יגואר

מיד עם תום מלחמת העולם השנייה החליט ויליאם ליונס (William Lyons), מייסד חברת Swallow Sidecar הבריטית, על שינוי שם החברה שלו. ומדוע זה קרה? הדגמים השונים של כלי הרכב שייצרה החברה עד למועד זה זוהו באותיות SS, ראשי התיבות של שמה, ולאור ההקשר השלילי עם הארגון הנאצי הנודע לשמצה החליט ליונס לקרוא לחברה שלו - יגואר.

ליונס ייסד את Swallow Sidecar בשנת 1922, יחד עם חבר, ויליאם וולמסלי (William Walmsley). שני השותפים היו חובבים נלהבים של אופנועים, וכפי ששם החברה מרמז הם ייצרו "סירות" לכלים עם שני גלגלים. באמצע שנות ה-30 וולמסלי החליט לפרוש, וליונס הרחיב את הפעילות גם לייצור כלי רכב. החברה התמחתה בעיקר בייצור רכבי ספורט דו-מושביים לצד מכוניות סלון מהודרות ויוקרתיות. הדגמים של השנים ההן, כמו ה-SS 100 (וגם חלק מהדגמים שנוצרו בשנים מאוחרות יותר), נחשבים היום לקלאסיקות מוטוריות.

SS 100 משנת 1938

בחודש יולי 1965 כינס ליונס מסיבת עיתונאים בה הודיע על מיזוג החברה עם חברת בריטיש מוטורס (BMC). ההכרזה ציינה את סוף דרכה של יגואר כיצרנית רכב עצמאית ומאז היא פועלת תחת בעלויות שונות: אחרי סאגת BMC שסימנה את סוף דרכה של תעשיית הרכב העצמאית בבריטניה, נמכרה יגואר ב-1990 לחברת פורד, שאיחדה אותה עם יצרנית בריטית אחרת שרכשה, לנד רובר. למרות המותגים החזקים, פורד לא הצליחה לייצר רווחים מהרכישות האלו, ובשנת 2008 מכרה את יגואר-לנד רובר לטאטא ההודית, המחזיקה מאז בבעלות.

לכלי הרכב של יגואר היה תמיד אפיל סקסי, עם תדמית של משהו שונה מכל העדר. סדרת ה- XK של אחרי מלחמת העולם נחשבה לפורצת דרך בתחום רכבי הספורט, כמו גם ה-E-TYPE של שנות השישים. רכבי הסאלון שלה נרכשו על ידי אנשי עסקים צעירים יחסית, שחיפשו משהו שונה מבנטלי מכובדת. יגואר גם היתה מעורבת לאורך השנים במירוצי מכוניות, עם הצלחה לא מבוטלת.

דגם סאלון ספורטיבי משנת 1947

היום, לצד דגמי הסאלון והספורט, מייצרת החברה גם רכבי פנאי: ה-F-PACE ואחיו הקטן ה-E-PACE, ולאחרונה הוסיפה גם דגם כל-חשמלי – ה-I-PACE. במשך כעשרים שנים היה היבוא לארץ בידיה של קבוצת מאיר וב-2016, במסגרת איחוד היבוא של טאטא לישראל, הועבר הזיכיון לחברת המזרח, יבואנית לנד רובר.

יגואר -I-PACE