אגדת כביש: למבורגיני מיורה

במשך שני עשורים כמעט מתום מלחמת העולם השנייה, השם למבורגיני היה מוכר בעיקר לחקלאים איטלקיים, שרכשו טרקטורים מהחברה של פברצ'יו למבורגיני. עסקי הטרקטורים עלו ופרחו, אבל ליבו של פברצ'יו היה שייך למכוניות ספורט והוא רכש לעצמו מספר דגמים של פרארי. כמה תקלות מעצבנות במכוניות הללו הביאו אותו לפתח מפעלו של פרארי כדי לדון עימו כיצד ניתן לפתור אותן. האגדה האורבנית מספרת שאנז'ו הגדול סירב אפילו לפגוש אותו ולמבורגיני הנזעם החליט שאם הוא יודע לייצר טרקטורים טובים, הוא יוכל גם לייצר מכוניות ספורט טובות.

למבורגיני גייס שלושה מהנדסים צעירים, ובנה סביב מנוע V12 שתוכנן על ידי ג'יאוטו ביזריני את ה-350 GT: מכונית ספורט דו-מושבית קונבנציונלית, שעוצבה על ידי ברטונה, כשהמנוע בנפח 3.5 ליטר מותקן בחרטום. אבל למהנדסים שלו היו חלומות אחרים: כולם הגיעו מתחום המרוצים והם רצו לבנות מכונית שאיתה אפשר יהיה גם להתחרות, סטייל הפורד GT40.

השלישייה, שכללה את ג'יאן-פאולו דאלארה (אז בן 26), את פאולו סטנזאני (27) ואת בוב וואלאס (גם הוא בן 27), החלה לעבוד בזמנה הפנוי על תכנון של מכונית חדשה, תחילה ללא ידיעתו של למבורגיני, שרצה להתרכז בייצור מכוניות ספורט איכותיות ושימושיות. גם בדגם החדש נעשה שימוש במנוע ה-3.5 ליטר שנפחו הוגדל ל-3.9 ליטר, אבל הוא הוצב בצורה יוצאת דופן: במרכז הרכב – ולרוחב. מנועים מרכזיים כבר היו מקובלים באותה עת במכוניות מרוץ, אבל זאת היתה מכונית הספורט הראשונה בתצורה כזו. תיבת ההילוכים נוצקה יחד עם בלוק המנוע (כפי שנעשה במיני מיינור), ודיפרנציאל מוגבל החלקה השלים את מערכת ההנעה.

המכונית החדשה, שקיבלת את השם מיורה (Miura – סוג של שור לחימה ספרדי, שדמותו היא הסמליל של למבורגיני) הוצגה לראשונה בתערוכת הרכב של טורינו בשנת 1965 כשלדה בלבד, וזכתה להתעניינות רבה. מכאן ועד החלטה להתחיל בייצור הדרך היתה קצרה. מרצ'לו גנדיני מהסטודיו של ברטונה גויס למלאכת העיצוב ובתערוכת הרכב של ג'נבה, ב-1966, הוצג המוצר המושלם, עם פנסים קדמיים שקועים (אבל חשופים) שהזדקרו עם הדלקת האורות. המרכב נבנה בחלקו מאלומיניום כדי להפחית משקל, ולהשגת אותה מטרה גם נקדחו חורים בקורות השלדה. המחיר עמד על 20 אלף דולר (שווה ערך לכ-200 אלף דולר של היום) והקונים יכלו להתהדר בעובדה כי זו מכונית הספורט הסדרתית המהירה ביותר בעולם.

השלדה, כפי שהוצגה בטורינו ב-1965

המיורה יוצרה במשך כשבע שנים, עד שנת 1973, אז הוחלפה על ידי הקונטאש. בסך הכל יוצרו קצת פחות מ-800 יחידות, עם מספר שדרוגים לאורך השנים. היום היא כמובן מצרך מבוקש ביותר על ידי אספנים, כשהדגמים הנחשקים הם דווקא אלו מסוף סדרת הייצור. המחירים נעים, בהתאם למצב הרכב הספציפי, מאזור המיליון דולר ועד 3-4 מיליון וגם יותר.