו דרך קורת השלדה ונפלטו מאחור. הרכב יצא מהמפעל כשהוא מוכן לחציית מכשולי מים והוספה לו ערכה כריות הניתנות לניפוח בגזי הפליטה ובכך להעניק לו כושר אמפיבי.

המייטי מייט היה רכב קטן, מאוד קטן: מרחק הסרנים עמד על 1.70 מטר בלבד, כשהאורך הכולל 2.72 מטר. כרכב קרבי לא היה בו מקום ליותר משני אנשים, למרות שהיתה לו יכולת לשאת שישה בעת הצורך. יכולת נשיאת המשקל שלו היתה מפתיעה בהתייחס לגודלו ועמדה על כ-400 ק''ג, יותר מהיכולת הרישמית של הגפ''ס (M151). המימדים הקטנים היו מאוד לא נוחים לנהגים ארוכי גפיים, ואפשר לראות באחד מהסרטונים המצורפים כיצד ברכי הנהג ממש נוגעות בלוח השעונים. בנוסף, הנהג היה צריך להחזיק חזק בהגה כדי שלא להיזרק החוצה בזמן נסיעה מהירה בדרך משובשת...

לאחר תהליך תכנון ופיתוח ארוך מאוד, נמסר בסופו של דבר חוזה הייצור לחברת אמריקן מוטורס, שייצרה בתחילת שנות ה-60 כ-4,000 כלי רכב עבור המארינס, חלקם מדגם שהוארך במקצת. המייטי מייט הספיק לקחת חלק במלחמת וייטנאם, אבל עלויות ייצור גבוהות (מחירו עמד על כ-5,000 דולר של אז) ובעיקר התפתחות מהירה מאוד של המסוקים שיכולת הנשיאה שלהם גדלה ואפשר היה להטיס בהם ג'יפים רגילים (M151 ו-M38) הביאו להפסקת הייצור לאחר שנתיים בלבד.

כלים מועטים שרדו את תלאות הזמן, רבים מהם ''נשחטו'' עוד בתקופת שרותם הצבאי לצורך תרומת חלקים לכלים אחרים ואלה שנותרו נמכרו לשוק האזרחי והם מצרך מבוקש ביותר עבור אספנים וחובבי כלי רכב צבאיים של פעם.

נסיעת מבחן לדגם טרום ייצור

ועוד סרטון של אחד מדגמי טרום הייצור