בוצוואנה - ארץ שלא השתנתה הרבה מאז ימי בראשית 

לראשונה שמעתי את השם בוצוואנה ועל דלתא האוקאוואנגו (OKAVANGO DELTA) בטיול ג'יפים בנהיגה עצמית בנמיביה ולא אכחיש, לא ידעתי על מה הם משוחחים. עקרונית בטיולים שאני עורכת אני לא נוהגת, חופשה היא חופשה גם מנהיגה, לכן הצטרפתי או צורפתי לג'יפ בו היו שני זוגות חברים, טיילים כמעט מקצועיים ועל רקע המדבריות של נמיביה לא הפסיקו לדבר על האוקאוונגו ואף הבטיחו לעצמם שהטיול הבא יהיה שוב לשם. התביישתי לשאול "מזה בוצוואנה" אבל הבנתי שזוהי מדינה באפריקה, והחלטתי שגם אני רוצה לחוות מקום זה בייחוד שלא ידעתי אותו ועליו. כשהגעתי הביתה כמעט מייד פתחתי את גוגל והתחלתי בחיפושים אחר השמות האקזוטיים ששמעתי בנמיביה. בזה בעצם יריתי את יריית הפתיחה למסעי הבא באפריקה. למדתי שאני לא מעוניינת לבקר במדבר קלהארי התופס את רובה של בוצוואנה, ממנו טעמתי על קצה המזלג במסעי בנמיביה. וכך נשארה הדלתא של נהר האוקאוואנגו הנחשבת לדלתא היבשתית הגדולה בעולם. וגם כאן צריך לבחור לא רק את אזור הדלתא בו רוצים לבקר, אלא גם את אפשרויות הביקור שהן לודג' הנמצא בדרך כלל מחוץ לשמורה, או באמצעות קמפינג בשטח השמורה, פחות מפנק או יותר מפנק. אני בחרתי להתנסות גם בלודג' וגם בקמפינג, כך, חשבתי לעצמי אממש את המפגש הבלתי אמצעי ביני לבין החי והצומח.

בוצואונה, השוכנת בדרומה של אפריקה וגובלת בזמביה, זימבבואה, נמיביה ובדרום אפריקה - היא מדינה ענקית. שטחה גדול פי 28 משטח ישראל, ובכל השטח הזה חיים פחות מ-2 מיליון תושבים. בדרומה של בוצוואנה נמצא מדבר קלהארי, ובצפונה שוכנות שתי שמורות קטנות יותר: שמורת צ`ובה Choba National Park ושמורת מורמי Moremi National Park המקבלות כמויות מים עצומות מנהר הצ`ובה ונהר האוקאוואנגו Okavangoo . נהר צ`ובה זורם בצפונה של שמורת צ`ובה ונשפך לנהר הזמבזי ונהר האוקאוואנגו, שמוצאו באנגולה, זורם למדבר קלהארי ושם "טובע" בחולות. לפני כן הוא יוצר דלתא עצומה ויפהפייה, שחלקה כלול בשמורת מורמי. המעבר ממקום למקום במטוסים קלים, חוויה אדירה בפני עצמה, גובה הטיסה בין 500 ל-1500 מטר, ניתן לראות בבירור את שלל בעלי החיים, הצמחייה המגוונת ומסת המים הענקית. באזור הדלתא מתבצעת התנועה בסירות הנקראות "מקורו" העשויות מגזעי עצים גדולים שתוכנן הוצא, סירה צרה וארוכה המאפשרת כניסה לערוצים הקטנים והרדודים ביותר. יש גם לזכור כי בוצוואנה נמצאת בחצי הכדור הדרומי, כך שיולי אוגוסט הם אמצע החורף ונוח לטיול באוקאוואנגו מבחינת הטמפרטורות, החורף הינו גם העונה היבשה בבוצוואנה.

מצויידת במידע פניתי לאחת הסוכנות המארגנות טיולים עצמאיים ובתחילת ספטמבר בשלהי תקופה החורף בחצי הכדור הדרומי, המראתי להרפתקה החדשה שלי. אני בדרך לספארי קצת אחר, שונה מאוד ממה שהמטייל הישראלי רגיל אליו בקניה או בטנזניה. ספארי שחלקו בחרתי לעשות בשטח, במחנה אוהלים, בקמפינג.

עם חששות מובנים, שהרי זו הפעם הראשונה שאני יוצאת לגמרי לבדי לספארי ועוד כזה ש-4 לילות בחרתי לישון בשטח, בקמפינג, אמנם קמפינג מפנק ובכל זאת זה להיות בשטח, לישון באוהל, מאז הטירונות לא ישנתי באוהל.
עליתי בשעת בוקר מוקדמת למטוס בנתב"ג. אחרי 9 שעות נחתנו ביוהנסבורג שם קיבל את פניי נציג החברה והעביר אותי למלון. למחרת, לאחר ארוחת בוקר מוקדמת, נסעתי בהסעה של המלון אל שדה התעופה של יוהנסבורג משם המראתי אל שדה התעופה של מפלי ויקטוריה בזימבבואה, שם קיבל את פניי נציג של צ'ובה ספארי לודג' Chobe Safari Lodge. עלינו לג'יפ ונסענו אל הלודג'. אכן, כבר ניחשתם, בחרתי להתחיל את הספארי בבוצוואנה בשמורת צ'ובה הפארק הצפוני ביותר בבוצוואנה, הנמצאת בגבול זימבבואה, זמביה ובוצוואנה, והמאכלסת את אחד הריכוזים הגדולים של בעלי חיים ואת מספר הפילים הגדול ביותר ביבשת אפריקה.

בשעות אחה"צ המוקדמות הגענו ללודג' השוכן ממש על גדות נהר צ'ובה והאפשרויות כאן: דרייב גיים GAME DRIVE גם בשמורה וגם שייט בנהר. לטעימה ראשונה בחרתי בשייט בנהר וכבר באותו יום אחר הצהריים יצאתי לשייט בנהר צ'ובה. מדהים היה לצפות בהמוני פילים שיורדים לשתות בנהר אחר הצהריים. משפחות שלמות עם בייבי פילים - מדהים! ובנהר עצמו המוני היפואים ענקיים שפוערים לוע ענק, ומשמיעים קולות אזהרה, למען לא יתקרבו אליהם, וגם המוני קרוקודילים החיים בשלום עם שותפיהם הענקיים ההיפואים. ובשני גדות הנהר אני צופה בעשרות סוגי ציפורים. והשקיעה מרהיבה. אחד היתרונות של ספארי בבוצוואנה הוא שאין חובה להגיע ללודג' או קמפינג לפני רדת החשיכה, וכך נהנים גם מחוויית הזריחה וגם מחוויית השקיעה המדהימות של אפריקה.

החיים בשמורה, כפי שכבר ציינתי בכתבותיי על הספארי בטנזניה ועל הספארי באוגנדה מתחילים מוקדם.
(לכתבה על אוגנדה - הקליקו כאן, לכתבה על טנזניה - הקליקו כאן)

אחרי ארוחת בוקר מוקדמת בסביבות 05.30 בבוקר, עוד לפני שהשמש מפציעה בינות לעצים וכך זוכים לצפות בזריחה האפריקאית שלא נופלת ביופיה מהשקיעה האפריקאית, עולים על ג'יפ פתוח עם מדריך מקומי ויוצאים לגיים דרייב, מה שמתברר להיות באמת סוג של משחק: נסיעה של שעות בשטחי הטבע הפתוחים ו"מחזרים" אחר כל סוג של חיה אפשרית: קודו, או כל סוג אחר של אנטילופה, נמרים, אריות, בבונים, ג'ירפות, ציפורים, נשרים וכמובן פילים. הג'יפ נבלע בכל הציור הזה, והמצלמה עובדת בלי סוף, הכול פוטוגני, הכול מצטלם מעולה, ממש גן עדן לצלמים. כאן אין וויי-פיי WIFI, אין רשת, אין חיבור לאינטרנט, לסלולרי אין משמעות למעט המצלמה. הניתוק הוא מוחלט, והקרבה לחיות היא יוצאת דופן. חזרה ללודג' לארוחת צהריים ומנוחת צהריים.
בשעות אחר הצהריים יציאה לגיים דרייב נוסף עם שקיעה מופלאה נוספת. גם הפעם בחרתי לשוט בנהר.

אי אפשר שלא להתפעל מהשפע המצוי בנהר צ`ובה: מאות היפופוטמים הרובצים בשעות הקרירות על גדותיו ו"משתזפים" בחום. ביניהם מסתובבים עופות מים רבים כגון אנפות, מגלנים, כפנים וברווזים, והענקים הרובצים אינם מתייחסים אליהם כלל. אנטילופות שונות רועות בעשב שלחוף הנהר ועדרי פילים יורדים לרחוץ במים ולשתות מהם. כל כך הרבה פילים!!!!!!

יתרון נוסף של שמורת צ`ובה הוא שלמרות שפע בעלי החיים מספר המבקרים אינו גדול יחסית, ויש בה עדיין אוירה של אפריקה הפראית. שלא כמו בשמורות הטבע של קניה וטנזניה, שבהן מצטופפים עשרות כלי רכב ליד כל להקת אריות או משפחת ברדלסים. בשמורה זו, קורה שלא פוגשים אף כלי רכב משך יום שלם.

למחרת, לאחר ארוחת בוקר, רכב של הלודג' העביר אותי לשדה התעופה של העיירה קסנה Kasane, משם בטיסה של כ-80 דקות הגעתי למאון Maun, אחת הערים המרכזיות בבוצאוונה. כבר סיפרתי שהמעבר ממקום למקום נעשה בטיסה, שהיא חוויה מעניינת וקצת מפחידה, במטוס קטן שמספר הנוסעים, במקרה שלי, היה גבוה ממספר הנוסעים שהמטוס רשאי להכיל בזמן טיסה ושהתחושה בו דומה לנסיעה בדרכי מדבר.

אני עדיין לא יכולה לעזוב את שמורה צ'ובה בלי לשתף אתכם בחוויית עשרות אלפי הפילים הנמצאים בשמורה זו ובעיקר באזור נהר צ'ובה.

שמורת צ'ובה מפורסמת בעיקר בזכות אוכלוסיית הפילים שלה. בעונה היבשה בעיקר ניתן לצפות בפילים בזכות נהר צ'ובה. אוכלוסיית הפילים בשמורה צ'ובה היא אחת הגדולות ביבשת אפריקה והכי יפה ומרהיב הוא לצפות בהמוני הפילים שיורדים לשתות בנהר אחה"צ תוך כדי שייט בנהר. משפחות שלמות עם בייבי פילים - מדהים! הפילים החיים כאן הם פילי-קלהארי, הנחשב לסוג הפיל הגדול ביותר בין אוכלוסיית הפילים.

ראיתי מספר עצום של פילים, ואני חושבת שמימיי לא ראיתי כמות עצומה כל כך של פילים בריכוזים כה גבוהים. ולראות את הפילים תוך כדי שייט בנהר זו חוויה בלתי נשכחת.

הבה נתבונן במספר תמונות של הפילים הללו במצבים שונים: "פילים רבותיי פילים!"

נתקלנו בעדר של פילים, פילות מדויק יותר, שעמדו במרחק מטר או שניים מהג'יפ הפתוח שלנו. ראינו שהפילות נרעשות מהזרים הפולשים לשטחם ועושות מעגל הגנה על בייבי-פילים הנמצאים במרכז המעגל. היינו חייבים לשמור על שקט מוחלט, ללא תזוזה, בלי לגעת במצלמה, כדי שלא נבלוט ולא נעלה את רף המתח שהפילות כבר נמצאות בו.

נראה לי שהתמונה הכללית של נושא הפילים ברורה.

נחזור אל ההגעה למאון Maun, אחת הערים המרכזיות בבוצאונה.

בשדה התעופה במאון פגשה אותי אחת מבעלות הלודג' Motsentsela Tree. לאחר נסיעה של כ-15 ק"מ בדרך עפר מטלטלת הגענו ללודג' משפחתי המשתרע על שטח עצום, אבל גם מבודד מאוד ומגודר, בו ביליתי לילה אחד לפני היציאה לשטח. לכאורה נראה שאין ממה לפחד, אבל להיות כך לבד בבקתה כל כך גדולה ומבודדת, בלי שום אמצעי קשר - ובכן פחדתי. בחוץ חושך מוחלט, בלי פנס לא הייתי יכולה להגיע לחדר האוכל. אווירת ארוחת הערב הייתה מיוחדת ויוצאת דופן. כל אורחי הלודג' (והם לא רבים במיוחד) מוזמנים לאכול יחד עם בעלות הלודג', המארחות, לכל אורח יש מקום אותו הכינו מבעוד מועד לפני עריכת השולחן, הכול נראה כל כך רשמי, שיחה מנומסת התנהלה בין אורחי הלודג' שהפכה ערה יותר כשהם שמעו שאני מישראל ואז הפכתי "למסמר הערב". איך? ומה? וכל שאר העניינים מהם אני מנסה להתרחק ולהתנתק כאשר אני יוצאת לחופשה, בייחוד במקום שלא רבים מגיעים אליו ובוודאי מעט מאוד ישראלים. איכשהו עברתי בשלום את הארוחה ואורחי הלודג', ואני בתוכם, התפזרנו כל אחד לבקתה המבודדת שלו.

סוג כזה של לודג' מיועד לכל מיני סוגים של פעילויות למשל רכיבה על סוסים או ספארי רגלי של צפרות, אבל שהיתי בו רק לילה בודד.

וזו הייתה הבקתה שהוקצתה לי. אני לבד בבקתה כל כך גדולה! לוקסוס, אולי. אבל לבד ובחושך … היה קצת מפחיד!

למחרת, שוב, אחת מבעלות הלודג' הסיעה אותי חזרה למאון שם פגשתי את המדריך המקומי של הקבוצה הבינלאומית אליה הצטרפתי ל-5 ימים ו-4 לילות של שהות בקמפינג נייד מפנק בשטח שמורת מרומי, באזור הנקרא קוואי KHWAI .

בקבוצה הבינלאומית אליה בחרתי להצטרף היו 3 זוגות של אוסטרלים ואני, סה"כ מנתה הקבוצה 7 אנשים ב-8 אוהלים מפוארים עם 8 אנשי צוות. איזה פינוק !!!

בחרתי בקמפינג מפנק. כלומר, 3 ארוחות ביום, אוכל נפלא, תפריט מגוון, צוות אדיב ומקצועי הכולל מדריך באנגלית ברמה גבוהה, ו- 7 אנשי צוות נוספים כולל טבח המכין ארוחות מעולות, הם אלה המפרקים ובונים את המאהל תוך כדי התקדמות הטיול. המחנה שאני הייתי בו כלל אוהלים גדולים ומרווחים, מיטות, מצעים נקיים, שירותיים כימיים, ומקלחת המזכירה את המקלחת מהסרט "גבעת חלפון", כלומר דלי גדול התלוי גבוה אותו אנשי הצוות ממלאים במים חמים עם שובנו מהשטח, משיכת חוט מורידה את המים אל המתרחץ, כשהמים בדלי נגמרים, נגמרה המקלחת, צמודים לכל אוהל. כל אוהל מחולק לשני חלקים: חלק הקדמי עם חלונות עם רשתות, 2 מיטות גדולות ושמיכות עבות המעידות שבלילה קר, שידה אחת ומקום לשים מזוודות, פנסים, דוחה יתושים ועוד. בחלק האחורי של האוהל נמצאת המקלחת והשירותים. בבוקר מתייצב בפתח האוהל אחד מאנשי הצוות עם מים חמים לרחצת פנים ושיניים. במחנה יש אוהל חדר אוכל, ובמקום נפרד מאוהלי האורחים יש אוהלים לצוות.

בתמונה: אני (ראשונה משמאל) עם 5 מחברי הקבוצה האוסטרלית

מראה כללי של המחנה

האוהל שלי. מאחורי האוהל תלוי דלי, זוהי המקלחת

אוהל האוכל

האזור של הצוות

הג'יפ לסיורים היומיים והמשאית למעבר ממחנה למחנה

אני והג'יפ בעת הפסקת תה

שיגרת היום בקמפינג באזור הדלתא היא אותה שיגרה הנהוגה בשמורה היבשה. ההתנהלות בשטח היא גם ברכב שטח גבוה שיוכל לעבור בקלות את האזור בו המים הרבים של העונה הגשומה נסוגים והשטח בחלקו הופך להיות ביצות טובעניות וגם באמצעות סירות מקומיות הנהוגות בידי שייטים מקומיים המכונות מקורו makuru העשויות גזע עץ חלול דוגמת הקאנו. המעבר באזור האגמים והביצות מקמפינג אחד לקמפינג אחר נעשה אך ורק באמצעות המקורו. הסירה הצרה והארוכה מאפשרת גם כניסה לערוצים הקטנים והרדודים ביותר.

כך עם הגעתי למחנה האוהלים, עד שהצוות הקים את המאהל המכובד והמפנק באזור המותר לקמפינג, יצאנו לשוטט בשטח בלוויית המדריך המקומי כמובן, עם רכב שטח פתוח וגבוה. הדרך עשירה במראות טבע משכרים, מראות כפי שרק אפריקה יודעת לייצר ולהתהדר ביופיה.

ושוב נסיעה של שעות בשטחי הטבע בחיפוש אחר נמרים, אריות, בבונים, ג'ירפות, ציפורים מכל המינים, נשרים ופילים. ולמרות שזה כל מה שעשיתי בשלושת הימים בשמורת צ'ובה, המופע הזה אף פעם לא נמאס. פתאום המצלמות מקבלות פחות פוקוס, וזה רק אני, החיות והחיים.

עם ערב אנחנו מגיעים למאהל שהוקם עבורנו.
לאחר התארגנות והסברים על התנהלות בשטח שהיא מאוד חשובה כמו, לא להתרחק משטח המחנה, לא ללכת לבד ובוודאי לא לצאת לבד מחוץ לגבולות המחנה גם ביום, במיוחד אחרי רדת החשיכה אסור לנוע לבד גם בתוך המחנה, חייבים לבקש מאחד המארחים שילווה אתכם אל האוהל וממנו. אסור לשכוח חיות גדולות מסתובבות כאן.

ברגע שאתה מניח את התיק, מתיישב על המיטה המכוסה כילה ומסתכל החוצה, אתה מבין שאתה אורח. לא של המארחים המקומיים, אלא של החיות והעצים, האדמה והאוויר. כן, זה נשמע מוגזם, משתפך ודביק, אבל זו המציאות – כשאתה עומד שם מול הטבע החי והנושם וגם נושף בעורפך אתה חוטף סחרור קל, פתאום מגיעה ההבנה שאתה תחת השפעה של משהו גדול. אורח מהעולם החדש שמקבל ביקור חד פעמי במקום בו מתקיים העולם האמיתי.

נגשנו רעבים לאוהל האוכל. בזמן הארוחה שמענו שאגה של אריה קרוב קרוב למאהל שלנו. המדריך סיפר לנו שזהו האריה שראינו קודם לכן שרוע לבטח בשטח ומשמיע את שאגותיו למען כל הנמצא בסביבה יידע שזוהי הטריטוריה שלו. לשאלתנו האם יש סיכוי שהוא יבוא בלילה לשטח המאהל אמר המדריך בתקיפות, "לא! זו לא הטריטוריה שלו", ביני לבין עצמי שאלתי "האם גם האריה יודע שזו לא הטריטוריה שלו". גם את קולות ההיפואים שמענו קרובים אלינו, "הם יוצאים בלילה ללחך את העשב וכל זמן שלא נתקרב לטריטוריה שלהם הם לא יתקפו" הסביר המדריך. לאחר הארוחה הטובה מוקפים ממש בטבע ובקולות של הטבע ישבנו מעט ליד המדורה. היה קריר עד קר, צריך לזכור אנחנו במדבר ובמדבר בלילה הטמפרטורות צונחות. שיחת נימוסין קלה, כוס קפה או תה וכל אחד פונה אל אוהלו, אל מתחת לשמיכות העבות. על אף קולות הטבע הנשמעים בחוץ ישנתי טוב.

למחרת אותה מתכונת של קימה עם שחר, יציאה לשטח בחיפוש אחר בעלי החיים השונים ובעלי הכנף, מחפשים את חמשת הגדולים, רואים משפחת החתולים הגדולים, אריה עם רעמה מפוארת משגיח על הרמון הלביאות שלו ועל צאצאיו הנראים כמו חתולים קטנים וחמודים יותר מאשר אריות או לביאות מלכי החיות. גם את הנמר ראינו, אפילו פעמיים, פעם נח על עץ גבוה כשלידו נח הציד, ולמחרת ראינו נמר אחר מתפנק לו על הקרקע, ממש בקירבת השביל ואפילו לא שם עלינו כשנעצרנו לידו להתפעל ולצלם אותו, הוא נראה שבע ונהנה מצל העץ תחתיו הוא היה שרוע.

יותר מכול התפעלתי מבעלי הכנף השונים והרבים. וגם כאן בדלתא, בשמורת מירומי ראינו המוני פילים.

היום השלישי היה מוקדש למעבר למחנה קמפינג אחר שכאמור נעשה באמצעות המקורו, הסירות המקומיות. נאמר לנו לקחת רק את מה שנחוץ למשך היום, כל שאר הציוד שלנו יועבר על ידי הצוות על גבי המשאית.

כך במשך כל היום השייט תימרן את הקאנו בין שיחים וצמחי קנה הסוף, המחוברים בקורי עכביש גדולים וחזקים, ציפורים התעופפו וזימרו סביבנו.

שייטנו במקורו מוקפים בשיחי הגומא הגבוהים ובשושנות מים, משפחה של היפופוטמים רבצה להם לא רחוק מאיתנו, משתכשכים במים. לא ממש התקרבנו אל ההיפופוטמים כי ידוע שזו חיה טריטוריאלית קשוחה ולמרות שבעל חיים זה הוא אוכל עשב פלישה לטריטוריה היא איום רציני והוא תוקף בעוצמה. בצהריים חנינו באי קטן. בעלייה לאי היה צריך להיזהר מפני התנינים השורצים במים. עופות מים רבים, אנטילופות ופילים ואף טורפים אחרים. שקיעת שמש אפריקאית אדומה ליוותה אותנו בדרכנו החוצה מהנהר למיקום מחנה הקמפינג החדש בשמורת קוואי.

רק לעת ערב הגענו. כשהגענו המאהל כבר היה מוכן לקבל את פנינו. בזמן שאנחנו נהנו וגם קצת פחדנו גם מהשיט וגם מבעלי החיים ובעלי הכנף שסביבנו, הרי אנחנו בשיוטנו הפרענו לשיגרת החיים שלהם, צוות המחנה פירק את המחנה הקודם, העמיס אותו על גבי המשאית ועשה סיבוב ענק עד למקום המחנה הבא והקים את המאהל החדש. רק למחרת בארוחת הבוקר נודע לנו שהיו לנו אורחים ששוטטו במחנה במשך הלילה – צבועים. מפחיד!!!

היום הרביעי שלי בספארי זה דמה בכל ליום השני. השכמה מוקדמת, יציאה לשטח כבר בשש בבוקר, שיטוט בחיפוש בעלי החיים השונים והרבים החיים בדלתא העשירה של האוקאוואנגו. רואים עדר של זברות, ג'ירף זכר בודד פוסע בשלווה ומביט עלינו מלמעלה, כמה מטרים ממנו להקה של הנקבות עליהן הוא משגיח, עדר של גנו, ועוד הרבה סוגים של בעלי כנף שאני לא זוכרת את שמם.
בסביבות השעה עשר חוזרים למחנה, רותחים בחום היבש של המדבר. זה היה באמת יום מאוד חם ויבש - 45 מעלות בצל, לחות השואפת לאפס ואף לא עלה אחד מתנועע, שום דבר לא זז. אני יושבת מחוץ לאוהל (בתוך האוהל העשוי ברזנט לוהט כמו תנור בלפחות 300 מעלות), מתחת לאחד העצים מתפללת ומשוועת לטיפ-טיפה של רוח שתניע את האוויר. אבל זו לא באה. דומני שזו הייתה הפעם היחידה מבין מסעותיי הרבים בה אמרתי לעצמי:"דרורה, מה את עושה כאן, מתייסרת וסובלת מהחום הנוראי?" הפרעה קלה הייתה של ארוחת צהריים קלה, אי אפשר לאכול בחום הרותח הזה. ואז בשעה ארבע אחר הצהריים עולים שוב לג'יפ הפתוח וכשהג'יפ נוסע יש קצת רוח למרות שזו רוח חמה אבל לפחות משהו נע. והמראות של בעלי החיים המשוטטים בנוף הטבעי והפראי משכיחות את ארבע השעות האחרונות שנראו לי כנצח. באחר-צהריים זה ראינו פעם נוספת את הנמר בעל חיים מלא עוצמה ויופי. ובעיקר השילוב בין החול המדברי למים שנמצאים בכל מקום והעצים ירוקי העד, יוצר מחזה בלתי נתפס, כזה שמשאיר אותך באמת בלי מילים.

אפשר לומר שבשבילי זה היה סיום ספארי הקמפינג שלי. למחרת בבוקר הצוות שוב פירק את המחנה, העמיס על המשאית את כל הציוד, והקבוצה האוסטרלית, בלעדיי, המשיכה צפונה לעבר שמורה צ'ובה שאותה כבר ביקרתי. המדריך "העמיס" אותי עם ציודי ברכב שטח ויצאנו בנסיעה ארוכה למדי של מספר שעות לשדה התעופה של מאון. אחרי טיסה של שעה ממאון הגעתי ליוהנסבורג. שם בטיסת-המשך של תשע שעות טיסה ישירה לארץ, ספוגה בחוויה נדירה וייחודית שלא במהרה תישכח. מוקפת במים, בצמחיית מים עבותה, כמעט כל בעלי חיים החיים באפריקה החל מאלפי ציפורים ועד לטורפים הגדולים לרבות אריה ונמר, ומעל לכול הפילים הנעים בחופשיות בשטח.

הייתי בספארי קצת אחר, שונה מטיולי הספארי שהמטייל הישראלי רגיל אליו בטנזניה או בקניה.

טעמתי על קצה המזלג את בוצוואנה, ונראה לי שכל עוד אני יכולה - לא אפסיק לטייל. נראה לי שהטיול הזה היה עוד אחד מהשיגעונות הפרטיים שלי להכיר את השונה.