שטח 4X4

חוויות מהכסא הימני - ראלי יוון 2016

דובי מילר יצא להתחרות בראלי יוון וחזר עם סיפור על נחישות, הצלחה והרבה כבוד של הקבוצה הישראלית הצמאה לספורט מוטורי!
בקרוב בישראל... נטי לוי - הצלמת, מבטיחה לבוא ולצלם גם בארץ :)

מאת:

צלם: נטי לוי

14/06/16

הצרעה בפעולה

החלפת הילוך מהירה ואנחנו חוצים את קו הסיום...

...פנייה ימנית ארוכה ומהירה מקבלת את פנינו בסוף העלייה האין-סופית הזו ומיד אחריה שמאלית ‘‘קטנה’‘, ברקע כבר רואים את קו הסיום, טור של אנשים צבעוניים בצידי הדרך, הצוותים שכבר סיימו ובצד השני, על משטח הדשא המוגבה עומדים כבר כלי הרכב שחצו לפנינו.

טל, משמאלי נותן בעיטה אחרונה בדוושה הימנית, החלפת הילוך מהירה ואנחנו חוצים את קו הסיום ומיד בלימה חזקה ועצירה ליד המארשל, לוקח הרבה אויר, כמה שנכנס ו...זהו, הסתיימה לה ההרפתקה היוונית שלנו, חוויה נהדרת שהחלה לפני...

הצרעה

...לפני כחודשיים ואולי פחות צילצל מכשיר הפלאפון שלי, על הצג הופיע מספר לא מוכר, שמהר מאד הפך למוכר, והקול שמאחורי המסך הזדהה כטל ויינברג ששאל אותי בצורה הכי פשוטה באם אני רוצה להצטרף אליו ולנווט בראלי יוון בתחילת חודש יוני, ברור שהסכמתי.

טל הציג את עצמו ואת הרכב עמו נתחרה, באגי כתום וחזק הידוע יותר בשם המפורש - הצרעה. אז עוד לא ממש ידעתי מה זה אומר ועד כמה שהיא עוקצנית הצרעה הזו.

נבירה וחיטוט ראשוני ברשת הבהירו לי שנרכב על כ-530 סוסים שדוחפים-מושכים מאחור ושלדה שתוכננה ונבנתה בהקפדה רבה על ידי טל עצמו ובסיוע צמוד של ארנון שושני בסדנת rocksolid ושל יוסי, אבל עליהם בהמשך.

קצת מתאמנים...

קבענו פגישת אימון ראשונה, אי-שם קרוב לפה, לא רחוק מהבית של טל ובילינו יחד, בהכרות והתמקמות בתא הצוות וגם לחוש מעט את התנועה של הרכב במהירויות שונות ובעיקר בפניות שונות, בגלל המורכבות של הראלי הזה שהיה ברור לנו מראש שלא ממש תואם את יכולות הרכב. המטרה הראשונית הוגדרה כהנאה באירוע ולסיים אותו בשלום, עם חיוך גדול ומינימום נזקים...

אימון שני נערך כשלושה שבועות לפני הראלי והפעם הוא היה כבר הרבה יותר ארוך ורציני, במסגרת האפשרויות שעמדו לפנינו, 100 קילומטרים של שבילים מסוגים שונים שאמורים היו להוות את ההכנה לשבילים היוונים. אז זהו, שהם לא...

יום חמישי מגיע ומוקדם בבוקר נפגשים בטרמינל היוצאים, על הצג מופיעה הטיסה לסלוניקי, טל כבר שם מחכה לנו עם הצרעה. אנחנו זה ארנון ויוסי, הצוות שלנו ואני, דרוכים ומוכנים, יחד עם עוד צוותים ישראלים שנוסעים להתחרות בראלי הזה. עבור חלקם זו פעם ראשונה ולאחרים זו פעם שנייה (כמוני) או שלישית-רביעית.

נחיתה חלקה, עולים על הרכב השכור ולאחר שעתיים נסיעה אנחנו ב-פלורינה, העיירה שמארחת את הראלי- rally greece offroad. פוגשים פנים מוכרות בצוות המארגן ובעיקר פנים מחייכות מכל החבר'ה הישראלים שבחרו להגיע לכאן, מרגישים כמו בבית, איזה כייף.

shakedown

הבדיקות הטכניות עוברות מהר, כמעט כמו במירוצים בארץ, יש מדבקת ok ואנחנו בפנים. בשלב הבא אני מתמקם שוב בפנים, בכסא הימני, בודק את הרתמות, את הצגים שמולי- מסך ה-GPS , וכמובן צמד מכשירי הטרה-טריפ שישמשו אותנו בימים הקרובים.

שעת אחה’‘צ מתקרבת, מה שאומר שאנחנו יכולים לעלות לקטע החימום וחילוץ האיברים, ה-shakedown, שביל עפר בוצי עם דשא חלקלק בארוך של כ-4 קילומטרים, עם שתי קפיצות לטובת הקהל. מכיוון שאין לנו הרבה מה לעשות אנחנו נכנסים ראשונים. יש חלון זמן ארוך ואפשר לנסוע כמה שרוצים, נהדר.

מבחינתנו ה-shakedown נועד בעיקר לשחרר מעט מהמתח שנצבר בגוף, להתחיל ולהרגיש את הדבר האמיתי.

ילא סופלקי

המארשלים מסמנים לנו שאנחנו יכולים להתחיל, המנוע צועק מאחורינו, הגב נצמד לכסא, נותן קונטרה עם הרגליים ואנחנו מתקדמים, פנייה ימנית של 90 מעלות, חלקה מאד מתקרבת, הזנב יוצא החוצה וטל בנעילה נגדית מרקיד את היצור הכתום קדימה לעבר המקפצה הראשונה, ניגשים בזהירות, ריחוף קל באויר ונחיתה רכה, הצרעה מגרגרת בהנאה וממשיכים. בוץ פה ושם, קפיצה נוספת, החלקה פה וסחיפה שם, מגבירים מהירות בקטע הישר ונכנסים לקצב.

מבצעים עוד מספר הקפות ויורדים למנוחה, מיצינו.

עוצרים בשטח הכינוס ומגלים נזילה קטנה ומעצבנת מכיוון אחד הצינורות של ההגה-כוח טל וארנון מתנפלים על זה, בסיוע של שי שמעוני והבעיה נפתרת.

יוצאים לסט נוסף של הקפות ומסיימים מחוייכים, הגיע הזמן לנוח מעט ולטעום מעדנים מקומיים, ילא סופלקי.

פרולוג

שישי בבוקר מגיע, השכמה, מקלחת רותחת להתעוררות - לפני הרבה שנים קראתי שמרטין בראנדל, נהג פורמולה-1, נהג לעשות את זה בתקופת הפרה-מקצי דירוג של שנות ה-90. קפה, הרבה קפה וקצת אוכל, יום ארוך לפנינו, הראלי מתחיל.

הקטע הראשון שלפנינו הוא הפרולוג, נסיעה על אותו השביל ששימש ל-shakedown והפעם לצורך דירוג בזינוק לראלי. הזמן יקבע רק את סדר הזינוק ולא יחושב לדירוג הכללי.

מזנקים כמעט אחרונים, אנחנו רכב מס-45, בכל זאת, מתוך 48, השביל התייבש מעט ואנחנו עם הזמן ה-6 בטיבו, מצוין.

מורידים קסדות, מחייכים, בדיקות כלליות לראות שהכל בסדר ומתגלגלים לכיוון מרכז העיירה לטקס הפתיחה.

טל ויינברג ודובי מילר

טקס הפתיחה

תנסו לתאר לכם עיירה בסדר גודל של עיר קטנה או מושב גדול אצלנו שהרחוב הראשי שלה נסגר לחלוטין לטובת מירוץ מכוניות. ממש ככה. (זה קורה בארץ לטובת מרוצי ריצה/טריאתלון וכו' אז למה שלא יקרה עבור מרוצי רכב ??? - ע.א.)

מנווטים לכיוון הכינוס וחונים באמצע הרחוב, רכב אחרי רכב, עוצרים, פורקים מהרכב ו...עכשיו יש לנו לשרוף כמעט שעתיים בבתי הקפה במקום. אנחנו, כל הצוותים הישראלים, מתמקמים יחד בפינה מוצלת, נזרקים על המדרכה עם קפה קר ומחכים לטקס.

הזמן מגיע, תדרוך קצר והנה אנחנו בפנים, על קו הזינוק של הקטע המנהלתי, קוסטס, מארגן הראלי הוא גם הכרוז, מכריז בשמותינו, הדגל מונף ואנחנו בדרך, נכנסים לריכוז ונוסעים בסבך הרחובות לכיוון נקודת הזינוק, אי-שם מחוץ לעיירה. טור של 4 מכוניות ראלי ישראליות - שי וגדעון, אלירן ואדר, גל וקיד ואנחנו, כולם מגיעים לנקודת הזינוק ולוקחים הרבה אויר, אוטוטו הדבר האמיתי מתחיל.

היום הראשון

5, 4, 3, 2, 1 ובום, יוצאים לדרך, נכנסים לקצב בזהירות, השבילים צרים מאד ומפותלים עוד יותר, החששות שלנו מתאמתים, אבל לא נורא, מתגלגלים בקצב זהיר, לא לוקחים סיכונים מיותרים. מהר מאד מגלים שהשבילים מסומנים די טוב, קשה לטעות בניווט לשמחתי ואני נצמד בעין אחת לספר הדרך הממורקר ובעין השנייה לשביל ולטרה-טריפ.

בתוך היער, ירידה רטובה עם ערימה של עלים עליה ובקצה...שי וגדעון תקועים הם ההאנטר בתעלה. כמובן שעוצרים לתת סיוע, מתחברים ומנסים למשוך, הצרעה נוהמת וצועקת, הגלגלים האחוריים מחליקים והיפני-אמריקאי מתעקש להישאר במקום כאילו הוא עץ ביער. שי משחרר את הכבל ושולח אותנו לדרכנו, ממשיכים. הקטע מסתיים באיבוד זמן יקר אבל ככה זה בראלי מהסוג הזה ואין לנו חרטות.

בקטע השני השביל מרוצף בסלעים ולפתע אחד מהם מחליט לפגוש בנו, דווקא בגלגל הקדמי ופוף... טל מדווח שחטפנו פנצ'ר. בהחלטה של רגע ממשיכים לקו הסיום, גם בגלל שאין ממש איפה לעצור על השביל וגם כי היה נראה שזה אפשרי. הצלחנו.

מגיעים לקטע הקישור ומתגלגלים לכיוון פלורינה, עם פנצ'ר, בקצב סביר, עד כמה שאפשר ובעיקר כמה שמותר ומגיעים בדיוק בזמן להחתים כרטיס ולסיים את היום הראשון בראלי, לקחת אויר ולנסות להבין מה קורה.

היום השני

היום השני מכיל בתוכו קטע ראשון על הבוקר של 70 קילומטרים והוא נראה אכזרי. אנחנו יודעים כבר למה לצפות ומנסים לנקוט בגישה ‘‘עדינה’‘, להיזהר מפנצ'רים ודווקא אז זה קורה. השביל צר ושני סלעים מחכים לנו כאילו אומרים, ברוכים הבאים לגיהנום...בום, גלגל אחורי מתפוצץ בזעקה ואין לנו ברירה אלא לחפש מקום לעצירה. חולפות משהו כמו 5 דקות עד שמצאנו מקום מספיק רחב ובטוח, עוצרים בצד, פורקים ומתחילים בעבודה ו...הבוקסה של המפתח גלגלים תופסת עצמאות ומתגלגלת בין עלים רטובים לסבך של סרפדים...אין ברירה, מחפשים, דוחפים ידיים והיא כאילו נבלעה...לאחר זמן יקר שעובר היא נמצאת, התסכול רב, הצמיג מוחלף ואנחנו שוב בדרך, מאד מקווים שלא יקרה אחד נוסף.

קטע רודף קטע, שביל רודף אחרי שביל ופנייה אחרי פנייה. חלקן ממש ‘‘על המקום’‘, בוציות עם שלוליות חלקות, חלקן ‘‘עיוורות’‘ שהדבר היחיד שניתן לראות הוא התהום מעבר לפנייה, הדריכות בעיצומה, כן, לא פשוט ויש גם מצבי ‘‘כמעט’‘ אבל טל שולט במצב, מסובב את ההגה, דורך על הדוושה הנכונה כאשר צריך. כאשר השביל נפתח קצת, וזה קורה ממש מעט, הסוסים יוצאים בדהרה מהמנוע ואנחנו עפים קדימה. מקבלים בברכה קטע שביל ישר של משהו כמו 2 קילומטרים כמעט, הבורות הקטנים לא מורגשים בכלל, זה שטח המחייה הטבעי של הצרעה, מד המהירות על המסך מולי מראה שלוש ספרות נחמדות שמגרדות את ה-200, כייף. קטע אספלט נוסף שצמוד לכפר יווני קטן מזמין שוב לטיסה מהירה, למה לא כל הראלי ככה...

מגיעים לקו הסיום שחותם את היום הארוך הזה, משחרר מעט את הרתמות שמצמידות אותי לכסא, פותח את המשקף לנשום אויר אמיתי - הקסדות מצויידות במערכת הכנסת אויר, ונוסעים בזהירות, שוב לכיוון פלורינה, לשטח הכינוס, נגמר עוד יום, נשאר עוד אחד.

היום השלישי

יום ראשון בבוקר, היום האחרון של הראלי ועוד ארבעה קטעים לפנינו ופשוטים הם לא. הקטע הראשון לוקח אותנו לנקודת זינוק רחוקה רחוקה מהעיר, נסיעה מנהלתית ארוכה לעבר ההרים והסיום שלו ממש קרוב לפלורינה. ניצבים על קו הזינוק ויוצאים לדרך, פנייה שמאלית עיוורת מתקרבת, הלב דופק כי מאחוריה יש...תהום...ועוד איזה תהום, פונים בזהירות, השביל יותר צר מהרכב, רק זה היה חסר לנו, בזהירות ובמהירות חולפים ועוברים על סדרת הפניות הזו ופתאום, כאילו משום מקום הקול של טל ‘‘מבשר’‘ על בעיה, טמפרטורת המים עולה, עולה מדי וממשיכה לטפס, את 100 המעלות עברנו מזמן...

ממשיכים בנסיעה ועכשיו עין אחת גם על הצג והספרות שבו לא ידידותיות במיוחד, מה שמקשה על הריכוז, כבר לא נשאר הרבה מהראלי הזה ודווקא עכשיו זה קורה, העצבים נמתחים, המתח עולה, כאילו שרק עוד את זה היינו צריכים עם שבילים כאלו. פנייה אחרי פנייה, עץ ועוד אחד, בעצם יער ועוד יער, על פי ספר הדרך אני יודע שאנחנו אוטוטו מסיימים את הקטע, עוצרים מהר, מחתימים כרטיס, יוצאים מהאזור של המארשלים ונעמדים בצד. בדיקה מהירה מגלה שפקק מים ‘‘עף’‘ מאחד הצינורות, מחבר פשוט. אלתור מהיר, מילוי המים החסרים ואנחנו ממשיכים, באיחור, לנקודת הזינוק הבאה. הלחץ נותן את אותותיו ואני, רואה בספר פנייה שמאלה בקטע קישור ואומר לטל לפנות ימינה...אין לי ממש מושג למה זה קורה, איבדנו עוד קצת זמן...

הקטע האחרון, כמעט...

מזנקים באיחור לקטע האחרון ואחרי 5 דק' נסיעה, אולי פחות, פנייה ימנית על המקום, לוקחים אותה נהדר רק בכדי לגלות בתהום הקטנה מחוץ לפנייה מיצובישי פאג'רו לבנה ‘‘על הצד’‘, הצוות עומד בחוץ, נראה שהכל בסדר, עוצרים ומחלצים אותם וממשיכים הלאה, המנוע קצת מתחמם כתוצאה מהעצירה אבל הכל בסדר ואנחנו מסיימים את הקטע בשלום, ילא לשטח הכינוס לטיפול קצר.

ארנון ויוסי מסתערים על הצרעה, בדיקה מהירה, מילוי מים ואנחנו ממשיכים, הקטע הבא הוא שוב הקטע הקצר עם הקפיצות וקהל מתקבץ לו במטרה לראות אותנו מרחפים שם ואנחנו נותנים להם את השואו שבשבילו הם באו...

ה-פייקס-פיק של ראלי יוון

זהו, נותר קטע אחד, אולי הקטע הכי כייפי בראלי הזה, ה-פייקס-פיק של ראלי יוון, קטע של 30 ק’‘מ המתחילים בתחתית ההר ומסתיימים אי-שם בפסגה שמשמשת גם כמפגש גבולות בין יוון-מקדוניה ואלבניה.

מוזנקים בעלייה ופשוט עפים. החלק הראשון של השביל עובר ביער, דומה מאד לכל מה שחווינו עד עכשיו וב-10 קילומטרים האחרונים, להם אנחנו מחכים, השביל נפתח, פניות ארוכות ורחבות שבהן ניתן יהיה להשתמש ‘‘קצת’‘ בכוח מהמנוע, כייף אמיתי כבר אמרתי..?

פנייה לפנייה, ישורת שמחברת באמצע ואנחנו מגיעים לחלק האחרון, מדווח לטל שנותרו עוד 10 קילומטרים, ממשיכים הלאה, עוד 5 קילומטרים, הפסגה כבר באופק, שומרים על עירנות, על ריכוז, על דיוק והנה, קו הסיום מתקרב ואותה חבורה צבעונית של מכוניות ואנשים שממתינים לנו עם ידיים באויר, חוצים בשמחה עם חיוך רחב על הפנים שנמרח ונמתח עד לקו האופק המדהים שרואים מהפסגה הזו.

הרבה כבוד

הדבר הראשון שמקבלים כאשר יוצאים מהרכב זו כוסית של ‘‘צ'יפורי’‘ או איך שהיוונים מבטאים את זה, גראפה מצימוקים ואלכוהול שאפשר לתדלק איתה מכוניות מירוץ, כל כך חזקה שהיא ואז עוד אחת ועוד אחת ויש עוד הרבה אלכוהול לפנינו, לחגוג את הסיום.

אז, סיימנו במקום ה-3 בקטגוריה שלנו ובמקום ה-12 הכללי, קל ופשוט זה לא היה, אבל חוויה מדהימה.

תודה ענקית לטל ויינברג על הזכות שהיתה לי לשבת לצידו בראלי הכייפי הזה ועוד הרבה תודה לארנון ויוסי שליוו אותנו ודאגו לכל מחסור שאולי היה (ולא היה!!!).

תודה גדולה לכל הצוותים הישראלים שגרמו לכולם להרגיש ממש כמו משפחה והביאו הרבה כבוד לספורט המוטורי הישראלי ולכל אלו שעקבו אחרינו מהארץ במתח וסבלו את המחסור ברשת תקינה בכדי לקבל עדכונים.