אגדת שטח: פיאט-SPA מדגם TL37

כלי הרכב עליהם אנחנו כותבים במסגרת פרויקט "אגדת שטח", אינם בהכרח פורצי דרך מבחינה טכנולוגית, להיפך. במקרים רבים אלה כלים פשוטים במבחינה מכנית, ואת התהילה שלהם רכשו מסיבות אחרות, דוגמת דודג' פאואר וואגון (לכתבה על הדודג') או פורד ברונקו (לכתבה על הפורד). אבל יש כאלה שהיו יוצאי דופן בתכנון שלהם, כמו הפיאט-SPA מדגם TL37.

במהלך שנות ה-30 של המאה הקודמת פרסם הצבא האיטלקי מכרז לייצור גורר תותחים קל, שיוכל להתמודד עם תנאי העבירות הקשים באזורים ההרריים של צפון אירופה. למכרז נגשו שתי חברות: SPA שהיתה חברת בת של פיאט שייצרה בעיקר כלי רכב מסחריים ומשאיות, ו-Breda שהיתה יצרנית נשק גדולה (ועדיין עוסקת בזה גם כיום).

התכנון של SPA, שנעשה על ידי המהנדס אמיליו מרטינוטי, זכה במכרז ובשנת 1937 החל הייצור ומכאן השם (TL - trattore leggero – טרקטור קל). מדובר היה ברכב קצר - 4.13 מ' וגבוה - 2.18 מ', עם מנוע ארבע בוכנות בנפח של 4053 סמ"ק, שסיפק 52 כ"ס. עם משקל עצמי של כארבעה טון ויכולת גרירה של תותחים במשקל של עד שני טון, המהירות המקסימלית של ה-TL37 הגיעה ל-38 קמ"ש בלבד, עם צריכת דלק של 2.5 ליטר לק"מ.

TL37 שנפל בידי הצבא הבריטי בצפון אפריקה

אבל הכלי תוכנן לפעול בעיקר בשטח, וככזה קיבל הנעה 4X4 עם גלגלים ענקיים בגודל 9.00-24 בלחץ אוויר נמוך, שהעניקו לו מרווח גחון גדול מאוד ויכולת טיפוס של 40 מעלות. כדי לאפשר תמרון בדרכים צרות, נוסף לו היגוי אחורי ורדיוס הסיבוב עמד על 4.5 מטר בלבד. המרכב הפתוח סיפק מקום לצוות של חמישה שהפעילו את התותח, וגם תאים לנשיאת תחמושת.

הדבר המעניין ביותר בכל העסק היה מערכת המתלים ומערכת ההנעה. הסרן הקדמי נתמך בקפיצי סליל עם בולמים הידראוליים והסרן האחורי נתמך בקפיץ עלים בודד שהותקן לרוחב. בפועל, נוצרה מערכת של מתלים נפרדים, כשכל גלגל מתנהל באופן עצמאי עם מהלך מתלה ארוך מאוד. תיבת הילוכים ידנית עם חמש מהירויות העבירה את הכוח לתיבת העברה כפולה, עם הילוך כוח, שממנה יצאו ארבעה גלי הינע נפרדים, אחד לכל גלגל. להשלמת המערך, הותקנה מאחור כננת מכנית.

סכמה של מערכת ההנעה

רוב הטרקטורים שנוצרו נשלחו במלחמת העולם השנייה לזירת הקרבות באפריקה, וכשליש מהם הגיעו לחזית המזרחית כחלק מהדיוויזיות האיטלקיות שנלחמו לצד הצבא הנאצי ליד סטלינגרד. חלקם הושמדו בקרבות וחלקם הגיעו לידיהם של חיילות כוחות הברית. אלה שנותרו באיטליה, המשיכו לשרת בחלקים של הצי האיטלקי עד שנת 1948.