אגדת שטח: מנוע ה-V8 של הריינג' רובר

מה משותף לביואיק ספיישל משנת 1961, למכונית האינדי של מיקי תומפסון משנת 1962, למכונית הפורמולה 1 של ג'ק ברבהאם משנת 1966, למורגן PLUS 8 משנת 1968, לריינג' רובר משנת 1970, לאם.ג'י.בי GT V8 משנת 1973, ולטריומף TR8 משנת 1980? כן, כולם חולקים את אותו מנוע עשוי אלומיניום, עם שמונה צילינדרים בתצורת V, בנפח 3500 סמ''ק שהחל את חייו כפרויקט של ג'נרל מוטורס, אי-שם באמצע שנות החמישים של המאה העשרים.

בשנים ההן, הרימו חברות הרכב האמריקאיות את ראשן, וראו כיצד החיפושית של פולקסווגן כובשת לבבות ונוגסת להן חזק בשוק. בתגובה, הוחלט בג'נרל מוטורס לפתח מכונית קומפקטית, במושגים אמריקאים. לשם כך צריך היה גם לפתח מנוע מתאים - כלומר קל וקטן נפח - שוב, במושגים אמריקאים.

ב-1956 החלה ג'נרל מוטורס בפיתוח המנוע החדש, עשוי כולו מאלומיניום, כולל הבלוק והראשים. בגירסה הראשונית לא היו אפילו שרוולים (סליבים) להולכת הבוכנות. ב-1958 הועבר המשך הפיתוח לחטיבות ביואיק ואולדסמוביל של ג'י.אם, ושם קיבל את התצורה הסופית: V8 ב-90 מעלות, 3500 סמ''ק, קאמשפט אחד מרכזי, מרימי שסתומים הידראולים ו-שרוולים לבוכנות.

המנוע החדש שקל בסך הכל כ-150 ק''ג, וסיפק 155 כ''ס בגירסת מאייד כפול עם לחץ דחיסה של 8.8:1, הספק שגדל ל-185 כ''ס בגירסה עם מאייד מרובע ולחץ דחיסה של 10.25:1. במושגים של אותם ימים זה היה פלא טכנולוגי של ממש: יחס הספק/משקל של פחות מ-1, בעוד במנועים האחרים מאותה תקופה היחס הזה היה כפול ויותר.

במשך שלוש שנים הותקן המנוע בכלי רכב מתוצרת ביואיק, אולדסמוביל ופונטיאק, עד שהגיעו שם למסקנה שעלויות הייצור שלו גבוהות מדי, יחסית למנועים עם בלוק מיציקת ברזל, והייצור הופסק. שנה מאוחר יותר החלה חברת רובר, שהחומר ממנו עשוי המנוע לא היה זר לה, לנהל מו''מ לרכישת הזכויות לייצור המנוע, ובשנת 1965 בוצעה העיסקה, במסגרתה קיבלה רובר גם את קו הייצור עצמו. תחילה הותקן המנוע במכונית הדגל של רובר מסדרת P6, הרובר 3500, שקיבלה את שמה מנפח המנוע. בשנת 1970, כשהריינג' רובר הגיח לאוויר העולם, שכן המנוע הזה גם בחרטומו.

במהלך השנים שוכלל המנוע, הוספה לו הזרקת דלק, הנפח שלו הוגדל מספר פעמים, תחילה ל-3.9 ליטר, אחר כך ל-4.2 ליטר. בשנת 1995 עבר המנוע מקצה שיפורים וגם הנפחים שלו שונו: היום אפשר להשיג אותו בנפחים של 4.0 ו-4.6 ליטר. בין לבין הופיעו גם גירסאות נוספות, של משפרים למיניהם, בנפחים שהגיעו עד 5 ליטר.

המנוע עשה בשנים אלה גם קריירה ספורטיבית לא מבוטלת, במיטב מכוניות הספורט הבריטיות: MGB, טריומף, מורגן, TVR, ובשלב מסוים גם נבדקה אפשרות להתקין אותו במכוניות ה-AC קוברה של קרול שלבי.

קריירת המרוץ של המנוע

המשקל הקל של המנוע ויכולות השיפור האין-סופיות שלו קרצו מאוד למשתתפים בתחרויות. תחילה נקלט המנוע אצל בוני סירות מרוץ, ואחר כך עשה קריירה מזהירה במרוצי מכוניות. הראשון שהבחין בפוטנציאל היה מיקי תומפסון האגדי, שהשתמש במנוע כבסיס לבניית שתי מכוניות למרוץ האינדי 500 ב-1962. המנוע הותקן מאחור והמכוניות, שבאחת מהן נהג דן גורני, עשו רושם טוב.

בשנת 1966 שונו תקנות מרוצי הפורמולה 1 והותרה התקנתם של מנועים בנפח של עד שלושה ליטר. ג'ק ברבהאם, נהג המרוצים האוסטרלי, שהיה גם בעל קבוצת מרוץ שנשאה את שמו, החליט להשתמש במנוע ה-V8 במכוניות שלו. המנועים הוכנו למרוצים בחברת רפקו, והפיקו (ע''פ הערכה) כ-350 כ''ס. ברבהאם זכה באליפות העולם בשנת 1966 עם המכונית הזו, ובשנת 1967 עשה זו חברו לקבוצה, דני הולם כשברבהאם זוכה במקום השני. המנוע השתתף בתחרויות נוספות רבות, ביניהן מרוץ ה-24 שעות של לה-מנס, בעיקר אצל משתתפים פרטיים המכינים את המכוניות שלהם לבד. המנוע מבוקש ופופולרי עד היום ואתרי אינטרנט רבים - בארצות בהן הרשויות אינן שמות רגליים - מסבירים כיצד להסב מנוע כזה להתקנה במגוון של לכלי רכב. אז אם אתם נוהגים בדיסקברי, דיפנדר או ריינג' עם מנוע כזה - יש לכם עוד סיבה לחוש גאווה.