הצוות הישראלי - דקאר 2018

כאשר רוכבים ונהגים ישראלים החלו לצאת לתחרויות ראלי בינלאומיות, חלומו של כל אחד היה רק לסיים. עם הזמן כשהתופעה הפכה פחות נדירה, עלתה רמת הביצועים וגם רמת הציפיות. מאז יש לנו קומץ נהגי ראלי שראה פודיומים ונצחונות בתחרויות בינלאומיות. מי שיוצא היום לתחרות בינלאומית, יודע שהוא לא ירשים במיוחד אם רק יסיים.
אבל לדקאר יש מעמד שונה. בניגוד לכל תחרויות הראלי האחרות, בדקאר, גם בפעם העשירית שתשתתף בו, לא בטוח שתסיים. ככה, חד משמעית, גם אם קוראים לך פדריקו וילאגרה, ומיליוני דולרים עומדים מאחוריך... כל פעם שתצא למירוץ הזה לא תדע אם תסיים. כל פעם מחדש תתפלל להגיע לסיום בחתיכה אחת.
משאית מספר 528, עם הצוות הישראלי - אביב קדשאי, יזהר ערמוני, מעוז וילדר - סיימה את הדקאר!
14 יום הם נאבקו בטבע האדיר של דרום אמריקה ויכלו לו.
אין ספק שאביב קדשאי הוא נהג משכמו ומעלה, חזיר גז עם ביצים של שור. אבל אסור לשכוח שבמקרה זה, יותר מכל קטגורייה אחרת, עבודת הצוות היא תנאי להצלחה והישרדות. ללא מעוז וילדר שעבד על המשאית במשך שנה שלמה, לא היה לאביב במה לנהוג כעבור יומיים. ללא יזהר ערמוני במושב הנווט, היינו יוצאים לחפש אותו עם חיליק מגנוס בעוד יומיים. אז הם, וגם יונתן, דני, ועומרי שרדפו אחריהם כמו מסוממים במשך שבועיים, הם התשתית שעליה אביב סמך, ובזכותה גם סיים!
את הסטייג׳ האחרון במירוץ הם סיימו 11. מיקומם בדירוג הכללי -17.
גיבורים!

6/1/18
זהו! הוא יוצא לדרך! הישראלי הראשון בהסטוריה שמזנק מאחורי הגה של משאית, לראלי הקשה בעולם - הדקאר!
אביב קדשאי, הטיפוס מעמק יזרעאל, שלפני 20 שנה לקח אותי למסע הזוי בעקבות הדקאר על אופנוע - הוא האיש שעומד לעשות השנה הסטוריה! ראבאק,
במשאית.....!

9/1/18
לא תראו פה דריפטים מטורפים של משאיות ואף לא ענן אבק שעולה מצמיגי מכוניות משתוללות. זוהי רק עדות אילמת לאחד הדברים שיכולים לקרות בדקאר, ולחסל את הסכויים שלך לסיים אותו.
זהו היום השני לראלי המפרך בעולם. המתחרים מזנקים ל-200 פלוס קילומטרים של דיונות קטלניות. 68 קילומטרים מהזינוק הם נקלעים למכתש דיונות מטורף. מי שמביט בעיון יכול להתרשם מגובה הררי החול שמסביב.



גיבורינו, ביחד עם עוד 7 משאיות ו-8 מכוניות נתקעים באמבטיה ולא מצליחים להיחלץ. מעבירים את הלילה על הדיונה. בשלב הזה כולם מבינים שצריך לעזור אחד לשני במקום להתחרות אחד בשני. למחרת, במאמץ משותף של 3 שעות, מחלצים עצמם החוצה בסיוע עוד משאיות. מגיעים בשעה 11:00 למאהל. ב-11:30 הם מזנקים ליום השלישי... עוד 300 ק"מ של דיונות חולניות....


זו חוויה מהסוג שיכול לגמור קבוצת מירוצים. ככה, בתוך ים החולות, נקברים, לפעמים, שנה של הכנות ומאות אלפי דולרים. מי שלא הצליח לצאת מהאמבטיה הזאת, קיפל את הזנב אחרי פחות מ-150 ק"מ מצטברים של ספיישל....
אבל לא הגיבורים שלי! אביב קדשאי (נהג), יזהר ערמוני (נווט), ומעוז וילדר (מכונאי) דהרו אתמול למקום ה-22(!) בסטייג׳ ומדורגים כרגע במקום ה-23 כללי !!!
הם כבר עשו הסטוריה...

10/1/18
אם יש תחום בנהיגת שטח שמפחיד אותי, זו ללא ספק נהיגה בדיונות.
לא בגלל הסיכון, ולא משום שצריך לדעת לקרוא שטח כמו בדואי משבט טאראבין, אלא בגלל ההשפלה. הדיונה יכולה להוריד כל גבר על הברכיים ולגרום לו לבכות כמו ילד בגנון. היא יכולה לבגוד בך 20 מטר מהפסגה ולגרום לך לחזור אחורה את כל עשרות המטרים שהצלחת לטפס בזיעת אפך בפעם ה-30... אם תפרפר עליה בעצבים, ולא תשכיל לצוף עליה במהירות, הדיונה תשאב אותך עמוק אל תוך החול ותוציא אותך מהקבינה עם את חפירה ושפאלות עד אור הבוקר... והכי גרוע, דווקא כשסוף סוף תצליח להגיע לפסגה אוי לך ואבוי לך אם לא תוריד את הרגל מהגז בזמן, פן תעוף 50 מטרים למטה להתרסק לאלף עזאזל. ולא פחות גרוע, טעות אופטית קטנה אחת, במהירות של 120 קמ״ש על משטחי דיונה, עלולה לקבור את האף של המשאית עמוק אל תוך דרופ בלתי נראה, ולא נתאר אפילו ברמז מה קורה לאנשים בקבינה....
זהו פרצופה האמיתי של הדיונה. מתחת לכיסוי החיצוני, הצח והחלק, שכל כך נעים לעיין, מסתתרת מפלצת אכזרית עם ארבעה ראשים נוטפי רעל וכישופים...
הגיבור שלי! הנהג הנועז מהעמק, גבר על הדיונות האכזריות של פרו. ניצח אותן. בתוך הצ'לנג' המטורף של הדקאר, הדיונה היא הקרב הקשה והאכזרי ביותר. והוא יכול לה!
מקום 16 בסטייג׳ 4 שנערך אתמול בדיונות של פרו. מקום 19 בדירוג הכללי!!! וכל זה מול הדיונות הרעות של דרום אמריקה!
אביב קדשאי, יו קרייזי מאדר פאקר! תעשה לי ילד אמרתי כבר?

12/1/18

בלי הסיוע אתה לא שווה אגורה שחוקה בדקאר. נהג משאית יושב על ההגה בין 8 ל-20 שעות בנהיגה מטורפת ומכסה בין 500 ל-1000 קילומטרים ביום (!), במשך 14 יום נטו, בשטח.
בצמוד אליו נע צוות הסיוע, או יותר נכון במקביל אליו. משאית הסיוע יוצאת כל יום לדרך וגם על ההגה שלה יושבים בין 8 ל-18 שעות. הדרך ממש לא סוגה בשושנים וכוללת קטעים מאתגרים לנהיגה. חסר להם להגיע למחנה אחרי המשאית. זה נדיר אבל עלול לקרות. לסטייג׳ החמישי, אביב זינק ב-06:10 בבוקר והגיע למחנה ב-01:50 לפנות בוקר היום הבא. 19 שעות ו-40 דקות... משאית הסיוע התרוצצה על הציר ממנו יצאו המתחרים ל-2 קטעי ספיישל ובסוף היום גמעה כ-600 קילומטרים עד המחנה. האיווקו יצאה לדרך ב-07:00 בבוקר והגיע למחנה ב-01:00 לפנות בוקרו של היום הבא. 18 שעות... עגול. במהלך הזמן הזה תודלקו 650 ליטר דלק ופומפמו 500 ליטרים של מים. 2 צמיגים הולבשו על ג׳נטים, בידיים (!) וכל זאת בתנועה.
כשהמשאית במחנה כל הזמן עובדים עליה. ועובדים פירושו עובדים בידיים, עם וינצ׳ים, וג׳קים שמרימים טונות, וגנרטורים, וקומפרסורים, וכלי עבודה שבקלות יכולים לשמש מכון כושר מאולתר לבודי בילדינג, אגב החלפת צמיג עם הידיים....
יונתן לוינסון, דני גל, ועומרי תידהר הם הפועלים השחורים באיווקו. מעוז וילדר הוא הבוס של אגף המכניקה. הוא יושב במשאית המירוץ, במושב של האשה, ומשגיח, בין היתר, שאביב לא ירצח את המפלצת הכחולה. במושב המרכזי, הכי מפחיד וגבוה מעל כולם, יושב הנווט, יזהר ערמוני...
כל החמישה הם השפוטים של המשאית הכחולה ושל הנהג שלה. הוא לא עושה במהלך היום כלום חוץ מלנהוג, שזה כידוע ממש לא ביג דיל.
הם לעומתו לא מפסיקים לעבוד, לפעמים כל הלילה, עד הזינוק. במהלך היום נוהגים, מנווטים, מתדלקים, מתקנים, מצטיידים, ומשתדלים להתארגן במחנה לפני שהדאף מגיעה. וכשהיא מגיעה, הנווט והנהג צריכים להתעדכן בלוח המודעות על שינויים ותיקונים בציר, להיות נוכחים בבריפינג היומי, לאכול ארוחת ערב ולסייע עד כמה שניתן. אבל הפועלים השחורים כל הזמן עובדים, ועובדים ועובדים... גם אחרי שהוא ויזהר הולכים לישון...
וזאת רק השגרה. שגרה שיכולה להיות מופרת עם תקלות ותקיעות יוצאות דופן, נהיגה סביב לשעון, ותעצומות נפש בלתי הגיוניות בעליל כדי לגבור על הייאוש והקושי...
אז במשאית הכחולה נוהג איש ברזל, גיבור חיל רב פעלים, אבל בלי חמשת המופלאים שמגבים אותו 24 שעות ביממה, הוא לא שווה אגורה... שחוקה.

13/1/18

לאחר יום מנוחה בלה-פז, בירת בוליביה, ראלי הדקאר מזנק אל החלק השני בתחרות הקשוחה בעולם.
עד לסיום המשאיות יגמעו כ-4500 קילומטרים של קטעי קישור ועוד 4000 קילומטרים מדודים.
שלב הדיונות של פרו תבע קורבנות כבדים. לאחר 6 סטייג׳ים, 1600 ק״מ קישור וכ-2000 מדודים,למעלה ממחצית מהמשתתפים פרשו.
הערב, 20:55 שעון ישראל, תזנק משאית 528 לדרך. 8 סטייג׳ים, כ-2800 ק״מ קישור וכ-2400 מדודים לסיום... הולי שיט!
רק רציתי לאחל את ברכת הדרך השגורה בפי ילידי השבט מהעמק (עמק יזרעאל).

14/1/18

במסגרת הפינה ״איך נמרר למתחרים את החיים עוד טיפה״, הגו מארגני הדקאר את קטעי ה״מרתון״. קטע מרתון פירושו יומיים של תחרות ללא סיוע. עבור המתחרים הפרטיים על שני גלגלים מדובר בעוד יום במשרד. אין להם תקציב לסיוע. לכן כל יום הם עובדים כמו כלבים על האופנוע, ודואגים לכל המנהלות של עצמם.
לנהגי מכוניות ומשאיות כבר קשה יותר לשרוד בלי סיוע. גם אם אין תקציב לרכב סיוע מלווה, כל אחד מהשועטים על ארבע, נעזר בשירותי מוסך כלשהם.
חוק המרתון מופיע בספר החוקים כדי להעמיד את כולם בעוד מבחן, אבל גם כדי לאזן במשהו את יחסי הכוחות בין הקבוצות העשירות לעניות יותר.
בלילה שבין 2 ימי המרתון - תמות, לא תזכה לסיוע. אם בערב שגרתי משאית הסיוע מוכנה פרושה עם הכלים, אז בליל מרתון היא בכלל לא במחנה. אם בלילה שגרתי 6 אנשים יכולים להתחלק בעבודה, הלילה רק 3, וגם השלושה האלה די סמרטוטים אחרי היום שעבר עליהם במכונת הכביסה הכחולה.
אי אפשר להעמיס על רכב מירוץ את כל מה שצריך כדי לפתור כל תקלה. צריך לחסוך משקל, ולא כל דבר מותר. הרעיון הוא להסתדר עם הספיירים שעל המשאית, ולהתפלל לכמה שפחות תקלות מכניות.
3 המוסקטרים לא יכולים להרשות לעצמם ציוד אישי מלא, אז מה אם יש להם משאית. שקי שינה ומזרונים קומפקטים שנחתכו מיריעות פלציב, ישמשו אותם בליל המרתון לשינה.
סטיייג׳ 7 ו-8 הם קטע מרתון. 369 ק״מ ו-380 ק״מ... ככה בקטנה.... 750 ק״מ של דרכי בוץ, חציית נהרות, משטחי קוליסים חוליים, וכל זאת לא בבקעת הירדן אלא בגובה 4000 מטר... פאק מי!
משאית הסיוע צריכה לגמוע 800 קילומטרים בין לה-פז לטופיזה. תל אביב-אילת-תל-אביב-חיפה, בגובה 4,000 מטר, כשבדרך צריך להרכיב כמה צמיגים (שעות של עבודה), להצטייד, לתקן, לסדר, לארגן ולזוז, לזוז, כל הזמן לזוז (אמרנו לבלוע, לא ללעוס...)
כדי שלא ישעמם, בין לבין הקטעים המדודים יתנו בחורינו עוד 480 קילומטרים של קישור, שיתעוררו קצת.
התנועה באויר הדליל קשה הן למכונה והן לאדם. מגדשי הטורבו נאבקים על כל מולקולת אויר דלה ונאבקים קשות לדחוס את הדלילות הזאת לתאי השריפה. אביב משתמש במסכת חמצן בחלק מהקטעים המדודים, ומדי פעם צריך לעצור כדי להימנע מסחרחורת ועילפון שמאיימים סדיר.
ביומיים האלה הכל תלוי בוילדר, ערמוני וקדשאי, וגם במפלצת הכחולה שמערבלת אותם בקבינה כל היום. את סטייג׳ 7 הם סיימו במקום ה-17 שממקם אותם 18 כללי. למרבה המזל, למשאית ויושביה שלום. לפנינו עוד יום קשה לא פחות לפני החבירה לסיוע. החזיקו אצבעות!!!

15/1/18

סטייג׳ מספר 9 של דקאר 2018 בוטל. יותר מדי גשם ובוץ בדרכים מנעו מצוותי הסיוע להגיע בזמן כדי לשקם את הכלים לאחר קטע המרתון הקטלני.
אז מ-Topiza ל-salta הם נוסעים על הכביש. איזו מתנה! אין לתאר את האושר! 500 קילומטר על הכביש? פצצה, אפשר להיטען באנרגיה לקראת 6 הסטייג׳ים שנותרו.
מחר הם יזנקו לקישור 424 ק״מ ולקטע מדוד צנוע בן 373 ק״מ.
אחרי הבילוי הפרוע באוטוסטרדות של ארגנטינה, זה פיס אוף קייק.

בינתיים בעודם מגרדים את הביצים הצלחתי לראשונה ליצור קשר עם אביב. זוהי חשיפה ראשונה של מקורות המידע שלי, בסרטון שאביב הפיק במיוחד, ממש השקיע בו את התחת, עם שפע של מידע וחוויות מטורפות שהוא חולק עם וילדר המכונאי. ווילדר... או וילדר, מי היה מאמין שהבן אדם מסוגל להפיק כאלה פנינים.
תהנו!

17/1/18

אז ניצחנו את הדיונה? לא בדיוק.
ראשית, קצת סדר: יש דיונות ויש חול. דיונות אמיתיות, כמו באפריקה ופרו, הן הררים של חול, מאות קילומטרים של ג׳אבלים שמתנשאים לגבהים עצומים, עם אמבטיות חול וסכינים קטלניים נסתרים מהעין. את אלה ניצחנו. היומיים של סטייג׳ 10 ו-11 הם סיוט לא פחות קשה מהדיונה ואולי יותר. הרמות המדבריות של ארגנטינה, משתרעות בגובה 1000-1600 מטרים, בין רכסי הרים מושלגים בגובה 4000 מטר פלוס מינוס. שם תמצאו משטחים עצומים שהם בעצם אגני ניקוז של נהרות עצומים. הפלאטואים האלה שמתפרסים על עשרות קילומטרים לכל כיוון, מזמנים לחבר׳ה שלנו מספר אתגרים לא פשוטים.
הניווט הוא בעיה ראשונה. לעומת אגני הניקוז של נהרות דרום אמריקה, נחל פארן הוא יובל, ונחל צין ערוץ משנה. בלי בעיה אתה יכול למצוא את עצמך בסטייה של עשרות קילומטרים מהציר ולך חפש מי יאפס אותך...
האגנים שופעים חול סחף שמגיע עם זרמי השטפונות. זה לא דיונה. לפעמים אפשר גם לטוס פה. אבל, סלע קטלני שמסתתר בפודרה, יכול לחסל מתלה. איפה שאין סלעים נוצרים באמפים מטורפים שיכולים להמריא משאית לאויר ולהנחית אותה בריסוק אל הבאמפ הבא. באחד הסטייג׳ים באפריקה, מצאתי עצמי דוהר על שביל באמפים לאורך כ-200 קילומטרים. אנחנו בטנדר אומלל, נשרכים ב-30 קמ״ש, והמשאיות עוברות אותנו ב-120 קמ״ש. 5 שעות ארכה הדרך! למשאיות זה קצר יותר, אבל יכול להיות קטלני בהרבה. הסיכון של התהפכות Head over tail, גבוה, ואם זה קורה, ספק אם חוזרים באלונקה....
כשכמויות החול גדולות, נוצרות דיונות סטייל אשדוד כפול 3. בשיפולי ההרים, באמצע השטח בגלל משטר רוחות, והנה לכם עוד סיוט קטן.
אבל הדובדבן שבקצפת הוא ללא ספק קאמל גראס. אלה השיחים הקטנים שמפוזרים בפלאטו, ואלה, מלבד היותם מזון לגמלים, גם אוספים את החול הנודד סביבם ויוצרים תלולית קטנה ומעצבנת. עכשיו, לך תשמור על אזימוט ונראה אותך מחזיק קצב ממוצע של יותר מ-25 קמ״ש.... עשרות וגם מאה קילומטרים... נסה לעקוף אותם ולנהוג בזיגזג... החול רך ומקשה על ההגוי... אפשר למות! נסה לפרק גז ולדלג כמו ארנבת על התלוליות... בהצלחה לך, מהר מאוד תלמד שהמוות יגיע, רק לא ברור מי ימות קודם, אתה או המכונה...
בסופו של דבר אתה מוותר, ונאלץ לנוע במטוטלת אין סופית של מהירויות נמוכות וטלטלות איומות בקבינה.
משאית מספר 528 שעטה אתמול 16 שעות כדי לסיים כ-800 ק״מ של סטייג׳ וקישור. אכלו חרא בערמות ובקושי הצליחו להתרומם מעל 30 קמ״ש בהרבה קטעים. את הספיישל הם סיימו 17 ובכללי הם מדורגים 18.
בזמן כתיבת שורות אלה הם זינקו לסטייג׳ 11 - 280 ק״מ קשים של ספיישל, וזאת לאחר קטע קישור בן 467 ק״מ. ליזהר ואביב יש חשבון ארוך עם החלק הזה של ארגנטינה, שהאכיל אותם קש וגבבה ב-2011 כשהיו שם עם מכונית.
הסטייג׳ הזה הוא בעל משקל מכריע לגבי גיבורינו. הם חייבים לסיים את זה, חסר להם שלא!

18/1/18

סיימו אתמול סטייג׳ 11 במקום 16, הגבוה עד כה. ממוקמים בכללי מקום 17.
בעוד שעה מזנקים ליום קשה ביותר -ספיישל קטלני בן 523 קילומטרים! הקישור חפיף - רק 270 קמ... בקטנה.
בדרך לסאן חואן מחכים להם החולות, האבנים, הסלעים והקינוח הנפלא - קאמל גראס.
שיהיה בהצלחה!

18/1/18

שיגעו לי את השכל המשאיות האלה... סטייג' 12 ארוך ומותח. זינקו בגובה 1600 מטרים, ביקרו פעמיים
קרוב ל-4000 מטרים, וצללו למשטחי חול ואגני נהרות בגובה 1000-1600. חלק ראשון של הספיישל הסתיים עבור משאית 528, מחזיקים במקום ה-17. זינקו לחלק השני ועברו נצ ראשון. עוד ארוכה הדרך. בסיום היום הזה, במרחק 2 סטייג'ים מקו הסיום, אפשר יהיה לפנטז על החלום שאף פעם לא מובן מאליו שיתגשם - לסיים את הדאקאר

19/1/18

יומיים לסיום.. 12 יום אתה נאבק בטבע פראי וחזק. מתוך 4,571 ק״מ של קישור גמעת כבר 3,845. מתוך 4159 ק״מ מדודים שרדת 3,670.
פדריקו וילאגרה, הארגנטינאי שמוביל את המירוץ שניה אחת (!) לפני אדוארדו ניקולייב הרוסי, נהג כבר 40 שעות מדודות. אביב נהג 115. לא בעיה מבחינתו, ככה הוא גם בבית, בלי משמרת כפולה על משאית של תעבורה הוא לא נרדם.
נותרו יומיים לסוף הסיוט, בערך 10% מהקילומטרז׳ נותרו לקורדובה הנכספת. אבל לא סיימת.... ממש ממש לא סיימת. צוות משאית 528 סיים אתמול 520 ק״מ של ספיישל ב-8 שעות וחצי של נהיגה. מקום 16 בסטייג׳, 19 כללי.
בעוד שעה הם מזנקים ל-560 קישור ו-369 ספיישל.
אם חשבתם שדרום אמריקה סיימה לספק לחבר׳ה ממתקים ממרריי חיים, טעיתם בגדול. את היום הם יפתחו עם הדיונות של סאן חואן. אבל זה חפיף, היינו כבר בסרט הזה. מה שמחכה להם בשטחים הפתוחים לקורדובה, מעלה ענן עכור על פניו של כל אופנוען בראלי. Fesh fesh. זה הסופ דה-ז׳ור, טודיי׳ז ספיישל. פש פש זה איך שהערבים מכנים את הפודרה. כמו כל איתני הטבע ביבשת האקזוטית גם הפודרה מעמידה את השטחים של שיזפון, שבטה וצאלים להתבייש בפינה. כניסה לאמבטיית פודרה מכסה אותך תוך שנייה במסך לבן ואטום, הסלעים חלקים כמו בגשם, והבורות שואבים אותך כמו חול טובעני, רק בלי אלמנט המים. קשה לדמיין איך אבק דק ותו לא, מצליח לסתום חריצים של צמיגי שטח ולהפוך אותם לסליקס תוך כדי תנועה....
די, אין לי כוח לזה יותר, התעייפתי רק מלכתוב על זה....

20/1/18

אם אכתוב את זה בלי דרמה ובלי מלודרמה, פשוט קר ויבש, זה יצא הכי אכזרי והכי נכון:
פדריקו וילאגרה הארגנטינאי חולם כבר הרבה זמן לנצח את נקולייב הרוסי. בשלבים הראשונים, מהחולות של פרו, הוא יצא עם פיגור של 20 ד. עד סטייג׳ 8 גדל הפער בין הקאמאז לאיווקו ל-40 דקות. בסטייג׳ 10 ניקולייב מזייף ובסטייג׳ 11 היוצרות מתהפכות - וילאגרה מוביל בשניה אחת (1). סטייג׳ 12 קרב ענקים - ניקולייב מוביל באלפית של שניה (!!!).
סטייג׳ 13 האיווקו קורסת ופדריקו וילאגרה פורש מהדקאר, סטייג׳ אחד מהסיום, בארצו מולדתו...
חבל להכביר קינות, זה מה שמחכה לך בדקאר ואם אתה לא עומד בזה, אל תבוא.
צוות 528 סיים אתמול יום מתיש באישון ליל. עוד 900 קילומטרים מאחוריהם בדרך לקו הסיום. מקום 16 בסטייג׳, 18 כללי. בעוד פחות מ-4 שעות הם מזנקים לפינלה. 166 קישור ו-120 מדוד... קילומטרים, כן? משחק ילדים כשמביטים לאחור...
אביב! שים לב! אם תהרוג את המכונה בשלב הזה... אל תחזור!

21/1/18

משאית מספר 528, עם הצוות הישראלי - אביב קדשאי, יזהר ערמוני, מעוז וילדר - סיימה את הדקאר!
14 יום הם נאבקו בטבע האדיר של דרום אמריקה ויכלו לו.
אין ספק שאביב קדשאי הוא נהג משכמו ומעלה, חזיר גז עם ביצים של שור. אבל אסור לשכוח שבמקרה זה, יותר מכל קטגורייה אחרת, עבודת הצוות היא תנאי להצלחה והישרדות. ללא מעוז וילדר שעבד על המשאית במשך שנה שלמה, לא היה לאביב במה לנהוג כעבור יומיים. ללא יזהר ערמוני במושב הנווט, היינו יוצאים לחפש אותו עם חיליק מגנוס בעוד יומיים. אז הם, וגם יונתן, דני, ועומרי שרדפו אחריהם כמו מסוממים במשך שבועיים, הם התשתית שעליה אביב סמך, ובזכותה גם סיים!
את הסטייג׳ האחרון במירוץ הם סיימו 11. מיקומם בדירוג הכללי -17.
גיבורים!

לעמוד הפייסבוק הרשמי של גידי פרדר - הקלק כאן
לעמוד הפייסבוק של אופנוען מאומן - הקלק כאן
לעמוד הפייסבוק של אביב קדשאי - הקלק כאן