אגדת כביש: סטודיבייקר אוואנטי

בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, חברת סטודבייקר היתה בין היצרניות הקטנות שעדיין שרדו את התחרות מול שלושת הגדולות, פורד ג'נרל מוטורס וקרייזלר, בשוק האמריקני. אבל התמחור הדורסני של השלוש, והיצע הדגמים הגדול שלהן, היקשו מאוד על המכירות של החברה הקטנה. נשיא חדש ונמרץ שהגיע אליה בשנת 1962, שרווד אגברט (Sherwood Egbert), החליט לשנות את המצב עם דגם חדש ומהפכני שיקסום לקהל צעיר. כך נולדה האוואנטי ( Avanti - קדימה באיטלקית), אחת המכוניות היפות והמעניינות שנוצרו אי-פעם בארה"ב.

אגברט, שראה את ההצלחה הגדולה של דגמי הספורט כמו פורד ת'נדרבירד ושברולט קורבט, הבין שהוא צריך מכונית עם נוכחות "סקסית" ובחר בתצורה של GT ספורטיבית עם שתי דלתות וארבעה מושבים, ומערכת הנעה שתפיק ביצועים בריאים. 37 ימים בלבד אחרי שהתחיל לכהן כאיש הבכיר בסטודיבייקר, הוא שרטט קונספט ראשוני בזמן טיסה, מסר אותו לצוות שלו ודרש פעולה מהירה.

אוואנטי R2 משנת 1963. אייקון עיצובי

לצורך העיצוב גוייס ריימונד לואווי (Raymond Loewy), מבכירי המעצבים התעשייתיים בארה"ב דאז, שעיצב בין היתר את הלוגויים של חברות הדלק "של" ו"אקסון", את הפחיות של קוקה קולה, את הסמל וסכמת הצבעים של האייר-פורס 1, אבל גם קטרים וקרונות רכבות ומכוניות עבור סטודיבייקר... ניתנו לו ולצוותו שישה שבועות בלבד לתכנן את הרכב, ובעבודה מאומצת של 16 שעות ביממה בבית חווה מבודד, הפרויקט קרם עור וגידים. לואווי עיצב גוף אולטרה-מודרני לזמנו, עם מכסה מנוע מאורך וללא גריל קדמי, כשכונס האוויר יושב נמוך מתחת לפגוש. קו המותניים מתרומם בעדינות מעל לגלגלים האחוריים ושמשה אחורית ענקית ומשופעת יורדת אל תא מטען בעל פתח קטן.

מפאת קוצר הזמן, נבחרה שלדה קיימת של לארק דייטונה, רכב קודם מתוצרת החברה שמכירותיו היו בנסיגה גדולה. השלדה הותאמה למרכב החדש, שלאור מורכבות ועדינות הקימורים נבנה מפיברגלס. זה גם היה החומר החסכוני ביותר לייצור, ובכך גם הושג משקל קל יחסית של הרכב. המכונית כללה לא מעט חידושים, כמו כלוב התהפכות פנימי ובלמי דיסק, והיתה המכונית האמריקנית הראשונה בייצור סידרתי עם בלמים כאלה. בזמנו, היא גם היתה המכונית המהירה ביותר בייצור סדרתי מבין היצרנים האמריקניים, עם מהירות מירבית של 270 קמ"ש.

לואווי (מלפנים) ואגברט (מאחור) מציגים את האוואנטי הראשונות

גם המנועים נלקחו ישירות ממדף החלפים של החברה, והאוואנטי הוצעה בשלושה דגמים: R1 עם מנוע V8 בנפח 4.7 ליטר שהפיק 240 כ"ס; R2 עם אותו מנוע שקיבל מגדש מתוצרת פאקסטון שסיפק 290 כ"ס. ו-R3 עם מנוע גדול יותר, 5.0 ליטר, מוגדש גם הוא, שניפק 335 סוסים. ישנם דיווחים על שני דגמים נוספים שלא ברור עם הגיעו כלל לייצור: R4 עם המנוע הבסיסי וקרבורטור עם ארבע לועות ו-280 כ"ס וה-R5 עם המנוע הגדול, שנעזר בשני מגדשים והזרקת דלק כדי להוציא הספק מכובד של 575 כ"ס!

המכונית הוצגה לראשונה בתערוכת הרכב של ניו יורק כבר ב-1962, וזכתה לעניין רב עם רשימת הזמנות מכובדת. אגברט תכנן לייצר 12,000 מכוניות עוד באותה שנה, במחיר דומה לזה של הקורבט סטינג-ריי, אך בעיות ייצור של ספק גוף הפיברגלס גרמו לעיכובים והקונים הפכו חסרי סבלנות וביטלו את ההזמנות שלהם, כך שב-1962 ייוצרה רק כעשירית מכמות זו. בשנה שאחריה יוצרו עוד כ-4600 יחידות, ושנה לאחר מכן הופסק הייצור כליל לאחר שסטודיבייקר פשטה רגל.

שניים מהדילרים הגדולים של סטודיבייקר בארה"ב רכשו את כל מלאי החלפים שנותר ואת קו הייצור כולו, והמשיכו לייצר את האוואנטי במספרים קטנים, מאות בודדות בכל שנה, תחת השם אוואנטי II. הקו נמכר מאוחר יותר לחברה אחרת, ואוואנטי חדשות יוצרו ב"טפטופים" עד סוף שנות השבעים, מצוידות כבר במנועים של שברולט. היו גם כמה ניסיונות בתחילת שנות ה-2000 ל"הלביש" מרכב דמויי האוואנטי על שלדות של פונטיאק פיירבירד ופורד מוסטנג, כולל דגמים עם גג נפתח, אבל המיזמים האלה לא שרדו לאורך זמן.

למרות שהייצור של האוואנטי המקורית נמשך כשנתיים בלבד, היא הרוויחה את מקומה בצדק כאייקון סגנוני; אחד העיצובים הגדולים של התקופה, ופיסה משמעותית בהיסטוריה המוטורית הן של סטודיבייקר והן של תעשיית הרכב האמריקנית בכללותה. המכוניות המקוריות שיוצרו בשנים 1962-1964, המאופיינות בפנסים הראשיים העגולים, מבוקשות ביותר על ידי אספנים, וכאלה במצב טוב נמכרות בכ-40 אלף דולר ומעלה, ומחירן ממשיך לעלות כל הזמן. לאחרונה נמכרה R3, אחת מתוך תשע שיוצרו בסך הכל, במחיר של למעלה מ-100 אלף דולר.