אגדת שטח: הג'יפים של למבורגיני

משבר הדלק שפקד את העולם בשנת 1973, פגע קשות ביצרני הרכב. אחת החברות שנפגעו בצורה אנושה ביותר היתה למבורגיני האיטלקית, יצרנית מכוניות הספורט האקזוטיות. ב-1977, כשעמדה כבר בפני פשיטת רגל, נקטה החברה בצעד נואש שמטרתו היתה לספק לה מקור הכנסה נוסף ועבודה לקו הייצור: למבורגיני ייצרה רכב שטח עבור החברה האמריקאית Mobility Technology International, שנועד להתמודד על מכרז של צבא ארה''ב.

הרכב החדש, שנבנה על פי תכנון של MTI, נקרא צ'יטה והוצג לראשונה בתערוכת המכוניות בג'נבה, ב-1977. הצ'יטה צוייד במנוע V-8 של קרייזלר בנפח 5.9 ליטר, שהותקן מאחור, והכוח הועבר לגלגלים דרך תיבת הילוכים אוטומטית, בעלת שלוש מהירויות והנעה 4X4 קבועה. הגוף נבנה כמעט כולו ממשטחים ישרים, כדי להקל על חיבור מיתקונים צבאיים. המשטחים היו עשויים משילוב של אלומיניום וסיבים פלסטיים. הביצועים היו מדהימים, יחסית לרכבי שטח אחרים של אותה תקופה: מהירות מירבית 140 קמ''ש - בדרך לא סלולה, 167 קמ''ש על כביש. זינוק מ-0 ל-100: 9 שניות. כושר טיפוס מדרגה: 53 ס''מ. שיפוע צד: 55 מעלות. הרכב נשלח למבחנים של צבא ארה''ב בקליפורניה, שם נהרס בתאונה. נבנה רכב שני, אך בינתיים החליטה החברה האמריקאית לפרוש מהמכרז, והפרויקט כולו נגנז. הרכב השני פורק, ונגרס לחתיכות קטנות. במכרז הזה, אגב, זכה ה-HUMMV.

אבות טיפוס

אבל בלמבורגיני לא זנחו את התוכניות לרכב שטח. ב-1981, אחרי פשיטת רגל והחלפת בעלים, הוצג בתערוכת ג'נבה ה-LM001. הרכב התבסס על המכללים של הצ'יטה, עם מנוע מרכזי (תצורת התקנה פופולרית אצל יצרני מכוניות ספורט). זה היה רכב גדול - כמעט חמישה מטר אורך ושני מטר רוחב, כבד - למעלה משני טון, ומהיר - מהירותו המקסימלית היתה 160 קמ''ש. אבל מיקום המנוע היה טוב אולי למכונית ספורט, לא לרכב שטח. המיקום גרם לחלוקת משקל לא נכונה, שהביאה לעתים תכופות מדי לאובדן אחיזה של הגלגלים הקידמיים, עד כדי הזדקרותם באוויר! הוחלט לשנות את התפיסה ולהתקין את המנוע מלפנים.

הדגם החדש נקרא LMA, והוא עשה את הופעת הבכורה שלו במגרש הביתי של למבורגיני, תערוכת ג'נבה של 1982. הפעם הלכו בחברה על כל הקופה. המנוע נלקח ממכונית הספורט המצליחה, הקוונטש, ושודך לתיבת הילוכים ידנית עם חמש מהירויות, עם הנעה 4X4 לא קבועה. הגודל החיצוני נותר כשהיה, אך המשקל תפח ל-2.6 טון. השינוי במיקום המנוע איפשר הכנסת שישה מושבים מאחור, בנוסף לארבעת המושבים המקוריים. הרכב היה בעל איבזור ספרטני, כיאות לרכב המיועד לשוק הצבאי.

אחרי ה-LMA, ממנו יוצר רק אבטיפוס אחד, ייצרה למבורגיני שני דגמי אב נוספים: ה-LM003 וה-LM004. ה-003 היה בעצם דגם זהה ל-LMA, בו הותקן מנוע דיזל מתוצרת VM. בלמבורגיני סברו, כי כך יהיה להם סיכוי גדול יותר למכור את הרכב לצבאות השונים, אך המנוע היה חלש מדי לרכב הכבד וגם ממנו נבנה רק אבטיפוס אחד. ה-004 היה פרויקט שאפתני עוד יותר, וברכב הושתל מנוע V-12 בנפח 7 ליטר שנבנה במקור לשימוש בסירות מירוץ. תוספת הסמ''קים גררה אחריה גם שינויים בשילדה, חיזוק המיתלים ומערכת בלמים שונה. גם העיצוב הפנימי השתנה לחלוטין: בלמבורגיני החליטו לייעד את הרכב לנסיכי הנפט במזרח התיכון, ובהתאם לזאת ריפדו אותו בעור, התקינו בו מושבים מפנקים, מיזוג אוויר, מקרר, רדיו-טלפון (אז עוד לא שמעו על סלולר), מערכת שמע רצינית - כל מה שנסיך מצפה למצוא בג'יפ שלו.

ייצור סידרתי

מהר מאוד הבינו בלמבורגיני כי נפח המנוע הנוסף לא תורם מאום, וחזרו למנועי ה-5 ליטר של הקוונטש. ב-1986 התחיל סופסוף הייצור הסידרתי של הרכב, תחת השם LM002. מנוע הקוונטש, V-12 בנפח 5200 סמ''ק עם ארבעה שסתומים לצילינדר, שסיפק 450 כ''ס ב-6000 סל''ד, נותר בקידמת הרכב, משודך לתיבת הילוכים ידנית של ZF. גם העיצוב המהודר של ה-004 נשמר, אבל ההנעה 4X4 היתה קבועה, עם שלושה דיפרנציאלים מוגבלי החלקה (כולל המרכזי).

הרכב הסידרתי הראשון נרכש ע''י חסן מלך מרוקו, והרוכשים הנוספים לא איחרו להגיע. עם תג מחיר בסיסי של 100 אלף דולר, ה-LM002 כיוון גבוה מאוד, ובסה''כ נמכרו בכל שנות הייצור 301 כלי רכב כאלה (לפי מקור אחר: 328). 40 מתוכם נרכשו ע''י הצבא הסעודי, ערומים מאביזרי הפאר, אך מצויידים במקלעים. 60 כלי הרכב האחרונים שיוצרו נבנו על פי מפרט מיוחד לשוק האמריקאי, וגם נמכרו שם.

הבליטה הגדולה במכסה המנוע הסתירה פילטר אוויר ענק, שסיפק חמצן לשישה מאיידי וובר כפולים. הותקן גם רדיאטור עצום, עם שני מאווררים, כדי לצנן את המנוע בחום המידברי. הצמיגים הענקיים יוצרו במיוחד ע''י פירלי עבור ה-002, בשתי גירסאות - כביש ושטח - ואפשר היה לנסוע איתם ללא אוויר כלל. הם גם עלו בהתאם. מרבית הקונים לא הסתפקו בגירסה הבסיסית, ורשימת התוספות האפשריות היתה בעצם בלתי מוגבלת, כולל מרכבים בייצור מיוחד, מרכבים משוריינים, מיתקון של כלי נשק ועוד ועוד.

ב-1992 הופסק הייצור, ככל הנראה בגלל חוסר כדאיות כלכלית. שנים מספר לאחר מכן נעשה ניסיון לחדש את הייצור ע''י חברה בריטית, וסטודיו זאגאטו אף הכין תרשימים ומודל לרכב החדש, שאמור היה להיקרא בורניאו או גליליאו, אך הפרויקט לא התקדם מעבר לשלב זה. היום, כשרף הפאר והמחיר בשוק רכבי השטח עולה ללא הרף, יש אולי מקום לחשוב על למבורגיני שטח חדש.

ה-LM002 במירוצים

ב-1988 הוחלט בלמבורגיני, כי ה-002 בשל להתחרות במירוץ פריז-דקאר. מקו הייצור הורד רכב בצבע לבן, והחלה העבודה להכינו לתחרות: כל פריט מיותר הוסר, והותקנו שני כסאות מירוץ, כלוב התהפכות ומערכת ניווט. החלונות הוחלפו בפלקסיגלס, מערכת המיתלים שופרה, ובחרטום הושתל מנוע מכוון לביצועים שסיפק 600 כ''ס.

בסופו של דבר, הרכב לא השתתף במירוץ, אך לעומת זאת נטל חלק בראלי הפרעונים ובתחרות הראלי של יוון. הנהג בשתי התחרויות היה סנדרו מונרי. לאחר קריירת המירוץ הקצרה הותקן ברכב מנוע רגיל, והוא נמכר לאספן. 002 נוסף הוכן באופן פרטי לפריז-דקאר של 1989, וגם הוא נמצא היום בידיו של אספן, המשתמש בו לנסיעות היומיום.

הכל ב''זכות'' פרארי

פרוצ'יו למבורגיני נולד ב-1916, בכפר קטן ליד פררה, איטליה. כבר מילדותו התגלה כבעל חוש טכני, ובבגרותו למד הנדסת מכונות בבולוניה. במלחמת העולם השנייה שירת כמכונאי בצבא האיטלקי, בסדנה שהיתה ממוקמת באי רודוס. בתום המלחמה החל לקנות כלי רכב מעודפי הצבאות השונים באירופה, והסב אותם לכלים חקלאיים. שלוש שנים לאחר מכן כבר היה לו ביח''ר לייצור טרקטורים, מתכנון עצמי. הוא עשה חיל בעסקיו וצבר הון לא מבוטל. למבורגיני היה חובב גדול של מכוניות ספורט, והחזיק מספר מכוניות כאלה מתוצרת פרארי. האגדה מספרת, שהעז פעם להתלונן באוזני אנזו פרארי על כך שתיבת ההילוכים באחת המכוניות רועשת. פרארי, שהיה ידוע ב''חיבתו'' לבריות, פטר אותו בתשובה בוטה ומזלזלת. באותו רגע החליט למבורגיני שהוא מתחיל לייצר מכוניות ספורט משלו.

תוך מספר חודשים הקים מפעל חדש, בכפר סנטה אגתה, וב-1963 הציג את מכונית הספורט הראשונה מתוצרת למבורגיני: ה-350 GTV. לאורך שנות השישים ותחילת שנות השבעים, ייצר המפעל מכוניות שהפכו לאגדות: מיורה, איסלרו, אספדה, ג'רמה - וגולת הכותרת - הקוונטש. ב-1973, בעקבות משבר הדלק, נקלע המפעל לקשיים כספיים ולמבורגיני מכר אותו למשקיעים שוויצרים. הקשיים הכלכליים התעצמו וב-1978 הוכרזה החברה כפושטת רגל ונמסרה לכונס נכסים, שמכר אותה לאחים מימרם, תעשייני מזון ידועים מצרפת. גם הם לא הצליחו לנהל את המפעל, ומכרו אותו ב-1987 לחברת המכוניות קרייזלר. בכך לא נגמרה הסגה: ב-1994 נמכרה החברה שוב, לקונצרן אינדונזי, ושנה לאחר מכן שוב החליפה הבעלות ידיים, הפעם לקונצרן ממלזיה. ביוני 1998 נרכש המפעל ע''י חברת אודי ומאז הוא בבעלות החברה הגרמנית. למבורגיני, שאחרי מכירת המפעל פרש לאחוזתו והתמסר לגידול גפנים ולייצור יין, נפטר ב-1993.

נתונים טכניים (נכונים ל-LM002)

בסיס גלגלים: 3000 מ''מ אורך כולל: 4900 מ''מ גובה מירבי: 1850 מ''מ מרווח גחון: 300 מ''מ משקל כולל: 2700 ק''ג מתלה: עצמאי לכל גלגל מעצורים: דיסק מלפנים, תוף מאחור צמיגים: 325/65VR17 Pirelli Scorpion חישוקים: פלדה, גודל 11X17

מנוע: V-12, בשישים מעלות, בלוק מסגסוגת קלה תזמון: שני גלי זיזים עליונים, מונעי שרשרת, ארבע שסתומים לצילינדר נפח: 5167 סמ''ק הספק מירבי: 450 כ''ס ב-6800 סל''ד מומנט מירבי: 369 ליב/פיט ב-4500 סל''ד מערכת דלק: שתי משאבות, שישה מאיידים כפולים וובר 44 צריכת דלק: 30 ליטר ל-100 ק''מ תיבת הילוכים: ZF ידנית, חמש מהירויות, עם תיבת העברה והילוך כוח דיפרנציאלים: מוגבל החלקה (25 אחוז) מלפנים, כנ''ל (75 אחוז) מאחור, דיפרנציאל מרכזי מוגבל החלקה (75 אחוז) עם אפשרות לנעילה מלאה מיכל דלק: 290 ליטר מהירות מירבית: 210 קמ''ש 0 ל-100: 7.8 שניות כושר טיפוס: 120 מעלות מחיר (בסיסי, 1987): 99,000 דולר מחיר (לגירסה האמריקאית, 1992): 134,500 דולר