מסע סוף חורף אל לאדאק, אל זאנסקאר ואל קאשמיר

בכל פעם שביקרתי בעמק זאנסקאר ופגשתי פנים אל פנים את הרכס המרשים של ההרים המקיפים את העמק, רציתי לראותו מכוסה שלג וקרח. בחורף אין כל אפשרות להגיע לזאנסקאר הנצורה בשכבות של שלג וקרח הנערם ומכסה את כל העמק. גם מסע חורף רגלי לזאנסקאר בלתי אפשרי עבורי, כי משמעות הדבר היא הליכה מרובה וקשה ברגל על גבי הקרח המכסה את נהר הזאנסקאר. בכל פעם הקדמתי את הגעתי ללאדאק כדי שאשיג כמה הצצות אל ההרים המכוסים בשכבה עבה של שלג וקרח.

השנה זה הצליח לי, ובענק! הגעתי ללאדאק ממש בתחילת מאי 2019, עם סיומו של חורף ארוך וקשה ושבועיים בלבד לאחר פתיחת הדרך מ-לֵה לפאדום. ואולם דבר לא הכין אותי למראה הנוף הלבן של עמק זאנסקאר, שנפרש לנגד עיני כמפה לבנה, צחה וטהורה הנפרשת על שולחן ערב שבת. מדרונות ההרים כאילו נשפכו הישר מבין העננים. מדי פעם חתך העמק את חומת ההרים הלבנים, ולשון קרח לבנה וארוכה נשלחה לתחתית ההר, זוהרת באור מוזר, כמו להזכיר מי באמת שולט במקום.

נראה שאני מקדימה את המאוחר ומן הראוי שאתחיל מההתחלה.

ברשותכם, אדלג על היום הראשון אותו העברתי בדלהי, כי הקונקשיין שלי אילץ אותי להישאר. יום בדלהי לכשעצמו היה מעניין למדי, אבל הוא לא קשור למסע סוף החורף שלי.

קדימה אל לֵה!

לאחר יום בדלהי, השכם בבוקר עליתי למטוס של אייר אינדיה. מרחק טיסה של שעה ו-40 דקות. מבעד לחלון, מעל העננים ניבטים אליי פסגותיה הלבנות וגם עמקיה של ההימלאיה ההודית. נופי ההימלאיה ההודית הנראים במהלך הטיסה אל לֵה נותנים טעימה ראשונה לקראת המנה העיקרית, והפעם הפסגות מכוסות כמעט לגמרי בשלג ובעיקר בקרח. זאת בשונה מהפעמים הקודמות בהן השלג עדיין בצבץ בחלק מהפסגות אבל בעיקר בעמקים, ובמקומות אחרים כבר שלט הצבע החום המעיד על הימים שאחרי ההפשרה.

פסגות רכס ההימלאיה מבעד חלון המטוס

אנחנו נוחתים ב-לֵה, בירת ההימלאיה ההודית שגובהה 3,500 מטר, והאוויר היה קרררר עד לשד העצמות, מעלה אחת מעל לאפס.
נוסעים ישר למלון Munshi Continental, המלון המוכר והחביב מהשנה שעברה. זה כמעט כמו לחזור הביתה, או לחזור אל דברים מוכרים ונעימים. הייתי האורחת היחידה במלון, נראה שרק משוגעים לדבר מגיעים אל לֵה בתחילת מאי כשהטמפרטורה היא מעלה אחת מעל לאפס! טאשי עדיין לא נראה בשטח, הוא תקוע בזאנסקאר בגלל מפולת שלגים שחוסמת את הדרך בין פאדום לקארגיל ואולי יגיע רק אחר הצהריים, במידה ויהיה לו מקום במסוק שעכשיו משמש כהקשר התחבורתי היחיד בין לֵה לפאדום.

במהלך היום עלתה הטמפרטורה לחמש מעלות מעל האפס, ובגינת המלון היה ממש נעים לשבת, בייחוד כשהשמש הציצה מדי פעם מבין העננים. לפנות ערב חזרה הטמפרטורה לצנוח למינוס מעלה אחת והמשיכה לרדת בשעות הלילה. לא חששתי, למרות שאני בדרך כלל רועדת מקור בארץ כשהטמפרטורה יורדת לשבע מעלות מעל האפס ועל אף שקור זה היה ממש לא צפוי ולמרות שידעתי שאין חימום בחדרי המלון, ידעתי שאני ערוכה בהתאם עם לבוש תרמי תחתון מתאים וביגוד עליון: כובע ודובון מעולים, שלא אכזבו אותי בטיול לאנאפורנה שבנפאל. לא חשבתי שהקור יהיה פקטור משמעותי (כמה טעיתי!!!).

בשעות אחר הצהריים המאוחרות טאשי הגיע עם המסוק, שכן הדרך מזאנסקאר עדיין חסומה.

למחרת בבוקר, כחלק מההסתגלות לגובה, בסביבות השעה עשר בבוקר, כשהאוויר קצת התחמם, נסענו למבצר הלבן (או מבצר הניצחון) ולמקדש שלידו (Namgyal Tsemo) הנמצאים בגבעה המשקיפה על לֵה שגובהה 400 מטר מעל לֵה, כלומר עלינו לגובה של 3,900 מטרים מעל פני הים. זו נקודת תצפית פנורמית נהדרת המשקיפה ב-360 מעלות על לֵה העיר וסביבותיה. המראה מנקודת תצפית זו פשוט מדהים. וואו! עד היום לא ראיתי כל כך הרבה שלג וקרח מקיפים את לֵה הבירה. עטיפת הלובן הראשונה כבר הפשירה ב-לֵה עצמה ובגבעות הסמוכות, אבל המראה הלבן מסביב היה עוצר נשימה.

לֵה על כף ידי

ושוב אל קרדונגלה (KardongLa)

למחרת, כחלק מההסתגלות לגובה ולפי בקשתי המפורשת, נסענו לקרדונגלה, זוכרים? המעבר המוטורי הנחשב לגבוה ביותר בעולם: 5.6 ק"מ או 5,602 מטר בדיוק מעל פני הים. הדרך צרה ומושלגת וגם בתקופת החורף שכמעט ואינה בשימוש, הצבא דואג לפנות את השלג הכבד הנערם על הדרך, מכיוון שזו הדרך היחידה המובילה אל עמק נוברה (Nubra) הנמצא על גבול פקיסטן, שהרי המתיחות הגבוהה בין הודו לבין פקיסטן עדיין לא הסתיימה.

בדרך ל-קרדונגלה

אחרי נסיעה של כשעתיים או יותר, הגענו למעבר ההרים המוטורי הנחשב לגבוה בעולם. הנוף מסביב מדהים. לא רק פנורמה של פסגות מושלגות ושל עמקים לבנים ב-360 מעלות, אלא המעבר עצמו, כלומר הדרך, הייתה מכוסה בחלקה בשלג בשלבים שונים של הפשרה ובקרח. ההפשרה הפכה את השלג שעל הדרך הצרה והבלתי סלולה לעיסה חלקה דמוית מחית תפוחי אדמה, והיה צורך ללכת בזהירות רבה כדי לא להחליק. למרבה המזל, היה טאשי לידי כל הזמן, כך שהיה לי במי להיאחז כדי לא להחליק על עיסה זו.

כיסוי של לובן עוטה את קרדונגלה

הגומפה וגם הסטופה שבראש קרדונגלה נעלמו לגמרי תחת מעטה הקרח שכיסה אותם. הדבר היחיד שהיה חשוף היה מעבר צר, שנחצב בקרח על פני המדרגות המובילות לגומפה שהיו מכוסות שלג וחלקות. ההליכה לגומפה הייתה מסוכנת וכל מי שניסה לעלות לגומפה, והיו רבים כאלה שניסו – חלקם מאמינים שכל מה שרצו הוא להביא מנחה או לשאת תפילה ואחרים – פשוט כי זה היה מפתה לא לעשות זאת, החליק, התרומם, עלה עוד מדרגה והחליק וחוזר חלילה. מחזה משעשע למדי.

כל המבנים במקום, לרבות מגורי החיילים, היו מכוסים בקרח ובשלג המפשיר בדרגות שונות של הפשרה. זה היה מחזה נהדר לראות את המים מטפטפים וקופאים בדרך כמו צורות של נטיפים במערות הנטיפים.

הגומפה בקרדו נגלה

ומה עם הקור? ובכן היה קר עד קררררר מאוד, אבל מי מרגיש את הקור כשהטבע מסביבך כובש אותך? אני מעבירה את מבטי לעבר פסגות ההרים ואל המדרונות העמוסים בשלג, אני מביטה בפליאה אל הצוקים התלולים מסביבי המכוסים בלבן, ושואפת לקרבי את היופי של מפלי הינומת הכלה שזרימתם הואצה על ידי השלג הנמס. אני נפעמת ומתרגשת כמו ילדה קטנה שרואה לראשונה כל כך הרבה שלג וקרח שמעולם לא ראיתי, לא יודעת מה לצלם קודם. הכול כל כך חדש, כל כך נהדר וכל כך נפלא!

הוקסמתי מעוצמת הטבע המקיפה אותי, וסונוורתי מהמרבד הלבן הנראה כמו אבקת טלק שנפלה על האדמה. אף לא סיפור ששמעתי או סרט שראיתי לא יכלו להכין אותי לקראת המפגש עם הלבן הזה. אני לא חושבת שיש אדם עלי אדמות שיכול היה להישאר אדיש למראות קסומים כאלה.

בגובה של 5,602 מטר האוויר אמנם דליל אך נקי לגמרי ומרענן. הנוף הפנורמי היפיפה מפצה בקלות על אי-הנוחות של הקור העז ששרר. אם כי זו פעם ראשונה, ואני מקווה שגם האחרונה, שהרגשתי את כובדו של האוויר הדליל. הרגשתי שקשה לי להרים את המצלמה, שהיד כאילו נושאת משא כבד ולא קילו וחצי של מצלמה. הרגשתי שיותר פעמים אני נעצרת כדי לקחת אוויר מלוא ריאותיי. ובכל זאת השתהיתי עוד כמה רגעים לפני שנכנסתי לרכב כדי לספוג את הנוף המרהיב של פסגות קרדונגלה.

בצער אני נפרדת ממראות אדירים אלה, אבל צריך לחזור אל לֵה ולפנינו כשעתיים נסיעה. אני מתנחמת בעובדה ששרשרת ההרים המתנשאים לנגד עיניי, רכס אחר רכס, עוטים אדרת לבנה, ימשיכו ללוות אותי כל הדרך עד לֵה וגם ב-לֵה עצמה.

הדרך לקארגיל (Kargil)

למחרת אנו מתחילים את "סיבוב השלג והקרח". המקום הראשון אליו פנינו מועדות הוא זאנסקאר, דרך קארגיל כמובן. הרי אין דרך אחרת. יצאנו בסביבות תשע בבוקר, לפני כן פשוט קר מדי לצאת לנסיעה וגם לא מיהרנו כל כך. הנסיעה לקארגיל אורכת בערך שש שעות נטו, כלומר אם לא יהיו הפתעות של חסימת כבישים בדרך בגלל פגעי החורף הקשה שעבר על לאדאק. זו אמורה להיות נסיעה על מי מנוחות על כביש אספלט חדש יחסית, אבל כאן הגיעה הפתעה גדולה.

נסעתי כבר מספר פעמים בדרך זו, לֵה-קארגיל, על נופיה המדבריים הנהדרים והבראשיתיים שבחלקה הראשון שזורה בנהרות שוצפים ובחלקה השני של הנסיעה כבר ניכרים סימניה הירוקים וריבוי המסגדים של אזור קארגיל. ואולם, להפתעתי הרבה אני נוסעת באותה דרך בה נסעתי כבר מספר פעמים, אבל לא באותו נוף. הנוף, שעדיין היה לבוש בבגדי החורף המושלג והקפוא, השתנה לחלוטין והדרך כאילו הייתה שונה לגמרי מזו שהכרתי. ממש כפי שאמר הפילוסוף היווני הרקליטוס לפני אלפי שנים: "אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים", כי הנהר אינו אותו נהר בכניסתך הנוספת – הכול משתנה.

הפעם אני מביטה בתדהמה בנוף הלבן, בהרים הענקיים מכוסי שלג וקרח ותוהה: "האמנם כבר הייתי כאן?". זהו אותו נוף אבל כל כך שונה ובעיקר כל כך יפה. אי אפשר לתאר במלים את ההבדל הכל כך משמעותי בין המדבר הצחיח לבין המדבר העוטה לבן. הצורות השונות של הסלעים מקבלות צורות אחרות, כאילו מקבלות חיים, השקעים נעלמו תחת מעטה הקרח שנערם במהלך החורף והכל הופך למעין שמיכה רכה ומפתה.

בדרך עצרנו בנקודת תצפית מדהימה ייחודית ומיוחדת - נקודת המפגש בין שני נהרות הענק של הודו: נהר האינדוס ונהר הזאנסקאר. ההבדל בנופים כאן בולט באופן מיוחד. המורדות וכמה מפסגות ההרים הנישאים מגדות הנהרות כבר נקיים משלג ומקרח ומציגים את הנוף הצחיח והצבעוני הבלתי שכיח של המדבר הלאדאקי, אבל הגוונים קצת יותר מעודנים ורכים. אולי בגלל האוויר הצלול והנקי כל כך ואולי בגלל שצבע המים – גם של האינדוס וגם של הזאנסקאר – שונה ועכשיו הוא כחול-טורקיז (בשנים קודמות הזאנסקאר תמיד היה ירקרק-חום והאינדוס בצבע חום בוצי).

מפגש הנהרות האינדוס והזאנסקאר

מסתבר שהצבעים נקבעים בהתאם לזמני ההפשרה. כיוון שהפשרת השלגים והקרח רק החלה, המים עדיין זכים ונקיים וכחולים כחולים כצבע השמיים (ביום מעונן הם יהיו אפורים), לדברי טאשי הם גם ממש טובים לשתייה. כמובן לא כדאי לתייר המערבי להתפתות ולשתות ישירות מהנהר. לאט לאט עם התגברות הפשרת השלגים ועם זרימת המים במדרונות ההרים לעבר הנהרות, מתגבר הסחף של חול, סלעים ואבנים, וכך הופך צבע המים לבוצי. בני אדם, גם המקומיים, כבר לא שותים ישירות מהנהר, אם כי משתמשים במי הנהר להשקיית חלקות החקלאות, לכביסה, לרחיצת כלים ולשימושים שונים אחרים. גם בעלי החיים שותים ממים אלה.

בשעות אחר הצהריים, קצת אחרי חמש, הגענו לקארגיל, עיר מוסלמית קטנה שאין מה לעשות בה ומשמשת בעיקר תחנת לילה לנוסעים מ-לֵה לסרינאגאר וחזרה או מ-לֵה לפאדום וחזרה. הגענו למלון המוכר והחביב D'zojila שמצוי בפרברי העיר, כקילומטר מהמרכז על כביש ראשי וסואן, בו כבר הייתי לפחות עשר פעמים, כל פעם רק ללינת לילה. המנהל מבטיח, כרגיל, שעם החשכה יחזור השקט, וזה בערך קורה. סגל המלון מאוד אדיב והאוכל כאן פשוט וטעים. אני מקבלת את החדר בו הייתי בשנה שעברה, מכיוון שבתקופה בה מספר התיירים הוא כל כך מועט אין בעיה לקבל מה שרוצים.

היתרון הגדול של מלון זה הוא שתמיד יש מים חמים ובשפע, ולאחר יומיים ב-לֵה הכמעט קפואה ממש חיכיתי לקארגיל החמה יותר בשל גובהה הנמוך יותר ובעיקר למקלחת החמה.

זאנסקאר האחרת – בדרך לראנגדום

למחרת, ארוחת בוקר ב-05:30 בבוקר כי אנחנו צריכים לצאת בערך בשעה 06:00, אם רוצים להגיע לפאדום טרם חשיכה. לפנינו נסיעה של לפחות 12 שעות והרבה יכול לקרות בתקופה זו של השנה. רק לפני שלושה ימים נתקע טאשי בפאדום בגלל מפולת שלגים שחסמה את הדרך.

ההרגשה והתדהמה כאילו מעולם לא ראיתי את הנוף המדברי הזה הן ממש כמו בנסיעה לקארגיל. כמה מוזר לנסוע בדרך שכביכול מוכרת וידועה אבל נראית ממש חדשה, אבל את סימני הדרך המובהקים בדרך אני מזהה מיד. מרחוק אני רואה את הגשר הירוק מעל נהר הזאנסקאר, ומיד מזהה שהוא הגשר המוליך לקרחון נון-קון (Nun-Kun). בשנה שעברה טאשי ואני כינינו אותו: "הקרחון המכוער", מכיוון שהיה חום יותר מאשר לבן, ואילו השנה, לא להאמין, שתי פסגותיו הגבוהות עמוסות בצורות יפייפיות של לבן צחור. קרחון נון-קון, שהוא הגבול הבלתי רשמי בין אזור קארגיל לזאנסקאר, הוא בעצם שתי פסגות של קרחון: האחת נון והאחרת קון, שתיהן עוברות שבעה ק"מ ונחשבות לאחת הפסגות הגבוהות ביותר בזאנסקאר.

בתחילה הדרך הצרה, כרגיל, שבקושי מאפשרת מעבר של רכב אחד, מתפתלת בפיתולים חדים ומסוכנים. הדרך יחסית יבשה, ופה ושם שלוליות מעידות על ההפשרה, אבל באופן כללי הדרך חלקה ומכוסה כמעט כולה בחול קשה יחסית. אני חושבת:"הפעם הדרך חלקה ונוחה יותר מאשר בשנה שעברה בה נסענו על האבנים שנחשפו לאחר זרימת המים הסוחפת של הפשרת השלגים". ואז אני נזכרת שאנחנו רק בתחילת ההפשרה והאבנים פשוט עדיין לא נחשפו. מהר מאוד הגענו לנסיעה על בוץ חלקלק שכבר נחשף או על עיסה דמוית מחית תפוחי-אדמה כתוצאה מהפשרת השלג. גלגלי הרכב יצרו חריצים עמוקים בבוץ וגם בעיסת השלג.

אני מביטה בהשתאות ובתמיהה בפסגות ההרים ועל מדרונותיו: עוצמה טהורה של יופי וכוח. השלג מכסה כליל את הנוף ההררי המרהיב הזה. היופי השלו של הפסגות והמדרונות מכוסי השלג תחת שמיים כחולים בהירים היה פשוט עוצר נשימה.

הנסיעה הופכת קשה יותר ויותר. פתיחת הדרך משמעותה שטרקטורים פשוט ניסרו את הקרח שכיסה את הדרך וכך יצרו מרווח סביר למעבר של רכב, וזו בעצם הדרך שנפתחה. הדרך כל כך צרה והטיה קטנטנה של ההגה ובום טראח, אנחנו נתקעים בקיר קרח. במקומות אחרים בדרך, כשמצד אחד ההר ומצדו האחר תהום עמוקה, אנחנו, לא עלינו, בתחתית התהום. האם זו בדיוק הדרך שהייתה כאן בקיץ שעבר? סביר להניח שפחות או יותר עברה באותו מקום כאן הדרך בשנה שעברה.

אופס, נתקענו בקיר קרח

מפה לשם יש שלטי דרך המזהירים על פנייה חדה או סיבובים מפותלים ומסוכנים, וכל השלטים נוצצים ונראים כאילו יצאו עכשיו מהמפעל. השלטים מהקיץ שעבר נקברו עמוק תחת מעטה השלגים והקרח, וכעת כשנפתחה הדרך מחדש יש צורך לשים מחדש את שלטי האזהרה.

כיוון שההפשרה כבר החלה הצטברו על הדרך שלוליות ענק שחלקן היו בורות מים רדודים. הדרך הפכה בוצית וחלקה וגלגלי הרכב חרצו חריצים עמוקים בבוץ ובשלג הנמס. משני צדי הדרך קירות קרח קפואים, לפעמים בגובה פי שניים מגובה הרכב ולעתים בגובה הרכב וגם קצת יותר נמוכים. בהרבה מקומות בינות הקרח מצויים סדקים המעידים על כך שבכל רגע יכולה מפולת שלג ליפול על הרכב. הרי יום לפני שהגעתי לדלהי, רק לפני פחות משבוע מפולת שלגים כזו חסמה את הדרך וכתוצאה מכך היה טאשי תקוע בזאנסקאר ולא יכול היה לבוא לקבל את פניי.

בין ראנגדום לפאדום

בעודי משתאה ומוקסמת מהנוף המושלג מפסגות ההרים והמדרונות הקפואים, הגענו לראנגדום- עיירה קטנה באמצע שום מקום בין קארגיל לפאדום. ושוב אותו מחזה, אני מביטה סביבי ולא מזהה את המקום שכבר הייתי בו מספר פעמים ואפילו ישנתי במחנה האוהלים שבעיירה זו שלוש או ארבע פעמים.

ההרים שברקע מכוסים לבן לחלוטין, ומדי פעם פסים דקים כמו חוטי משי בצבע חום שזורים בלבן הלבן הזה, כמו ציור מים, כאילו שמישהו לקח מכחול ומשך פסים חומים על השלג הלבן. המקום המכוסה שלג וההרים העוטים לבן נראים כל כך שונים מהמראה שאני זוכרת.

כבר צהרי היום ואנחנו עוצרים למנוחה קלה, למתיחת אברים, לשירותים ולארוחה קלה בבית הקפה היחיד הפתוח בתקופה זו. אני מעדיפה לאכול את הלאנץ'(lunch) שהכין לי בחמש בבוקר אחד מאנשי צוות המלון בקארגיל: טוסט עם אומלט (חביתה). למעט מספר אנשים בבית הקפה אותם אפשר לספור על יד אחת, לא נראית במקום אף לא נפש חיה. עכשיו בתחילת מאי כשהכל קפוא כאן והטמפרטורה שואפת לאפס, המקום נראה כמו עיירת רפאים.

יש קסם מוזר בלהיות במקום כל כך נידח שכזה. מצד אחד, נוף שלא מהעולם הזה, עוצמה טהורה של יופיו של השלג הקפוא המכסה כליל את כל המרחב ויופיו של שקט מחריש אוזניים. אפילו ציפור אחת לא מעופפת ולא מצייצת. ומנגד, הניתוק והבדידות האלה קצת מפחידים.

ואז אנחנו מבחינים ממול בקרחון כחול-אפור ובעיקר לבן-לבן – קרחון דאראנג-דרונג (Darang Drung) המדהים. יש מעט מאוד קרחונים בעולם שניתן להגיע אליהם ברכב, וקרחון דאראנג-דרונג הוא אחד מהם. הקרחון המשתרע על פני 22 ק"מ ונמצא ממש אחרי שחוצים את מעבר ההרים פנסי לה (PenziLa), לעבר עמק זאנסקאר. זהו הקרחון הגדול ביותר של לאדאק הנגיש לתיירים ועבור כל חובבי ההרפתקאות. קרחון זה פשוט מדהים ואפשר להגיע כמעט עד פסגתו בטראק מאומץ של שלושה ימים מפאדום.

עמק זאנסקאר עוטה לבן

בדרך כלל אפשר לבקר בקרחון דראנג-דרונג רק בחודשים בין יוני לספטמבר. בשאר ימות השנה הדרכים המובילות לקרחון – ומעבר ההרים ז'וג'ילה (SoziLa) ופנסי לה, סגורות בשל השלג הכבד. אך השנה רציתי לחוות על בשרי איך זה להיות כאן בתנאים הקיצוניים של החורף. אז אמנם עכשיו כבר חודש מאי ומזג האוויר היה אמור להיות אביבי, אבל השנה זכיתי לחורף כבד בשלגים וכתוצאה מכך נראה חודש מאי כמי שמנסה להדוף את החורף הקר, אך לא בהצלחה גדולה.

בכל מקום אחר בעולם היה הופך מקום זה לאתר עליית תיירים לרגל, כי יש ועוד איך סיבה לבוא לכאן כדי לראות את המחזה, אבל כאן זה סוף העולם. זהו אחד האתרים בהם ניתן לחוש את מלוא עוצמת הבריאה, מנקודת התצפית המרהיבה של קרחון דראנג-דרונג. כיפת הקרחון מתנשאת לגובה של כ-6,600 מטר מעל פני הים וניבטת אל הנופים הזקורים של רכסי הארץ. מכאן ניתן לדמיין את תנועת הקרחונים האדירה, שהתרחשה במקום כאשר מסה קריטית של קרח ניתקה ממקומה והחלה עושה דרכה במורד הרכס, חורצת ומפלסת עמק צר ועמוק, נמסה עם המפגש שלה באדמה.

כאן לפני מיליוני שנים רעדו אמות הספים כשמתחת לארץ נעו פלטות טקטוניות, התנגשו זו בזו והרימו מעלה את רכסי הגרניט המרשימים. מעל פני הארץ ניתקו קרחוני ענק וחרצו בה נתיבים ועמקים שופעי מים. העמק הנשקף מקרחון דארנג-דרונג הוא מדבר לבן-לבן, רק שני פסים חוצים אותו: חום – הדרך שנפתחה רק לפני כשלושה שבועות, וכחול-כחול – הנהר המתפתל בין שכבות השלג.

קרחון דראנג-דרונג

המשכנו בנסיעה בדרך שכולה מהמורות וחתחתים בין שני קירות קרח קפואים, שניצבו משני צדי הדרך. ערמות שלג מכסות את העמק ואת ההרים, הצוקים הגבוהים כאילו חבשו מצנפות לבנות. מבין קרעים בעננים פורצות קרני השמש הגורמות לשלג ולקרח לנצנץ ולסנוור בעיקר על פני שני האגמים הקפואים. נראה שכאן הטבע שולט – לפחות כל עוד טרם פגעה בו ללא תקנה ההשפעה ההרסנית של ההתחממות הגלובלית.

שאפתי לקרבי את התערובת המשכרת של שלג נמס, קרח קפוא וצלילי מים זורמים כתוצאה מההפשרה ונוף פנורמי מושלג בצורות שונות. זהו הנוף עוצר הנשימה של הרי זאנסקאר המרהיבים מכוסי השלג. היופי השלו של הפסגות והמדרונות מכוסי השלג תחת שמיים כחולים בהירים. נוף בעל יופי נדיר המתברך באוויר צלול ושקוף ואור מיוחד המתקבל בזכות האוויר נטול הזיהום. לא ידעתי על כך לפני מסעי זה שהמראה יהיה מדהים כל כך. מראה עמק זאנסקאר הלבן והקפוא פשוט עוצר נשימה. עם זאת, הרוח הנושבת כאן קרה וחודרת את כל שכבות הבגדים בהם אני מכוסה.

התחלנו בירידה מתצפית קרחון דארנג-דרונג באותה דרך חתחתים כשההרים מתנשאים לנגד עיניי ועוטים אדרת לבנה, רכס אחר רכס הרכב יורד לעבר העמק, וההרים מתנשאים משני צדדיו בהדר מלכותי והם כה קרובים עד כי שהמשפט האלמותי "הושט היד וגע בם" הופך משורה בשיר של רחל למציאות מוחשית.

חלפנו על פני העמק הלבן וכאילו לפתע הדרך משתנה והופכת לקשוחה ולנוקשה יותר. הנסיעה הופכת ל"נסיעת עיסוי", כלומר על אבנים, דרך שלא מיועדת לרכי בטן וגב. העמק הלבן מתחלף בעמק שבו האדמה כמעט הפשירה מעליה את הקרח והשלג שכיסה אותה ונותרה בצבעי חום-אפרפר. עדיין נותרו על הקרקע כתמים לבנים של קרחונים בגדלים שונים שעדיין לא הפשירו, "שלוקים" או "שלוגיות" (על משקל שלוליות) כך מכנים אותם. מאוד קר כאן. בלילה צונחת הטמפרטורה אל מתחת לאפס ולא כל יום זורחת השמש.

כאן מתגלים הכפרים הקטנים המפוזרים ברחבי עמק זאנסקאר. כפר יכול להכיל לפעמים שלושה-ארבעה בתים ולעתים כפר קצת גדול יותר עד עשרה בתים. כאן אפשר לראות כיצד למרות שהאדמה שלעתים עדיין קפואה, הכפריים עודרים בכוח באתים, במקושים ובשוורים הרתומים למחרשה והמובלים בידי שני אנשים: האחד מאחורי המחרשה והשני אוחז את שני השוורים, מכינים את האדמה לזריעה. לאורך כל הדרך עד פאדום ראיתי רק טרקטור אחד או שניים. האוכלוסייה המאוד מיוחדת המתגוררת במקומות נידחים אלה מאוד דלה וענייה.

פאדום

בדרך ראיתי שהפעם אני פוגשת פאדום אחרת, לאחר החורף הקשה, עירומה, חשופה, חומה וקודרת. כבר במהלך הדרך ראיתי את השינוי המדהים, שסימניו ניכרו לאורך העמק שכבר הפשיר מהקרח ומהשלג. "שלוקים" או "שלוגיות" (איך שמכנים אותם) בגדלים שונים מפוזרים על פני האדמה ובחלקות החקלאיות, הטמפרטורה עדיין שואפת לאפס ובלילה צונחת מתחת לאפס. הנוף צבוע בצבעי אבק ובחום מאפיר. גושי סלע גדולים, שאך נחשפו מהקרח שכיסה אותם בחודשים האחרונים, נראו כמאיימים לגרום כל רגע למפולת נוראית.

פאדום

פאדום וסביבתה, כפי שזכרתי מהפעמים הקודמות שהייתי כאן, התברכה בצבעי ירוק וצהוב בגוונים השונים של צבעי הבשלת החלקות החקלאיות, ופרחים ורודים וצהובים היו מפוזרים בשטחים נרחבים. פאדום לבלבה וכך גם הכפרים סביב לה. אפילו מעט העצים שהתחילו לצמוח לבלבו בגווני ירוק. כעת אני פוגשת פאדום קודרת, למעט הפסגות הגבוהות של ההרים שסביבה שעדיין עוטות כיסוי לבן, הצבע השולט הוא החום – האדמה הקירחת מהשתילים הירוקים של סוגי ירקות שונים, קירחת מהחיטה ומהשעורה הירוקה והצהובה. בעיניי נראה היה כאילו היא אבלה אבל יש לכך סיבה טובה: החורף רק הסתיים (או שעדיין לא הסתיים. שבועיים לאחר שכבר הייתי בארץ, מספר לי טאשי שבמשך שלושה ימים ירד שלג כבד בזאנסקאר והדרכים שוב נסגרו).

האדמה ומורדות ההרים שהיו מכוסים בלבן נחשפו עם ההפשרה, והתגלתה אדמה קפואה למחצה שהייתה קבורה במשך כמעט שמונה חודשים מתחת לשלג הקפוא. היה לי עצוב לראות את פאדום וסביבתה כה קודרים. זו העת של עידור, חרישה וזריעה ורק בעוד כחודש היא תחזור ללבלב. בשעות אחר הצהרים הגענו לפאדום, לאותה משפחה חמה ולבבית שכבר התארחתי פעמיים אצלה. תוקאיי (Thukjay) ואנטוק (Angtok) קיבלו את פניי כרגיל ב-Julley מחויך ולבבי, כשתוקאיי מניחה על צווארי את קאטה, צעיף הברכה הלבן.

לאחר הברכות שנערכו הפעם בתוך הבית, בגלל הקור ששורר בחוץ, מראה לי אנטוק את חדרי, אותו חדר מהשנה שעברה. הוא מסביר לי שבחורף אין מים זורמים וכדי לשטוף את האסלה בשירותים יש שני דליים גדולים של מים קרים ודלי אחד של מים חמים (המים החמים לשטיפת הפנים), ומיד מפנה אותי ל"חדר החם", כפי שאני מכנה אותו, שם כבר הרתיחה תוקאיי מים לתה המסורתי של קבלת הפנים.

"החדר החם" הוא המקום היחידי בבית בו אפשר היה לשהות בלי הדובון ובלי הכובע. שם פגשתי נזיר מבוגר שתוקאיי ואנטוק מארחים כבן משפחתם בביתם. באמצע "החדר החם" עומד תנור (או אח) גדול יחסית עם ארובה היוצאת מהתקרה. החימום נעשה בעזרת אש אמיתית עם ענפים, זרדים וגללים יבשים של בעלי החיים.

על התנור ניצב באופן קבוע קומקום מים כדי שהאוויר בחדר לא יתייבש. גם יש מקום לבישול ולהכנת צ'אפאטי (אחד מסוגי הלחם ההודי הנפוצים). רצפת החדר מכוסה בשטיחים, ובשלושת צדי התנור מפוזרים מזרונים ושמיכות. בצד הרביעי של החדר נמצא המטבח, או בעצם מטבחון: כיריים גז לבישול, מעל ומתחת לכיריים ארונות בהם מאוחסנים חומרי גלם להכנת מאכלים וכלים לאכילה.

בהמשך ניצב מיכל מים לשטיפת כלים. מים לשתייה נמצאים במכלים נפרדים, מכיוון שבחורף אין מים זורמים כי הם קופאים בצינורות, מדי יום מגיעה מכלית מים המספקת מים לשתייה. כזכור, ברוב הבתים בפאדום ובכפרים שסביבה אין מים זורמים בבתים.

"החדר החם", תוקאיי עם ספל תה חם

כשמתחילים לרדת השלגים והטמפרטורות צונחות הרבה מתחת לאפס, נכנסת המשפחה ל"חדר החם" לתקופת המתנה, שיכולה להימשך שמונה חודשים. כאן ישנים ואוכלים, ולא יוצאים במשך כמעט שמונה חודשים בשנה, מלבד לשירותים הנמצאים בחוץ (איך אפשר לצאת החוצה בקור הזה?!?) או אם יש עניין דחוף שמחייב יציאה מ"החדר החם".

בשנה שעברה סיפרה לי תוקאיי איך חיים בחורף הקר, השנה, בצורה המוחשית ביותר לא השקפתי על חייהם באמצעות הסיפורים, אלא במשך שלושת הימים וארבעה לילות בהם הייתי בפאדום, גרתי איתם וחייתי כמותם. למעשה, חייתי ונשמתי את חייהם והתוודעתי לחייהם של תוקאיי ואנטוק, נראה היה שהם משתפים אותי ברצון בסיפור חייהם. זו הייתה הזדמנות עבורי ללמוד מקרוב את החיים בזאנסקאר בתקופת החורף הארוך והקר.

אמנם זה היה כבר תחילת חודש מאי, כשמתחילה ההפשרה מהשלג, אבל כפי שהסתבר לי וגם חוויתי את זה, השנה החורף קצת האריך את שהותו בזאנסקאר ועדיין שררו בו תנאי החיים של החורף, למרות שבימים אלה כבר חייבים לצאת החוצה אל חלקות האדמה החקלאיות כדי לחפור, לחרוש ולזרוע.

תוקאיי הזמינה אותי מספר פעמים לישון יחד איתם ב"חדר החם", אבל הרגשתי לא כל כך נוח לישון שם איתם, על אף הקירבה שנוצרה בינינו. כך הרגשתי גם על בשרי את תחושת הקור המקפיא. ואכן היה קר, קר מאוד! כל ערב לאחר ארוחת הערב, כשהגיע הזמן ללכת לישון הייתי מושכת קצת את הזמן לעזוב את החדר החם ולהיכנס לחדרי, כי זה היה פשוט להיכנס למקפיא של המקרר.

אנטוק הכין לי מבעוד מועד בקבוק מים רותחים. את השכבה העליונה של בגדיי הכנסתי מתחת לשתי השמיכות ליד הבקבוק החם (אם הם היו נשארים מחוץ לשמיכות הם היו הופכים קשים וקרים והיה צורך להפשיר אותם). גם את תיק המצלמות הכנסתי מתחת לשמיכות, ועם הבגדים הנותרים, אחת, שתיים, שלוש ואני במיטה, לא זזה ימינה או שמאלה. למרבה הפלא, נרדמתי כמעט מיד וישנתי עד הבוקר. הקור והגובה גובים מחיר כלשהו (זוכרים? זאנסקאר מעט גבוהה יותר מלאדאק ולכן האוויר בה דליל יותר).

טאשי חורש את אדמת המשפחה

למחרת בבוקר מצפה לי הפתעה. נימה הנהג הגיע כבר בשעה תשע או תשע וחצי. טאשי המדריך היה אמור להגיע אבל נראה שהוא מתמהמה. בסביבות 10:00 בבוקר קיבל נימה שיחת טלפון ואמר לי: "בואי נזוז, טאשי מחכה לנו". בלי שום הסבר מה, לאן ואיך, אני נכנסת לרכב ואנחנו נוסעים לאחת החלקות החקלאיות בפאדום.

שם אני רואה חרישה של האדמה במחרשה, ממש כמו שחרשו אבותינו. אדם אחד אוחז במחרשה הרתומה לזוג שוורים ענקיים. אחר כך התברר לי שרק אחד היה שור והשני היה יאק, בהמת עבודה חזקה שחיה רק בגבהים מארבעה קילומטרים ומעלה. את היאק והשור מוליכה ומכוונת אישה. אני עומדת מתפעלת למראה החריש העמוק, וצוות העבודה מתקרב אלינו, ואז הפתעה! אני מזהה שהגבר שמאחורי המחרשה הוא טאשי, מדריכי הנאמן, העוזר ומתגבר את המשפחה החסרה בכוח אדם לעבודה קשה זו.

טאשי ואחותו חורשים

בעצם כל משפחתו נמצאת שם: אביו של טאשי, דודו, גיסו, אחותו שהוליכה את היאק והשור, אשתו ושני ילדיו הקטנים. בנו הבכור בן השבע של טאשי לומד בפנימייה פרטית ברמה גבוהה ב-לֵה, שכן, לדברי טאשי, הוא רוצה להנחיל לבנו הבכור וגם לשאר ילדיו חינוך מתקדם ורחב יותר מאשר מעניק להם בית הספר בפאדום. נמצא שם כוח עזר נוסף, שלא מבני המשפחה, שהולכים אחרי החריש ומפזרים את זרעי החיטה, השעורה או תפוחי האדמה.

חייבים להזדרז עם החריש ועם הזריעה והשתילה, שכן יש שלושה חודשים בלבד עד הקציר ובחודשים ספטמבר-אוקטובר כבר מתחיל השלג לרדת. כל התהליך הקשה הזה מתועד אצלי היטב בסטילס ובווידיאו.

לאחר שהסתיימו החריש והזריעה, זרעו בשדה אחד את החיטה ובאחר תפוחי-אדמה. טאשי נאמן לתפקידו כמדריכי וכמלווה שלי החליף את בגדי האיכר שלו בבגדי המדריך. באוזן הוא אומר לי שבדרך כלל אם אין לו טיול או טראק הוא באמת עוזר למשפחה בעבודה קשה זו, אבל הפעם הוא עשה את זה במיוחד בשבילי ובעיקר בשביל הצילומים שלי. בזמנו ציינתי בפניו שאני מאוד מעוניינת להכיר מקרוב את אורח החיים של תושבי זאנסקאר, והפעם פשוט התוודעתי תרתי משמע לקושי של חייהם, חייתי ונשמתי איתם בביתם.

עמק לונגנאק ((Lungnak

למחרת, היום השני בפאדום, טאשי רצה להראות לי את הדרך החדשה הנסללת ואולי תסתיים עד סוף שנה זו (2019), שתקצר את הדרך מפאדום למנאלי. הוא גם הבטיח או בעצם חזר על הצעתו מהשנה שעברה לעשות טיול לאזור כשיסיימו להכשיר את הדרך, והוסיף שמאוד כדאי יהיה לעשות את הדרך הזאת בחודשים יולי-אוגוסט, בהם פריחת הפרחים בעמק בעיצומה ומלבלבת בשלל צבעים. הדרך הנמצאת בעמק לונגנאק, שהוא אחד משני העמקים המרכיבים את עמק זאנסקאר, שבדומה לעמק זאנסקאר הוא בלתי נגיש כמעט שבעה חודשים בשנה מכיוון שכל המעברים והנהרות קופאים בחורף.

בדרך אנו נעצרים משום שהדרך חסומה על ידי מכונת חותך הסלעים המכשירה ומרחיבה את הדרך. עדות מוחשית שאכן עובדים במרץ על הדרך אל מנאלי. לוקח קצת זמן עד שמכונה מסורבלת וכבדה זו מפנה לנו חתיכת דרך צרה כדי שנוכל להמשיך בדרכנו. בינתיים נראה שטאשי ונימה מכירים את העובדים, והם מחליפים ביניהם דיבורים וצחוקים.

בדרך אנו חולפים על פני גומפה ברדן (Barden), גומפה בודהיסטית מהמאה ה-17 הנמצאת כ-12 ק"מ דרומית מפאדום. מבנה הגומפה המבודדת, הניצבת על גבי צוק גבוה, מנותקת מהגדה של נהר לונגנאק, ומזכירה את מנזרי המטאורה שבהרי יוון המרכזית. לא התעכבנו כאן כי הטיפוס לגומפה זו הוא תלול מאוד, קשה ומפרך.

פנינו היו מועדות לגומפה אחרת, קצת אחרי גומפה ברדן גומפה מונא (Mune), שהוא בעצם בית ספר לילדים עד גיל בית ספר, או במלים אחרות: גן ילדים. הגומפה עומדת על הר סלע אדיר מול פסגות שלג גדולות. בגומפה יש כעשרה נזירים ו-20 נזירים מתחילים. לדברי טאשי, חסרות למנזר תשתיות כמו לרוב ואפילו לכל המנזרים בזאנסקאר, שזקוקים לעזרה כלכלית של תרומות כדי לשמור על המסורת הבודהיסטית העתיקה. לצורך כלכלתם הקימו את גן הילדים, שעזרתו היא הדדית לתושבים וגם לנזירים. הילדים נראו נרגשים לקראת האורחים הבלתי צפויים, וכהרגלם של ילדים השתובבו וצחקקו בינם לבין עצמם.

לאחר שמיצינו את הביקור בגומפה, המשכנו בדרכנו לעבר הכפר Raru הנמצא באמצע שום מקום, בדומה לכל הכפרים בעמק הזה ובעמק זאנסקאר. בכפר זה הוקם בית ספר מיוחד למען ילדי זאנסקאר על ידי ארגון גרמני. כשהגענו ראיתי לפחות שלושה בניינים, כולם בתי ספר, וטאשי יידע אותי שכל בניין מיועד לגיל מסוים מבית הספר היסודי, החטיבה והתיכון, ויש עוד מבנים המיועדים להשכלת המבוגרים כמו קולג'. הגענו בדיוק בשעת הפסקת הצהרים, והנערות הצעירות והבוגרות יצאו ליום כביסה. כזכור, אין מים זורמים בבתים ואת הכביסה עושים באמצעות צינורות וגיגיות ברחוב.

ניסיון להגיע אל גומפה זונגקול (Zonghkul)

ביום השלישי בפאדום רציתי לנסות להגיע לגומפה זונגקול (Zonghkul), הנמצאת בעמק בעל אותו שם. כזכור, בשנה שעברה אמנם הגענו עד לגומפה החצובה בסלע, אך בגלל הרוח העזה שלולא נאחזתי בחוזקה במראת הצד של הרכב הייתי עפה, אני חוששת, לתהום למטה.

אנחנו חולפים על פני הכפר סאני, הזכור לטוב מתפילת היבול הטוב מהשנה שעברה. עד הפנייה לעבר ההרים, שאי-שם בתוכם חבויה גומפה מיוחדת זו, נגמר הכביש הסלול. אנחנו עולים על דרך עפר משובשת ומפותלת ה"מוגנת" בקירות קרח בצדי הדרך ו"מרופדת" בשלג מומס, הנמשכת לאורך זרימת הנהר דודה (Doda).

גם הפעם לא הצלחנו להגיע לגומפה. פגעי מזג האוויר "חיבלו" בתוכנית שלנו. מפולת שלגים ענקית חסמה את המשך הדרך. העצירה הייתה בנקודת תצפית מדהימה לעבר קרחון ענק, שהוא חלק מאחד הטרקים הפחות ידועים והיותר קשים בהרי ההימלאיה ההודית המכונה: יומאסילה (Umasi La) בגובה של 5,390 מטר, שהוא גם הכניסה הדרומית לזאנסקאר.

כאן זכיתי ללכת כברת דרך על פני הקרחון, לא לפני שטאשי בדק שאכן הקרח קשה ואפשר ללכת עליו ללא סכנת נפילה. למרות האכזבה שגם הפעם לא הצלחנו להגיע לגומפה, הדרך עצמה מרשימה וזה היה בונוס. בסוף החורף הדרך עדיין מלאה בקרח ובשלג מפשיר. מדובר בדרך נופית עם שלג וקרחונים המכסים את הכל, והכל כמובן לבן.

למזלי, מזג האוויר היה צלול להפליא. נוף ההרים עורר בי ניסיון להגדיר את הנוף. תהיתי, חשבתי ולבסוף מצאתי מילה: נשגב. נוף נשגב והרים לבנים נשגבים! למרות הקור המקפיא, סביבת ההרים והנוף משדרגים את חווית האי-ביקור בגומפה.

בלית ברירה אנחנו עושים "אחורה פנה" מילולית, כי הדרך הייתה כל כך צרה ולא הייתה פינה קטנה בה נוכל לעשות פניית פרסה (או פניית U). אנחנו נוסעים כברת דרך בהילוך אחורי (רברס), עד שיש מקום להסתובב. בדרך נעצרנו בכפר סאני לביקור קצר בבודהה של האגם הקדוש, אלא שהביקור התקצר עוד יותר מכיוון שהערנו המוני מעופפים לא קרואים הנמצאים בכל מקום בו יש מים עומדים.

המשכנו לגומפה קארשה, והפעם ביקשתי לעשות סיבוב מעגלי למרגלות ההר שעל צלעו בנויה הגומפה, כדי לצלם את הגומפה מזווית שעדיין לא צילמתי ממנה ומכונה: "מבט נמלה" מלמטה כלפי מעלה. משם חזרנו לפאדום ועשינו סיבוב בתים חדשים, כלומר הרבה מבנים חדשים, שחלקם כבר גמורים ואף גרים בהם וחלקם נראים בשלבים שונים של הקמה ובנייה. רציתי לצלם את הבתים החדשים הבנויים בארכיטקטורה מאוד מעניינת וצבעונית עם שלוש וארבע קומות.

כאן בעצם מסתיים ביקורי השלישי והקצר בפאדום שבזאנסקאר.
למחרת, השכם בבוקר בקור של מי יודע כמה מעלות מתחת לאפס, יצאנו לדרך אל קארגיל. הרגשתי שעבורי זו נסיעת פרידה מהנופים הנשגבים של זאנסקאר המושלגת דרך קרחון דאראנג-דרונג, ראנגדום וקרחון נון-קון, אבל עדיין לא סיימתי את מסע השלג שלי. היעד הבא שלנו הוא שניים מקרחוני קאשמיר: סונמארג וגולמארג (Sonmarg, Gulmarg).

קרחוני קאשמיר: סונמארג וגולמרג (Sonmarg, Gulmarg)

לא אלאה אתכם שוב בהתלהבותי הבלתי מסויגת והמאוד סובייקטיבית למראה היופי הטבעי הקסום והפסגות המושלגות של הנוף הנשגב בדרכים המופלאות של זאנסקאר. ובכל זאת מסתבר שיש לי שותפים למראה השמיימי של הנוף שהתפרש לפניי. הנה למשל, תגובה אחת למראה אחת התמונות שצילמתי במקום והתפרסמה באינטרנט: Looks as Heaven on earth"" ("נראה כמו גן עדן עלי אדמות").

בשעות אחר הצהריים הגענו לקארגיל, ובקארגיל כמו בקארגיל, שעה ארוכה אני ממש מכייפת במקלחת החמה, לאחר ארבעה ימים ללא מים זורמים בקור שטאשי לא רצה לספר לי כמה קר. הוא רק רמז שהיה בלילה הרבה מתחת לאפס.

למחרת, בשעה נינוחה, אנו יוצאים לדרך לקרחון סונמארג שבקאשמיר וטאשי מזהיר אותי שבסונמארג ובגולמארג קר יותר מאשר בזאנסקאר. וכאן מן הראוי לומר כמה מילים על קאשמיר: בקאשמיר רוב התושבים, אם לא כולם, מוסלמים, בדרך כלל אדוקים למדי. רוב הנשים, אם לא כולן, לובשות בגדים מוסלמים מסורתיים ושערן מכוסה במטפחת גדולה או בצעיף כלשהו. רוב הגברים לא מגולחים, עם זיפי זקן שחור ועיניים שחורות חודרות. בעיני הם היו נראים קצת מפחידים.

התרעות לפיגועי טרור יש כל הזמן, ורק לאחרונה המתיחות בין הודו לפקיסטן עלתה שלב כשקאשמיר היא סלע המחלוקת ביניהם. בכל מקום שמסובבים אליו את הראש, רואים חיילים הודים מפטרלים, רצים במחסומים, מסיירים בשווקים, משאיות חמושות עמוסות בחיילים עם הרובים ביד ממש בהיכון, וגם עוצרים לביקורת. כל זאת בעקבות האירועים הקשים שהתרחשו בפברואר 2019: טבח 41 חיילים הודיים בגולמארג שנעשה בידי טרוריסטים פקיסטנים. לאחר תגובה הודית שלא איחרה להגיע, הפילו הפקיסטנים שני מטוסי קרב הודיים ולקחו בשבי את אחד הטייסים.

פעם אחת עיכבו גם אותנו לביקורת. הקצין בליווי כיתה בת חמישה חיילים עצר את רכבנו, דחף בנימוס את הראש הביט, בחן את הנהג וביקש ניירות. לאחר מכן הביט בי. טוב, לבנה כמוני לא יכולה להיות פקיסטנית או מחבלת ועבר הלאה אל טאשי היושב מאחור ושאל אותי: "מי זה?", "המדריך שלי", אני עונה לו. עוד הצצה בוחנת לפני שהוא נותן לנו סימן שאנחנו רשאים להמשיך לנסוע. כל כך הרבה צבא לא ראיתי מימיי גם בתקופה של מלחמה כאן בארץ.

בישראל תמיד תמצא אזהרת מסע חמורה של משרד החוץ ושל המטה לביטחון לאומי לגבי קאשמיר. להתרחק, לא להגיע, ואם אתה כבר שם – צא מיד! "המטה ללוחמה בטרור ומשרד הביטחון מדגישים בפני המטיילים הישראלים שיש להימנע מביקור בחבל קאשמיר (למעט מחוז לאדאק) ולשוהים בחבל לצאת ממנו לאלתר", נכתב בהודעת משרד החוץ.

למרות המצב המתוח, הפיגועים ואזהרות המסע, אזור קאשמיר נחשב לאחד היפים בהודו, עם יערות, אגמים פסגות מושלגות וקרחונים, ובייחוד בתקופה זו של השנה, המחצית הראשונה של חודש מאי, יש נהירה לאתרי הסקי . ואכן הפעם בגלל המצב המתוח, בוודאי לא אני, אבל גם לא טאשי, לא הסגרנו את ישראליותי. שמתי לב לכך שבניגוד לפעם הקודמת שלנו בקאשמיר שטאשי התגאה בכל הזדמנות שהוא מדריך שלי, הפעם הוא מאוד נזהר שלא לומר שאני מישראל. היה בזה מן הריגוש, לא מספיק בשביל לפחד באמת, אבל כן על מנת שארגיש שבבחירה להגיע לשם הייתה מידה של תעוזה יחסית אלינו.

סונמארג (Sonmarg)

בדרך מקארגיל אל סונמארג שבקאשמיר עלינו לעבור לפחות שני מעברי הרים. הגבוה מבין השניים הוא הוא: זוז'ילה (Zoji La) הממוקם בגובה 3,528 מטר על מה שנחשב לכביש המהיר הלאומי בין לֵה לסרינגאר (D1). למעשה, מעבר זוז'ילה הוא הגבול הבלתי רשמי בין עמק קאשמיר ללאדאק. הוא גם משמש אתר "עלייה לרגל" מאוד מבוקש של המוני תיירים ומקומיים, ולו רק בשל אתרי הסקי היפיפיים והמרובים המצויים בסביבתו.

לכן יש לצפות שעומס התנועה באזור יהיה כבד, מכיוון שבתקופה זו של תחילת מאי עלולה מפולת שלגים להכביד את התנועה בכביש. רובו של הכביש "מעוטר" בחומות קרח משני צדיו. ואכן כמו שאומרים לפי חוק מרפי, מפולת שלגים חסמה את הכביש ונאלצנו להמתין כשעה עד שיכולנו להמשיך בדרכנו. בזמן הציפייה לפתיחת הדרך, אני מתבוננת בהמון אוהלים וכיסאות נוח צבעוניים המשמשים בתי קפה ומזנונים לאוכל מהיר המפוזרים בשטח ומקשטים את מרחבי השלג הלבן, וגם צופה באנשים העולים מעלה עם מגלשות ומזחלות או סתם צועדים בשלג ובקרח ומשתעשעים להנאתם כמו ילדים.

בצהריים אנחנו מגיעים למלון שלנו בעיירה סונמארג, שהיא בעיקר אתר נופש פופולרי מאוד לפעילויות שלג כמו: סקי, מזחלות ורכיבה על סוסים ובקיץ למנגלים ולפיקניקים. סונמארג בתרגום מילולי זה "אחו הזהב". המילה "סונה" פשוטו כמשמעו "זהב" בהינדית, עליה נאמר ונכתב שהיא מוקפת עצים אלפיניים: אשוח ואורן, אגמי מים כחולים והרים מושלגים בעלי יופי קסום וגם שהיא גן עדן חורפי. אך עננים נמוכים חתכו את כל הנוף שסביבנו, ואור אפור חיוור צבע את הכל לתמונה קודרת.

זו הייתה הרגשה לא נעימה להיות באור האפור הזה, בייחוד בקור ששרר לפני שירד הלילה. בחדרי ציפתה לי הפתעה שלא ציפיתי לה: על המיטה יש סדין חשמלי. וואלה, איזה פינוק!!! אבל זה גם אומר שבלילה נורא קר!!! על מים חמים אין בכלל מה לדבר, וחוץ מהסדין החשמלי החדר קר כמו במקפיא. הלכנו לחדר האוכל, כי שם היה קצת יותר חם בשל החום היוצא מהמטבח.

כאן בסונמארג נפרדנו מנימה הנהג, מכיוון שלא יכול היה להמשיך איתנו בשל אותו הסכם של איגוד המוניות שלא לגזול את פרנסתם של נהגי המוניות של קאשמיר. נימה החליט לחזור עוד באותו יום לקארגיל, ובמזל מצא נוסע שהיה צריך להגיע לקארגיל, ומשם למצוא נוסע או נוסעים העושים דרכם אל לֵה.

התוכנית המקורית הייתה לטפס לקרחון על גבי סוסים, ולצורך התרגלות הישיבה על גבי הסוס קבענו עם אחד הסייסים שיבוא בערך בשלוש אחר הצהרים, לאחר ארוחת הצהריים, ונעשה סיבוב קצר בעיירה עצמה. אבל היה כל כך קר, הערפל שרר בכל והדרך הייתה כל כך בוצית וחלקה, שממש פחדתי לעלות על הסוס.

חשבנו שאולי אפשר לעלות עם הרכב עד נקודה מסוימת, בדומה למה שעשינו בשנה שעברה, אבל חיכתה לנו הפתעה שבמהלך הטיול שמעתי עליה יותר פעמים מאשר רציתי לשמוע ולדעת: הדרך חסומה בגלל מפולת שלגים. יצאנו קצת לטייל אבל הקרחון המוכר לי מהשנה שעברה לא נראה, אלא התחבא מאחורי העננים והערפל המכסה בעיקר את פסגות ההרים.

ראינו היכן נעצרה מפולת השלגים והפכה למחסום קרח בפני עצמו, בדומה למה שחווינו ביום השלישי בזאנסקאר, בדרך לגומפה זונגקול, כשנעצרנו מול מעבר ההרים יומאסילה (ראו לעיל). בלית ברירה, נשארנו במלון כשאני מקווה שלמחרת השמש תאיר קצת את השמים, את ההרים ואת והקרחון שהיה המטרה שלשמה הגעתי הנה.

למחרת לא זרחה השמש והעננים המשיכו לערפל את פסגות ההרים ואת הקרחון. כבר היה ברור שלקרחון סונמארג לא אטפס, ובכל זאת טאשי שכר רכב ונסענו לפארק יפיפה לא רחוק מהעיירה הנמצא בגדת הנהר Sindh. לאחר הסיור בפארק על האטרקציות שבו, ירדנו מהכביש הראשי והמשכנו לאתר נוסף שלפי דברי טאשי יש שם קרחון (לא זוכרת את שמו). אולי התמזל מזלנו והדרך תהיה פתוחה.

גם הפעם המזל לא האיר לנו פנים, והדרך הייתה חסומה בגלל מפולת שלגים. היה עלי לדעת מראש שמשמעות נסיעה בסוף החורף תהיה הפתעות בלתי צפויות, לא נעימות ושיבושים בתכנית המקורית. חזרנו לעיירה אבלים וחפויי ראש, גם מזג האוויר תרם למצב הרוח העכור.
לו זרחה השמש וזוהר קרניה היו מתנוצצים על ההרים המושלגים, אולי זה היה יכול להצדיק את שמה "אחו הזהב", קרוב לוודאי שזה היה מקל לשאת את האכזבה. זה לא קרה. עוד יום אפור וקרררר מאוד חלף.

גולמארג (Gulmarg)

למחרת, שמנו פעמינו לאתר נופש מפורסם נוסף, מתויר אף יותר מסונמארג הנמצא במרחק של כשעה וחצי נסיעה מסונמארג – גולמארג שמו (גול משמעו זהב ו-מארג משמעו מקום, כלומר מקום הזהב). גולמארג הוא אחד האתרים המפורסמים ביותר בקאשמיר ובהודו לספורט חורף, ונחשב לאתר הסקי הגדול ביותר ברכס ההימאליה. לפי הנאמר, בקיץ הופך האתר למגרש הגולף הטבעי הגבוה בעולם, כאשר את השלג החורפי מחליף מרבד דשא אינסופי המעוטר בפרחי בר.

גולמארג היא אותה עיירה בה נטבחו 41 חיילים הודים בידי טרוריסטים פקיסטנים בפברואר 2019. כאן הנוכחות הצבאית מאוד מסיבית. בכל פינה אפשרית צצו חיילים חמושים, ומשאיות חמושות ועמוסות בחיילים עם רובים בידיהם עם האצבע על ההדק נסעו בתדירות גבוהה. כל המהומה הזאת לא הפריעה לתנועת התיירים הזורמים לפנינה תיירותית קסומה זו. בייחוד בחורף ולקראת סופו של החורף, כאשר נוף של שמיכה לבנה עוטף את העיירה שכל הפסגות מסביבה מכוסות שלג, האגמים קופאים והעצים מזוגגים בקרח.

בתחילה הייתה בעיה 'קטנה' עם החדר שהוקצה לנו, שסירבתי בתוקף להיכנס אליו. מה עושים? עכשיו שיא העונה וכל המלונות בעיירה והגסט-האוסים מלאים ותפוסים. בסופו של דבר, נמצא פתרון של חדר בקומה השלישית שהקשה עלי את השהות במקום, אבל קוֹץ ואַלְיָה בָּה. בחדר הקטן, ש"פתאום" התפנה לאחר דיון חריף עם בעל המלון, התברר שיש סדין חשמלי על המיטה וגם מפזר חום. מלכתחילה הזמנו שני לילות, אבל לאחר המחלוקת הלא נעימה שהייתה החליט טאשי שלמרות שבעל המלון דרש תשלום עבור שני לילות אנחנו עוזבים מחר בצהריים את המלון. אבל לפחות לילה אחד היה לנו חם ונעים.

עם תום הסידורים ההכרחיים יצאנו לסיור באזור, אז נוכחתי לראות עד כמה מאובטח אזור המלונות על ידי כוחות צבאיים, ובראש ובראשונה היה מגודר ואין נכנס לאזור ללא ביקורת קפדנית של השומרים בשער. גם כאן בדומה לסונמארג, הסוסים הם חלק אינטגרלי מהנוף אבל כל אטרקציית הרכיבה מסתכמת בסיבוב בעיירה המגודרת. כבר בסונמארג ויתרתי על התענוג של רכיבה על סוס, והמשכנו לנסוע לביקור בביתו של המהרג'ה האחרון של חבל קאשמיר, הארי סינג (Hari Singh).

כמה מילות הסבר: קרוב ל-1,000 שנים הייתה קאשמיר ממלכה תחת שלטון שליטי ג'אמו – בית המלוכה של משפחת דוגרה ההינדית. באותה תקופה חיו המוסלמים, הבודהיסטים וההינדים בשלום ובשיתוף פעולה. החל משנת 1349 היה נתון חבל הארץ בידי שליטים מוסלמים, כולל המוגולים, ששלטו עד שנת 1751.

רנג'יט סינג, המהרג'ה של ממלכת בני הדת הסיקית, כבש בתחילת המאה ה-19 מהאפגנים את ממלכת הדוגרה, הפך אותם לכפופים לו וצירף לשלטונו את שארית חבל קאשמיר ואת לאדאק. בשנת 1846 הביסו הבריטים את הסיקים, ומינו מהרג'ה הודי מטעמם שישלוט בכל האזור כמקשה אחת.

בזמן מתן העצמאות מהבריטים וחלוקת הודו בשנת 1947 , למרות שהמוסלמים היו 77 אחוז מתושבי חבל הארץ, החליט המהראג'ה האחרון הארי סינג Hari Singh שממלכתו קאשמיר תצטרף להודו ולא לפקיסטן, שבאופן טבעי הייתה מתאימה יותר לקבל את השליטה על חבל ארץ זה. מיומה הראשון הייתה קאשמיר סלע מחלוקת בין הודו לפקיסטן. הן לחמו עליה, או סביבה, שלוש פעמים ב-50 השנים הראשונות של עצמאותן.

כיום לאור האירועים האחרונים בחבל קאשמיר המצב שונה. "גלובס" 8.8.2019: "השבוע התחיל פרק חדש בהיסטוריה של הודו. היא התנערה מהתחייבויות שעמדו ביסוד כינונה, לפני 72 שנה. בסדרה מסחררת של צעדים, צבאיים ומדיניים, היא ביטלה את המדינה היחידה בפדרציה ההודית עם רוב מוסלמי, חילקה אותה, והכפיפה אותה לשלטונה הישיר של הממשלה המרכזית." בהתאם לכך גם לאדאק, שהייתה חלק ממדינת ג'אמו-קאשמיר, הפכה למדינה בפני עצמה תחת שלטונה הישיר של הממשלה ההודית המרכזית.

הכפר גולמארג נמצא בגובה של כ-2,500 מטר. ההגעה לגולמארג היא בדרך מתפתלת. הדרך עולה ועולה, ובשני צדדיה קירות קרח. אזור בתי המלון, כאמור, שמור ביותר ואנו עוצרים לביקורת קפדנית בשער הכניסה.

למחרת הגעתנו לגולמארק מיהרנו לאטרקציה הגדולה של גולמארג, הלא היא הגונדולה – רכבל היוצא מאזור המלונות ומסתיים בפסגת הר קונגדורי (Kongdori) בגובה 4,200 מטר. יש לרכבל תחנת ביניים בה הוא נעצר בגובה 3,500 מטרים. בתחנה הראשונה יש משטחי שלג עם המוני הודים בבגדי סקי מושכרים, משתעשעים במגלשי סקי ושאר שעשועי שלג.

הגלישה נעשית בשיטה הודית בלבד: גולש סקי מקדימה ועוד אחד מאחורה שדוחף אותו. בהמשך נתקלנו פעמים רבות בשיטה זו. אין מה לדבר על "נהיגה עצמית", תמיד יהיה מישהו מאחוריך שיפקח עין ויסייע. בקצה המשטח בתי קפה ומסעדות, בהם יושבים התיירים מתחת לברזנטים גדולים, אוכלים ושותים. לאחר הצצה מהירה בנעשה בתחנה זו, מיהרנו לשלב השני של העלייה.

מאוד קשה להגיע לקופה. תור ארוך ארוך מזדנב ולא תמיד עם סבלנות. בחור טוב, מאעכר, מבחין במצוקתנו ומבטיח תמורת כסף כמובן להסדיר לנו את הכרטיסים המיוחלים להמשך העלייה. ואכן הוא לא ברח עם הכסף. העלייה לפסגה תלולה, הגונדולה האדומה עם כל הקרוניות העולות למעלה לפסגה מטפסת דרך לפחות 18 מגדלים ובגובה של מאות מטרים מעל הקרקע. לפתע מתחילים להרגיש מוזר ולחצים בראש, כנראה שקצב הטיפוס והגובה מתחילים להשפיע על הגוף.

מגיעים לפסגה, והגובה קצת מסחרר – 4,200 מטר. בחוץ הכל לבן ושקט עם נקודות בשלל צבעים של אנשים עם ציוד גלישה המטפסים למקום הכי גבוה. חלקם, בדומה לתחנה הראשונה, מסתפקים במזחלת או בסתם הליכה על גבי השלג המוצק, אבל סככות של בתי קפה אין כאן, רק אנשים וחיילים. בצד, איך לא, יש מוצב צבאי עם חיילים חמושים, חלקם שומרים וחלקם מפטרלים.

המראה למעלה מרגש ומדהים: נוף פנורמי שכולו שלגי ולבן. בכל פעם מחדש אני מתלהבת ממראות השלג כמו ילדה קטנה, שזו לה הפעם הראשונה למראה הפלאי של השלג. הרי כל המסע הזה הוא בסימן הלבן הזה. לאחר שהיה נראה לי ששבעתי מהמראות הקסומים של נופי השלג, התחלנו לרדת חזרה לכפר גולמארג, שם למטה חיכה לנו הרכב להמשך מסענו, הפעם להפשיר קצת בסרינאגאר החמימה.

סרינאגאר (Srinagar)

סרינאגאר נמצאת במרחק של כשעתיים נסיעה מגולמארג, ובדרך אנחנו עוצרים לארוחת צהריים. סרינאגאר לא נכללה בתוכנית המקורית של המסע, ולכן תוך כדי נסיעה טאשי ואני דנים במקום הלינה בסרינאגאר. אני אומרת לטאשי שהפעם אני לא מעוניינת, בעצם לא רוצה לישון במלון הצף באגם דאל. פעם אחת הספיקה לי לחוויה זו. אני רוצה מלון הניצב על אדמה מוצקה בלי יתושים וחדרים גדולים, שלא צריך להיות תלוי בשיקרה זו או אחרת שתיקח אותנו ליבשה.

למזלנו, הנהג הוא תושב סרינאגאר וממליץ לטאשי על מלון מסוים. הגענו למלון Royal Batoo מפואר ומרשים (שלושה או ארבעה כוכבים), ובעיקר שקט. ממש במרכז אבל לא ברחוב הראשי. טאשי מודיע לי שהוא עצמו הולך לחפש לו איזה בית צף House Boat זול בשבילו. "המלון כאן קצת יקר בשביל לשכור שני חדרים", הוא אומר לי. "את תישארי כאן. את עייפה וצריכה לנוח, אני אסתדר עם בית צף לא רחוק מכאן. אם תהיה בעיה, צלצלי אלי".

קבענו שנאכל יחד ארוחת ערב במסעדה של המלון. עליתי לחדרי המרווח והתפנקתי במקלחת חמה. הרגשתי שזה היה ממש בזמן הנכון לבוא לסרינאגאר הנמצאת רק בגובה של 1,730 מטר , להירגע קצת ובעיקר להפשיר מהקור המקפיא של הימים האחרונים. בערב מגיע טאשי ומביא לי במתנה, מזכרת קטנה מסרינאגאר: עבודת עץ קטנה של שיקרה יפיפייה. אנחנו יורדים למסעדה ונהנים מהחמימות והמיחס הנעים של המלצרים ובעל המסעדה. מי אמר שהקאשמירים לא נחמדים?

למחרת נסענו, לבקר בגני שאלימאר (Shalimar Bagh), הגן המוגולי היפיפה שנבנה במאה ה-17 על ידי הקיסר ג'האנגיר עבור אשתו נור ג'אהאן. הגן המוגולי ממוקם בקו החוף של אגם דאל ומשקף את הגננות המוגולית בשיאה. הגן, שהוא פארק ציבורי, הוא אטרקציה מעולה, מתוחזק להפליא, ובעיקר פלא לעיניים במיוחד באביב כשהעצים, הפרחים, הצמחים ושאר הצמחייה בגן פורחים במלוא פריחתם.

ארוחת צהרים אכלנו במסעדה הסינית, שכל כך נהניתי ממנה בביקורנו הקודם בסרינאגאר. לאחר הארוחה, במזג אוויר שמשי, חמים ונעים טיילנו לאורך גדת האגם. סרינאגאר הפעם הייתה כמעט ריקה מתיירים, אולי בגלל שהעונה טרם התחילה ואולי בגלל המתיחות השוררת בכל אזור קאשמיר. ובכל זאת, כאן בסרינאגאר הנוכחות הצבאית לא הייתה כל כך מסיבית (נכון לאוקטובר 2019, לאחר השינוי שעשתה ממשלת הודו במעמדה של קאשמיר, עדיין אין כניסה לקאשמיר, לא לתיירים זרים ולא לתיירים מקומיים).

חזרה אל לֵה

למחרת בבוקר התחלנו את מסענו בן היומיים אל לֵה עם חניית שינה בקארגיל. הדרך המרהיבה מסרינגאר לקארגיל היא בעלייה ההדרגתית לגבהים המאפיינים את לאדאק ומעברי ההרים וביניהם חציית מעבר ההרים זוז'ילה (Zoji La) בגובה 3,528 מטר. לא הרחקנו לנסוע ולאחר כשעה נסיעה מסרינאגאר בעלייה התלולה למעבר, אנחנו נעצרים בגלל מפולת סלעים שחסמה את הדרך. שיירה ארוכה ארוכה מתפתלת לפי פיתולי הדרך במעלה ההר ואנחנו עומדים ומחכים. עד שמפולת הסלעים לא תיפסק לא תהיה כל אפשרות להמשיך בדרך.

לפתע אני רואה אנשים עולים וחוזרים עם בקבוקי מים וכל מיני נשנושים, ואני שואלת בתמיהה את טאשי: "מהיכן זה מגיע?". "יש שם למעלה מכונית שבאה עם משקאות, ממתקים ונשנושים", עונה לי טאשי. ואני לתומי חשבתי ש"הגזלן" הוא המצאה ישראלית. למרבה המזל, מזג האוויר היה נעים ושמשי עד מעונן, והנוף מדהים.

אנחנו עומדים אי-שם בין שמים לארץ, למטה עמק ירוק ומדהים שהמים הכחולים של הנהר הזורם בו נוצצים בקרני השמש וגועשים. ממול פסגות ההרים מעוטרות בכיסוי הלבן המלווה אותי במהלך כל הטיול. השילוב של שמיים כחולים, הרים לבנים וירוק וביניהם גוונים הנוצרים כתוצאה משילוב זה מרומם ומפיג מעט את שעמום ההמתנה הארוכה.
סוף כל סוף, לאחר המתנה של כשעתיים, מגיע משום מקום שופל או בעברית מחפרון או טרקטור דו-כפי המנקה ומפלס את הדרך ומאפשר להמשיך בנסיעה אל עבר הפס זוז'ילה, והשיירה מתחילה לנוע.

שאר הדרך עברה ללא אירועים מיוחדים. כבר כמעט התרגלתי, אבל עדיין אני מתרגשת מהנסיעה בשלוליות הענק שיוצרת ההפשרה, משלוגיות הקרח על הדרך ומחומות הקרח משני צדי הדרך. הפעם בקארגיל המקלחת כבר לא הייתה אטרקציה מיוחדת, כי הייתה לי מקלחת נהדרת בסרינאגאר.

אי-שם בדרך הארוכה חטפתי הצטננות ועד שהגענו ל-לֵה התעטשתי ללא הפוגה, עיניי דמעו וצרבו והרגשתי ממש נורא. בפאתי לֵה עצרנו בבית מרקחת כדי לקנות טישו, כי כמעט נגמרו לי כל ממחטות הנייר שסחבתי מהבית. גם האקמול נגמר לי והרגשתי שאני ממש חולה. התפללתי שלא יחזור המקרה של נפאל (ראו - לטעום על קצה המזלג מגג העולם - מרץ 2017, נפאל).

ההגעה אל לֵה ממש לא נעימה. לֵה קיבלה את פניי עם מזג אוויר סגרירי ואפור, עננים כיסו את פני השמיים, השמש לא נראתה, והכל נראה כתמונה קודרת. יחד עם הרגשת החולי שלי, ההרגשה הייתה מאוד לא נעימה להיות באור האפור הזה, ללא קרני השמש ובקור ששרר עדיין ב-לֵה. לא כך ציפיתי לסיים את מסע סוף החורף שלי.

בדרך חזרה אל לֵה שואל אותי טאשי: "מה את רוצה לעשות בארבעת הימים הבאים? ארבע פעמים היית כאן בלאדאק ולמעשה ראית כבר את כל האתרים התיירותיים וגם הלא-תיירותיים?". "ובכן", עניתי לו, "יש מספר גומפות שאני רוצה לחזור ולבקר בהן אבל לא לטפס למעלה לאולם התפילות והמנחות אלא בדומה למה שעשינו בקארשה: למצוא שביל או דרך למרגלות הגומפה המקיף את הגומפה. אני רוצה לצלם את הגומפות מלמטה כלפי למעלה, תמונות שעד היום לא עשיתי כי התרכזתי בגומפות". "טוב", אומר לי טאשי, "אי אפשר לבקר בכל הגומפות שסביב ל-לֵה בארבעה ימים בלבד, אז תגידי מה הכי חשוב לך".

"צ'ימאדיי, שיי, טיקסה, ליקיר, וגם באלצ'י. אני רוצה לבקר בהן שוב וגם בארמון המלוכה הישן המשקיף על לֵה כמעט מכל נקודה. אף פעם לא טרחתי לבקר בו, אז הפעם אני רוצה לבקר גם בארמון". כך הקדשנו שלושה ימים לנסיעה לגומפות מרהיבות אלה ולארמון המלוכה הישן ב-לֵה. באחד הימים עלינו לגג המלון לתצפית מרהיבה על שנטי סטופה, הארמון, המבצר הלבן והגומפה שלידו. הייתי נרגשת, והרגשתי שאני נפרדת מהגומפות ומאותם מקומות שמציתים את האנדרלין שבי כל פעם שאני רק נזכרת בהם.

בשבוע האחרון לשהותי בלאדאק בכלל וב-לֵה בפרט התקיים שבוע תפילות השלום בגומפה Chokhang הנמצאת ברחוב הראשי של לֵה. באחד הימים "קפצנו" לגומפה, ושוב הייתי עדה לקהל הרב של בודהיסטים ולא בודהיסטים המתכנסים במקום אחד, קטן יחסי, בסדר ובארגון מופתיים. כמי שמגיעה ממדינה למודת כל כך הרבה מלחמות, תפילות השלום ממש התאימו לי.

בשבוע האחרון לשהותי ב-לֵה הרגשתי שאני נפרדת: נפרדת מדברים שלמדתי לאהוב, מתרבות כל כך מיוחדת, מאורח חיים כל כך קשה אבל שמחזיק מעמד, מאנשים כל כך מיוחדים שמדי פעם עולה חיוך על שפתותיהם ומעיניהם נשקפת האמונה שהחיים ביסודו של דבר הם טובים, נפרדת מהנופים הנשגבים הממגנטים שנוגעים עד לנימי נשמתי. אני יכולה להוסיף עוד כהנה וכהנה ממה אני נפרדת.

אני מאמינה שהאור העמום בגוון אפור ושהקור שכבר נמאס לי ממנו, ששררו ב-לֵה בשבוע האחרון לשהותי בה, ללא קרני השמש המפזזות בינות לקרעי העננים, קרוב לוודאי השפיעו על הרגשתי. כאילו הטבע משתתף בפרידתי מ-לֵה, מלאדאק, מזאנסקאר. רק ממש ביום האחרון לשהותי ב-לֵה, רגע לפני עזיבתי, הועילה השמש לחייך אלי ולתת לי תקווה שאולי אגיע לכאן שוב.

לסיכום מסעי החמישי להימלאיה ההודית - מסע סוף החורף שלי

נגעתי לזמן קצר בחיים בלאדאק בזאנסקאר ובקאשמיר. הכי גבוה, הכי מנותק והכי קר. הייתי בתוך הבית, חייתי איתם, אכלתי איתם ארוחות מבושלות על תנור של עצים וגללים ונגעתי בחיים אחרים. הייתי עמוק בתוך הנוף. נגעתי, חוויתי ובעיקר הרגשתי. בעצם לא ממש הרגשתי איך זה לגור במקום בו החורף מושלג וקר ומנותק מכל מגע עם העולם החיצון, אבל בהחלט הייתי קרובה לזה. פשוט כי השנה בתחילת מאי, חודש בו אמור היה להתחיל האביב, עדיין שררו תנאים של סוף החורף שהשנה היה קשה וארוך.

קשה להתייחס למסעי האחרון בלאדאק, בזאנסקאר ובקאשמיר, שרובו היה התמודדות עם חוויית השלג והקור, כהנאה צרופה מדי יום מזריחה ועד שקיעה ובכל זאת, אני גאה להכריז ששרדתי את הקור המקפיא של סוף החורף במחוזות אלה.

יותר מכל שרדתי את עצמי, והפעם זו הייתה משימה לגמרי לא פשוטה.