מסע אל האלפים - יומן

מזה 22 שנה מאורגן המסע לאלפים על ידי אלוף צרפת לשעבר ב''טריאל'' מכוניות ומבוסס על נסיעה באמצעות סיפור דרך, ממש כמו בתחרויות ראלי, בהרים וביערות המושלגים של דרום צרפת. לפניכם יומן המסע המלא של גוי בירן וחבריו, הצוות הישראלי שחזר מן הכפור

פרולוג

הרבה דברים טובים, גם הרעיון ליציאה לאירוע ה''קוואזייר בלאנש'' עלה בשיחת חברים ביני לבין ידידי רמי גלבוע. בעודו מתרפק על זיכרונות מתוקים מהשתתפותו באירוע לפני ארבע שנים, הצעתי ''בוא נצא השנה עם הכלים שלנו, יכול להיות מדהים''… ''מדהים זה בטוח'' הסכים רמי ויצאנו לדרך הפתלתלה של ארגון יציאת הצוות הישראלי ל''מסע בלבן 2000''. ידענו כי למצוא אנשים שיצטרפו לנסיעה לא תהייה בעיה, החלטנו לכן, כי החברים צריכים להיות קרובים ומוכרים כדי שיהיה נוח להסתדר כקבוצה לאורך האירוע, לפניו ואחריו. כמה שבועות מאוחר יותר התגבשה הקבוצה הסופית שכללה חמישה כלי רכב. אריק ליכטמן, בעל הצ'רוקי היפה בארץ, יוסי שטר עם הדיפנדר המדוגם, תומאס הרדאבל, שותפי להפקת מסעות הג'יפים בניכר, עם הדיסקברי, רמי גלבוע ידידי שהחליט לוותר על השטת הדיסקברי שלו וקיבל דיפנדר 90 TD5 מצרפת ואנוכי עם הדיסקברי המיתולוגי. נשלחו פקסים, נעשו תאומים והועברו מידות הצמיגים עבור השרשראות לשלג, נקבעו טיסות ומועדי השטת הכלים במעבורות וההתרגשות גברה. למרות שרוב הכלים היו מוכנים ומדוגמים מלכתחילה, כולם עברו סדרת בדיקות והכנות נוספות שכללו טיפולים מדוקדקים בעזרתו ופיקוחו של יורמי ממוסך ''גבע'', נרכשו ונתרמו אבזרי ציוד מיוחד ב''גתוס'',''הנפלד'', חברת המזרח, מצברים של ''אופטימה'' ממוסך היוגב, צמיגי רמת אביב, בולמי זעזועים ועוד… ממש הכנות ל''מלחמה''. גם אני, כמו חלק מעמיתי, נסחפתי במחול ההתרגשות ולא פסחתי על החנות ''טיפוסים'' והצטיידתי בביגוד תחתון תרמי ושק שינה לטמפרטורות קיצוניות. ה - Croisiere Blancheהינו אירוע ייחודי המתקיים אחת לשנה באלפים הצרפתיים.

המסע מאורגן מזה 22 שנה על ידי אלוף צרפת לשעבר ב''טריאל'' מכוניות ומבוסס על נסיעה באמצעות סיפור דרך, ממש כמו בתחרויות ראלי, בהרים וביערות המושלגים של דרום צרפת. הוא מיועד לרכבי שטח, טרקטרונים ואופנועים, המתקבצים מכל רחבי אירופה, ומשלב טיול מדהים בין עיירות סקי, ביערות רומנטיים ומעברי שלג אתגריים. המסע עובר באזורים הסגורים לתנועה בחורף ומאושרים למעבר במיוחד לאירוע . המצב כל כך חמור, שלא פחות משבועיים לפני מועד הזינוק, כבר עובדים אנשי הארגון בפתיחת הצירים לתנועה, לעיתים בשלג של מטר וחצי. מועד העמסת הכלים נקבע ל – 21 לינואר , חמישה ימים לפני הזינוק. יומיים מאוחר יותר אנו טסים לאתונה, מקבלים את הכלים ו''טסים'' לפטרס (בצד המערבי של יוון) כדי להספיק למעבורת השנייה שתביא אותנו לאנקונה-איטליה. משם יישארו לנו כ- 10 שעות להגיע לעיירה ''סנט-פרמיני''-צרפת, לתחילת האירוע. יומיים לפני העמסת הג'יפים, משתוללת סופה נוראית ברחבי הארץ וים התיכון. אני במרתון שיחות עם תומאס, מנסה ללקט כל מידע על המעבורת שעושה דרכה מיוון לחיפה. מודע לכך שבמידה והיא מאחרת להגיע לחיפה, לא נוכל להגיע לאירוע בזמן. תומאס מנסה להרגיע אותי ובמקביל אנו חושבים על תוכנית חליפית של השכרת ג'יפים ב''גרנובל''. אני מודיע לתומאס שמבחינתי אנו שוכרים חסקה ומשיטים את הכלים לבד ליוון, אני לא מוכן לקבל תקלות בשלב הזה. 20 לינואר, בוקר. תומאס יורד לנמל לרחרח מה קורה. שעתיים מאוחר יותר אני מקבל טלפון… ''האוניה לא מגיעה בזמן, היא עדיין ברודוס''. לפני שאני מאבד את קור רוחי, תומאס ממשיך..''תגיעו היום ב – 12 בצהרים, יש אוניה שנכנסה לנמל הבוקר והיא מפליגה מחר בבקר … סידרתי את העניין''. מחול השדים מתחיל. סדרת טלפונים נוספת מעבירה את המסר לשאר חברי המשלחת, ובמקביל ארגון מהיר מידי של הכלים. אני נפגש עם אריק ונוסעים צפונה, יוסי במילואים והדיפנדר אצל יורמי ב''גבע''. אין ברירה זוהי ההזדמנות האחרונה. ארבע שעות מאוחר יותר, אנו משאירים את ארבעת הכלים, עמוסים בציוד לא מסודר, בפתח המעבורת, מקווים שתצא בזמן וגם תגיע. באופן ספונטני לחלוטין אני מוצא את עצמי בדרך לבית הקפה הסמוך לנמל מפשפש בכיסי המעיל אחר המפתחות של הדיסקברי, אריק צוחק כשהוא מבחין בי ומודיע לי שהוא פתאום מרגיש ערום-משהו, בלי הצ'רוקי. אני מסכים איתו ולוגם מהקפה. כמה דקות מאוחר יותר אנו מביטים אחד על השני ומחייכים, ''זה עוד לא קרה לנו… .לתפוס טרמפ על מעבורת… ליוון '' ממש לא.

להורדת הקובץ לחץ כאן

טרמפ על מעבורת ליוון

שלושה יומיים אחר-כך, אנו נוחתים באתונה, רוח חורפית ושמש זורחת. נוסעים לנמל לשחרר את הכלים, כך אנו מקווים. יוסי ותומאס מסבירים לי כי הלך הרוח ביוון אחר לגמרי, פה הכל עובד לאט ורגוע. ביקורת דרכונים, ביקורת מטענים, ביקורת שערים, הכל יש, רק לאט. נכנסים לנמל ונרגעים מעט לאור העובדה שהמעבורת הגיעה בשלום, את הג'יפים אנו לא רואים עדיין. שלושת הלנד-רוברים נצפים על הרציף בין שלל ''מזדות'' ספורטיביות חדשות. הכל בסדר אנו חושבים, מתרגשים מהפגישה עם הג'יפים. ''איפה הצ'רוקי?'' אריק שואל, אנו לא שמים לב לכך ואין לנו תשובה. מסתבר שהמעמיסים נעלו את הצ'רוקי כשהמפתחות בפנים. אריק מודה לי על זה שהזכרתי לו לקחת סט מפתחות נוסף ומוציא את הצ'רוקי לאוויר העולם. ההתרגשות מחלחלת במרץ, אתונה, עיר ארופאית וים-תיכונית, יפה ומכוערת, נקייה ומלוכלכת… אבל הכי חשוב, שונה ורחוקה מהארץ. אנו מגלים שאיש הביטוח כבר אינו יושב בנמל ואנו נזדקק להגיע לעיר על מנת לקנות את הביטוח ה אירופאי. מחשבה מהירה של יוסי ותומאס מובילה להחלטה להשאיר את הכלים בנמל ולקחת מונית לעיר. יאניס הנהג מוביל אותנו לעיר הגדולה, לא לפני שהוא מודיע לנו ש'' פה זה לא המערב הפרוע ואי אפשר לנסוע במונית שישה אנשים'' אבל בכל זאת לוקח. הנסיעה מבדרת, יאניס מתגלה כקומבינטור לא קטן, חביב ומזכיר ללא הפסקה בדיבורו את רוברטו בניני. הנסיעה עובר במהירות, וכוללת מריבה יוונית טיפוסית בין יאניס לנהג אחר שמגיעה לטונים גבוהים במיוחד. אנו ממתינים במונית כמו סרדינים והוא מחליף קללות עסיסיות לפני המהלומות, שלא הגיעו לבסוף. שעה יותר מאוחר אנו נפרדים מיאניס, מבטיחים שנתקשר בדרך חזרה ויוצאים בתנועה הצפופה לכוון פטרס. הזמן לא עוצר מלכת ואנו בלחץ אדיר, עוד שלוש שעות המעבורת מפליגה. המעבורת הבאה, רק לאחר 24 שעות. נסיעה מטורפת מביאה אותנו למעבורת 15 דקות לפני ההפלגה. אנו נשלחים לביקורת דרכונים, אני עובר ונוסע לכבש ההעמסה כדי להזכיר כי יש לנו עוד שלושה ג'יפים בחבורה שצריכים להעמיס. מנהל ההעמסה מהנהן בראשו ושולח אותי למפלס התחתון. אני מחנה את הדיסקברי, בסמוך לריינג' רובר יפיפה בדרכו לסקי באיטליה, וממתין לשאר החברים. כשפתח המפלס נסגר, אני מתחיל לחשוש ועולה למפלס הקבלה. 20 דקות מאוחר יותר החברים מגיעים, מספרים על הדרמה הקטנה במסוף הדרכונים. מסתבר כי ההזמנה של יוסי לא נתקבלה במחשב החברה ולא היו מוכנים להעלות אותו. תומאס הודיע כי במקרה כזה גם שאר הכלים לא יפליגו ובמפתיע זה עוזר. אני חושב לעצמי שלא רחוק הייתי מהפלגת סולו לאיטליה ללא כל ידיעה מה עלה בגורלם של חברי למשלחת. במהלך ההפלגה אנו מתכננים את ''טקס המדבקות'', שבו יודבקו המדבקות שאריק עיצב של הקבוצה לאירוע. אנו מתפעלים מהמעבורת החדשה והמפוארת ומתכננים להשתמש בה עוד הרבה פעמים. יותר מאוחר אנו פורשים לשינה מצוינת ורגועה שנמשכת בסמוך למועד כניסת המעבורת לאנקונה – ההתרגשות מפמפמת מחדש. השעה 16:30, עדיין שמש בדמדומים, כבש המעבורת נושק את הרציף והמטען הצבעוני מתגלגל לרציף. עשרות משאיות וכלי רכב יורדים ובניהם גם ארבעת הכלים הישראלים – ממתינים בשולי הנמל לטקס ההדבקה. וכאילו לתת נופך חגיגי יותר לטקס, פתיתי שלג מתחילים לצנוח מלמעלה ברכות, אני לא מפסיק לחייך. הטקס עובר בהתרגשות ובהצדעה מחויבת לכלים ואנו בדרך לטורינו, מודעים לכך שרמי מחכה לנו בנקודת הזינוק של המסע מחר בצהרים – 11:00 ליתר דיוק. אנו עוצרים בתחנת דלק, מתדלקים דלק מתוסף חומר נגד קפיאה, כך חשבנו לפחות, ואלכוהול בנוזל שטיפת השמשות. הנופים משכרים, האוטוסטרדות מדהימות ותרבות הנהיגה – מעוררת קנאה. בדרך אנו נכנסים ל''פייצ'נסה'' ואוספים את אביבית ומיקי של יוסי ותומאס. 23:00 אנו מוצעים מלון פתוח בפרברי טורינו ופורשים לחדרים, לא לפני שמזמינים השכמה ל – 06:30 בבקר. 07:00 , טורינו, מינוס 14 מעלות!!! היציאה מהמלון לג'יפים מקפיאה כל פיסת עור חשופה. מתניעים את המכוניות וממתינים מספר דקות שיתחממו, יוסי כבר מכין תה. אריק נותן גז ועושה סיבוב בחניה, אני מתקדם לכוון היציאה, תומאס ויוסי מאותתים שיש בעיה. הדיסקברי והדיפנדר לא מצליחים להעלות סל''ד בלי שהמנוע ישתנק. אנו מבינים שיש בעיה עם הדלק, הוא קפא!! מקללים את האיטלקים בתחנת הדלק של אתמול אנו מתכסים עצה, צריך לחמם את הסולר כדי שיפשיר. אני נזכר בכתבה שקראתי על משלחת של ג'יפים לקוטב ומציע ליוסי ותומאס לחמם את מכלי הדלק בעזרת גזיה! כן, גזיה! קצת סוריאליסטי, לראות את שני הכלים עומדים זה ליד זה כשבאחוריהם דולקות גזיות לחימום הסולר, אבל זה עובד! חצי שעה מאוחר יותר אנו בדרכינו למעבר הגבול באלפים. מעבר האלפים ברובו עובר במנהרות מדהימות, ההרים מכוסים שלג דליל, אני מודאג, ''איפה לכל הרוחות כל השלג המובטח?'' כמו במטה קסם, אנו עוברים את השלט(!!!) המציין את הגבול עם צרפת, וההרים מסביב נראים לבנים הרבה יותר. בדרך אנו חולפים על פני עיירות סקי קטנות וציוריות, המוני מחליקים ומכוניות סטיישן ברחובות. לסנט פרמיני אנו מגיעים באיחור של כ- 4 שעות. אנו מתכוונים בעזרת שלטי האירוע לנקודת הכינוס/זינוק ולעינו נגלה חניון מושלג עליו עשרות רכבי שטח מכל הסוגים. צבעוניים, מדוגמים וששים עלי קרב, אופנועים חולפים על פנינו, כך גם טרקטרונים – יש אקשן, אני מחפש את רמי. אנו מופנים לחניון ומתבקשים לגשת לנקודת הרישום – דורית של רמי מופיעה מהשמים, נישוקים וברכות, הם מחכים לנו מהבוקר. רמי מופיע ומזרז אותנו לרישום כדי שלא נפסיד זמן יקר של נסיעה בשלג.

להורדת הקובץ לחץ כאן

יוצאים אל השלג.

תהליך הרישום יעיל ומהיר, אנו מקבלים שקית עמוסה מדבקות חסות, תלושי מזון למסעדות בדרך, כובע ופסלון מתכת נחמד של עיירת החסות ''אורסייר''. איש הארגון מגיע אתנו לכלים על מנת להראות לנו כיצד להדביק את מדבקות החסות. מהר מאוד אנו משתלטים על העניין והכלים מוכנים. תחנה הבאה, שרשראות שלג לגלגלים, אני לא מפסיק לסרוק ולבחון את הכלים המדוגמים מסביב נחוש להראות להם כי גם אנחנו, מהפרובינציה, עושים שטח, והרבה. אנו מקבלים את השרשראות ומנסים להבין איך להרכיב אותם בצורה המהירה והנוחה ביותר, מהר מאוד אני מבין שזה הולך להיות הקטע המעצבן ביותר במהלך האירוע. אני מקבל שרשראות מדגם מצוין לגלגלים האחוריים, כמו כל הכלים האחרים, אך מלפנים מתאימים לי שרשראות מורכבות ביותר שעל מנת להרכיבם צריך לפחות תואר שני בהנדסת מכונות וידיים של אקרובט. אני מודיע לאלון, שותפי למסע, שהוא אחראי על הגלגלים הקדמיים ואני על האחוריים. חצי שעה מאוחר יותר אנו עומדים לפני המרשלים בעמדת הזינוק. נותרו לנו כשלוש שעות אור בלבד, מה שיספק כשעתיים נסיעה לערך בקטע זה. בעצם, היום זהו רק יום התארגנות והקטע בשטח הינו בגדר של פרולוג, שיביא אותנו לעיירה אורסייר, שם נשתכן ונצא למסלולים בכל יום. אני מסמן לרמי להוביל, כך אני מבטיח שאנו ניסע בראש שקט ונשתכר מהנוף והנסיעה ללא צורך בניווט. סיפור הדרך מדויק ברובו, מהר מאוד אנו מבחינים כי מדידות המרחקים בין הנקודות השונות אינו ממש תואם את המציאות ואנו נדרשים למעט יצירתיות והגיון בריא על מנת לעקוב אחר הנתיב. הדרך עוברת ביער מדהים, השביל מושלג, אם כי לא עמוק במיוחד אך בהחלט מלבב. אני צועק בהתלהבות נוכח השלג הניתז מגלגליו של הדיפנדר לפני. קטע כביש, הנסיעה נוראית, השרשראות גורמות לנדנודים וחוסר נוחות משווע, אנו מייחלים לדרך עפר, שאכן מגיעה. אנו מגיעים לפקק תנועה קטן, מעבר נחל חצי קפוא. סיבת העיקוב, צלמים!! לאורך המסלול פרוסים צלמים, שמאוחר יותר הבנו שמוכרים את עבודתם למשתתפים. יוסי עובר להוביל את השיירה ואנו אחריו, הדרך הופכת אתגרית מעט יותר, הצלבות קלות, שלג עמוק ומעברי מים. אני משולהב. מדי פעם אנו עוצרים להנציח את הנוף המדהים והשונה כל כך במצלמותינו. חצי שעה מאוחר יותר אנו נכנסים לעיירה נוספת, בסיבוב הראשון אנו נעצרים נוכח התקהלות של משתתפים, אנשי העיירה הקימו דוכן לאורך הרחוב בו הם מציעים יין חם ומשכר למשתתפים, אנחנו שותים ומתמוגגים – ממש כיף! מתודלקים כיאות אנו ממשיכים בדרכים צרות ומפותלות בין העצים הסבוכים. הכל לבן מסביב וההרגשה מיוחדת, אין לנו כזה בארץ, כזה בכלל , וכזה בפרט – אין!! עם השקיעה אנו מגיעים לנקודת מרשלים שמורה לנו להוריד את השרשראות ולהמשיך על פי סיפור הדרך על הכביש לעיירה. ארגון מצוין!!

להורדת הקובץ לחץ כאן

20:00, אורסייר, אולם הספורט.

מתפצלים, תומאס הולך לארגן את החדרים במלון הדירות ואנו פונים לאולם לתדריך הראשוני. מכמות כלי הרכב ברחבת החנייה, אני מבין שישנם המון משתתפים. ז'אן-לואי מילילי, המארגן, מברך את המשתתפים ומזכיר גם אותנו, הישראלים. האולם מלא מפה לפה, לאירוע השנה הגיעו 600!!! משתתפים ב – 260 כלי רכב מכל אירופה!!! 120 !!! מאנשי מילילי עובדים מתחילת ינואר בשטח, פתיחת צירים, כתיבת ספרי הדרך ועוד מיני מטלות להצלחת האירוע. לכל סוג רכב יש אחראי, לכל מסלול יש אחראי אחר, ממש מבצע צבאי מרשים ביותר, עד עתה. אנו מקבלים מרמי תרגום סימולטני ומבינים כי אנו מזנקים למסלולים בכל יום בשעה 09:00 , יופי, אפשר לישון מאוחר. בכל יום נקבל סיפור דרך חדש של המסלול. במהלך המסלול ממוקמות מספר מסעדות בהם נוכל לאכול בצהרים. אנו מתפעלים שוב מהארגון המדוקדק. לאחר התדריך אנו עוברים למלון, לא לפני שאני עושה סיור מקיף בין כלי הרכב בחנייה. אין-ספור דיפנדרים 90 וטויוטות 73 למינהם. ג'יפי מרצדס, רנגלרים מדוגמים להפליא מאנגליה, טויוטות פרדו משובצרים וגם שני ג'יפים 42' מקוריים מדהימים ופתוחים!!! אנחנו ממש סחוטים לאחר היום הארוך הזה, שהתחיל במינוס 14 מעלות בטורינו, ופורשים לשינה עמוקה.

להורדת הקובץ לחץ כאן

היום השני לארוע, 07:00.

השינה הייתה חזקה, אני מתעורר לקולו הערב של אלון ''קום יא עצלן'', מיובש מהחימום אני נעתק מהמיטה, מתלבשים ויוצאים להצטייד בבאגטים טריים, גבינות איכותיות ונקניקים מדהימים. בשמונה וחצי אנו נפגשים עם שאר חברי הקבוצה ברחבת החנייה. שרשראות, התהליך מתחיל ומסתיים במהירות מפתיעה. אנו מקבלים את ספר הדרך של המסלול היומי ויוצאים לדרך. בין הבתים הקטנים של העיירה יוצא שביל מושלג במורד ההר. השביל צר מאוד ובצידו הימני עמוד חשמל. רמי מוביל ומתמרן ביעילות, אני עובר ומחשש לנפילה משמאל, נצמד לעמוד. נסיעה לאחור ותמרון נוסף ואני עובר חושש מרמת האחיזה של הגלגלים בשביל המושלג. אריק מרגיש חולני ומיכל נוהגת בצ'רוקי, בדומה לי, היא נצמדת לעמוד החשמל מימין לשביל. אני עוצר ומכוון אותה בעזרת מכשיר הקשר מלמטה. יוסי ותומאס עוברים את הבעיה ללא קושי ואנו ממשיכים. השביל תלול וצד מידי, בקטע מסוים הוא נסחף במדרון ויוצר שיפוע מפחיד, אני שומר על מהירות קבועה מבלי לסבסב את הגלגלים ועובר את הקטע. מיכל מהססת קמעה ומאיטה ומידי, בעקבות זאת מנסה לצאת מההחלקה ומשחררת את 190 הסוסים מתחת למכסה בפראות וגורמת לחלק האחורי של הצ'רוקי להחליק לכוון המדרון. אנו צועקים לה לעצור ובעזרת כוח ידיים דוחפים את הצ'ירוקי בחזרה לשביל. ''ככה זה יהיה כל היום?'' נזרקת השאלה לאוויר. בהמשך הירידה אני קורע את השרשרת הקדמית ימנית על סלע חבוי בתוך השלג. מזל שהגענו לקטע לא בעייתי, אלון מסתער על השרשרת ובעזרת חוליות רזרביות מתגבר על הבעיה. אנו ממשיכים לשביל נוסף היורד לעמק המיוער, הנוף עוצר נשימה, אנו בגובה רב וגולשים לעמק מיוער שבמרכזו זורם נחל מפותל – ממש ציורי. השביל עכשיו מדהים, הירידה אינה תלולה וגובה השלג מגיע למטר וחצי. כמובן שהיכן שאנו נוסעים השלג פונה ברובו, אך דפנות השביל צחורות משלג גבוה. יוסי מדווח בקשר שזה המקום לתת גז, אנו מצייתים ונכנסים לסחרור חושים רגעי, הכלים שועטים למטה, מפזרים אבק מושלג לכל עבר, מדהים. בתחתית העמק רמי יורד מהשביל ונתקע על סלע חבוי. תומאס יורד מהשביל כדי לחלצו ונתקע גם הוא בשלג העמוק. מיכל מושכת את רמי, ואני מחלץ את תומאס, המארגנים שנוסעים בעקבותינו לא מבינים עם אנו משחקים או לא יודעים מה שאנחנו עושים, אנו לא טורחים להסביר ופשוט נהנים. בהמשך הדרך אנו מגיעים לגשר מעל נחל. אריק ראשון, שוב הסוסים הפראיים משתחררים והצ'ירוקי נעצר לרוחב הגשר, אני יורד לכוון את אריק ולאחר מספר תמרונים הוא ממשיך בשביל. רמי חולף על פני וצוחק על ההוראות שלי לאריק, שלוש שניות מאוחר יותר הוא עובר את הגשר ובסופו מחליק לרוחב השביל. אנחנו צוחקים. נסיעה לאחור ולפנים ורמי ממשיך. אני מסביר לאלון איך צריך לעבור את הגשר. בעודי מסביר, אני חולף על הגשר ונכנס לקוליסים של רמי ונעצר לרוחב השביל. אני מתמרן ויוצא בהחלקה מהמצב וממשיך לרוחב השביל עד לרמי שנמצא כ – 50 מטר בהמשך השביל, יפה. בצהרים אנו מגיעים לעיירה קטנה בעמק ונכנסים לארוחת צהרים. באולם האוכל יושבים עשרות משתתפים ומעבירים חוויות תוך לגימת יין ורדרד ואדמוני. אין שתייה קלה על השולחנות, רק יין. לאחר ארוחת הצהרים הדשנה אנו מייחלים למיטה טובה, שום דבר, לדרך. הדרך ממשיכה ומתפתלת בין העצים, שלג מתחיל לרדת והופך את כל העניין לקסום הרבה יותר. במעלה ההר אנו נעצרים מאחורי קבוצה אחרת. מסתבר שבדרך יש קטע קשה של הצלבות צירים ושלג. טנדר מגנום נהוג על-ידי צוות עיתונות תקוע ואינו מצליח להתקדם. סדרת פעולות חילוץ וגרירה ארוכה מוציאה לבסוף את המגנום מהמקום והשיירה ממשיכה. כלים נוספים נתקעים בקטע הקשה. השלג לא מפסיק לרדת. אנו מגיעים לקטע ובפעם אחת חולפת כל הקבוצה על הקטע לכל תשואות המארגנים. מיד אח''כ, מחליטים המארגנים כי הדרך בהמשך בעייתית אף יותר בגלל השלג היורד ואנו מתבקשים להסתובב ולרדת למטה. החושך כבר יורד. אנו מוחים על ההתקפלות והמארגנים מחליטים לפצות את המשתתפים המעונינים בנסיעת לילה בשטח. חלק מהמשתתפים פורשים על הכביש. אנו ממשיכים. הדרך עוברת באזור בתול שלא הוכן מראש, שלג עמוק, בורות ותלוליות המאלצות את המתלים לעבודה אמיתית ותמרונים מיוחדים. אני מאושר, הדיסקברי נוסע מדהים ואינו נעצר לרגע, גם כשכלים אחרים – טובים יותר – נעזרים בדחיפות ומשיכות. שעה יותר מאוחר אנו יוצאים בעיירה נוספת, נכנסים לשתות קפה חם ומתמוגגים על חוויות היום - והלילה. אנו ממשיכים לעבר המלון, אני מקווה שרמי, שעלה מוקדם יותר, הזמין לנו את אופנועי השלג לנסיעת לילה. דקות מאוחר יותר אני מוצא את רמי לאחר מקלחת חמה מתפנק בחדר החמים. את השעה הבאה אנו מבלים בלהעביר את האחריות לאי הזמנת האופנועים בינינו, ובזאת חותמים את האפשרות להתפרקות נוספת על הכלים המהנים.

היום השלישי לאירוע.

אריק מגלה נזילת שמן רצינית מהמנוע, בדיקה ראשונה שלנו מגלה כי תושבת המסנן יורקת שמן לכל עבר. אריק מחליט להשאיר את הצ'ירוקי במוסך המקומי כדי שיתקן אותו במהלך היום. הזינוק מתבצע כ- 25 ק''מ מהעיירה שלנו. המארגנים דורשים להגיע נעולים בשרשראות, מה שהופך את הנסיעה לזינוק לסיוט לא קטן. אני מגלה כי השרשראות הקדמיות שלי איבדו את ''דעתן'' , נקרעו וויתרו על תפקידן, ומחליט לפרקן לחלוטין. דווקא עכשיו אנו מתחילים את היום בעלייה תלולה ומושלגת. אני חושש מעט ליכולתו של הדיסקברי לטפס ללא שרשראותקדמיות ושועט במעלה העלייה במהירות מופרזת, מופתע לגלות כי הוא אינו מאכזב וגם לא מתקשה במיוחד. נעצרים, סיבוב חד ימינה בעלייה תלולה כשהשיפוע למדרון הוא דווקא שמאלה. המארגנים נמצאים במקום לכיוון והדרכה. רמי נכנס לסיבוב מהר, ממשיך קצת בתת היגוי ישר ונעצר, משלב לראשון ומזנק בעליה ללא השתהות. עכשיו אני, בלי שרשראות מלפנים. משלב לשני נמוך ומתחיל בנסיעה, לא מהר מידי – מחליק מעט, מפמפם בגז ועולה כמו ענק. המארגנים מוחאים כפיים על הביצוע היפה בתנאים האלה. אני מחייך בביישנות, אבל בפנים מאושר. הדרך ממשיכה ביערות ובכפרים מדהימים. השילוב של שלג, יערות עצומים ועיירות ציוריות ממיס את הלב – זה פשוט מדהים. אנו סועדים בעיירת סקי מודרנית, במרפסת עץ רחבה המשקיפה על כל הפסגות מסביב – אני מתקשר הביתה בפעם הראשונה רק כדי לשמוע שבארץ משתוללת סופת שלגים מהחזקות שהיו בתקופה האחרונה– רינת אישתי היקרה, מבלה עם בנותיי בשלג הירושלמי. המשך היום עובר בנסיעה פסטורלית ללא מאמץ במטרה להגיע לערב המיוחד. המארגנים הכינו לנו הפתעה מיוחדת. בשעה שמונה, מתייצבים כל המשתתפים בתחתית הרכבל בעיירה. אנו עולים לפסגת האתר (2,600 מ') ומובלים על ידי שורת פנסים סיניים לפתחה רחבה בין השלוחות המושלגות. לעיננו נגלה מחזה מדהים, הרחבה שוקקת פעילות. 60!!! איגלואים נבנו למטרת שינה בסוף האירוע, מופע לייזרים מדהים על אחת השלוחות ומדורות פזורות בשלג. במרכז הרחבה, פסל שלג ענק של ג'יפ המואר בשלל זרקורים. אנו מתקבלים בדוכני וויסקי, קולה ופיצוחים. מוסיקת ריקודים מהדהדת בחשכה. אנו מוזמנים לאכול ומגלים סירים בקוטר שני מטר מלאים במרק בצל וגבינה צהובה, מחבת בקוטר שלושה מטר המכיל קדרת בשר מיוחדת – לא יאמן, ארגון מעולה. אנו מבלים, מצלמים ומתפעלים – סוגרים את הערב ומחליטים שלא לישון על ההר. יורדים ברכבל, מפשירים והולכים לבדוק את הצ'רוקי. הוא לא מוכן, המכונאי, צרפתי שלא אוהב את עבודתו במיוחד, שוכב מתחת לכלי האמריקאי ולא מפסיק לקלל בעסיסיות. שעות מאוחר יותר, הוא מפרק את מדיד לחץ השמן הנוזל ואוטם את פתח הכניסה בעזרת בורק וחומר אטימה. אנו פורשים לישון. אריק ומיכל מחליטים לוותר על היום האחרון ולהתחיל בנסיעה לכוון אנקונה – איטליה כבר בבוקר.

היום האחרון לאירוע.

אנו יוצאים לדרך, ארבעה כלים בלבד. הדרכים היום צרות ומתפתלות ביערות. הכלים נאלצים להתמודד עם עליות בוץ ותמרונים צפופים במיוחד. אנו אוספים עיתונאי צרפתי לקבוצה ומראים לו כי גם אנחנו יודעים מה צריך לעשות. הדרך עוברת בעלייה צרה ומשופעת בבורות עמוקים. רמי עובר לפני עם ה''90'' וזה נראה נפלא. אני חושש מעט, מפמפם בגז (זה פשוט עובד) ועובר בפירפור גלגלים מזערי. יוסי עם ה''110'' מקבל עידוד והנחיות מלמעלה, הוא עולה באיטיות אלגנטית, מסבסב גלגלים קלות ונראה כי עבר את המכשול אך נעצר על הדיפרנציאל האחורי. מספר ניסיונות והוא יורד לעלייה נוספת. שוב עולה באיטיות מופגנת, המתלים נמתחים עד גבול יכולתם, הכלי ממשיך להתקדם אך לפתע נעצר בהחלטיות – הדיפרנציאל האחורי ננעץ באדמה. יוסי יורד ועולה שוב, הפעם יותר מהר. הכלי הגדול שולח גלגליו לבורות העמוקים וממטפס, הפעם הדיפרנציאל מתחכך עם הקרקע באלימות וממשיך קדימה לכל תשואות הקהל. תומאס עולה ונעצר בהצלבת גלגלים. הוא יורד למטה ומחליט לעלות ביתר תקיפות – הפעם זה עובד, והוא מתייצב לצד שאר הכלים בהמשך העלייה התלולה. היום עובר בדרכים דומות לאלה שחווינו זה עתה – מלחמה קטנה, ממש כיף. בראשי מתחיל להדהד כובד המשימה המוטלת עלי עוד הלילה – לצאת לדרך לכוון אנקונה איטליה, המעבורת מפליגה מחר בערב. טקס הסיום מתחיל בשבע בערב, באולם הספורט של העיירה. יש הרגשה של ריקנות מסוימת, זהו נגמר. המיקרופון מהדהד בצרפתית ואני לא מתרכז, מתבונן על האנשים מסביבי, שהתאספו סתם כך לחוויה מוטורית מיוחדת מכל אירופה. יש משהו באנשים האלה, שאוהב שטח, אוהב רכבי 4X4 משופרים, ונכונים לכל אתגר שטח מיוחד. זה גם נותן הרגשה טובה להשתייך לקבוצה כזו – מוזרה ומיוחדת ככל שתהיה. אנו מוזכרים שוב, כקבוצה שהשקיעה הכי הרבה כדי להגיע ולהשתתף באירוע, ויוסי עולה לבמה לקבל פסלון בשם הקבוצה. אנו מסיימים את הערב בכיבוד קל ושתייה. אני יודע שלפני עוד דרך ארוכה ולאחר פרידה קצרה אני יוצא לדרך, מקווה לחצות את גבול איטליה עוד הלילה. 01:00 ארבע שעות מאוחר יותר אלון ואני נכנסים למלון בפאתי מילנו – ונרדמים כמעט מיד.

אפילוג

אחרי שאני מוריד את אלון בפיאצ'נזה, אני דוהר על האוטוסטרדות המדהימות של איטליה לכוון אנקונה. בצהרים אני נכנס לאנקונה ופוגש את אריק ומיכל ברחוב הראשי בסמוך לנמל. שנינו נעצרנו מאותה סיבה, ברחוב הראשי עמדה משאית ענק, שעל סיפונה אונייה אמיתית, ענקית. מחזה מדהים שהשאיר אותנו המומים. צילמנו והמשכנו לנמל לרשום את הכלים להפלגה. לאחר שהסתובבנו בעיר, בילינו בשוק פשפשים מקומי ומדהים ואכלנו בפאב שכונתי בעיצומו של משחק כדור רגל לוהט, עלינו על המעבורת לכוון פטרס – יוון. 16 שעות מאוחר יותר אנו במרוץ נוסף נגד השעון, שלוש שעות כדי לחצות את יוון לרוחב ולהגיע לנמל בפיראוס. אנו דוהרים כמו מטורפים, בכניסה לפיראוס אנו טועים בדרך ונכנסים דרך העיר המפוקקת. השעון לא נעצר, אני מחליט לעשות מעשה ועולה על המדרכה. אריק אחרי, נסיעה קצרה על המדרכה ואנו מתרחקים מהפקק רק כדי להבין כי כל העיר פקוקה. עוד מספר עברות כאלה ואנו מגיעים לאוניה בדיוק בזמן, לא לפני שאנו ננזפים על-ידי האחראי על ההעמסה על האיחור. למרות זאת, אנו ממתינים כשעתיים לפני שהכלים שלנו מאוחסנים לבטח בבטן האוניה ואנו פורשים לאתונה למלון עירוני. הטיסה שלנו רק מחר בערב, מה שמשאיר לנו יום שלם לבלות באתונה. שוק הדגים והבשר, העיר העתיקה וסופלאקי מעולה מבהירים לי כי יוון חייבת ביקור נוסף וממצא. בטיסה הביתה אנו מרגישים הקלה מסוימת, אנו עדיין לא מעקלים את החוויה האדירה אבל יודעים כי נעשה הכל כדי להגיע לשם גם בשנה הבאה- ואם לא זה, אז לפחות לארגן מסע שלג שלנו, מדהים לא פחות.

להורדת הקובץ לחץ כאן