NovaScotia - הדרך הארוכה לסקוטלנד החדשה

1. נובה סקושיה.

לא ברור מה דרבן אותנו לצאת לסקוטלנד החדשה: החיבה לבריטניה? הצלצול האקזוטי? ואולי המשפט האלמותי ''עברנו כרגע מעל נובה סקושיה*'' שנשמע ברמקולים בטיסות לארצות הברית? מה שוודאי הוא שמרגע שהבטחנו כרטיסי טיסה לבוסטון ואחרי טלפון לצלם הטבע דורון הורוביץ (צלם ותיק), הפך חצי האי ללב המסע המשפחתי הבא.

העובדה שבקצהו הצפוני נמצא קאבוט טרייל, מכבישי הנהיגה היפים בעולם, לא הפריעה.

*הערה: ההגייה היא עם ''שין ימנית'', סקושׁיה, כמו SH. 

2. בחנייה של שדה התעופה בבוסטון קל לזהות את הפורד אקספלורר פלטינום.

הפורד אקספלורר ממתין לנו בבורדו מטאלי, עם מגינים אופנתיים, מפלטים מלבניים מגודלים וחישוקי ''20 בוהקים הוא בולט ומושך מהדגם הרגיל. גם השבכה השונה והחתימה של פנסי הלד תורמות להופעה.

אחרי הבלט החשמלי של המושבים האחוריים, האקספלורר של פורד בולע בקלות את המטען, ומזכיר שגם אם באמריקה הוא אינו נחשב ענק, מדובר ברכב גדול. הילדים מסתערים על הכורסאות הנפרדות בשורה המרכזית שמתקפלות חשמלית, ואלה, יחד עם דיפון העור והתפרים הכפולים, יוצרים אווירת פאר. ההפרדה מאחור, כמו העיסוי במושבים הקדמיים, תעזור לצלוח את המסלול הארוך שלפנינו.  

אחרי 26 שנים ו–7 מיליון כלים, ברור שפורד שולטת היטב בביצוע מהוקצע של הנוסחה. הרי מ–1990, עוד לפני שידענו לומר SUV, האקספלורר היה ללהיט.

רמת הגימור ‘פלטינום', שנוספה במקצה השיפורים לדור החמישי (2015), נועדה להציע מהדורה מפוארת–חזקה, ולפצות גם על היעדרו של דגם מקביל במבחר של המותג היוקרתי יותר של פורד, לינקולן.

מהדורה זו חמושה בגרסה כפולת–מגדשים למנוע ה–3.5 ליטר V6 שהוצעה עד כה רק ברמת ‘ספורט'.

מבחן דרכים עדכני: פורד אקספלורר Ford Explorer

3. אנחנו לא מפסידים זמן ויוצאים לדרך

צפונה - לכביש החוף והמגדלורים של מיין. את הלילה הראשון נבלה באוגונקוויט התוססת והנאה, שמוגדרת בספרים כ''מכה של הקהילה הגאה בצפון ארצות הברית''. משם נמשיך, דרך עיירות ציוריות שופעות חנויות לענתיקות, לבר–הארבור שבפארק אקדיה בצפון מיין.

הפארק מפתיע בכבישי נהיגה שמצליחים להעלות חיוך גם במסגרת מגבלות המהירות המוגזמות. בייחוד מדובר בטיפוס שופע הפניות ההדוקות להר קאדילק לקראת השקיעה הדרמטית. המראה מדהים.

אז איך מרגיש פורד על קאדילק? המנוע, שמייצר 374 כ''ס ו–48.4 קג''מ, אינו יוצר תחושה שהוא חזק בהרבה מהאטמוספרי, אבל הוא יותר נעים, שקט ופחות מתאמץ.

הוא מעדיף סל''ד נמוך, אך כיוון ששיא המומנט מושג ב–3500, הוא אינו מתנהל כמו מנועי טורבו אירופאים. יחד עם יחסי ההעברה הארוכים הוא מזכיר באופי ענקים אמריקאיים מפעם, עם משהו יותר הדרגתי בהעברת הכוח.

4. כביש 9

כביש 9 שמתפתל בין אגמים ויערות מוביל אותנו לגבול. האוכלוסייה והתנועה דלילות כמו בכל מיין, וזה הזמן להעביר את התצוגה ממייל אמריקאי לק''מ קנדי.

המחוונים בפלטינום שונים ונאים מאשר בגרסה המוכרת, אבל משהו במד המהירות אינו קריא מספיק, וטוב שיש אפשרות לתצוגה דיגיטלית.

כמה דקות אחרי חציית הגבול, משהו קורה לשעון. מסתבר שניו–ברונזוויק, אחת מעשר הפרובינציות המרכיבות את קנדה (בדומה למדינה בארה''ב), מקדימה בשעה את מזרח ארצות–הברית.

זה אומר שאנחנו באיחור ושאם נספיק לארוחת ערב בפארק פאנדי נהיה ברי–מזל.

עד לתכנון הטיול לא שמענו על מפרץ פאנדי, אבל מסתבר שהוא מושך המונים כדי לצפות במופעי הגאות והשפל הגדולים בעולם. אחרי ארוחה ב''גנו של התמנון'', נקבל רמז לממדי השפל בנמל באלמה, העיירה המנומנמת בכניסה לפארק.

האתר המפורסם באזור הוא הופוול רוקס (Hopewell Rocks) - סלעים גבוהים שבזמן גאות מבצבצים כעציצים מהמים ואז ניתן לשוט ביניהם, ובזמן השפל נראים כמו רגלי פיל וניתן לסייר ביניהם.

המודעות למפלס המים אומרת שהקנדים מקפידים לפרסם לו''ז של טבע, ולסלק תיירים כשהמים עולים. אבל לנו קשה לעזוב...

5. אנו מאחרים לעבור לפרובינציית נובה סקושיה

עוברים לפרובינציית נובה סקושיה הדלילה באוכלוסייה - 920,000 תושבים בשטח של 55,500 קמ''ר - שרוב שמות הערים בה, כמו ליברפול, גלזגו או אוקספורד, הם בריטים.

המסע מתחיל בדרום, בכפר הדייגים הצבעוני לוננברג. מכאן נמשיך להאליפקס הבירה על דרך החוף הישנה (כביש 3) בין מפרצים, עיירות זעירות ומגדלורים שמזרח קנדה מפורסמת בהם.

אחד המגדלורים הנאים נמצא בפגיס קוב (Peggy's Cove) - כפר של דייגים שהפכו להיות אמנים - אבל הערפל שנוהג לטפס בשעות הערב לחוף מפריע לצילום. בסמוך נמצאת האנדרטה לטיסה 111 של סוויסאייר שהתרסקה ב–1998 במפרץ.

6. הטיילת בהאליפקס שופעת פסטיבלים בקיץ

אבל אנו לא מתעכבים יותר מדי, הכיוון הכללי הוא כ–400 ק''מ צפונה, לקייפ ברטון, אי שמחובר בגשר ליבשה ולמסלול, ונקרא כנראה על שם חבל הארץ הצרפתי ברטאן.

אורך המסלול שמקיף את ''פארק קייפ ברטון'' כ–300 ק''מ, לפני גיחות לתצפיות. העיירה באדק המנומנמת שלחוף אגם ברה–ד'אור (זרוע הזהב בצרפתית) טובה כבסיס מזרחי ליציאה.

צ'טיקאמפ התוססת יותר שבצד המערבי היא נקודה מוצלחת לסיום. למרות שהשם אינדיאני, היא מציעה היכרות עם התרבות והמוזיקה המקומית ורומזת להיסטוריה המורכבת.

השם אקדיה ניתן לאזור (ולכל החוף ממיין צפונה) על–ידי מגלה ארצות איטלקי עוד במאה ה–16 ומקורו במילה היוונית ''ארקדיה'', כאן במשמעות גן עדן. הצרפתים שהגיעו לכאן אימצו את השם, יצרו קשרים עם הילידים בני מיקמאק, אך גורשו על–ידי הבריטים (מכיוון שלא רצו להישבע אמונים לכתר הבריטי) שגם השתלטו על אדמתם.

הילידים המקוריים, שנחשדו כבעלי ברית של הצרפתים, ניצודו בשל כך על ידי הבריטים. בגלל שהאזור מרוחק, התיירים הרבים מגיעים לכאן לשבוע ויותר, והכבישים מוצפים בגמלאי הארלי דוידסון (שתופסים את כל רוחב הכביש) לצד אופנוענים צעירים ומועדוני רכב.

7. המומחים לקאבוט חלוקים:

האם לנהוג עם כיוון השעון - האמריקאים מרגישים בטוחים יותר בצד הפנימי של הכביש - וגם לצפות בנופי המורד של קייפ סמוקי, או להיות קרובים לגדר.

אנחנו בוחרים להיות קרוב למים כדי לחזות במצוקי צ'טיקאמפ לקראת שקיעה. האזור קסום ושופע יופי בכמות בלתי נתפסת, עם מזיגה של הרים, מפרצים ומפלים בשילוב מגוון שבילי הליכה, צפיות וחיות בר (כמו אייל קורא ענק שנפגוש על ה... כביש).

אולי לכן אנחנו מפספסים פנייה לפארק ויוצאים לכיוון סידני.

בגלל הטעות אנחנו נאלצים להאיץ כדי להספיק לשייט הלווייתנים בפלזנט ביי הזעירה. מכאן מתחילה אחת מפסגות המסע. הכביש המערבי מסתלסל בין צוקים וחופים, מטפס וצולל דרך פניות חדות כאשר רצועת החוף והדרך נשקפות למרחוק.

השעון אומר שרוב התיירים כבר טועמים ממאכלי הים המקומיים והכבישים פנויים. אני נקרע בין רצון לעצור בכל תצפית לבין לחיצה על המצערת והאזנה לצמיגי ההאנקוק שנאבקים על אחיזה ונעזרים כאן בהנעה הכפולה. נראה לי שהפלטינום האמריקאי רך מהאקספלורר הישראלי, וגם להגה תחושה רגועה יותר (אם כי חסר דיוק במרכז). 

אבל הרכות אינה מוגזמת ולמרות המידות קל לשמור על קצב טוב. 

8. על המפה הרעיון להמשיך לפרובינציית קוויבק נראה הגיוני.

במציאות המרחק עצום ובדרך צריך לחצות את ניו–ברונזוויק, שעם 751,000 נפשות ב–73,400 קמ''ר - 9% מתושבי ישראל, פי 3.5 משטחה - דלילה אפילו ביחס לקנדה. הקנדים מכנים אותה ''מדינת מעבר'', מקוויבק לנובה–סקושיה, אבל אנחנו עוצרים בין הבתים הספורים שבפארק קושיבוואק (''נהר עם גאות ושפל ארוכים'' בשפת המיקמאק).

''הבקתה שלכם היא בלב היער'' אומר המארח, ואנחנו חשבנו שכאן לב היער... אחרי רבע שעה בשבילים הגענו לבקתה מבודדת על שפת נחל, עם חשמל סולארי וללא קליטה סלולרית (''אם תרצו להפעיל טלוויזיה, יש גנרטור'').

הילדים מפחדים לפתוח דלת בחשיכה, שמא ימתין דוב במרפסת. בבוקר נגלה שישנו בגן עדן ונקפוץ ללגונות שבפארק לשיט בקיאק.

9. 300 ק''מ אחרי קושיבוואק

עם חציית הגשר בקמפבלטאון, משתנה הנוף, הכפרים מטופחים יותר והשלטים עוברים לצרפתית. אנחנו בקוויבק, שיוצרת תחושה של ארץ אחרת, ובעצירת הקפה בבונאוונצ'ור נגלה שכולם מדברים צרפתית.

המשימה בימים הבאים היא להקיף את חצי–האי גספזי על כביש 132. נעצור בעיירה פרסה שמפורסמת בסלע הגדול שמול חופיה וניכנס לפארק פוריליון שבין צוקיו הדרמתיים דגים דייגים חובבים את ארוחת הערב.

החלק השני של הכביש, מפוריליון מערבה, מספק חוויה אדירה. כרגיל בקנדה איכות האספלט נמוכה (מה שמעביד קשות את המתלים הרכים), אבל הכביש מתפתל ומטפס למצוקים שמעל מפרץ סנט לורנס, ואז צונח היישר ללב כפרים ציוריים.

הבלמים לא מתלהבים מהצורך לסיים מורד מהיר בהאטה חריפה ל–50 קמ''ש ומפתחים רעידות. אני נעזר בבלימת המנוע, אבל בגלל יחסי העברה הארוכים, היא אינה משמעותית מספיק.

קצת אחרי מון ג'ולי (איזה שם... איזה כפר...), נגיע לפארק ביק, בו לצד נתיבי עפר מפולסים (האקספלורר מרגיש כאן לא רע) יש שבילי אופניים (מומלץ לשכור) ואפשרות צפייה בכלבי ים.

ב''טרואה פיסטולס'', כפר באסקי (גם הם הגיעו מצרפת) עם שם שמשמעותו ''שלושה אקדחים'', אנחנו אצים למעבורת העמוסה שחוצה את המפרץ לטאדוסק, בירת הלווייתנים.

10. המסע הארוך נמשך...

אחרי טאדוסאק (חזה, בשפת האינדיאנים - בגלל הגבעות) ששוכנת בפתח הפיורד הדרומי בעולם ושופעת התצפיות על לווייתנים, נעלה למעבורת שהתור הארוך אליה נמצא בכביש הראשי של העיירה. איכשהו זה עובד.

מכאן נמשיך לקוויבק העיר, שחלקה העתיק אירופאי לחלוטין, למונטריאול שופעת החיים ולפארק אלף האיים הציורי. 

11. התחנה האחרונה

בדרך חזרה עברנו בפארק ההרים הלבנים בניו האמפשייר, עם טיפוס להר וושינגטון שבפסגתו נמדדו רוחות מהחזקות בהיסטוריה. הכביש עדיין מארח את אחד ממירוצי ''טיפוס הגבעה'' הוותיקים באמריקה, אבל המקומיים בהיסטריה.

בכניסה מזהירים את הנהגים מפני חרדות ומציעים שיעברו להסעה המאורגנת. בהמשך תקבלו דף הוראות כיצד לנוע, לשמור על הילוך ראשון, והיכן לצנן בלמים... איזו הגזמה.

האקספלורר לא מתרגש; מעדיף לטפס בשני–שלישי ולא מתקשה למהר בחלקי העפר, אבל הטראראם מוסיף נופך דרמטי בדיוק כמו הערפל הסמיך שמחביא את הנוף סמוך לפסגה.

12. במסעות שכאלה

המכונית הופכת חלק מהמשפחה ומזכירה מדוע היא שונה ממוצרי צריכה אחרים. ''אין מוזיאונים למקררים, אבל יש הרבה למכוניות'' סיכם פעם פטריק לה–קוואמה, המעצב האגדי של רנו.

אין ספק שאחרי אלפי קילומטרים במגרש הבית קל בהרבה להבין את האקספלורר, לאהוב את הפינוקים ולסלוח לצריכת דלק, שלעולם לא הייתה טובה מ–9.5 ק''מ לליטר, אך גם לא מוגזמת עם ממוצע של 9 ק''מ/ל' - בייחוד כאשר ליטר בנזין עולה 2.20–3.00 שקלים.

מעבר לנופים, לכבישים המדהימים ולהיסטוריה, השיעור שלנו היה גם במפגש עם ממדי הענק בקנדה, היכן שכל טעות עולה בשעות.

משפטים כמו ''היינו צריכים להגיע קודם'', ''להישאר יותר'' או ''אנשים נורמאליים מגיעים לשבוע'' נשמעו מדי יום. אבל אפשר גם לראות במסע הכנה לטיול ארוך יותר שנעשה כאן שוב. בטוח.