מאזדה טריביוט מול יונדאי סנטה פה יוצאים לקפה - מבחן השוואתי

קפה טוב לא חייב לבעבע מפינג'ן מפויח. הוא יכול לזרום בקילוח עדין ממכונת אספרסו משובחת ובכלל לא חייבים לשתות אותו בכוסות בדואיות מזכוכית. ספלים קטנים מחרסינה, אם אפשר מתוצרת איטלקית, בהחלט עושים את זה. הפינג'ן המפויח הוא חלק בלתי נפרד מהתפאורה המלווה את שועלי השטח. הם -ובמידה מסויימת יש בכך סוג של קיבעון מחשבתי - נורא אוהבים להחנות את הרכב בצל עץ שיטה מוכה רוחות בערבה, או בצל נקיק נסתר ברמת הגולן. אז הם ישתו קפה חזק (נניח של נח'לה משפרעם), יקחו שאיפה עמוקה מהסיגריה וישלחו מבט צרוב עיניים אל עבר השקיעה. כך חינכה אותם התדמית וזו התמונה הרומנטית שהם אוהבים לשחזר. אם הגב לא כואב, הרגע לא החלפנו גלגל מפונצ'ר והכל סביב לא קוצני ויבש - זה לא זה. אח, איזו הנאה, איזה כיף.

הוסיפו לתמונה הקודמת מזגן, כיסא נוח, סל פיקניק שופע כל טוב וחוליות שלמות שמסודרות על עמוד השדרה כמו מגדל של לגו שיצא מהאריזה. שורדים את זה והפוזה והתדמית כלולים במחיר. אפשר גם אחרת. יותר יותר יצרניות מבינות שבפלח שוק מכוניות הפנאי, שהולך וצובר תאוצה, טמון פוטנציאל כלכלי עצום. מכוניות פנאי? המדובר בגלגול העכשווי של מכוניות השטח משנות ה-80 וה-90 שהתפתחו מתוך פשרה. ויש פה סוג של פשרה. וכמו תמיד ראשיתה של הפשרה הוא בהחלטה

המושג ''שטח'' הוא כמעט תאורטי ברוב חלקי אירופה וזו הסיבה שהיצרניות ביבשת התקרבו מאוד אל מכוניות הסלון מהשורה הראשונה ובד בבד התרחקו עוד צעד מהשטח. התוצאה: רבות מהמכוניות שמדבקה בולטת של 4X4 מעטרת את הדלת האחורית שלהן, לא יצלחו ליותר מנסיעות שבילים רגועות או במקרה הטוב לשעשועים של סוף שבוע בדיונות (היכן שמותר). רכבי השטח של העידן החדש יבלו אצלנו הרבה יותר לצד בתי קפה אופנתיים בתל-אביב מאשר ב'זולות' הסודיות במדבר. סביר יותר להניח שבעליהם שותים אספרסו קצר ממכונה משובחת, ומסתכלים על הפינג'אן במבט שאותו הם שומרים ליצורים ירחמיאליים במיוחד. הסנטה-פה של יונדאי והטריביוט של מאזדה שהושקה באחרונה, הן נציגות הדור החדש. דור שלא מחפש מכונית שטח שבאמת נועדה לחיות בשטח, אלא מכונית משפחתית נוחה ובטוחה לשימוש יומיומי.

אם נסעתם פעם בלאנטיס, תרגישו בבית מאחורי ההגה של הטריביוט כבר מהרגע הראשון. סביבת נהג יותר יפנית מיפנית. פשוטה ופלסטית משהו, אולי אפילו פשוטה מדי בעבור מכונית שמחירה כמעט 190 אלף שקל. הסנטה-פה, שתוכננה בעיקר לשוק האמריקני, הביאה סוף סוף את יונדאי לאיכות שקוריאה עוד לא ידעה. ניכר שימוש בחומרים מצויינים, אם כי עדיין פלסטיים מדי. עיצוב תא הנוסעים מודרני, נוח ומעט יותר נעים מאשר בטריביוט. למאזדה ויונדאי פרשנות שונה למושג נוחות נסיעה. כמקובל אצל מאזדה, מכוונים המתלים לדרגת קושיחות מסויימת, אבל המשקל והצמיגים הגדולים מסייעים לשכך היטב את בורות ומהמורות שכה נפוצים בכבישי הארץ.

כמקובל אצל יונדאי, תקפו הקוריאנים את הסוגיה בדרך ההפוכה והתאימו לסנטה-פה קפיצים ובולמי זעזועים רכים יחסית לטריביוט. לכן הסנטה-פה עושה עבודה מעט יותר טובה מהיפנית בשיכוך מהמורות הדרך, אולם מגבלת המתלים מתגלה בכבישים משובשים, שבהם מתקשים הבולמים הרכים לשכך ביעילות את הזעזועים וכתוצאה מכך המכונית מעט מתנדנדת.

שתי המכוניות התגלו כבטוחות ביותר על הכביש. לטריביוט יש אחיזת כביש מעט גבוהה יותר מהסנטה-פה, בעיקר בגלל המתלים הקשים יחסית שמרסנים את זווית הגלגול. לסנטה-פה מגבלות אחיזה נמוכות במעט, במיוחד אם דוחקים אותה למגבלות בנסיעה אגרסיבית בכבישים הררים מפותלים (בהחלט לא למה שתוכננה). חולשתם של הבולמים הרכים בולטת במיוחד בכביש משובש. זווית הגלגול חדה יותר, תנודות המרכב מעלה-מטה מורגשות יותר והצמיגים הקדמיים בסנטה-פה מגלים נטייה מדאיגה לאיבוד אחיזה, כאשר המכונית מרחיבה את קשת הסיבוב. הרפיה קלה מהדוושה, תחזיר את הקוריאנית למסלולה.

פרק השטח הוא קטן מאד בשתי המכוניות. אף אחת מהן לא תוכננה כחיית שטח שאוכלת אבק וטוחנת בולדרים, ולראיה לאף אחת משתי המכוניות אין יחס העברה נמוך (LOW). שתי המכוניות מתגלות במיטבן בטיולי שבילים, אם כי הטריביוט, בשל מתליה הנוקשים יותר, פחות נוחה מהסנטה-פה הרכה.

למרות משקלה הכבד, בירידה לחוף הים או בנסיעה בדיונה רכה, מפתיעה הטריביוט לטובה. בעיקר בגלל המנוע השרירי (3.0 ליטר, 200 כוח-סוס), חלוקת כוח טובה לאורך כל תחום הסל''ד ומערכת הRBC- (מערכת נעילה מרכזית אלקטרו-מגנטית המופעלת מתא הנהג על ידי מתג), שמחלקת באופן שווה וקבוע את כוח המנוע לכל הגלגלים.

לסנטה-פה מערכת הנעה כפולה קבועה דומה, ובמצב רגיל עיקר הכוח עובר קדימה ובעת הצורך פונה לאחור, אך אין לה מצב של נעילה מרכזית. היא לא אוהבת משחקים בחול. דיונות זה לא בשבילה. לא שחסר לה כוח (179 כוח-סוס זה לא מעט), אבל רובו מתקבל בסל''ד גבוה ויחד עם יחסי העברה ארוכים מדי בתיבת העברה האוטומטית, ודיפרנציאל אחורי מוגבל החלקה שלא ממש מורגש - בהחלט לא תגיעו רחוק בדיונות.

הטריביוט והסנטה-פה הן מכוניות משפחתיות מצויינות בכביש הפתוח ובעיר. לשתיהן יכולת שטח מסויימת, אם כי מוגבלת משהו. אבל זה בסדר, כי לא לשם כך יועדו. לטריביוט תא נוסעים מרווח יותר, אך מעוצב בפשטות ופחות מצוייד מזה של הסנטה-פה. זו האחרונה מעוצבת ונוחה יותר ואף מפנקת את הנוסעים באבזרים שונים (ראה תמונה).

למעט נוחות נסיעה, בעיקר בכבישים משובשים, היתרון בכביש הוא של היפנית. הטריביוט חזקה ומהירה יותר, מתנהגת טוב יותר וגם בלימתה קצרה, בהשוואה לסנטה פה. בשטח, אף אחת מהשתיים לא מצטיינת, אך גם כאן היתרון לטריביוט. השילוב בין מנוע חזק וגמיש יותר, תיבת הילוכים עדיפה ואפשרות לנעילת הדיפרנציאל המרכזי, מחפים על מהלך מתלים קצר ונוקשה יותר בהשוואה לסנטה-פה. הטריביוט טובה יותר מהסנטה-פה כמעט בהכל, אבל לסנטה-פה יש קלף חזק בשרוול, שעשוי להתגלות כמהותי בעבור לא מעט מתלבטים. המחיר. הקוריאנית זולה ב-10 אחוז - 17 אלף שקל. לא מעט, אבל הפער במחיר משקף היטב את הפער ביכולות. ההחלטה (והכסף) בידיכם.

באדיבות דרייב ירחון הרכב והפנאי של ישראל