טיול נהיגה ספורטיבית ל-5 ימים ברומניה, אוקטובר 2019

התלבטתי לא מעט עד שהחלטתי להוציא טיול נהיגה ספורטיבית לרומניה. "רומניה זה לא אירופה" אמרו לי מכל כיוון ולטיול מהסוג שאתה עושה צפויות הפתעות מהסוג הפחות טוב. אבל הנופים של רומניה, בעיקר אלו מהרי הקרפטים הדרום מזרחיים והכבישים המטורפים שסלולים שם, ניצחו את כל חוות הדעת והבטן שלי צעקה לי שזה חייב לקרות. התארגנה לה קבוצה ומהר מאוד מצאנו את עצמנו בשער 33 בנתב"ג, מחכים לטיסה שתוציא אותנו לדרך.

היום הראשון למסע - יום חמישי

לאחר טיסה של כ-3 שעות נחתנו בשדה התעופה של Bucharest ומזג האוויר נראה מצוין. בלי לבזבז זמן יצאנו לכיוון נקודת איסוף הרכבים של Sixt שם חיכו לנו הנסיכות של מרצדס כפי שבועז יעקובי משלמה Sixt הבטיח לי כבר כאן בארץ.
תדריך נהיגה קצר, חלוקת מכשירי קשר וכמה נהלים לנסיעה בשיירה כדי שיהיה לנו קל, בטוח וזורם ואנחנו כבר בנסיעה לכיוון צפון. בקרבת בוקרשט, רומניה נראית מדינה מערבית לכל דבר אבל ככל שמתרחקים ממנה או מערים מרכזיות אחרות, רומניה מתגלה כמדינה ענקית שברובה החיים מתנהלים כמו לפני מאה או מאתיים שנים. לאורך הדרכים מפוזרים במרחקים די גדולים אחד מהאחר, כפרים קטנים וציוריים, סוס ועגלה נראים כמותרות באופן יחסי למקום והכל ירוק ויפה מסביב.

מעט אחרי Sinaia עצרנו בארמון פלש Castelul Peles ששימש למגורי הקיץ של משפחת המלוכה הרומנית ונחשב לאחד הארמונות היפים ביותר ברומניה. בנייתו נמשכה למעלה מ-40 שנה ויש בו 160 חדרים ותחנת כוח מקומית שהודות לה, היה לארמון האירופאי הראשון שחובר לחשמל.

עוד קצת צפונה ואנחנו כבר עמוק בהרי הקרפטים הדרום מזרחיים, לעצירה בעיירה Bran שעל גבול מונטניה וטרנסילבניה, בה נמצאת טירת בראן Castelul Bran שהתפרסמה בעיקר בזכות הרומן הרוזן דרקולה ועדיין מוצגת לתיירים מכל העולם בתור טירת דראקולה. בסופו של דבר, הטירה היתה סגורה למבקרים אבל היא לא היתה הסיבה לכך שהגענו הנה. סמוך לטירה יש עיירה קטנה נוספת, Simon, ומתוכה יוצא כביש קטן שהופך לשביל כבוש ונכנס למעבה היער הסמוך, המטפס לגובה על רכס הרי Bucegi שם התרחשה תאונה אווירית ב-26 ביולי 2010, בה מסוק יסעור של חיל האוויר הישראלי התנגש במהלך טיסת אימון בגובה רב בצלע ההר. בהתרסקות נספה כל צוות המסוק, ארבעה טייסים, שני מכונאים מוטסים ישראלים וקצין משקיף רומני. במקום הוקם אתר הנצחה בלב היער והדרך אליו היא בנסיעה פסטורלית ויפהפיה על השביל, בין צמחייה מגוונת ונחל מתפתל כמה ק"מ לתוך היער.
האנדרטה עצמה פשוטה ובכל זאת בעלת נוכחות מרשימה. כשעומדים מולה ומביטים בה, שינוי הפוקוס בעיניים שלכם, מקרוב לרחוק ותמצאו ממש מאחוריה, באופק הנראה לעין, את הנקודה הספציפית שעל צלע ההר, בה פגע המסוק. על הנקודה עצמה מצויירים בגדול דגל ישראל ודגל רומניה זה לצד זה. הביקור מרגש מאוד ואם תגיעו פעם לאזור, אל תוותרו עליו.

אנחנו מצפינים עוד קצת לכיוון העיירה Brasov בירת המחוז, השוכנת לרגלי ההר טימפה ומוקפת ברכס הקרפטים הדרומיים ומגיעים למלון הבוטיק שלנו ללילה הראשון. התארגנות קצרה ויצאנו לארוחת ערב במסעדה מקומית ולאחריה שינה עמוקה אחרי יום ארוך.

היום השני למסע - יום שישי

לאחר ארוחת הבוקר במלון התיישבנו בלובי ועשינו שיעור קצר בנהיגה ספורטיבית לקראת הדרך שמחכה לנו. עברנו על המסלול עם מפה פתוחה ויצאנו ליום של למעלה מ-300 ק"מ של נהיגה מהמשובחות שאפשר למצוא.
תחילה הכיוון שלנו חזק מערבה לעבר הרי Fagaras וכעבור כ-100 ק"מ פניה חדה שמאלה ודרומה לתוך כביש DN7C המוכר יותר בעולם בשמו Transfagarasan ובתרגום חופשי "חוצה פגרש" על שם רכס ההרים הגבוה ביותר ברומניה אותו הוא חוצה. גם הרכס הגבוה הזה לא עצר את המגלומניה של ניקלואה צ'אוצ'אסקו, שליט רומניה בשנות השבעים של המאה הקודמת, וכאן נבנה במשך כ-5 שנים, כביש בנוף פראי ומרהיב, החוצה את הרכס בגבהים שמעל 2000 מטר וחולף בשיא גובהו ליד האגם הקרחוני Balea. הכביש נמשך לאורך 90 ק"מ, עובר בגשרים ומנהרות ולא משאיר לנהג רגע אחד למנוחה. זהו מעבר ההרים השני בגובהו ברומניה ועד כמה שבמפות הכביש נראה ארוך ומפותל, במציאות הוא מפותל עוד הרבה יותר. כאילו שזה לא מספיק דרמטי, אז ענן אפור וכבד ירד על הדרך והשאיר לנו לעיתים בקושי 100 מטרים של ראות קדימה. תנועת הרכבים היתה דלילה עד אפסית וחווית הנהיגה חזקה מאוד. עצרנו בשיא הגובה ליד האגם, כשהכל קפוא ומושלג סביבנו ונכנסנו למסעדה מקומית לאכול מרק גולש חם ועל כל מקרה, גם מנת קינוח אחת (או שבעים..) של פאפאנש, כי זה פשוט טעים לאללה.

אנחנו ממשיכים בדרך, הכביש קפוא ולוח השעונים מראה שכרגע סביבנו טמפרטורה של מינוס 4 מעלות. מידי פעם אפשר להתקל בעדר ענק של כבשים שחוצה לאיטו את הדרך היפהפיה והאזור ברובו ריק מתושבים. מה שכן אפשר למצוא כאן ובסיכוי די גבוה זה דובים, דב חום שתמיד נראה כמו משהו חמוד שבא לך לחבק ובעצם מדובר בחיית פרא גדולה ועוצמתית. ובכל זאת, הם יושבים להם על הכביש בישיבת דובי, או נשענים על המעקה בצד הדרך וצופים בקופסאות על גלגלים שרצות כאן בכבישים. לא ברור הסיפור הזה. ציפינו שלפחות מישהו ישים פה ושם שלט - דב..! אבל לא. מרגע שראינו את הדב הראשון, כל הפסקה שלנו לא היתה מביישת אף להקת סוריקטות שכן כולנו היינו עסוקים בזריקת מבטים לכל עבר ובקצב גבוה, שמא לא יקפוץ עלינו מבין השיחים איזה דב חמוד ויבקש חיבוק.

עברנו ליד אגם Vidraru ועל הסכר שלו שהוא הגדול ביותר ברומניה. למי שזוכר את הפרק של Top Gear ברומניה, עמוק עמוק כאן למטה היתה הנקודה שאדון קלרקסון בחר עבורם ללינת הלילה.
המשכנו עוד קצת דרומה עד לעיירה Curtea de Arges וממנה התחלנו לטפס לכיוון צפון. הרכסים כאן מדהימים ביופיים, לאן שלא נפנה סלולים כבישים מפותלים העוברים בין כפרים מסורתיים, ערים מימי הביניים וטירות עתיקות. לקראת ערב הגענו אל העיר Sibiu שהיא אחת הערים החשובות במחוז טרנסילבניה וידועה בנקניק המפורסם שמיוצר בה (נקניק סיביו), בפסטיבלי הג'אז הבינלאומיים ומאז 2004 ואילך, מארחת העיר ברציפות את מרוץ הראלי-אנדורו המפרך לאופנועי שטח - ה-RedBull Romaniacs, כשמסלולי כל ארבעת ימי התחרות מתחילים ומסתיימים בשולי העיר.

לאחר התארגנות בקומות הגבוהות של המלון המפנק שלנו יצאנו לסיבוב בעיר העתיקה וגילינו עיר אירופאית לכל דבר ובשיאה. מדרחוב רחב ומצוחצח, מבנים עתיקים השמורים להפליא וגולת הכותרת, ארוחת ערב במסעדת בשר מקומית הקיימת למעלה מ-100 שנה ושוכנת בתוך מבנה עתיק בן 800 שנה. החללים הפנימיים נראים כמו חדרי אבירים וכל היופי הזה משתלב עם מטבח גורמה מצוין. חוויה קולינארית אמיתית.

היום השלישי למסע - יום שבת

אף אחד לא רוצה לעזוב את המלון אבל הכבישים קוראים לנו לצאת לדרך. גם הבוקר אנחנו מתקדמים עוד כמה עשרות ק"מ מערבה, עמוק יותר ברכס הרי הקרפטים שמהווים את החלק המזרחי של מערך הרי מרכז אירופה. הם גובלים בדרום מערב בהרי האלפים ובדרום מזרח בהרי הבלקן ויוצרים קשת באורך של כ- 1500 ק"מ החוצה את אוסטריה, צ'כיה, סלובקיה, פולין, הונגריה, אוקראינה ורומניה. הדרך מרהיבה ועוברת תכופות בין כבישים מהירים לכפרים נידחים, לצידי הכבישים אינספור בתים חד קומתיים ואין אחד שדומה לשכנו, לא בצורה ולא בצבע.

אנחנו לא סתם מתקדמים מערבה אלא עוברים אל הרכס הבא כדי להגיע ל- DN67C שזה הכביש המטורף השני שיש ברומניה המוכר יותר בשם Transalpina. הטראנס-אלפינה הוא שמה של דרך החוצה את הרי הקרפטים בכיוון צפון-דרום. מדובר בדרך עתיקה שנפרצה עוד בימי הרומאים. היא נסללה בימי המלך קארול השני (תחילת המאה ה-20) ושופצה ע"י הגרמנים בזמן מלחה"ע ה-2. בזמן שלטונו של צ'אוצ'סקו נפרצה כאמור, דרך מקבילה החוצה את הרי הפאגארש, הטרנס-פאגארשן, והשמועות טוענות כי השליט המגלומן סלל אותה כדי להתחרות עם הטרנסאלפינה (ולנצח...) על תואר הדרך היפה והמרשימה ביותר ברומניה. אורכו של הכביש קרוב ל-150 ק"מ. הוא מטפס אל הנקודה הגבוהה ביותר בה סלול כביש ברומניה וברכס הקרפטים בכלל, מעבר אורדל, בגובה 2145 מ'. הוא סלול למופת ונראה חדש וטוב ומאפשר לנהגים מכל העולם להינות ממנו כמו שצריך. אנחנו התחלנו לנסוע בטרנס-אלפינה במזג אוויר מצוין ושמשי וככל שהתקדמנו טיפסנו עוד בגובה, נסענו בתוך העננים ולאחר התקדמות נוספת, נסענו מעל העננים. לא תמונות ולא אלפי מילים יצליחו לתאר את החוויה המוטורית הזו. בשביל להבין תצטרכו להגיע לשם.

הטרנס-אלפינה כל כך מוצלח וארוך שאין לך שום חשק לרדת ממנו, מה שהביא אותנו לעשות חלק ממנו בהלוך חזור. בפי המקומיים הכביש הזה נקרא הדרך לשמיים וזה פשוט מדוייק, מנקודה מסויימת באזור של Ranca ולאורך ק"מ רבים, הכביש מטפס לגובה ואנחנו טסים עליו ומעל העננים שכבר נמצאים 100-200 מטרים תחתינו ומסתירים את כל הנוף למטה, טיסה לכל דבר כשמעלינו שמיים כחולים ושמש ענקית. משם המשכנו בדרך נוספת, מטורפת מוטרפת ומטריפה לא פחות, עמוסה באגמים ונופים מהמרהיבים ביותר שיש ובסופה, הגענו למלון הבוטיק עמוס יצירות האומנות שלנו ללילה הקרוב.

היום הרביעי למסע - יום ראשון

יצאנו מוקדם בבוקר כדי שנוכל לנצל את היום כולו ובמקום לנסוע ישירות לבוקרשט, מרחק של כ-200 ק"מ ונסיעה של למעלה משעתיים, הארכנו את הדרך וטיפסנו שוב קצת צפונה אל ההרים, כדי להינות מעוד כמה כבישים טובים ונופים יפים לצידם.
בשעות הצהריים המאוחרים נפרדנו מהרכבים והמשכנו למלון 5 כוכבים הטוב ביותר בבוקרשט. למרות התכנונים לסיבוב דוואין בעיר, התכנסנו באחד החדרים ופירקנו את כל האלכוהול שהמדריך הנודניק שלנו לא הסכים שנשתה עד עכשיו. מהקומה ה-16 של המלון הנוף של העיר בזמן שקיעה לא פחות ממקסים, האלכוהול מוסיף את הגוונים שלו ואנחנו מחליטים להתארגן ולצאת לארוחת ערב במסעדה מקומית מומלצת, הפעם בהליכה. המסעדה אכן מגניבה ומיוחדת, מנות רומניות מסורתיות עשויות מצוין ובין השולחנות מסתובבת לה שלישיית זמרים, כל אחד עם כלי נגינה אחר והם מאוד אוהבים לשיר. בהתחלה זה היה מגניב ושמח ואחר כך התפתח למו"מ לגבי איזה סכום הם מבקשים כדי לעבור למסעדה הבאה.. הם לא עברו ואנחנו הזמנו סיבוב נוסף של אלכוהול. כשהגענו למלון עשינו עוד כמה סיבובים ובסוף התפזרנו לחדרים בידיעה שמחר יקיצה טבעית.

היום החמישי למסע - יום שני

​​​​​​​יקיצה טבעית זה קצת מוגזם אבל התעוררנו מאוחר יחסית ושוב נפגשנו לארוחת בוקר מהטובות שפגשנו. היום יש לנו יום חופשי להסתובבויות בעיר, סיור מודרך בעיר למי שמעוניין, קניות או סתם מעבר בין ישיבה בבית קפה אחד לאחר. המדרחוב העתיק של העיר יפה מאוד, עמוס בחנויות בוטיק, בתי קפה ומסעדות ולקראת הצהריים שלחתי לקבוצה המפוזרת בעיר מיקום ותוך כחצי שעה כולם הצטרפו אליי לבר אירי מדליק להפסקת אלכוהול של צהריים. ההפסקה התארכה מאוד כך שמהבר המשכנו למסעדה שלנו לארוחת הערב שרק עליה אפשר לכתוב כתבה שלמה אבל אני אנסה לקצר. מדובר במסעדת Caru Cu Bere שפעילה משנת 1879 והיא שם דבר לא רק בבוקרשט או ברומניה אלא באירופה כולה. המסעדה ענקית ומעוצבת באופן כזה שאתה מוצא את עצמך מעביר כמה דקות, בשקט עם עצמך ופשוט מסתכל מסביב, המון פרטים קטנים ומלצרים ומלצריות לבושים בהתאם לאווירה כולה. למרות שהשעה 17:00 כמעט ואין כיסא פנוי אחד. התפריט עצמו שמתמחה במנות בשר מופלאות, מספר לסועדים, שאין להם מספיק בלוטות טעם בפה כדי להבחין במגוון הטעמים שהמטבח יודע להוציא ושלא משנה מה הם יזמינו, מדובר במנות דגל מצויינות, שרצות מהמטבח החוצה כבר למעלה ממאה שנים אז פשוט להזמין משהו והם מבטיחים שיהיה בסדר. אז אנחנו הזמנו במשותף לשולחן את כל מנות הדגל והם מצידם קיימו את ההבטחה שלהם שהכל טעים, מאוד טעים.

​​​​​​​בסופו של דבר נאלצנו לקום. אספנו את המזוודות מהמלון ומשם ישירות לשדה התעופה ולטיסת הלילה שלנו חזרה לארץ.

חברים, אין כמו לסיים טיול מוצלח עם חבורה כייפית ואיכותית של אנשים, זה קרה לי שוב, בזכותכם, ואני מודה לכל אחת ואחד מכם ושוב לכולם ביחד.

קובי.

לפרטי המסע הבא שיתקיים ב-30/4/20 עד 4/5/20 - הקליקו כאן