כל ג'יפ והמעבר שלו...
לרוב אנחנו מחפשים את המסלול היפה והמאתגר שיש ובראש אנחנו חושבים ומכוונים לג'יפים גדולים ומסוקסים, כאלה שיש להם את כל מה שאנחנו מבקשים מרכב שטח "קשוח", כזה עם הנעת 4X4 כמובן אבל אחת שבאה גם עם הילוך כח, מהלכי מתלה ארוכים, גלגלים גדולים וצמיגי שטח בהתאם, מרווח גחון גדול וכל מה שיעזור לנו לעבור כל אתגר בנחישות, רגישות ועם מינימום נזקים לרכב וליושבים בו.
הפעם החלטתי להוציא טיול ארוך עבור ג'יפונים בלבד. כלומר אין הילוך כח וכל המדדים האחרים צנועים הרבה יותר. בסופו של דבר השיירה שלי כללה רכבים שכיסו כמעט את כל מנעד רכבי השטח הקיים, החל בראב 4 של טויוטה שהיא אמנם AWD אבל לא כזו שתוכננה למעבר מכשולים רציניים בשטח, דרך סובארו פורסטר, סובארו XV וגם דאצ'יה דאסטר 4X4 ידנית, שתפעול נכון שלהן תמיד יפתיע לטובה וללא דרמה, ועד לסילברדו ענקית עמוסת כוחות סוס ומומנט וטויוטה לנד קרוזר ארוך, שלא מפחד מכלום. כמדריך נהיגת שטח למדתי שוב ש"מאתגר" זה עניין של פרספקטיבה. האתגר יכול להיות המסלול עצמו, הוא יכול להיות רכב כזה או אחר וכמובן שהוא יכול להיות הנהג שיושב מאחורי ההגה. כמעט בכל מכשול במהלך המסע (שהוגדר ברמת עבירות בינונית) הייתי צריך להעביר כל רכב במתווה משלו, אחר משל האחרים. לשמחתי הרבה, קבוצת המטיילים שלי ובעיקר הנהגות והנהגים, היו בעלי ניסיון מועט אך עם משמעת חזקה ורצון ללמוד, כך שהחוויה והאתגר נכחו לאורך כל הדרך.
יום 1 למסע
נפגשנו בבוקר יום שני, מיד לאחר ערב חג סוכות, בחניון שבכניסה לגן הפסלים ב
מצפה רמון. החבורה שלי מגיעה בזמן וכולנו מתפנים לארוחת בוקר קלה, תוך כדי הכרות ראשונית עם השותפים שלנו למסע בשלושת הימים הקרובים. תדריך קצר שלי על המסלול כולו ובפרט על המסלול להיום, עקרונות נהיגה בשטח, התנהלות בשיירה, חלוקת מכשירי קשר ומספרי ברזל לסדר התנועה בשיירה, הורדת מעט לחץ אויר ברכבים הגדולים שביננו, כדי שנהנה מנסיעה קצת יותר נעימה (הג'יפונים לא מורידים לחץ אויר כי דפנות הצמיגים שלהם עדינות מידי) וזהו, יוצאים לדרך.
לאחר פחות מק"מ עצרנו בגן הפסלים לתצפית יפה על המכתש ומעט הסברים על הנוף המדהים שלפנינו. מכתש רמון הוא המכתש האירוזי הגדול בעולם, אורכו כ-40 ק"מ, רוחבו כ-9 ק"מ ועומקו המרבי כ-350 מטר. בצידו המזרחי הוא מחולק על ידי
הר ארדון לשתי בקעות,
בקעת ארדון ו
בקעת מחמל. רוב שטחו מנוקז על ידי
נחל רמון שנקרא בערבית
ואדי א-רומאן, משום שהרומאים עברו באזור זה, בדרך הבשמים שאליה נגיע בהמשך.
מכתש רמון מהווה אחד מחמשת המכתשים שבנגב (מכתש רמון, מכתש גדול, מכתש קטן ושני מכתשי התאומים בהר עריף).
מכתש אירוזי או
מכתש סחיפה, נוצר כתוצאה מסחיפת הסלע על ידי משקעים בתצורות גיאולוגיות של שכבת סלע קשה מעל לשכבת סלע רכה. סדקים בשכבה הקשה מאפשרים למים לחלחל למטה וליצור אגם המתרחב עם הזמן בראש ההר. ההבדל בין מכתש סחיפה לבין קניון הוא בכך שלקניון יש פתח כניסת מים ופתח יציאה, ובמכתש יש רק פתח יחיד המנקז את המשקעים היורדים בתוכו. בגלל דרך היווצרות המכתשים ניתן לראות על צלע המכתש את שכבות הסלע הרבות והשונות שמקורן בתקופות גיאולוגיות קדומות. חולות צבעוניים הנמצאים בשכבות השונות, גם הם מראה שכיח בתוך מכתשי סחיפה.
אנחנו נוסעים על שביל ישראל מעל ולאורך
שמורת מצוק הצינים כשהכיוון הכללי הוא צפון מזרח בואכה
מעלה נוח. רוב הזמן הדרך סלולה ונוחה והשיירה שלי מתקדמת בנינוחות וברוגע.
השביל מתקרב ומתרחק מהמצוק ללא הרף וכשהוא מתקרב קשה להתאפק וכולנו יורדים מהרכבים לתצפיות נוספות.
מידי פעם אנחנו נתקלים בנחל שצריך לחצות או מדרגה/ות שיש לטפס או לרדת וכאן מתחיל הכיף הגדול שבטיול שטח. בנקודות אלו אני קורא במכשיר הקשר לכולם לצאת מהרכבים ולהתקדם אליי כי הנה הזדמנות נוספת ללמוד משהו חדש.
התגובה הראשונית של כולם למראה המכשול ב
מדרגות נוח היה משהו בסגנון "תגיד.. השתגעת..?!?" ולאחר הסברים והבנת הבעיה, כולם פוצחים בעבודות מע"ץ, מרימים אבנים גדולות וקטנות ו"מסדרים" את המכשול לכדי מעבר נעים ובטוח. כל רכב שחוצה את המעבר זוכה לקריאות התפעלות ומחיאות כפיים.
לא תמיד עבודות מע"ץ וסידור אבנים הן הפתרון ואז צריך למצוא קו נהיגה נכון, כזה שיאפשר נהיגה חלקה ככל שניתן תוך כדי ניצול כוח התנועה של הרכב ויכולות ההנעה שלו.
ולעיתים, אין ברירה וצריך לשלוף רצועת חילוץ ושאקלים ולגרור את הרכב המתקשה.
לאחר נסיעה של כ-24 ק"מ לאורך המצוק הגענו למעלה נוח, אנחנו נרד אותו אבל רגע לפני כן היינו חייבים לעצור ולנשום רגע את הנוף המרהיב שנפרש לפנינו. למכתש רמון יש צורה של לב מוארך שנמתח מצפון מזרח לדרום מערב. אנחנו עומדים כרגע בנקודה הכי צפון מזרחית שלו ובעצם פרט לבקעת ארדון, שמעבר להר ארדון, המכתש כולו פרוש לפנינו.
יצאנו לרדת את
מעלה נוח. הירידה אינה קשה אבל היא תלולה ויש בה כמה הצלבות רצופות, הרבה דרדרת ותהום עמוקה מימין כך שיש לנהוג בה לאט ובזהירות, תוך כדי תכנון קו הנסיעה קדימה. במידה ותחליטו אחרת זה עלול להגמר ככה..
ברכבים שיש, שולב הילוך הכח, בסובארו פורסטר נכנסה לעבודה מערכת ה X-Mode, בקרות הירידה הופעלו וכולנו בהילוך ראשון מתקדמים לאט. מצד אחד הנוף המטורף ומצד שני, הדרך שדורשת ריכוז ותשומת לב מלאה.
למעט נקודת הצלבה רצינית אחת שבה יצאתי לכוון את החברים ולצלם כמה גלגלים באויר, הירידה הסתיימה בקלילות והובילה אותנו ישירות לעומקה של
בקעת מחמל ולקטע דרך שכולו חול ים רך ונעים המדמה נסיעה על גלי מים. מבחינת הרכבים הגדולים בשיירה זה פשוט עוד קטע דרך, אבל עבור הג'יפונים שביננו מדובר בלא פחות מחגיגה שכן נסיעת שבילים מהירה זה מה שהם הכי אוהבים.. אז לשם שינוי לחצנו קצת על גז.
השעה כבר 16:30, מזג האויר נהדר והשביל המהיר שנגמר די מהר, הביא אותנו לצומת שבילים עם שביל ירוק שפונה שמאלה, מזרחה, 3 ק"מ ובסופו חניון הלילה של
הר ארדון. הייתי בהרבה מאד חניוני לילה בארץ, מוסדרים ולא מוסדרים, ואין ספק שהוא מככב אצלי גבוה מאד ברשימה. חניתי בו כמה וכמה פעמים, שהיתי בו בסופת ברקים מרהיבה ועד היום זו אחת החוויות החזקות והמרשימות שהיו לי בטיולי השטח, ולא מזמן לקחתי את כל הכיתה של הבן שלי, כ-22 משפחות, ללילה בלתי נשכח תחת שמיכת הכוכבים שמעל המכתש. אז כדי להבטיח שאת הלילה הקרוב נעביר כמו שאני רוצה, וגם כי אני אוהב להתנחל בחניון הלילה הרבה לפני הרגע האחרון, בטח כשאני מוביל קבוצות, פנינו שמאלה ותפסנו את המרפסת היוקרתית ביותר שחניון הלילה הזה יכול להציע (יש 4 גדולות ועוד אחת קטנטונת לזוגות שמחפשים שקט אלוהי..). אם זה היה בית מלון אין ספק שהמרפסת שלנו זו הסוויטה המלכותית. כן.. כן.. תאכלו שם את הלב במלון בראשית..
הקמנו אוהלים, הוצאנו אוכל, הילדים משתוללים, את חלקם הגדול הצלחתי לשכנע להעיף את המסכים למינהם עמוק לתיק ולהנות מהכלום הכל כך יפה ומיוחד שיש לנו כאן. השקיעה כאן קצת קשה לתיאור במילים, תאלצו להגיע בעצמכם ותבינו לבד. מאחר ואנחנו בזמן מדבר, הילדים שעברו יום די ארוך ומעייף נעלמו מהר מאד לאוהלים ואיתם גם כמה מהמבוגרים שקפצו על ההזדמנות ושקעו בשינה. האחרים שלא רצו ללכת לישון, נשארו לשבת סביב המדורה לשיחות ארוכות אל תוך הלילה.
יום 2 למסע
הר ארדון מפנק אותנו בצל של בוקר ומאפשר לנו לישון עד מאוחר, אז קמנו ב 7:30 בערך. קיפול מהיר, ארוחת בוקר קלה ואנחנו מוכנים לזוז. וידאנו שאנחנו משאירים את הסוויטה נקייה ומסודרת ואנחנו בנסיעה חזרה על השביל הירוק ואחר כך שמאלה ודרומה על ציר הנפט לכיוון
חאן בארות, שם נפגוש שתי משפחות נוספות שמצטרפות אלינו ליומיים הבאים. מהשקט שבאנו ממנוו, חאן בארות מרגיש ונראה כמו עיר עמוסה ורועשת, אז לאחר הכרות קצרה עם החבר'ה החדשים נכנסנו לרכבים ומיהרנו חזרה לשקט שלנו.
חזרנו מעט על ציר הנפט צפונה ופנינו ימינה ומזרחה בצומת השבילים. ב
צומת סלע שעושה למטייל סדר במסלולים השונים, המשכנו בשביל השחור לכיוון
רמת סהרונים. הדרך קלה ברובה עם מדרגה אחת שדורשת הכוונה קרקעית.
גבעת חרוט בולטת מולנו וכשמה כן היא, חרוט המתנשא לגובה של 485 מטר ובראשה תצפית מצויינת על המכתש. למרגלותיה
עין ארדון ולאורך הדרך עומדים לצידנו קירות המכתש הגבוהים, החושפים שכבות סלע עתיקות בגוונים שונים.
אם ננסה לתאר מהו מכתש רמון, הרי שבסופו של דבר מדובר בבור עצום מימדים, שהמים חצבו במשך מיליוני שנים בשכבות הסלע המרכיבות את חלקו העליון של קרום כדור הארץ. אם נדייק קצת יותר אז מדובר ב 220,000,000 מיליון שנה. קשה להבין מספר שכזה ויחד עם זאת, אפשר לראות את שכבות הסלע העתיקות והצבעוניות האלו ואם רוצים אז גם למשש אותם בידיים. מסע רחוק מאד בזמן ועם זאת מציאותי לגמרי.
תופעת טבע נוספת היא ה
דייקים המופיעים מידי פעם בין שכבות הסלע הצבעוניות. דייק או
מחדר בעברית, נוצר בעקבות חדירת מאגמה בעומק האדמה לתוך שכבות הסלע העליונות יותר ולבסוף מתגבשת לסלע. כיוון החדירה אנכי, ולרוב הוא מתגבש בניצב או באלכסון לשכבות הסלע והסביבה.
קיימים דייקים חיוביים או חיצוניים, המורכבים מסלע קשה היוצר בשטח תבליט, בזמן שסלעי הסביבה הרכים ממנו נסחפים ומתבלים. ודייקים שליליים או פנימיים, המורכבים מסלע רך יותר מהסלעים בסביבתם, כך שנוצר שקע או תעלה שכן הם התבלו ונסחפו.
הנוף מקסים אז המשכנו פנימה עוד כ-3 ק"מ עד למפער נקרות וחזרנו חזרה באותה הדרך לצומת סלע, שם פנינו שמאלה ודרומה ל
עין סהרונים. המקום נקרא כך על שם ה
סהרון המשולשל הגדל בו בכמויות גדולות. רוב השנה ניתן לראות רק כמויות גדולות של צמחיה, אך חפירה של כמה סנטימטרים בקרקע, או ביקור במקום בסוף חורף גשום, יגלו לכם מים צלולים וראויים לשתייה.
מיצד סהרונים הסמוך היה התחנה הרביעית בדרך הבשמים הנבטית-רומית, שלט על הדרך והיווה חאן דרכים לשיירות הבשמים של הנבטים. המתחם יכול היה להכיל כמות גדולה של עוברי אורח וסוחרים על כל בהמותיהם, וזאת בשל כמות המים הבלתי מוגבלת שעין סהרונים סיפק. המצודה היא מבנה רבוע שאורך כל אחת מצלעותיו הוא 42 מטר. במרכזה חצר גדולה המוקפת בחדרים רבים, מרחצאות ותנור גדול, כל אלו מעידים על מרכזיות המקום שכנראה היה פעיל בין המאות הראשונה לשלישית.
חזרנו לרכבים והמשכנו בנסיעה על השביל הירוק שלאורך
נחל גוונים עד למפגש עם כביש 40 החוצה את המכתש, וזו ממש הנקודה שבה הוא ממשיך דרומה ויוצא מהמכתש. יצאנו יחד איתו וכעבור 2-3 ק"מ ירדנו ממנו שוב, חזרה לשטח ולשביל שלאורך
נחל נקרות, שיוביל אותנו למעמקי
שמורת הר הנגב שהיא שמורת הטבע הגדולה בישראל.
הנסיעה בנחל נקרות נעימה, פחות קופצנית ודי מהירה. הנוף המדברי מתעצם ככל שנכנסים פנימה ומערבה. כעבור כ-20 ק"מ פנינו שמאלה לביקור ב
בארות עודד. בדרך הקצרה לבארות היה עלינו לחצות מעבר נחל, די מאתגר עבור הג'יפונים שלנו, שדרש קו נסיעה עדין ומדוייק. כל הרכבים מתחו איברים (מהלכי מתלה), חלקם הניפו גלגלים באוויר והסילברדו הארוך והקשוח פשוט פתח לעצמו באדישות ציר חדש משלו.
את הפסקת הצהריים עשינו בצל העצים הצמודים למיקום הבארות.
את הדרך חזרה עשינו תוך כדי טיפוס מדרגה בשיפוע צד, שדרשה סידור אבנים שהספיק למי שהיה צריך, וגרירה קלה עם רצועה לטויוטה ראב 4 האמיצה שלנו.
חזרנו לשביל הראשי והמשכנו מערבה עד ל
חניון הלילה הר עידו בו חנינו ללילה הקרוב.
יום 3 למסע
ארוחת בוקר וקיפול מהיר נוסף ואנחנו יוצאים ליום השלישי והאחרון במסע.
המסלול ממשיך לקחת אותנו מערבה ל
מפער ערוד ולפיצול שבילים. השביל השחור פונה ימינה לכיוון צפון וממשיך ל
מעלה ערוד שיורד לנחל רמון בעומק המכתש. מעלה ערוד זו דרך שנפרצה לראשונה, על ידי החברה הבריטית לחיפוש נפט תוך כדי מלחמת העולם השנייה, כחלק מהמאמצים לחפש נפט בנגב ובסיני. באותו מקום עברה מאוחר יותר יחידת הסיירים של חטיבת הנגב בדרכה ל
שדה אברהם, שהיה שדה נחיתה זמני, תוך כדי מבצע עובדה במרץ 1949. אנחנו המשכנו עם השביל הכחול מערבה ועצרנו לתצפית יפהפיה הצופה על מכתש רמון מקצהו הדרום מערבי.
כעבור 2 ק"מ נוספים הגענו לצומת שבילים והמשכנו דרומה עם השביל האדום שיוביל אותנו ל
נחל לוץ. מעבר
נחל אליצור דרש מאיתנו עבודה בסידור אבנים והכוונה קרקעית.
לאורך הדרך עצי
אלה אטלנטית גדולים ומרשימים עם פירות אדומים. הם יכולים להגיע לגובה של 9 מטר ואם לא מפריעים להם, יאריכו להתקיים מאות שנים.
עצרנו להפסקה תחת "עץ הילדים האבודים של פיטר פן". מדובר באלה אטלנטית ענקית בנחל אליצור שגזעה חלול כך שניתן להכניס לתוכו 4 ילדים בלי לחץ. אכלנו, שתינו ובין לבין, זכינו לתקיעות השופר הארוך והמעוטר של החבר ישראל.
בסוף הפסקה ארוכה יצאנו ל-6 הק"מ האחרונים שלנו בשטח, לאורך
נחל לוץ.
כשהגענו לכביש ולצומת
הר חריף נפרדנו מזוג משתתפים ורכב אחד עם מיכל דלק ריק. הם המשיכו לתחנת הדלק הקרובה במצפה רמון ואנחנו המשכנו צפונה על כביש 10 הנמתח לאורך גבול מצרים. הנסיעה בכביש הזה אפופה בתחושה מסויימת של חו"ל, מאחר וברוב ימות השנה הוא סגור למטיילים מטעמי ביטחון. לצידי הכביש שתי מדינות, במזרח ישראל ובמערב מצרים. פיתולי הכביש ושינויי הגובה התכופים רק מוסיפים לתמונה המיוחדת והכל כך לא מוכרת. בדרך מפוזרות תצפיות נהדרות, אנחנו עצרנו ב
מצפור הר חורשה הנמצא בגובה של 799 מטר וממנו ניתן לתצפת על בקעת
קדש ברנע.
כביש 10 ממשיך צפונה וסביבנו המון נקודות זכרון שכולן מספרות סיפורי מלחמה וגבורה מלפני קום המדינה ולאחריה. כעבור נסיעה של כ-35 ק"מ ומיד אחרי
גבעת סלעית, חיילים נחמדים שלא יצאו לחופשת חג, ביקשו מאיתנו לרדת מהכביש לשביל עפר רחב וכבוש, שהוביל אותנו לכיוון
שמורת בארותיים וליישוב
עזוז. משם המשכנו על כביש הסלול לאורך שרידי סוללת מסילת הברזל של הרכבת הטורקית, שנסללה בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאור התקדמות הבריטים צפונה, נעצרה סלילתה ומעבר ל
ניצנה כבר לא הונחו פסים על הסוללה.
אם אין פסים אנחנו לא ממשיכים ותחת לעצי האשל הגדולים, למרגלות
תל ניצנה וצמוד ל
אנדרטת חטיבה 8, המסע שלנו הסתיים.
תודה לכם, אמנון ואודי, אורטל ודודי, ארץ וישראל, שחר והציידת, מיכל, דפנה, גילי וגלי וכל הילדים, הייתם חבורה נהדרת, נעימה וזורמת ובאופן אישי, עברו עליי שלושה ימי מסע שהסתכמו לתענוג ארוך ומתמשך.
תודה מיוחדת לאמנון יגר על התמונות הנפלאות.
להתראות בטיולים הבאים,
שלכם,
קובי
לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:
למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן
תגובות