אגדת שטח: טאטרה T26

בתחילת המאה ה-20, החל לעבוד בחברת Nesselsdorfer Wagenbau-Fabriksgesellschaft מכונאי צעיר בשם הנס לדווינקהHans Ledwinka) ). לימים, שונה שם החברה לטאטרה ולדווינקה שלמד הנדסה הפך למתכנן הראשי של כלי הרכב מתוצרתה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עזב את טאטרה והחל לעבוד בחברת שטייר, ושם – בשעות הפנאי שלו – המציא את שלדת הצינור (הסבר בהמשך). בשטייר סרבו להתייחס להמצאה שלו והוא חזר לטאטרה שהחלה לבנות כלי רכב על בסיס ההמצאה זו – והיא עושה זאת עד היום.

הרכב הראשון שנבנה עם שלדת צינור היה הטאטרה T11 משנת 1923 ואחריו הגיע ה-T12, שתי מכוניות נוסעים צנועות למראה. הפרויקט הבא היה כבר שאפתני יותר: ה-T26, עם שלושה סרנים והנעה 6X4, ומגוון של מרכבים החל ממכונית נוסעים גדולה, דרך משאית קלה ועד אוטובוס ל-15 נוסעים. למרות שרק הסרנים האחוריים היו מונעים, ל- T26 היתה עבירות מצוינת בשטח בזכות תיבת העברה עם הילוך כוח ונעילות דיפרנציאלים.

יחסית לזמנו, ברכב היו מכלולים מתקדמים: מנוע בוקסר מקורר אוויר בעל ארבע בוכנות, עשוי מאלומיניום, בנפח של 1680 סמ''ק, שסיפק 24 כ''ס ב-3000 סל''ד. גם תיבת ההילוכים בעלת ארבע המהירויות היתה מאלומיניום והמשקל העצמי היה נמוך, כ-1350 ק''ג, עם יכולת נשיאת מטען של כ-1500 ק''ג. המהירות המירבית עמדה על 60-70 קמ''ש. המנוע ותיבת ההילוכים הורכבו מלפנים, בעוד תיבת ההעברה נמצאה מאחור.

אבל החלק המעניין ביותר היה כמובן שלדת הצינור. צורת מבנה זו מוכרת באנגלית כ-''backbone tube'' והיא מבוססת על ''צינור'' מרכזי הנמשך לכל אורך הרכב ונושא עליו את כל המכלולים, כשגל ההינע המעביר את הכוח מהמנוע אל הסרן האחורי נמצא בתוך הצינור עצמו. בית הדיפרנציאל הוא חלק מהצינור, וממנו יוצאות הציריות אל הגלגלים, כשכל אחת פועלת כמתלה נפרד. השיטה הזו משמשת את טאטרה לבניית המשאיות שלה עד היום.

בסך הכל יוצרו 181 מכוניות מדגם ה-T26, עם מרכבים שונים, מתוכן שרדו עד היום בסך הכל חמש. המכונית שבתמונות נרכשה בזמנו על ידי חברת סטודיבייקר, שיצרה בזמנו משאיות עבור צבא ארה''ב ורצתה לבדוק את הטכנולוגיות של טאטרה. הבעלים הנוכחי מצא אותה מאוחסנת בתיבה שנשאה עליה לוגו של סטודיבייקר, ושיפץ אותה כליל.

לדווינקה, פורשה והמצאת החיפושית

היטלר, שהיה חובב מכוניות נלהב, יזם את פרויקט ''מכונית לכל פועל'' (פולקסוואגן) שעבורו גייס את שירותיו של פרדיננד פורשה. לדווינקה ופורשה היו מיודדים וניהלו שיחות רבות על העבודה שלהם והתוצר הסופי של פורשה – המוכר לנו היום כחיפושית – דמה באופן מפתיע לתכנונים של לדווינקה.

טאטרה הגישה תביעה נגד ממשלת גרמניה, אך זו הוקפאה בשל פלישת הנאצים לצ'כיה ותחילתה של מלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה חודשה התביעה ולאחר דיונים שנמשכו למעלה מעשר שנים קבע בית המשפט שפורשה אכן ''אימץ'' את רעיונותיו של לדווינקה ופולקסוואגן שילמה פיצוי של שלושה מיליון מארק.

לדווינקה, יחד עם בנו אריך שהצטרף אליו לעבודה בטאטרה, אולץ במהלך המלחמה לעבוד עבור הנאצים. לאחריה, הוא נשפט בגין שיתוף הפעולה איתם ונידון לשש שנות מאסר. לאחר שחרורו חזר לעולם הרכב ויחד עם בנו תכנן עבור חברת שטייר את ההפלינגר ואת הפינזגאואר, שגם הם בנויים סביב שלדת הצינור פרי המצאתו. הוא נפטר ב-1967.

נסיעות מבחן של ה-T26