קובה - גן עדן למכוניות אספנות

בין קובה וארה"ב מפרידים כ-100 מייל וכ-100 שנים של קידמה - המדינה הקטנה הזו, שהתגלתה 'רק' לפני כ-500 שנה ע"י קולומבוס, נאנקה 400 שנה תחת השלטון הקולוניאלי הספרדי שניצל את משאביה ללא רחם, שוחררה לבסוף מעול הכובשים ב-1900 (בעזרתה ה'נדיבה' של ארה"ב) רק כדי למצוא עצמה מנוצלת שוב ע"י אותה שכנה הגדולה.

המאפיה האמריקאית מצאה בה בית נוח ומוגן מפני הרשויות תוך העלמת עין מצד רודן בובה בשם בטיסטה שהמשיך לדרדר את המדינה עד למצב של תלות מוחלטת בארה"ב. הסיפור נגמר לפני כ-60 שנה כששני מהפכנים אמיצים, קאסטרו וצ'ה גווארה, הצליחו לאחד כוחות, לסלק את בטיסטה ואת האמריקאים ולהכריז על עצמאות. אלא ששני האידאליסטים האלה כפו על עמם אג'נדה סוציאליסטית קיצונית שלעומתה גם מוסקבה נחשבה כבוגדת.

איך זה הסתיים – כיום כל הקובנים שווים ולכולם אין כלום - יחי הקומוניזם!

ביקרתי שם בדצמבר 2018 ונדהמתי מהעוני, מהתפוררות הארכיטקטורה הקולוניאלית היפהפייה, מהשרידים העלובים של השותפות הסובייטית בכל פינה ומהחוויה האנושית יוצאת הדופן. נדמה כי בקובה הזמן כמו עמד מלכת.

ב-1959, עם פרוץ מהפכת קאסטרו, ניתקה ארה"ב את קשריה עם קובה והטילה עליה חרם. התוצאה, קובה נתקעה עם מכוניות משנת 1959 ואחורה. בלית ברירה שימרו הקובנים את הענתיקות האלה בצורה מעוררת הערצה.

תמצאו אותן בכל פינה. משופצות, מלוקקות ובוהקות בשלל צבעים. כמו סוכריות m&m. כלי תחבורה יומיומי ואטרקציה לתיירים וההמצלמה שלי עבדה שעות נוספות.

הסבר טכני קצר על הצילומים למי שמתעניין:

התמונות הראשונות צולמו בלילות בשיתוף פעולה מלא ונלהב של בעלי הרכבים המצולמים. תשלום נדיב לא הזיק כמובן. כל תמונה תוכננה בקפדנות. כל צילום ארך בממוצע כשעה.

המכונית הראשונה, Buick מודל 1957, בצבע תכלת לבן, מחירה בשוק 150,000 דולר!! כן, זו לא טעות.
הרכבים האחרים מחירם 'רק' כ-50,000 דולר.
תעלומה בעיני איך מצליחים הקובנים, שמשכורתם הממוצעת היא 15 דולר בחודש, לרכוש ולתחזק רכבים כאלה.

כדי להתגבר על איסורי צילום ומגבלות חניה הנהגים שלי סיפרו לשוטרים שאני צלם של ירחון רכבים קלאסיים בארה"ב וזה עבד כמו קסם. כל תמונה כזו מורכבת מעשרות רבות של תמונות בודדות בהן מופיע בכל פעם חלק אחר של המכונית והכל משולב יחד בפוטושופ בעבודת נמלים.

שאר התמונות צולמו ברחוב ללא הכנות ותוך כדי תנועה. הן ממחישות יותר מכול את האווירה שם. חוויה.

על תושבי קובה

כשהגיעו הספרדים לקובה, לפני כ-500 שנה, הם היו זקוקים לכוח עבודה זול וצייתני כדי לעבד את מטעי קנה הסוכר שלהם. כשהבינו שהילידים האינדיאנים אינם מתאימים לכך חיסלו אותם והביאו עבדים מאפריקה במקומם. כך זה עבד פעם. עם השנים הביאו הספרדים גם דרום אמריקאים ומזרח אסיאתיים ויצרו שעטנז אנושי שאין דומה לו בעולם.

בקובה תמצאו את כל הצבעים האפשריים החל בלבנים ממוצא ספרדי, חומים מדרום אמריקה, שחורים ממוצא אפריקאי וכל הצבעים שביניהם.

המהפכה הקומוניסטית העניקה שוויון לכולם אך ידרשו עוד שנים של העדפה מתקנת עד שזה באמת יקרה. כיום חיים בקובה כ-12 מיליון איש והיא כבר איננה מעצמת סוכר כבעבר. ענף היצוא מספר אחד הוא רופאים!

קובה מייצאת רופאים כיון שיש יותר מדי מהם – עוד אחת מתוצאות ההכוונה מלמעלה של פידל קאסטרו.

בינתיים, מחוסר דיור הולם, תושבים הבאנה חוגגים ברחובות, אובייקטים מפתים לצלמי רחוב.
אינני שייך לז'אנר של צלמי רחוב אבל אי אפשר לעמוד בפני מה שקורה שם.