מייל אחד עם הזמנה למסע אופנועים לא שגרתי בהודו שינה לאיציק את טיול האופנועים השנתי שהוא רגיל לצאת אליו מידי קיץ.
מסע אופנועים, שהוא לא עוד טיול אופנועים שגרתי, למעברי ההרים הגבוהים של הרי ההימאליה.
רכב וכתב: איציק בוכשרייבר
צילם וחייך: רוני קליינר
הדריך ונהנה: עופר אוגש
דומה ש-26 שנים של טיולי אופנועים בכביש ובשטח, בארץ ובחו’‘ל, במדבריות ובאלפים המוריקים, כאילו היווה רק ספתח והכנה למסע שונה זה. אותו גרעין חבורה אליו מצטרפים מידי פעם רוכבים נוספים. ב- 15 השנים האחרונות, הקפדנו לצאת מידי שנה לטיול בן שבוע ימים בחו’‘ל באחד מחודשי הקיץ. חרשנו את כל מעברי ההרים בשרשרת הרי האלפים החל ממדינות מזרח היבשת ועד לצד המערבי של האלפים בצרפת ובהרי הפירינאים בספרד. תמיד (כמעט) רכובים על GS1200 של BMW וכבישים סלולים שמרביתם באיכות טובה עד מצוינת וגם קטעי ‘‘השטח’‘ אליהם נכנסנו, היו כאלה שמכונות כבדות כמו ה-GS'ים על טפם (רוכבים טובים ומנוסים) וציודם יכלו להתמודד. החל מההכנות חודשים לפני לבחירת מסלול לטיול, המשך בטיול והניווט עצמו, ההווי שנוצר עם השנים ועד לתקופה שלאחר ‘‘הטיול השנתי’‘ עת מעלים זיכרונות מהטיול.
השנה, מסיבות שונות לא עלה בידי להצטרף ‘‘לטיול השנתי’‘, דבר די מתסכל לכשעצמו ודומה שאין מה להכביר במילים בעניין זה, ובעוד ‘‘החבר'ה’‘ רוכבים להם בפירינאים מצאתי עצמי ערב אחד מול המייל מניח את הסמן על שורת הדואר מאתר 4X4 - אתר השטח הישראלי (קישור). היה זה עוד אחד מהמילים שמידי שבוע נשלחו אלי מאתר זה, אבל הפעם בראש הודעת הדואר הייתה תמונה של רוכב על אופנוע רויאל אנפילד בליווי הכותרת – מסע אופנועים להימלאיה. כבר ראיתי בעבר ואף קראתי קצת על המסע הזה באתר 4X4, ולמרות שאיפה שהוא בראשי ישבה לה המנטרה ‘‘להודו אין סיכוי שאגיע אי פעם’‘, משום מה הפעם האצבע פשוט לחצה על הלינק להרשמה ויומיים אחרי כבר הייתי מחויב למסע בלי לבדוק יותר מידי. חולפים עוד מספר ימים ומתקבלת שיחת טלפון מאמיר, נקבע מפגש לקבוצה תגיע בתאריך ככה וככה. עד למועד הפגישה עוד הספיקו לעדכן אותנו שדני קושמרו מצטרף לטיול. אופס, מה עכשיו כתבות, צילומים? האלו, תנו לתת בגז בלי הפרעות.
יום המפגש הגיע, את עופר אוגש, האיש והאגדה מבעלי 4X4 לא פגשתי מעודי עד כה, אך שנים שכבר שמעתי אודותיו מרוכבים ואנשי שטח בארץ ורק שבחים שמעה אוזני, מציג עצמו בחיוך כובש ופותח את המפגש (תודה רבה, אני מסמיק - ע.א.). תחילה מעדכן אוגש שסופית דני קושמרו אכן מצטרף יחד עם צלם וידאו (זיו) וצלמי סטילס (איציק ורוני) כשהכוונה לעשות כתבה שתשודר אולי, אז סביר להניח שעד שתקראו שורות אלה, הכתבה בערוץ 2 כבר תשודר... אולי.
תוך כדי מביט סביב, תחילה פרצופים לא מוכרים, ואז מזהה את איציק בעל המוסך בו טיפלתי בפאג'רו שעד לא מזמן היה בבעלותי ואת האחים ירון וליאור – חברים של חבר. מתחילים להכיר, מלבד ינוקא אחד שמצטרף לאביו (קובי ואיתי), כל יתר חברי הקבוצה עברו את גיל ה-40 מזמן. בסך הכול הקבוצה מונה 18 איש מתוכם 16 רוכבי אופנוע ושניים שייסעו ברכבים המלווים (שני צלמי הסטילס), והחברה נראים על הכיפאק כמו שאומרים- אורי, שלומי, הצמד יוסי את יוסי, גיל, יובל, חזי ואנוכי האיציק השלישי בחבורה ועופר אוגש כרוכב ה- 16.
אחרי שכל אחד מציג עצמו בקצרה, מקבלים מעופר תדרוך על הודו בכלל, האזור בו נרכב בפרט, מסלול הרכיבה עצמו – בצפונה של הודו באזור אשר מצפון מזרח וממזרח גובל עם סין ובמערב וצפון מערב עם פקיסטאן ואשר נהוג לכנותו ‘‘ההימלאיה ההודית’‘. תחילתו של המסלול בעיר מנאלי (Manali) בגובה של כ- 1,900 מ' מעל פני הים אשר נמצאת בתת המדינה הימצ'ל פרדש (Himachal Predesh), ממנה רוכבים לכיוון כללי צפון עד לעיר לה (Lhe) שבחבל לאדק (Ladak) וסביבתה, כשבדרך תופרים כמה מעברי הרים (pass) החל מגובה 4,200 מטר של הראשון בהם ה-רוטנג לה (Rohtang Pass) ועד גולת הכותרת מעבר ההרים המוטורי הגבוה בעולם, מעבר קרדונגלה (KhardungLa) בגובה 5,602 מטר !!! מעל פני הים, בדרכים שמרביתן לא סלולות אספלט, בלשון המעטה.
שומעים על הסכנות והאתגרים (מזכירים את עניין הגובה ואל זה נחזור בהמשך), קצת מדברים על האופנועים – רויאל אנפילד !! בכבודו ובעצמו ! כן, אופנוע מיושן וחבר'ה זה לא המכונות שאתם רוכבים עליהם ביום יום בארץ. לחיצה פזיזה על ברקס והגלגל ננעל, הבולמים הם לא בדיוק בולמים והכלי לא יודע לטפס במעלה הסל’‘דים. בקיצור, מכונה עם מכניקה של מלחמת העולם השנייה (קישור).
ועופר ממשיך, הדבר הכי חשוב ואביזר הבטיחות ההכרחי בלעדיו מסוכן ביותר לרכב על אופנוע בהודו – הצפצפה ! what the fuck…. ? אז כן, כשעוקפים – מצפצפים, כשרכב ממולך – צפצף כי אם לא, משמע אתה לא קיים, כל פניה או עיקול ‘‘עיוור’‘ – איך לא, צפצף. נשמע מצחיק, אבל במהלך המסע התחוור לנו עד כמה נכונים הדברים ואפילו פגשנו בדרך שלטים רבים המפצירים בך לצפור בכל מעודך.
יהיה חם ויהיה קר אז תתארגנו בהתאם, אומר אוגש ומוסיף, אבל קחו בחשבון את נושא משקל המזוודה ובעיקר שבטיסות הפנימיות בהודו מותר רק 15 ק’‘ג למזוודה.
אחרי המפגש חשבתי לעצמי, נו, עוד טיול אופנועים כבר אמרנו, רק הפעם ‘‘מאורגן’‘ עם קבוצה של רוכבים שאינני מכיר ולבטח מעולם לא רכבתי אם מי מהם, מדינת עולם שלישי, מסוכן, מאתגר, אופנוע מיושן, הרי ההימלאיה המתנשאים לגבהים אדירים, והיי, מטפסים את המעבר הרים הגבוה בעולם. מה זה כבר משנה, בסופו של דבר זה טיול לא?
אז זהו שלא!, מכל הבחינות והאספקטים התברר שלא היה זה ‘‘עוד טיול אופנועים’‘.
לאופנוען, טיול אופנועים תמיד תומן בתוכו קודם כל הנאה צרופה מהנוף ומהרכיבה עצמה ורבים לפני כבר הדביקו מילות ואר וסופרלטיבים לרוב רק על ‘‘החיבור לטבע’‘ שברכיבה על אופנוע. אך יחד עם ההנאה שברכיבה, היא גם טומנת בחובה אתגרים וסכנות אפשריות, בין אם בכביש סלול לעילה כשאתה נותן בגז רכוב על מכונה מודרנית משוכללת בעלת סוסים לרוב בדרך להעפיל ל- Passo Stelvio ו- Passo Sela באיטליה בגובה של כ- 2,800 מ' מעל פני הים או בין אם הינך רכוב על אופנוע מוטוקרוס ומרחף על דיונות אי שם במרוקו או סתם טיול שבילים במכתש רמון, אלא שהפעם מרכיב הגובה בו עובר המסלול, הדרכים המשובשות והנהגים ההודיים נכנסים חזק למשוואת האתגרים והסכנות. אודה ואתוודה שבתחילה לא באמת ייחסתי חשיבות כה רבה למרכיבים אלה אך כפי שאתאר בהמשך היו הם אלה, אשר מלבד הנוף והטבע עוצר הנשימה בהם רכבנו, הכניסו נופך מהותי נוסף לחוויה הכוללת של מסע אופנועים זה להימלאיה.
שלושה ימים לפני היציאה, כבר הייתי ארוז ומוכן וההתרגשות כבר החלה לתת אותותיה לקראת הטיול הקרב ובא ובטרם הספקתי להתרגש יותר מידי כבר הגיע יום היציאה לדרך. מחצית הקבוצה נפגשנו בשדה התעופה בצהרי היום והחצי השני כבר עלו לטיסה בבוקר. הטיסה יוצאת למוסקבה כתחנת ביניים ומשם לניו דלהי לעוד חניית ביניים קצרה ומשם בטיסה לקולו (Kulu) הסמוכה למנאלי (Manali) ממנה אנו אמורים לצאת לדרך ברכיבה על הרויאל אנפילדים. עופר מעדכן שהוא מקווה שהטיסה מדלהי לקולו אכן תתקיים כי אחרת עלינו לעשות את הדרך באוטובוס וזה יקח 12 שעות (במקום כשעת טיסה).
אחרי נחיתות ביניים במוסקבה ודלהי, לקראת הנחיתה בקולו (Kulu), כשהמטוס התחיל להנמיך טוס, קיבלנו רמז ראשון לנופים המדהימים שאנו עומדים לפגוש. המראה מחלון המטוס של ההרים העצומים בגובהם עם המראה המחודד שלהם והיערות הירוקים המכסים את ההרים המקיפים עמק קטן בו נמצא שדה התעופה הקטנטן לא ישכח מזיכרוני לעולם.
נחתנו בקולו ואז הסתבר ש- 7 מזוודות של חברי הקבוצה לא עלו בכלל על המטוס כי לא היה מקום בתא המטען ולאחר המתנה של כשעה הובטח לנו שהמזוודות יגיעו בערב למלון בו אנו אמורים להתאכסן בלילה הראשון. נו, הבטחות של הודים הרי כבר נאמר לנו שאין לסמוך עליהן, אבל לא הייתה כל ברירה אחרת בשלב זה כך שנסענו למלון במנאלי אם תיקווה בלב שאכן המזוודות יגיעו בסופו של דבר.
הגענו למלון מקסים במאנלי שם כבר המתינו בחניית המלון בשקט מופתי 16 אופנועי רויאל אנפילד Bullet 500 סמ’‘ק בצבע שחור, שמסתבר כאופנוע הנפוץ ביותר בהודו ולהערכתי לפחות 80% מהאופנועים בהודו הינם מדגם זה, דגם הדגל הוותיק. מצטוותים לזוגות ומקבלים חדרים ואני עולה עם אורי לחדר שלנו. למתעניינים – אחלה מלון, חדרים מרווחים ונקיים עם שרות מצוין ואפילו WIFI (לא לזלזל, זה ממש לא טריוויאלי לקבל WIFI באזור). לאחר התארגנות בחדרים ומנוחה קלה, קובע אתנו עופר בלובי שם אנו עוברים תדרוך נוסף על האופנועים, הנהגים ההודים, הדרכים והצפצפה – לא לשכוח לצפצף מתרה בנו עופר שוב !
בתום התדרוך כל אחד ‘‘אימץ’‘ לעצמו את אחד מהכלים שעמדו ממתינים במגרש החניה. לידיעה – כלים עם ‘‘חור’‘ באגזוז הם עם יותר כוח והדבר יורגש בהמשך הרכיבה, אך לא קריטי כי ממילא זו לא נסיעה שלכוח יש משמעות כל שהיא וטיפוס במעלה הסל''ד זה לא הקטע של האנפילד.
יוצאים לסיבוב הכרות עם האופנועים בתוך העיר מנאלי - עיר מרכזית בצפון הודו אשר שוכנת על רכס ההימלאיה בגובה של כאלפיים מטרים. לאורך מנאלי זורם נהר הביז (Beas) שמקורותיו בהרים. העיר מנאלי הייתה מרכז מסחרי תוסס לאורך ההיסטוריה, כעיר מרכזית דרכי הסחר שבין עמק קולו לחבל לדאק עברו דרכה ונחשבת ל’‘קצה הציוויליזציה’‘ וממנה צפונה עוברים לאזורים נידחים ולא מפותחים. לא שמנאלי עצמה מפותחת במונחי המערב, שכן, התשתיות לא חגיגה, הכבישים בחלקם סלולים אספלט וחלקם דרכי עפר, מדרכות אין, וגם את הביוב מידי פעם ניתן לפגוש זורם ברחוב, אך יחד עם זאת, העיר נראית כמו גן עדן מוריק בשילוב ססגוניות צבעונית הודית טיפוסית וסממנים טיבטים.
בתום הסיבוב בעיר שבנו למלון לארוחת ערב מענגת ואף התבשרנו שהמזוודות האבודות הגיעו למלון. נו, אז השיטה ההודית אומנם איטית, בירוקרטית, לא מובנת, תגידו מה שתגידו, אבל בסוף, היא עובדת. עובדה המזוודות הגיעו והכל טוב.
בוקר יום הרכיבה הראשון וגם ארוחת הבוקר הטובה לא השקיטה את התרגשותנו – יוצאים לדרך - כל אחד מעמיס תיק קטן עם ציוד קל למקרה שיהיה קר ומים, הרבה מים, שכן, הכדורים שהתחלנו לקחת לילה קודם שמטרתם למנוע מחלת גובה מחייבים שתיית מים כל הזמן !
מנאלי (Manali) ממנה רוכבים לכיוון כללי צפון בדרך מפותלת (Lhe Manali Hwy) עד למעבר ההרים רוטנג לה (Rohtang Pass) - יורדים (וגם עולים...) בכיוון כללי צפון עד לעיירה בשם ג'יספה (Jispa).
תחילת תנועה מהמלון דרך מרכז מנאלי הישנה בגובה של כ-1,900 מ' ומשם ישר לכביש העולה לכיוון מעבר ההרים Rohtang Pass או בהודית Rohtang La (ה- La משמעו כמובן מעבר הרים) בגובה 4,200 מ'. תחילתה של הדרך טובה וסלולה אספלט והיא מתפתלת בין יערות צפופים, הכול ירוק מסביב ומידי פעם מבצבץ מפל מים במורד ההר. נקודת ביקורת ראשונה של המשטרה/צבא ממנה תשקיף על הנוף כלפי מטה לאזור ממנו התחלנו את הטיפוס. עד שאוגש מסדר את הניירת עם החיילים במחסום, אנחנו דופקים פוזות למצלמות ואפילו פוגשים זוג צעירים ישראלים אשר שכרו אופנוע מאותו סוג ומזווד היטב, בדרכם לטיול של מספר חודשים ברכיבה על האופנוע.
ממשיכים לטפס במעלה הדרך, עדיין בכביש סלול, עוצמת גובהם של ההרים עם כסותם הירוקה פשוט תאווה לעיניים ואנו סופגים לקרבנו מנות גדושות של נוף עוצר נשימה. עם כל עיקול בדרך, מתחילים להכיר את האופנוע יותר טוב ואת האחיזה הרעועה של הצמיגים ביחס למה שרגילים מהבית, את החובה לצפצף לפני כל עיקול עיוור בכביש או כאשר רכב מגיע מולך ואת העובדה שהאנפילד אינו מטפס במעלה הסל’‘ד.
הכביש חולף ליד אגמון הכלוא בין ההרים ואנו עוצרים שוב נוכח המראה המדהים – על שפת האגמון סלע גדול נראה על רקע האגמון כשבקצהו השני של האגמון (כ-300 מ') מאין ‘‘פתח’‘ בין ההרים הסוגרים מסביב. דני מעלה את האופנוע שלו ברכיבה על הסלע ושוב הפוזות למצלמות. עבורי, זו נקודה מתאימה לקפה ראשון, שולף את הבנזיניה מארגן הכול ו... מחכים שירתח, מחכים ומחכים. מסתבר, שבגובה לוקח לדברים להתחמם לאט.
אחרי קפה משובח, יוצאים חזרה לדרך, עוד כמה קילומטרים בעליה ובפיתולים ולפתע כשאני מעביר לשלישי, נקרע הקבל קלאצ' ומיד המוח מעכל את הסיטואציה – אין ממש מקום טוב להיעצר כדי להחליף את הכבל, לפני לפחות 5 רוכבים שימשיכו בנסיעה מבלי לדעת שעצרתי והי, זה אנפילד בטח אפשר להמשיך איתו לפחות עד המעבר הרים ולהעביר הילוכים בלי הכבל. וכך היה, המשכתי בנסיעה מעביר הילוכים ללא כבל המצמד בין ראשון לשלישי, ואולם, תוך זמן קצר הכביש הסלול הפך לדרך סלולה ומהר מאוד גם החלו הבולדרים, האבנים והבורות. אמרתי לעצמי, כל עוד אתה בנסיעה הכול טוב, רק לא להיעצר, וכמו תמיד חוקי מרפי עובדים ולאחר נסיעה של מס' קילומטרים נוספים במעלה הדרך המשובשת ובפיתולים נאלצתי לעצור (כמו כולם) מאחורי משאית אשר חסמה את הדרך באופן שיצר פקק קטן.
מתניע את האופנוע, נותן קצת בגז כדי לעלות טורים, ראשון והאופנוע קופץ קדימה וממשיך בנסיעה ללא עצירה נוספת עד למעבר Rohtang La אשר באופן טבעי נמצא באוכף בין 2 פסגות המתנשאות לגובה. מחנים את האופנועים במאין ‘‘עמק’‘ קטן לצד הכביש בפס עצמו ועד שהמכונאים יגיעו ברכב המלווה כדי להחליף לי את הכבל מצמד, אנו מנצלים את הזמן לטיפוס רגלי קצר בכיוון אחת הפסגות, אל עבר הנקודה בפס בה פרוסים אלפי דיגלונים צבעוניים. אוגש מסביר שזהוא מנהג בודהיסטי. כל צבע בדגל מסמל תפילה וכך הרוח הנושבת עושה את עבודת התפילה ונושאת אותה באוויר הלאה. מסביב פזורים מאין ‘‘גלעדים’‘ (רוג'ומים) במאות, מאין ערמות קטנות משלוש עד 5 אבנים קטנות המונחות אחת על גבי השנייה.
טיפוס רגלי אמרנו? פה הייתה הנקודה שבאמת התחלנו רק להבין את השפעתו של הגובה ב- 4,200 מ' על גופנו ועל כל מה שאוגש דיבר בתדריכים. איך לומר זאת, החברה שקודם לכן התגאו, בלשון המעטה, על כושרם הגופני המעולה, הדילוג השלישי במעלה מדרגות הסלע הותיר אותם מסוחררים וללא אוויר. לאט לאט חברה, לא סתם בהודו הכול זז לאט ולבטח בגובה שכמות החמצן שבאוויר קטנה כמעט בחצי מהכמות לה גופנו רגיל.
הכבל מצמד הוחלף בחדש ולאחר סידרת צילומים שכל אחד מרביץ, ממשיכים ברכיבה בירידה מה- Rohtang La עד לצומת עם כביש 505 הסלול לאורכו של נהר Chenab. במהרה הכביש הסלול הופך לדרך המחייבת ריכוז רב ברכיבה כדי לנתב את האופנוע בין האבנים והבולדרים הבולטים, לבורות, לרכבים הבאים ממול ואלה שבמסלול הנסיעה שלך ובפיתולים הרבים של הדרך.
בערך בשני שליש של הירידה, פקק. איך לא? באורך של לפחות 2-3 ק’‘מ. עכשיו צריך להתחיל לתמרן בין הרכבים והמשאיות ולהתחיל להתקדם בטור. ההתקדמות איטית ועוברים מצד אחד של טור המשאיות לצד השני שם תהום עורב לך. פה מבקשים מנהג משאית לזוז טיפה קדימה או אחורה, מוצאים נתיב התקדמות עד לנקודה הבאה. בקיצור, לאחר מאמץ לא פשוט הגענו למחסום הביקורת בקצה הירידה, שם עצרנו לטיפול בירוקרטי ושתיית תה ב’‘בית הקפה’‘ המקומי. בהמשך מסענו עוד נתקל פעמיים נוספות בפקקים כגון זה.
ממשיכים ברכיבה לאורך נהר Chenab בדרך כלל על כביש סלול ברוחב מקסימאלי של נתיב לכל כיוון, בדרך חולפים על פני עיירות קטנות. פני הנוף משתנים וכבר לא רואים עצים אלא בעיקר צמחיה נמוכה. עדיין יש ירוק בעיניים אך מגובה מסוים של ההרים הנפרסים משני צדנו אין כל צמחיה וסלעי ההרים חשופים, דבר המגביר את תחושת העוצמה של ההרים הגבוהים, כאשר בפסגות כמובן נמצא שלג או אף קרח. מידי כ- 30 ק’‘מ אוגש מקפיד לעשות עצירה קצרה, בעיקר לצורך שתיית מים ו’‘ריקונם’‘, שכן, אחת מתופעות הלוואי של הכדור למניעת השפעות הגובה והעדר החמצן, היא השתנה מוגברת.
מסיימים את הרכיבה ביום הראשון לאחר כ- 130 ק’‘מ רכיבה בסביבות השעה שש בערב כשכבר מתחיל להחשיך בעיירה בשם ג'יספה (Jispa) בגובה של כ- 3,200 מ', שם מתאכסנים במלון מקומי. אפשר לאומר שבערב זה התחיל ההווי החברתי של הקבוצה להתגבש. אחרי התארגנות בחדרים, מקלחות וארוחת ערב חמה, מצאנו עצמנו יושבים בקבוצות משוחחים, מעבירים חוויות מיום הרכיבה הראשון, סיפורי צבא (איך לא), מוציא שוב את ערכת הקפה ומכין כמה סיבובים של קפה שחור משובח. הלילה עבר בשינה טרופה, בין התעוררות לנוחיות לבין קושי בהרדמות, מתהפך מצד לצד, אולי הצלחתי לישון 4 שעות בסה’‘כ ובבוקר התחוור שגם ליתר חברי הקבוצה עבר לילה לא קל.
יום הרכיבה השני מתחיל כבר ב- 8:00 כשלפנינו כ- 230 ק’‘מ עד לאגם בשם Tso Kar (המילה Tso משמעה אגם) כשבדרך אמורים לתפור כמה מעברי הרים בגבהים הנעים בין 4,700 מ' לכ- 5,000 מ'. תחילה הדרך סלולה ועוד יש גוון ירוק של צמחיה והנסיעה היא בתוך ואדי רחב מאוד, אך ככל שאנו מתקדמים ברכיבה ומתחילים לטפס, הדרך הופכת למאתגרת יותר, כולל מעברי מים וכמובן בולדרים, אבנים, בורות והדרך מתפתלת בטיפוסה במעלה צלעי ההרים כשמצד אחד תהום ומצד שני ‘‘קיר’‘ ההר ומראה הנוף הכללי הופך יותר ויותר לנוף מדברי. מעבר ההרים הראשון ליום זה הוא ה- Baralacha La בגובה 4,890 מ'. כמובן מראה שרשראות הדגלים הצבעוניים המתנוססים ברוח הרוג'ומים, תמונות וכו'. הירידה מהפס בדרך לא דרך לאורך מצוק/צלע ההר כשמראה ההרים ממול משתנה עם כל פניה ועיקול בדרך והתהום הפרוס בינינו להרים אלה. מידי פעם חולפים על פני קבוצת עובדים המכשירים את הדרך, פעם עם קצת מכונות ופעם בידיים. בהמשך למטה, הדרך נעה לאורך נהר העובר בפתחה רחבה יותר בין שרשרת ההרים ואנו חולפים על פני כפרים בודדים או עוצרים להפסקת שתיה / שתן וקצת שחרור הגוף מהאינטנסיביות של הרכיבה.
מספר הכפרים שחולפים על פניהם הולך ופוחת. קצת אחרי הכפר Sarchu עוזבים את הדרך לאורך הנחל ומתחילים לטפס במעלה ההר בדרך מפותלת עם כמה עיקולי 180 מעלות לעבר מעבר ההרים Nakee La בגובה 4,730 מ'. עוצרים למנוחה קצרה וממתינים שכל חברי הקבוצה יגיעו למעלה לפס. הדקות חולפות וחסרים עדיין 3 רוכבים – גיל, חזי ויוסי – חזי מגיע רק כדי לספר שגיל נפל עם האופנוע הכול בסדר עם גיל ועל האופנוע עובדים המכונאים כדי ‘‘לישר’‘ מספר חלקים ועוד כמה דקות יגיעו כולם, וכשהם אכן מגיעים, אנו מבינים שלמרות שהנפילה הייתה במהירות נמוכה מאוד, העובדה שגיל היה ממוגן מנעה ממנו פציעה, שכן, באזור המרפק במעיל הרכיבה רואים שפשוף רציני שגרם לבד להיקרע. חוזרים לרכב בירידה מהפס שוב דרך החתחתים, התהום בצד אחד, המשאיות ממול, ובסוף הירידה ממש לפני גשר החוצה את הנהר, עוצרים למנוחה וכמובן להמתין להגעת כל הרוכבים.
חוצים את הנהר והדרך ממשיכה לאורך מעבר צר יחסית בין ההרים ובהמשך מתחילים טיפוס לפס הבא בגובה 5,069 מ' ה- Lachulung La. הנוף באזור מזכיר את הנוף המדברי בהרי אילת, מראה שכבות הסלעים בהר, הצמחייה המועטה דומה לצמחיה אצלנו, אך יש הבדל אחד מהותי, כאן בתוך הרי ההימלאיה, לאורך הדרך זורם לו נחל עם מים צלולים צלולים. בפס למעלה עוצרים לתרגולת הרגילה. השמש יוקדת ולמרות הגובה, מאוד חם וממש מרגישים איך השמש ‘‘צולה’‘ את הפנים החשופות (היתר מכוסה בחליפות הרכיבה כמובן). ההמתנה מתארכת חסרים רוכבים. אנחנו מרוחים לצד הדרך מחפשים טיפת צל להניח את הראש. העייפות נותנת אותותיה למרות שעוד לא אמצע היום וההסבר כמובן קשור לחוסר בחמצן. לבסוף הסתבר שאיציק, החל לחוש ברע עם סימנים של מחלת גבהים ולכן הועמס על אחד מרכבי הליווי ובמקומו רכב על האופנוע שלו אחד המכונאים.
שוב, מתחילים לרדת מהפס בירידה מתונה אך מפותלת כשמצדנו תהום עד ששוב אנו למטה בערוץ הנחל המתפתל בין ההרים ועוצרים למנוחה עד להגעת כל הרוכבים. שוב ממתינים ליתר הרוכבים ולאחר המתנה כשכולם מגיעים הסתבר שממש לפני הגשר בו חצינו את הנהר כקילומטר אחורה, הגלגל הקדמי של ירון נתקע באבן וירון יחד עם האופנוע יצאו למעוף שהסתיים במזל כאשר האופנוע נחת בתעלה לצד הדרך ממש ליד קורת בטון מלאה במוטות ברזל היוצאים ממנה וירון נחת מאוד קרוב להם. הכול בסדר עם ירון והיה מזל גדול. ממשיכים עם הנחל והדרך המתפתלת לאורכו בואך לכפר Pang. מכפר זה הערוץ מתחיל להיפתח אט אט ואנו מוצאים עצמנו רוכבים לראשונה על כביש סלול חדש ללא כל תנועה רכבים נוספים ומצליחים לתת בגז כמו שאומרים. נא לא להתרגש יתר על המידה, לתת בגז עם אנפילד משמעו אולי להצליח להגיע למהירות של 90 קמ’‘ש וגם זה אם אתה שוכב קדימה על המיכל על מנת לצמצם עד כמה שניתן את ההתנגדות לרוח ובירידה.
תוך כדי, מרגיש שאחיזתו של הגלגל האחורי קצת לא משהוא ומיד מאותת לי אחד מהחברה שיש לי פנצ'ר בגלגל האחורי. עוצרים וממתינים למכונאים ברכב הליווי ובינתיים סט תמונות חדש התווסף. השמש מתחילה אט אט להעלם מאחורי רכסי ההרים ומיד מתחילים להרגיש את נפילת הטמפרטורה. עד שהגלגל מוחלף, כולם כבר מספיקים להוסיף שכבה או שתיים לביגוד חוזרים לרכב וכעבור כרבע שעה רכיבה מהירה, מחפשים שביל הפונה מהכביש ימינה לכיוון האגם שם נחנה הלילה. כבר חשוך והשביל לא כל כך ברור ועם ‘‘מלכודות’‘ חול עמוק אך למרות עצירות ואף נפילות במהירות אפס פה ושם של רוכבים, מצליח אוגש לנווט אותנו בנסיעת לילה חשוך של כחצי שעה נוספת עד למאהל בו אנו אמורים ללון. אנחנו מגיעים קפואים וכמובן עייפים מיום רכיבה ארוך של כ- 230 ק’‘מ. מחנים את האופנועים ובמהירות מצטוותים על חדרים/אוהלים זוג זוג פושטים את חליפות הרכיבה וממהרים ללבוש כמה שכבות במקום בכדי להתחיל להתחמם. כולם מוותרים על מקלחות שאומנם קיימות אך ללא מים חמים ורק המחשבה על חמישים המטרים בשדה הפתוח המפרידים בין האוהל למקלחות שעליך לעשות בקור הנורא, מביאה גם את האמיצים המועטים שבינינו שעוד חשבו על מקלחת עם מים קרים, לוותר על הרעיון.
להפתעתנו, במקום מתארחת גם חבורת רוכבים נוספת, גדולה משלנו, של רוכבות/רוכבים מנורבגיה. גם להם אשר רגילים לקור היה קר. לאחר ארוחת ערב קצרה ושיחת סיכום יום, ממהרים כולם לאוהלים להתכסות תחת שלוש שמיכות. חלקנו עוד סוחבים קצת ובעיקר מביטים לשמיים. הלילה בהיר וחשוך מאוד ועל כן הכוכבים זוהרים מאוד ונדמה שכאילו הכוכבים קרובים יותר משמעותית לעומת מה שאנו רגילים. שביל החלב נראה כאילו אתה יכול להושיט יד ולגעת בו.
וקרררר...
הלילה עובר לאיטו ואני לא מצליח להירדם. שומע מסביב שגם לאחרים אותה הבעיה. מתהפך מצד לצד, לוקח פנס ואת הספר שהבאתי איתי ומנסה לקרוא אולי זה יעייף את העיניים. ברקע איציק המסכן מקיא עם חום גבוה וכאבי ראש וחזי בן זוגו לאוהל דואג ומטפל בו.
לאחר שינה טרופה מתעוררים ואט אט מתחילים לצאת מהאוהלים. עכשיו באור יום מחנה האוהלים נראה בעיניי דומה לאותם ‘‘מחנות אוהלים’‘ בסרטים אודות תקופת המלכים באנגליה. החברה מזהים במרחק תרגיל של תמרוני זוג טנקים של הצבא ההודי ומתחיל ויכוח באשר לזיהוי סוג הרק’‘מ. אחרי ארוחת בוקר וקצת התמרחות קלה על הדשא, עולים על הכלים ומתחילים את יום הרכיבה השלישי לכיוונו של אגם נוסף, Tso Moriri, שם אנו אמורים ללון בעוד מאהל.
הדרך היום יחסית קצרה ואמורה להיות רק 80 ק’‘מ של רכיבה וגם הדרך עצמה ברובה אמורה להיות אספלט סלול. האזור אליו אנו אמורים להגיע היה עד כה סגור ע’‘י הצבא לכניסת מבקרים, מסביר אוגש, ורק לאחרונה הצבא התחיל לאפשר גישה לאזור כך שאנו די ברי מזל שהתאפשר לנו הדבר. האזור עצמו קרוב מס' קילומטרים ספורים מהגבול עם סין בשרשרת הרי ההימלאיה. מראה הנוף קצת מזכיר את המראה בנסיעה בערבה אצלנו בישראל כאשר משני צידינו הרים הנישאים לגובה של 6,000 מ' ומעלה וביניהם פיתחה רחבה לאורכה עובר הכביש. אין כמעט תנועה נוספת בכביש וגם הכפרים בודדים וכמעט איננו חולפים על פני מקומות מיושבים. בדרך חולפים על פני אגם מלח ועוד 2 אגמים קטנים ומראה הנוף פשוט עוצר נשימה. בשלב מסוים נגמר הכביש ואנו עוברים לרכוב בדרך עפר מעט חולית עד שמגיעים לגדות אגם Tso Moriri כשברקע הרי ההימלאיה בסין. אף אחד לא מתנדב להתרחץ במי האגם מפאת הקור ואנו ממשיכים ברכיבה לאורך האגם כ- 4 ק’‘מ נוספים עד הגיענו למחסום של הצבא ממש בפתח הכפר אליו מועדות פנינו השוכן על גדות האגם בשם Karzok, שם ממתינים לחלקנו אוהלים ולחלקנו חדרים בנויים.
כיוון שהגענו יחסית מוקדם, נותר זמן פנוי לצאת לסיור רגלי בכפר המכיל לא יותר מ- 40 בתים נמוכים הבנויים בצפיפות רבה מאבן ובעיקר בוץ, כאשר צמוד לכל בית יש מבנה ללא גג עבור אחסון הצאן המשפחתי ואחסון מזון לעונת החורף. הסמטאות בין המבנים צרות ומאובקות. קשה לחשוב ולדמיין כיצד חיים כאן האנשים בחורף המקפיא, ובעיקר הילדים המועטים שראינו בסיורנו. האוכלוסייה כאן שונה כבר ובעיקר מורכבת מטיבטים וניתן לראות פה ושם את דגלי טיבט מונפים בבית ואף במספר כלי רכב בודדים שראינו. נכנסנו למנזר של הכפר ואחרי טיפוס במדרגות נכנסנו להיכל התפילה שם מצאנו נזיר ישוב בחשכה ונושא תפילה תוך כדי שהוא מתופף על תוף ומצלתיים. הנוף הנשקף דרך החלונות שבבית התפילה הוא עוצר נשימה ומרהיב ביופיו. מי הטורקיז של האגם הפרוס לפנינו וברקע הרי ההימלאיה – מדהים.
חוזרים למלון האוהלים ובדרך מטפסים קלות לנקודת תצפית הנמצאת מעל הכפר ממנה שוב מביטים בנוף לפני שתרד החשיכה סופית להיות, ההשתקפות של ההרים במי האגם - קולט לפתע שאנו נמצאים בקצה העולם, קצה קצהו של כדור הארץ והלאה קיים שיממון של הרים בהם ככל הנראה כלל לא נמצאת אוכלוסייה כל שהיא.
בחדרים וגם באוהלים יש חדר מקלחת אבל אין את המקלחת. את הרחצה אנו עושים עם דלי מים חמים שמביאים לך לחדר אנשי המלון ודלי קטן יותר ממנו הנך לוקח מים מהדלי הגדול ושופך על עצמך. לפחות אסלה יש ולא בול פגיעה.
בוקר יום רביעי. מבלי שזה ישמע כקלישאה – א י ז ה נ ו ף מ ד ה י ם לפתוח איתו את הבוקר !! מלון האוהלים ממוקם על גבעונת בשיפולי ההר והנוף הנשקף מולך עם היציאה מהחדר פשוט משאיר אותך ללא מילים. משקיף על פני מי האגם התכולים שמסביב שרשרת הרים מחודדים ושפסגותיהם מכוסים כיפות לבנות עומדים נישאים בגובהם הרב מאחורי האגם אך הם גם משתקפים במי האגם הפוך כך שמתקבל מאין מראה כפול של ההרים והשמים ברקע נקיים מכל ענן ובצבע כחול עמוק. פשוט גלויה.
היציאה היום מוקדמת כי עלינו להגיע בסופו של יום לעיר לה הנמצאת כ-250 ק’‘מ ממיקומנו. תחילה חוזרים מספר קילומטרים בדרך איתה הגענו עד לאזור הכפר בו אכלנו צהרים אמש, משם מתמזגים עם דרך לכיוון מזרח וצפון היורדת בואדי צר לכיוון צומת עם דרך ראשית המובילה לעיר Lhe, הנמצאת במחוז לאדק ( Ladak). הדרך רצופה במכשולים הרגילים ומצריכה ריכוז רב בנהיגה. מידי פעם איזה פנצ'ר דבר שכבר הורגלנו אליו והמכונאים מתקתקים כל תקלה בעזרת פטיש, 2 מפתחות פתוחים ומברג. קצת לפני הצומת עוצרים לפני גשר עץ העובר מעל הנחל הזורם. המים בנחל הם מי מעיינות קרים וחלקנו אף ממלא מים בקמל-פאק לשתייה. מגיעים לדרך המצפינה לעיר Lhe מכאן עלינו לרכב כ- 90 ק’‘מ לאורכו של נהר Indius עד ל- Lhe.
מתחילים לחלוף על יותר כפרים בדרך וכל הכפרים מקושטים בדגלונים ודגלים צבעוניים כמו גם צדי הדרך בואך ועוזבך כל כפר מתנוססים דגלים צבעוניים. בחלק מהכפרים מקבל את פניך ‘‘שער’‘ מקושט על פי מיטב המסורת הטיבטית וכתובות ‘‘ברוך הבא’‘ במספר שפות. מסתבר שביום בו אנו אמורים לעזוב כבר את הודו, מתחילה צעדה של הדלאי למה ברחבי חלקיה של טיבט לציון יום הולדתו ה-75 והיא מתחילה כאן בחלק ההודי של טיבט. ככל שמצפינים ומתקרבים לעיר Lhe, כך תדירות הכפרים עולה ותנועת כלי הרכב גם כן. הדרך כאילו לא נגמרת ואנו ממשיכים לרכב ורק בשעות אחר הצהרים המאוחרות מגיעים לפאתי Lhe. התנועה די צפופה, מידי פעם יש גם איזה נהג רכב שהמילה היחידה המתאימה היא ‘‘משתולל’‘ בכביש. עוברים דרך מרכז העיר מתפתלים בסמטאות מאובקות עד שמגיעים למלון שממוקם בנקודה טיפה גבוהה ומשקיף על חלק ניכר מהעיר הפרוסה לרגליו.
סוף סוף מלון בנוי אבן אחרי שני לילות באוהלים. חדרים מרווחים ומפנקים ומלון עם שירות מצוין. חלקנו מתיישבים באזור רחבת הדשא של המלון עם נקודת תצפית לנוף המרהיב הנשקף מולנו ומתכבדים בתה ועוגיות שמיד הוגשו לנו ע’‘י צוות המלון.
העיר Lhe הינה העיר המרכזית בצפון צפונה של הודו בחבל לדאק Ladak שבמדינת ג'אמו-קשמיר. העיר פרוסה בגובה של כ-3,200 מ' מעל פני הים כשהיא כאילו ‘‘חוסה’‘ תחת מרגלות ההרים ומתמזגת למישור המפריד בין שרשרת ההרים תחתם. סביב העיר שדות מעובדים ומחנות צבאיים בחבל ארץ מדברי שאף נהוג לכנותו ‘‘ארץ הירח’‘ על שום האדמה האפורה והסלעית השולטת בכל האזור. כיאה למקום ישוב באזור מדברי, הרחובות מאובקים, חלקם סלולים ובמרכזה מדרחוב חנויות (בשיפוץ). מחלקת הדשא במלון, ניתן לראות את העיר הפרוסה תחתנו מאחוריה המישור ואחריו מתנשאת עוד שרשרת רכסים אפורים שפסגותיהם לבנים משלג. מעל מראה בתי העיר מתנשאים 3 מנזרים / ארמונות, כל אחד במראה ייחודי משלו, וכאילו מבקשים גם הם להיות נישאים מעל מבני העיר.
תחושת לאות אופפת את מרביתנו לאחר יום רכיבה ארוך ואולי התחלנו להתרגל לאיטיות ההודית? כיוון שהיינו שלושה ימים ללא כל תקשורת (למעט אפשרות לתקשורת חרום בטלפון לווייני.... ששש אבל אל תגלו כי בעיקרון השלטונות ההודים אינם מתירים כניסה של טלפונים לווייניים) ובמלון הנוכחי אמור להיות WiFi כולם מתנפלים על הניידים ומנסים להתחבר לאינטרנט. מתחברים ל- WiFi אבל בהודו כמו בהודו, אתה לא בדיוק יכול לדעת מתי האינטרנט בכלל יהיה זמין. יש כאן איזה סידור שאפילו ניסינו להבין ולחקור את פישרו, אבל בתכלס, לא כל הזמן יש אינטרנט פועל באזור ורק כעבור למעלה משעה פתאום התחיל האינטרנט לעבוד וניתן היה לגלוש וליצור תקשורת עם יתר העולם או יותר נכון עם הבית. אפילו מצליחים לבצע שיחות קטועות דרך הוואטסאפ או הסלולר. טיפה מספרים על החוייה עד כה, קצת שולחים תמונות למשפחה וחברים.
מחר גולת הכותרת של הטיול, הטיפוס למעבר ההרים הקרדונגלה (KhardungLa) הידוע כמעבר ההרים המוטורי הגבוה בעולם בגובה 5,602 מ' מעל פני הים, אך לפני כן, עלינו עוד להחליף בבוקר אופנועים ודרך ארוכה ומאתגרת עד לפסגת המעבר. ואם תהיתם מדוע עלינו להחליף אופנועים, הרי זה לא שהם ‘‘התעייפו’‘ כמו הסוסים במערב הפרוע. אוגש פוצח בהסבר ארוך שתמציתו, איגוד נהגי המוניות בעיר, שלקח תחת חסותו גם את בעלי העסקים המשכירים אופנועים בעיר, קבע שלא ניתן לרכוב עם אופנוע שכור ממחוז אחר. קבעו וכך יהיה, אז אנחנו מקבלים אופנועים שכורים חדשים והאופנועים הקודמים חוזרים עם נהגים הודים חזרה למנאלי.
בינתיים, אחרי ארוחה טובה במלון התפזרנו לחדרים להתפנק קצת בשינה טובה.
הבוקר הגיע וכל אחד מצטוות על אופנוע חדש מתארגנים מהר לאחר בדיקות קלות שהאופנועים בסדר ומניעים ויוצאים לדרך בין סמטאות העיר, עוצרים בתחנת דלק לתדלק ושוב דרך סמטאות העיר הגדולה ומגיעים לדרך העולה לכיוון מעבר ההרים. איציק הצטרף לרכיבה הבוקר לאחר שהתאושש ממחלתו, כך שאנו רוכבים בהרכב מלא.
לאחר היציאה ממבואות העיר בתחילת הטיפוס, מתחילה דרך סלולה עם אספלט ‘‘טרי’‘ יחסית. הדרך מתפתלת אך פתוחה ללא תנועת כלי רכב נוספים כמעט וחלקנו 'נותנים בגז', כמו שאומרים, במגבלות האופנוע והדרך כמובן, כך לאורך כ-30 ק’‘מ עד שהדרך מתחילה לטפס בזווית גדולה יותר והופכת יותר ויותר משובשת. עם כל עיקול בדרך אתה מרים את העיניים ממנה למעלה להציץ ולראות באם הגעת לפס, יש קצת יותר תנועת כלי רכב נוספים, מעט אופנועים, רכבים פרטיים וכמעט ואין משאיות משום מה, ואז אחרי עיקול וכ-50 מ' של המשך בעליה ולפתע אתה בפס, פתאום קולט שהגענו לקרדונגלה. הפס עצמו מצד לצד אינו רחב יותר ממאה מטרים, כך שאם עומדים במרכזו ניתן לראות פיסות נוף מימין ומשמאל. כמה מבנים צבאיים לצד הדרך ולידם מספר אופנועים ורכבים חונים, ומצידה השני של הדרך נישאת פסגת ההר ולמרגלותיה פרוסים שרשראות הדגלונים הצבעוניים אותם הורגלנו למצוא בכל פס וכמובן שלט עם שם הפס וגובהו.
מנסה להדליק סיגריה אך אין אש במצית. מבקש משלומי ואח’‘כ מזיו מצית אך להדם, המציתים לא פועלים בגובה זה. זיו, שלומי ואנוכי מביטים אחד בשני – הגענו לקצה העולם, איך אפשר בלי סיגריה? מוציא את הבנזיניה אולי היא תושיע אותנו .... לא מאכזבת המתוקה, האש יוקדת אז כבר נכין קפה טוב לחבר'ה. החימום מתארך עקב העדר החמצן אך בסופו של דבר, יש קפה ויש סיגריה. עכשיו אפשר להתיישב להביט על הנוף וליהנות מגג העולם. איציק מפנק את כולם בתבשילי נודלס שרכש בקיוסק. מצטלמים לחוד וביחד והיידה ממשיכים למטה.
דרך האפר יוקדת תחילה בירידה מתונה הדרך די רחבה אך משובשת כמובן והתהום מימיננו. במרחק ניתן לראות עמק/פיתחה רחבה בין שרשראות ההרים ובה זורם לו נהר השיוק (Shyok River), לשם מועדות פנינו לצומת דרכים עם הכביש שלאורך הנחל. הדרך המשובשת מתפתלת בירידה ואנו נעים בזהירות שכן הדרך נעשית צרה יותר עד לרוחב הדי סטנדרטי אשר בקושי מאפשר מעבר של 2 משאיות האחת כנגד השנייה.
כשמגיעים לצומת הדרכים עוצרים למנוחה. אוגש מנצל את הזמן כדי להסביר שבנחל Shyok קיימת תופעה ייחודית והוא אחד הבודדים בעולם שכיוון זרימת המים בערוץ הנחל משתנה בין עונות השנה. מי הנחל יחסית ירודים וניתן לראות כי בעונות רוויות יותר במים ‘‘קולט’‘ הערוץ כמות רבה יותר משמעותית ממה שזורם כעת בערוץ. יחד עם זאת, המים צלולים בצבע טורקיז ממש עושים חשק לקפוץ לתוכם, אך השיירה ממשיכה להפליג בדרכה מהצומת ממשיכה צפונה לאורכו של הנחל ובהמשך במקום בו מתפצל ערוץ הנחל אנו חוצים את הנחל לגדה השנייה וממשיכים ברכיבה במרכז העמק הדרך סלולה ומישורית כשמידי פעם חוצים מעברי מים הזורמים על פני הכביש ולאחר שחולפים בדרכנו על 2-3 כפרים לכיוון עמק נוברה (Nubra Vally) לכפר בשם סומור. בהגיענו לכפר, פונים בין סמטאות הכפר עד שמגיעים למקום בו נלון הלילה.
המלון המיוחד מתפרס בתוך בוסתן עצי פרי אשר בשטחו מבנה מרכזי בצד אחד ובצד השני שתי שורות של חדרי בונגלו ובשטח ביניהם הבוסתן וגינות מטופחות. מיד בכניסתנו לשטח המלון אנו פוגשים רוכבים ורכבות מהקבוצה הנורווגית אותה פגשנו כבר באגם Tsu Kar לפני 3 לילות. עד לקבלת מפתחות לחדרים, אנו מתרכזים בלב הבוסתן שם מוגשים לנו תה ועוגיות וכמובן שהבנזיניה נשלפת ומריץ כמה נגלות של קפה. אנחנו כבר די מגובשים כחבורה עם הווי מסוים ומתפתחת שיחה כשכמובן בסופו של דבר מגיעים לפוליטיקה מקומית, אזורית, עולמית וכו'. בארוחת הערב אוגש הבין מהנורווגים שמעבר ההרים שמתוכנן לנו למחר מעבר Wari La בגובה 5,245 מ' שופץ ומרביתו נסלל במהלך השנה שחלפה מאז היה כאן אוגש בפעם האחרונה, אז מעבר ההרים לא היה עביר לכלי רכב עם 4 גלגלים ורק אופנועים ואופניים יכלו לעבור דרכו. עד הבוקר כבר יבשר לנו אוגש שלא נראה לו רכיבה בדרך סלולה כסיום הולם ליום הרכיבה האחרון של המסע, מה גם שזה יביא אותנו בסביבות הצהרים למלון ב- Lhe. וכך התבשרנו שהמסלול התארך בכ-120 ק’‘מ של רכיבת שטח בדרך הנעה לאורך ערוץ נחל Shyok עד שמתחילה לטפס אט אט בערוץ הנחל לכפר בשם דורבוק (Durbuk), ומשם למעבר ההרים בשם צ'אנגלה (Chang La) בגובה 5,500 מ' כך שהרווחנו 250 מ' גובה, מתבדח אוגש.
בוקר יום הרכיבה השישי והאחרון. משתדלים לא להזכיר זאת אפילו, כי מי רוצה שמסע כזה יסתיים לעולם מחד, ומאידך, המסע והאתגרים שהוא נושא עימו כבר מתחילים לתת אותותיהם בגוף וגם מנטאלית הריכוז ברכיבה מתיש, וכן, גם מתחיל הגעגוע לבית, משפחה וחברים. יום רכיבה אחרון שהתארך לנו, סבבה זורמים, אבל הסתבר בדיעבד שהיה זה יום הרכיבה הארוך והמתיש מכולם.
תחילתו ברכיבה מהמלון כ- 15 ק’‘מ שם הוביל אותנו אוגש בדרך אפר לאזור דיונות ואתם כבר יכולים לנסות לדמיין איך נראו כמה אנפילדים רצים להם בחול העמוק. רוכבי הכביש שבינינו התקשו מאוד ואילו רוכבים שגם רוכבים בשטח שיחקו להם בחול ואפילו קפיצות קטנות נצפו. כשנדמו המנועים, בין היתר עקב תקלות בשני אופנועים שהצריכו טיפול של למעלה מחצי שעה ע’‘י שני המכונאים, על עוד סיבוב קפה, קולטים את הפסטורליות שבה אנו נמצאים – שקט מסביב, מישור מוריק בין שתי שרשראות רכסי הרים אפורים שפסגותיהם מושלגות. לצד הדיונות והחולות שכעת אנו נחים לידן, זורם לו נחל לאיטו והוא מלא צמחיה שמסתירה את הזרם האיטי של הנחל וכשמתקרבים לשפת הנחל (שממש לא בולטת ואתה עלול למצוא עצמך נופל למים) אפשר לראות מקרוב את המים הצלולים. פה ושם רועות להן פרות.
חוזרים לרכיבה, לא לפני שאת אחד האופנועים בהם טיפלו המכונאים מותנע בגרירה עם חבל כשהוא נגרר ע''י אופנוע אחר (זה כי נפל בדיונות). חוזרים לכביש הסלול ומשם חזרה באותה הדרך בה רכבנו אמש עד לצומת עם הדרך ממנה ירדנו את מעבר הקרדונגלה וממנה המשכנו ישר לאורך הנחל. הדרך המתפתלת לאורך הערוץ כשמצדנו הימני צלע ההרים ומשמאלנו תהום קטנה והנחל בצבע הטורקיז על רקע תווי אפור מדברי ומידי פעם דיונות חול. נראה שכביש נסלל לא מזמן ואכן לאחר כ-10 ק’‘מ רכיבה, פקק קטן. סוללים את הכביש – 2 נערים כל אחד עם מאין מטאטא עשוי מזרדים הקשורים בקצה אחד עם חבל מטאטים את הדרך (כאילו דה? מה יש לטאטא עפר מדרך עפר?), אחריהם עובר נער נוסף אוחז בחבית פח דומה לאותן חביות בהן מחזיקים בשוק חמוצים אותה הוא ממלא בזפת רותחת ואז מפזר/שופך את הזפת ע’‘י טילטול החבית בידו מצד לצד וכיוון שבתחתית החבית ישנם חורים קטנים היא נשפכת ומתפזרת מהתלתול על פני הדרך. אז עובר מכבש כאשר 2 פועלים נוספים כל הזמן מפזרים אספלט עם זפת לפניו.
נו טוב, נאלצנו להמתין כשעה עד שיסיימו את סלילת קטע הכביש הקצר בכדי להמשיך בדרכנו. הכביש יחסית טוב, הדרך ממשיכה להתפתל לאורך ערוך הנחל, עולה גבעה, יורדת, פניות ועיקולים עיוורים, זוכרים לצפצף כל הזמן עד שעוזבים את ערוץ הנחל הזורם ומתחילים בעליה מתונה בואדי יבש. הכביש הסלול נגמר ומתחילה דרך. במבט לאחור אני חושב שתווי הדרך בקטע זה עד לכפר דורבוק, היה הקשה ביותר לרכיבה במהלך כל המסע. מעט מאוד קטעים של דרך מהודקת ורוב רובה רצופה מכשולים הרגילים בהם נתקלנו עד כה אבל הם כל הזמן השתנו. פעם אתה רוכב בקטע חולי ואז סלעי עם אבנים בולטות כמה עשרות מטרים, חזרה לחול ואבנים בולטות וכך הלאה. חייבים להיות מרוכזים מאוד ברכיבה. אוגש מקפיד על עצירות מנוחה, שתיה וכו'.
הנוף מסביב אומנם מדברי אבל לא דומה למראות מדבר בהם נתקלתי עד כה. האזור נראה יותר כמו על הירח מאשר על כדור הארץ. מצד אחד של הדרך כאילו נזרע לו שדה סלעים שהתדרדרו מצלע ההר המרוחקת מאתנו כמה עשרות מטרים וכאילו הסלעים הסתדרו להם בסדר שמשמעו ידוע רק להם, כאילו איזה קוד טמון בסדר הזה. ממשיכים ברכיבה, בקטע דרך שדווקא נראה כי מכינים אותו לסלילה, רחב ומהודק יחסית ובצבע אפור כהה עוברים אותי בדהרה זיו הצלם ומיד מאחוריו דני וכמאתיים מטרים לאחר מיכן, אני רואה את זיו ‘‘נכנס’‘ לתוך ענן אבק ומיד אחריו נבלע גם דני לתוך הענן, אני מספיק להבין שמדובר בקטע מהדרך שהופך לחולי מאוד ומכין עצמי לאחוז חזק בכידון בכדי לשמור על קו ישר של הגלגל הקדמי אך להיות מוכן להגביר את הגז בכדי ליצור עוד דחף במקרה הצורך, אבל אז רואה את דני מאבד את השליטה על האופנוע ובבת אחת נעצר ועף מטר או שניים מהאופנוע. ברקס חזק, נעילת גלגל אחורי מבוקרת, מעמיד מהר את הכלי ורץ לדני, שכבר הספיק להתחיל ולהתרומם מהנפילה. הכול בסדר לא קרה כלום ודני מנער קצת חול. עכשיו צריך לצלוח את מכשול החול העמוק ללא תנופה ועם כלי שלא כל כך ניחן בכוח או אחיזה בקרקע, אז נעזרים ברגלים, מזל שהקטע העמוק קצר. הרכיבה ממשיכה לאיטה הרבה בולדרים וכעבור מספר קילומטרים נוספים רגע לפני תחילת האספלט, בשנייה של חוסר ריכוז מלא, קובי מאבד שליטה על אופנוע ונופל לצד הדרך. לצערנו הרב, הפעם הנפילה הסתיימה בפציעה שמאוחר יותר בבית החולים ב-Lhe יסתבר שקובי שבר עצם קטנה מתחת לברך, וקובי מובל אל אחד הרכבים כשהוא סובל מכאבים עזים. במקומו ירכב את שארית הדרך (כ-90 ק’‘מ) ל-Lhe אחד המכונאים.
לקראת הכפר Durbuk והיציאה מערוץ הוואדי, פני הדרך נעשים טובים יותר ובצומת הכפר אנו עוצרים למנוחה ב’‘בית הקפה’‘ לתה, שתיה קרה ומעט מזון. דני מנצל את ההזדמנות לראיין 3 רוכבים הודים צעירים אשר לאחד מהם הצטרפה לרכיבה חברתו. כיוון שברכנו נתקלנו לא אחת ברוכבים הודים, הסתקרן דני לדעת קצת יותר על הנושא מארבעת הצעירים. מסתבר, שבשנים האחרונות יותר ויותר צעירים הודים העובדים בתעשיית ההיי-טק, מנצלים את המשכורות היחסית גבוהות במגזר זה בכדי לצאת ולתור בארצם ככלל וחלקם כמובן בוחרים לעשות זאת ברכיבה על אופנועים.
מתחילים את העלייה לפס צ'אנגלה (Chang La) בדרך סלולה אך מפותלת עם הרבה פניות 180 ושוב בהתקדמנו בעליה מסתיים הכביש הסלול ההופך לדרך עפר מהמורתית עד לפס עצמו בגובה 5,500 מ'. הירידה מהפס תלולה יחסית וגם היא כוללת פניות 180 רבות ואז ממשיכה להתפתל בצירוף המכשולים הידועים לאורך צלע ההר בירידה מתמדת בזווית גדולה יותר ממה שנתקלנו עד כה ובנוסף לתנועת משאיות עולות ויורדות והעובדה שאור השמש מתחיל להחשיך לאט לאט, הירידה מתארכת ואנו עוצרים בפיצול של הדרך כדי להמתין לאחרוני הרוכבים ואוגש מחליט לנטוש את המשך הירידה בדרך ולפנות בפיצול היורד בירידה חדה אל כפר ומשם לכביש הראשי המוביל חזרה ל- Lhe ובכך לקצר את הדרך בכ-30 ק’‘מ.
חלקנו כבר העביר את ברז הדלק למצב רזרבי ואני כבר נוסע על אדי דלק. כשאנו מסיימים את קטע הירידה החדה בפיצול, כבר חשוך למדי ויש תנועה ערה של מכוניות ומשאיות. חושך כבד עוטף אותנו כך שלמרות העייפות עלינו לנהוג במשנה זהירות. בפאתי הכפר, נכבה לי האופנוע כשגם אדי הדלק נשרפו. המכונאי מגיע עם אחד הרכבים עליו הועמסו ג'ריקנים של דלק, בזריזות ממלא 5 ליטרים לי ולעוד 2-3 רוכבים ואנו ממהרים להמשיך בדרכנו כיוון שעפ’‘י אוגש יש לנו עוד כשעה וחצי רכיבה לפחות. כאשר מגיעים לכביש הראשי, מפאת החושך אנו מתחילים בנסיעה מאין ‘‘מנהלתית’‘ לשמירה על תור ונוסעים לאט כיוון ששני אופנועים מקרטעים. אחרי מספר קילומטרים נאלצים לעצור בתחנת דלק כדי להשאיר שם את שני האופנועים המקרטעים עד שיאספו אותם מאוחר יותר צוות של החברה ממנה הושכרו.
אנו ממשיכים לכיוון Lhe שם מחכה לנו המלון, מתחילים להרגיש את הסוף, רוכבים לאט כדי לשמור על תור עם קשר עין בין אחד לשני, כאילו כל אחד מכונס בתוך עצמו ובתוך קסדתו לקראת הסיום הקרב ובא כשרק נהגי מכוניות לא זהירים מידי פעם מטרידים את התכנסותך לתוך עצמך כשהם עוקפים אותנו בחוסר זהירות ומוציאים אותך לרגע מתוך מחשבותיך. היום והדרך הארוכה והקשה שעברנו יחד עם הנסיעה האיטית בחושך ותנועת כלי הרכב הרבה נוטעים בך את הרצון לסיים את היום הזה, להגיע למלון, למקלחת וארוחה טובה והדרך כאילו מתארכת וממאנת להסתיים והינה מתחיל כבר לזהות את פאתי העיר הנסיעה ברחובותיה הצפופים מכלי רכב, הסמטאות במעלה למלון, הגענו, השעה 21:30 והגענו, חלקנו צורחים בתוך הקסדות, מחנים את הכלים ומתחילים החיבוקים.
מפת המסע - 1,085 ק"מ בלב הרי ההימאליה
התעררנו ליום רגוע במלון המקסים הצופה על לה והתחלקנו לשתי קבוצות שהתחלקו לשלוש קבוצות. הקבוצה הראשונה והקטנה נסעה עם קובי ואוגש לבית החולים להמשך צילומים ובדיקות ואילו שאר הקבוצה נסעה לסיור מנזרים בעמק הגדול של לה. לאחר המנזר הראשון (מנזר שאי) חזרה מחצית מהקבוצה השנייה ללה והקבוצה השנייה המשיכה למנזר השני (טיהקסי). בצהרים נפגשנו כולם לארוחת צהרים בלה ואחר הצהרים הוקדש לטיול רגלי במרכזה של לה. טיסת בוקר פנימית מלה לניו דלהי מחזירה אותנו ללב של הודו. הריחות, הצפיפות, הצפירות והאווירה המיוחדת של המיין באזאר - הם חוויה שאסור לפספס. את ''ארוחת הצהרים'' אכלנו בבית תמחוי השוכן בליבו של מקדש סיקי אליו צעדנו בבטחה כשאוגש מוביל אותנו ללב הסחי והעליבות של הודו למקום בו שימחת החיים והנתינה הם ביחס הפוך לדלות ולעוני. סיבוב בריקשות בתוך ניו דלהי מביא אותנו לשער הנצחון ומשם חזרה באוטובוס הממוזג והמנותק למלון. למחרת בבוקר מחצית מהקבוצה חזרה לארץ - ניו דלהי - מוסקבה - תל אביב והמחצית השנייה יצאה לבקרה בטאג' מאהל שבאגרה - יש האומרים שזה הבניין הכי יפה בעולם, בטח אחוזת הקבר הגדולה והמפוארת שיש כיום. המלון בו התאכסנה מחצית הקבוצה הוא ללא ספק אחד המפוארים בהודו. תם ואף נשלם! טיול אופנועים אחר לגמרי - חוויה שלא חשבתי שאעבור ולשמחתי בעוצמה שאינה מרפה.
הטאג' מאהל 
קישורים לכתבות: קישור ליומני המסעות ברכב ובאופנוע של אתר השטח בהודו קישור לכללי הנהיגה הנכונים בהודו קישורים למסעות הבאים לצפון הודו: קישור לפרטים על מסע האופנועים הבא לצפון הודו
קישור לפרטים על מסע כלי הרכב הבא לצפון הודו
0 תגובות
כתבה חדשה: סיכום הדרכת נהיגה של מועדון סוזוקי, יער בן שמן - 15/11/24
כתבה חדשה: דגמי מיני - MINI החדשים מגיעים לישראל
כתבה חדשה: סיכום טיול ג'יפים לאוהבי המדבר משדה בוקר למעלה עקרבים - 1/11/24
כתבה חדשה: סיכום הדרכת נהיגת שטח פתוחה ביער בן שמן - 1/11/2024
כתבה חדשה: סיכום הדרכת נהיגת שטח KGM רקסטון יער בן שמן 01/11/2024
כתבה חדשה: יומן מסע חוצה ישראל סוכות 2024 – נמרוד וידר
טיול מועדון KGM רקסטון בשמורת הגלבוע מעין יזרעאל למפלים הלבנים
טיול ג'יפים מדברי משדה בוקר למכתש הגדול
טיול ג'יפים אתגרי מערד לים המלח
טיול ג'יפים ממרסבא למצוקי דרגות
קילימנג'ארו 5,895 מ' טיפוס לפסגה הגבוהה באפריקה
הדרכת נהיגת שטח - מועדון סוזוקי SUZUKI
טיול ג׳יפים מיוחד למשפחות בשילוב מסלול רגלי לזכר האסון בנחל צפית
חזיון הנרות במנזר המרסבא
הדרכת נהיגת שטח - מועדון KGM רקסטון
הדרכת נהיגה בשטח טרשי - יער בן שמן
תגובות