טיול שחרור - הודו 2017

פקודות מבצע: טיול שחרור - הודו 2017

המטרה: טיול שחרור בהרי ההימאליה שבצפון הודו עבור פצועי ופצועות צה"ל וכוחות הביטחון אשר נפצעו במהלך השירות ולא יצאו לטייל בעולם לאחר שהשתחררו.

המשימה: טיפוס רגלי בטרק של 4 ימים לעבר מעבר הגנדלה-לה הנמצא למרגלות קרחון הסטוק-לה שבין עמק רומבק לעמק מרכא שבחבל לדאק, מערבית ללה - עיר הבירה של החבל.

השיטה: הליכה רגלית קבוצתית משותפת לכל הקבוצה עם הרבה תמיכה הדדית נפשית ופיסית בין כל חברי המשלחת.

תחילת הדרך:
טיסת אל על למומבי שבהודו עם טיסת המשך לדלהי מוציאה אותנו למזג אוויר חם, מעונן, קצת מטפטף ועם 100% לחות לתוך עיר של 20 מליון תושבים החיים בצפיפות, בליכלוך ובצפירות של כלי רכב שאופיינים רק להודו.
נסיעה "קצרה" דרך ניו-דלהי מביאה אותנו למבצר האדום (רד-פורט) שבמרכז העיר (כל נסיעה בדלהי היא לפחות שעה).
סיור רגלי לאורך הרחוב הראשי של המיין-באזר מכניס אותנו לאווירה השונה של הודו הצבעונית, הריחנית והרעשנית - הלם תרבותי למי שלא רגיל וחוויה אוטנטית אדירה למי שמתחבר להמולה המיוחדת של שוק הודי.
המקדש הסיקי שמרכז הרחוב מספק לנו קצת תרבות דת שונה ומיוחדת. באמצעות מקדש ענק ובית תמחוי המאכיל אלפי אנשים מידי יום עושים הסיקים טוב לעולם מבלי לדרוש בחזרה ומבלי לבדוק את הדת של המבקר או הנתמך.

טסים ל-3200 מטרים
טיסה קצרה של כשעתיים מדלהי מטפסת ללב ההרי ההימאליה. הפסגות מושלגות והעמקים מוריקים וזורמים במי עדן זכים. שדה התעופה של לה שונה מהמוכר ולמרות שנוחתים בו מטוסי סילון מתקדמים השדה ואופן ההתנהלות של עובדיו מזכיר שדה תעופה של עולם שלישי מלפני 50 שנה. ובעצם זו היא - לה! ברוכים הבאים!!
את היום הראשון אנו מעבירים בשתייה, אכילה והרבה מנוחה על מנת להתאקלם לגובה.
ביום למחרת יצאנו ל"סיור עירוני רגלי" בעיר המאובקת אך הקסומה (ומי שחשב שיוצאים לשדרות רוטשילד - טעה...). הלכנו ברחובות העיר לתוך המדרחוב החדש, שבליבו המסגד השיעי. דרך הסימטאות הצרות טיפסנו לארמון המלכותי של לה והמשכנו לטפס למקדש צ'מו המשקיף מהגבעה על כל העיר. שיעור קצר (אין אצלו קצר!) של ד"ר אברהם מזרחי על הבודהיזם וירדנו בדרך מאות המדרגות חזרה להמולה של העיר.
ברחובות העיר, בחנויות ובעיקר באזור הגסט-האוסים נראה כאילו הישראלים הצעירים הם הרוב בעיר (ואז אין פלא שההודים חושבים שאנחנו אומה בסדר גודל שלהם - מיליארד איש פלוס/מינוס).

הטרק:
החלק הארי של המסע הוא הטרק הרגלי הכולל טיפוס רגלי, התמודדות עם הגובה והרבה מאוד "חפירה" בנפש שהושגה בזכות הקושי הפיסי והנפשי וההנחייה הקבוצתית של ד"ר אברהם מזרחי.
בסך הכול טיפסנו וירדנו לאורך 45 ק"מ הליכה ובמשך 24 שעות הליכה באופן מצטבר, במשך 3.5 ימים של טרק הררי כשבין לבין המשתתפים עוברים תהליך התבגרות עם העצמה, השלמה וקבלת החלטות לגבי העתיד.
ביום הראשון יצאנו להליכה מתונה לשם ההסתגלות בגובה לצידו של נהר האינדוס ונהר הרומבק הנשפך אליו. צעדנו לאורך 9.1 ק"מ שארכו 3.5 שעות הליכה. משער המיס - השמורה הגבוהה של חבל לדאק מגובה 3,200 מטרים ועד המאהל לצד הכפר זינשיין שבגובה 3,400 מטרים (בשביל ההסבר - הכפר זינשיין כולל 4 בתים מנותקים מהדרך, ללא זרימת מים ורק בית אחד מחובר לחשמל).
ביום השני טיפסנו לאורכו של נהר הרומבק: 14.8 ק"מ בעלייה שארכה 9 שעות הליכה דרך הכפרים רומבק ו-יורטצ'ה עד למחנה הבסיס התחתון של הגנדה-לה. מגובה של 3,400 מטרים טיפסנו 900 מטרים עד 4,300 מטרים, כאן ישנו את הלילה.
את שלושת הלילות בטרק ישנו במאהל שהצוות ההודי הקים עבורנו, הכולל אוהלים זוגיים לשינה, אוהל מטבח גדול ואוהל גדול (וצפוף) ששימש אותנו לארוחות ערב ובוקר שהם מבשלים במקום, במיוחד עבורנו (טעים-טעים).
היום השלישי למסע הרגלי התחיל עוד לפנות בוקר בו אחד מחברי המשלחת הרגיש רע בשל הגובה (תסמינים מקדימים למחלת גבהים), והצוות הרפואי החליט שיש לפנות אותו לגובה נמוך יותר. כך שטרם התחילה הקבוצה לטפס לגנדה-לה צעדנו (יש יאמרו שרצנו) בירידה ובעלייה לכיוון רומבק (ובהמשך הם הגיעו עד למלון בלה) וכך שרק שבשעות הצהרים המוקדמת יצאנו לדרך במטרה לטפס לשיא הגובה כמתוכנן. צעדנו 8.4 ק"מ בעלייה ובירידה חזרה. מגובה 4,300 מטרים טיפסנו עד הגנדה-לה, כמעט 5,000 מטרים בגובה, וירדנו חזרה למאהל ב- 4,300 מטרים וכול זה במשך כ-7 שעות צעידה. לקראת שיא הגובה וכאילו על מנת להקשות, את מה שכבר מספיק קשה, התחיל לטפף גשם שהפך למציק וחזק יותר ככול שהתקרבו לפסגת הגובה, אך החוסן הנפשי והרצון העז להגיע לפסגה לא עצר בנו - והצלחנו כולנו יחד כדבוקה אחת להגיע לשיא!
ביום הרביעי יצאנו חזרה בירידה למטה : 12.8 ק"מ של הליכה לא פשוטה בירידה, במיוחד למי שפצוע ברגלים, או חסר רגל... אך המחשבה על המלון ועל המקלחת עזרו לנו ל"עשות" זאת ב-4.5 שעות עד לארוחת הצהרים (בגשם) ולהסעה שחיכתה לנו בגובה 3,400 מטרים ליד הכפר זינשיין. משם נסענו על הכביש הצר, כשמפולות של אבנים, בגלל הגשם, מאיימות לחסום חזרה למלון בלה.

ההתרגשות שאחרי...
במשך 11 ימים ומידי יום עלתה רמת ההתרגשות והחיבור הנפשי שבין חברי הקבוצה: הפצועים - גיבורי על! שהתעלו על פציעתם ונמצאים כיום על מסלול החזרה לחיים יחד עם המלווים שהגיעו לתמוך ולעזור. בשיחות, במפגשים ובפעילות הקבוצתית הצליחו להיפתח ולספר את סיפור פציעתם ואת הקשיים האדירים שהם חוו בתהיך השיקום וכיום בתהליך של "החזרה לחיים" לרגילים במדינת ישראל. הדמעות של כולם (לרבות המלווים) זלגו כמו הנהרות בהימאליה והנפש התייסרה ועבדה קשה, הרבה יותר קשה מעבודת השרירים בטיפוס ההרי.
זכינו לערוך בצפון הודו את טקס יום השנה למבצע "צוק איתן", שיחות אישיות, קשיים קבוצתיים וקשיים אישיים כשהשיא הגיע בטקס ההטמנה/השלכה של (קשיי) העבר בלב הרי ההימאליה. מתחת לאבני תפילה טיבטיות הטמין כל אחד מהפצועים זכרון או חפץ המסמל את העבר במטרה לצאת עם תקווה ו"דף" חדש של עתיד טוב יותר.
החזרה לרגע הפציעה, לתהליך השיקום הארוך והקשה והחשיפה לקשיים נחשפו בפני כל הקבוצה והתהליך הנפשי אותו עשו הפצועים מרשים ומאוד מרגש - "חזקים ביחד" זו לא רק סיסמה אלא דרך חיים!

הכתבה של איתי אילנאי עם התמונות של עמית שאבי במסוף לשבת של ידיעות אחרונות 20.7.17

" להנרי יש רק רגל אחת, אסי לא רואה, סוסנה מכוסה צלקות, ובראשו של דין חקוקות תמונות הזוועה מהקרב בסג'עייה אבל בטיפוס המפרך להימלאיה, בטיול שחרור מאוחר לפצועי צה"ל, הם השאירו מאחור את כל הכאבים והפחדים, פרקו את עול הזיכרונות ושעטו יחד קדימה. בין הרים מושלגים ונהרות זורמים גילו שצלילה לתהומות הנפש יכולה דווקא להקל על טיפוס לראש הפסגה "
קישור לכתבה המלאה: בדרך למטה, בדרך למעלה

הצוות המנצח (בכול המובנים) - תודה רבה לכולם!

לאחר תהליך הכנות ארוך שהתחיל בצוות מצומצם בהובלתם של ורד רוט - מנהלת אגודת הידידים והוגת רעיון "מסעות שחרור" והיזם והרוח החיה שמאחורי המסעות עדי שטראוס התגבש הצוות המוביל למסע של הקיץ: גילי מולכו - מנהל בית הלוחם בבאר שבע, מונה לראש המשלחת, יחד איתו נטלי שטרית - רכזת הצעירים של ארגון נכי צה"ל בבאר שבע, וד"ר אברהם מזרחי שראיינו את המשתתפים והרכיבו את המשלחת המיוחדת. לאורך המסע הובילו, הדריכו ותמכו פיסית במשתתפים וכמובן בטיפול בנפשות הפצועות. ד"ר ציפי שטראוס יחד עם הפראמדיק עמית אקרמן היוו את הצוות הרפואי. מנאלה אנדלאו, פצוע צה"ל בעצמו, עם המנטור והצלם ירון לוינסון תיעדו את המסע בוידיאו. רועי פלג - הסוס! אחראי אבטחה ובפועל עזר רב להדרכה והנעת הקבוצה. פיליפ לואב - אחד מהתורמים המרכזיים למשלחת, הגיע לחוות ולעזור. איתי אילני - לוחם בעצמו ועיתונאי ידיעות אחרונות הגיע יחד עם הצלם הותיק עמית שאבי על מנת לסקר את המסע המיוחד. איילת קולירין מאגודת הידידים שדאגה למשלחת מבית הלוחם בתל אביב וחנן גרינברג דובר ארגון נכי צה"ל שדאג להפיץ ולפרסם את חוויותינו בזמן אמת. ובראש הטור - שלמה נמרודי - לוחם, מפקד צוות בשלדג, גיבור שנפצע ואיבד רגל במבצע ליטני, שיקם את עצמו והגיע על מנת לתת דוגמא אישית לפצועים הצעירים.

בדרך לטרק... מדלהי לסיור המקדים בלה - בירת חבל לדאק

הטרק - 4 ימים בטיפוס מגובה של 3,200 מטרים ל-5,000 מטרים וחזרה

בחזרה מהטרק... ארוחת שישי מידי השף עדי שטראוס והנסיעה לקרדונגלה - מעבר ההרים המוטורי הגבוה בעולם 5,602 מטרים

לקראת סיום המסע - טקס החתימות על הדגלים

תודה ענקית לכל המשתתפים - היה לי מאוד מרגש ובזכותכם חוויה עצומה

האהבה היא הדרך - אסי מקונן וליאור בנרי כתבו ומבצעים שיר בעקבות המסע המיוחד: