אקוודור - טיפוס לפסגות הגבוהות על רכס האנדים

ספטמבר 2021

אחרי רכיבה מאומצת במיוחד כאב לא מוכר מזעזע לי את האגן, כיאה לגיל המתקדם אני מניח שמדובר במחלה שלא אומרים את שמה, ניגש למרפאה מוריד את המכנסיים ונשכב בתחתונים כדי לחנוך את מכשיר הרנטגן החדש שלי.
כמובן שהסנריו שלקוח נכנס, בהכשרתו פיזוטרפיסט כך שאנחנו מנתחים יחד את צילום האגן ההומני הראשון שלי, דיי מוזר לראות אגן אנושי ללא זנב ועם שק אשכים מפואר האורטופד בזחיחות מודיע שזה לא אגן אלא בורסיטיס, הפיזוטרפיסט מתקן לטנדיניטיס, תכלס זה לא באמת משנה איזה itis זה כי הטיפול המומלץ הוא תוספים ומתיחות. וכך אני מבלה חודשים בהפעלת שרירים בפילטיס מכשירים אצל לקוחה חובבת חתולים, בתוספת חצי שעה אליפטיקל מלווה בסירטוני מוטיבציה ביוטיוב ע"ע ירדן ג'רבי אלופת עולם.

ינואר 2022

את גאספר מאקוודור פגשנו יום אחרי שירדנו מהאלברוס, הוא הגיע עם לקוח אמריקאי ומזג אוויר סוער אילץ אותם לחזור את כל הדרך חזרה הביתה,
על בירה במלון ישבנו ערב שלם וגאספר סיפר בשקיקה על הרי הגעש במקום שהוא בא ממנו, ועל פסגה אחת גבוהה במיוחד שנחשבת רחוקה יותר אפילו מהאוורסט ממרכז כדור הארץ אפשר לאמר שזרע הפורענות נבט שם וכשהגיע המומנטום יצרנו קשר, אלא שכיאה למדריך מבוקש גאספר לא היה פנוי. כשקלומק (להלן גימל) הודיע שיוצאת משלחת חשבתי שאשקול בחיוב ואשיב בשלילה אבל גימל אמר שאין שום בעיה שאי אפשר לפתור עם אביטרן וכך התגלגלנו לאקוודור עם עופר אוגש מ 4X4 מלווה בדאשה (השם שמור במערכת) דאשה טיפסה בשנה שעברה מספר פסגות באקוודור וכתבה על כך באאוטפאנל, יש לה קוף על הגב שהיא צריכה להסיר שנקרא צ'ימבורוסו, בשנה שעברה מאתיים מטר מהפסגה, סופת שלגים מנעה ממנה מלהגיע לפסגה לאקוודור עשר פסגות מעל 5000 מטר, בתוכנית שלנו לטפס את השניים הגבוהים ביותר קוטופקסי וצ'ימבוריסו, כבר בשדה דאשה מדווחת שעדיין אף אחד לא הצליח לטפס העונה לצ'ימבורסו בגלל תנאי מזג אוויר גרועים, גימל כהרגלו מחייך: אנחנו נהיה הראשונים, אופטימיות של מפגרים.

החבורה שהתגבשה

עופר אוגש הוא לוחם אמיתי, מוציא משלחות טיפוס ועובד על מאה אחוז הצלחה, מאחוריו פרוייקטים ציוניים כמו אחים לחיים, פגועי צה"ל מפעילות מבצעית אותם הוא מוביל לפסגות כמו הקילימאנג'רו או האלברוס, אם תרצה שמישהו יוביל אותך לפסגה ויחזיר הביתה בשלום זה עופר.
דאשה ( אני אוהבת מדינה שלי ) מאוהבת במדינת ישראל ובעצמה, סימן הוי וצילום פסגה כשהיא עטופה בדגל ישראל הפכו סימן היכר, בקבוצה היא תשלח אך ורק תמונות של עצמה וזה בסדר גם אני קורא כתבות רק של עצמי. הזקן היה בן חמש בזמן קום המדינה, נמצא מזמן בגיל שהסידן בורח והוא מתכווץ ושוכח, טיפוס דעתן ועקשן שונא צילומים בעברו שלל הרפתקאות וסיפורים נטולי פואנטה, עזבו אותו לנפשו והוא כבר יגיע. הנלהב לא טיפס הרים מעולם, כל מטר שעלה זה מטר שהוא לא היה בו מעולם, בעוד אנחנו כאובים, אין אצלנו גיד שלא עבר מתיחה אין שריר שלא עבר פציעה, הנלהב הגיע עם ריח של חדש, שיצא מניילון עם פצפצים ועם משחקי קלפים כמו יניב וקטן שנותרו חתומים במזוודה. הסטלן נקלע לסיטואציה, עובד בעבודה של פעם, מסגר, הוא דל שומן שמהלך עם ברי סחרוב או אהוד בנאי באוזניים, מנצל את זמן ההפסקות לסיגריה ואף פעם לא יאמר לא לקפה נחלה. הבנקאי הוא הגבר המושלם, הוא הבחור שתרצה בעבור הבת שלך, הכל אצלו טיפטופ, מיטב האופנה והציוד, הוא גובה במזומן ומשלם באשראי, אבל הכי חשוב יודע להזמין הובר בעיר זרה. אחרון חביב הוא הסלפיונר, ההוא שמצלמת הפלאפון שלו מופנת אליו ובכל תמונה איך לא פרצופו המחייך, לקח לי שלושה ימים להיזכר בפליקס הארנב, ששלח תמונות סלפי לסופי מכל העולם.

ריצ'רד קרפז

ריצ'רד קרפז נולד באחד הכפרים בגובה 3000 מטר, אביו נתן לו אופניים ללא צמיגים ללא כסא וללא פדלים כדי לכנס את הפרות במרעה, עשרים שנה אחרי, קרפז הוא גיבור לאומי שאילץ אומה שלמה לקום בארבע לפנות בוקר ולראות את ריצ'רד נותן בראש לכל האירופאים ולוקח מדליית זהב אולימפית בטוקיו.
באקוודור לאמר את השם למקומי שובר כל מחיצה אפשרית, אז אנחנו מצטיידים בריצ'רד ויוצאים לדרך.

קיטו

עיר חביבה קיטו, משוונית משהו, הרבה ירוק מסביב עם אופציה לגשם כל היום. העיר תפסה גובה ועומדת על 2800 מטר, יתרון גובה במיוחד כשמדובר במשחקי כדורגל ביתיים.
בקופה אמריקה לדג' הארגנטינאים הגיעו מתנשפים על המגרש וחטפו בראש ללא יכולת התאקלמות. כיאה לנוחתים בגובה כזה אנחנו משוטטים ברחובות כדי להסתגל. הגלובליזציה בעולם יצרה מצב שאפשר לראות מקומי מטייל עם כלבי האסקי או במילים אחרות אינדיאני עם כלבי מזחלות. אחד מהמאכלים המקומיים כאן זה שרקנים על האש, בארץ בפינות חי הם מגיעים לפיצוץ אוכלוסין, אולי אפשר לחשוב על ענף יצוא חדש במקום להצטייד בנחשי פיתון. כדי לייצב את הכלכלה הם עברו לדולר אמריקאי, הם המדינה היחידה שמייצרים דולרים אמריקאים שאי אפשר להשתמש בהם מחוץ לאקוודור, אז אם תקבלו מטבעות שלא תכירו אל תחשבו שעבדו עליכם, זה דולצ'ים.

הכיבוש הספרדי

הכיבוש הספרדי הביא לכאן את הנצרות ואת השפה, השיא היה בביקור האפיפיור ב 86 אז באקוודור היו 80% נוצרים, השמות הפופולריים הם חוזה ומריה תצעק מריה ברחוב חצי מהנשים יסתובבו אליך, היום המגמה שהצעירים חוזרים אל האינקה למרות שהוריהם גררו אותם לכנסיה בילדות וכך גם השמות חוזרים לשמות המקוריים משפת הקיצ'ואה: האמפי (במובן של תרופה או רעל) וטמייה שנולדה בג'ונגל הרטוב (גשם) הם השמות של הילדים של פפה המדריך שחי בג'ונגל עם בת זוגו האינדיאנית וב offf season מגדל בננה, יוקה ומייצר צ'יצ'ה ( משקה אלכוהולי).

תזונה

הארוחות באקוודור הפוכות משהו, כיאה לקו משווה הם חזקים בפירות, פותחים בצלחת אננס פפאייה מלון ותותי שדה ובמיץ פירות גרנדיז'ה שהוא פרי דמוי פסיפלורה מתוקה, מיץ אדום שהוא blackberry או מיץ גוונאבנה שזה אנונת ענק ולאחר מכן מגישים את המנה העיקרית, בערב אחת המנות המומלצות היא מרק תפוחי אדמה עם פלח אבוקדו ששוחה בתוכו, המנות קצובות ולא מאפשרות לך להתחזר.

המנות הראשונות

שלושה ימי פסגות הם המנות הראשונות לפני המטרה שלשמה התכנסנו: pasochoa 4200 ,pichincha 4784 ו corazon 4791.
הנחיתה לגובה של כמעט 3000 מטר, מביאה לעליה בדופק וירידה באחוזי חמצן, אחרי יום של התארגנויות והשכרת ציוד יוצאים להר הראשון, עופר לא משחרר את הסוסים ומונע מהם מלברוח קדימה, מכתיב קצב אלימנדה אלימנדה שזה Pole Pole. בקילימאנג'רו, ובתרגום לעברית לאט לאט, אם אתה רוצה ללכת מהר, לך לבד. אם אתה רוצה להגיע רחוק, לך ביחד.
הקרינה חזקה בקו המשווה והעננות קלאסית לטיפוס אולם מספיק הבלחה של שמש שנגלית כדי לשרוף את העורף, ברקע ההרים הסובבים את קיטו, ביניהם הפסגה המושלגת של אנטיסנה, הרביעי בגובהו באקוודור, ההר בעל הקרחון הגדול ביותר עם אפשרות לרדת בסקי מ- 5,758 מטר, בירידה למטה במרעה למה חמור וסוס מעלות את השאלה למה חמור וסוס זה שלוש חיות?
לפיצ'נצ'ה אנחנו קופצים מדרגת גובה ומעלים ל 4,784, יום רוחני עם עננות ממסכת שרק ריח הגופרית הסגירו את העובדה שאנחנו על שפת לוע של הר געש קוראזון בעל צורה של לב ועל כך שמו הוא הר מספר שלוש, הטיפוס בו כמו כל דבר בצבא נחלק לשלוש, שביל רחב. שביל צר בעשב נמוך והמשכו בטיפוס אתגרי על סכין אל הפסגה, רוג'ום מקומי מסמן את תחילת העליה הטכנית. הטיפוס כאן מחייב כפפות, קסדות וחבל פרוס, ממש לא ה comfot zone שלי, נפילה לשמאל ואתה בפסיפיק נפילה לימין זה קיצור דרך חזרה ללודג'. מעלינו קונדור שמסמן את החוליה החלשה וזומם על ארוחתו הבאה, הקונדור יחד עם הצ'ימבורסו נמצא בדגל אקוודור, בפסגה מספר פלקונים מחכים לפיסת לחם משל היו טריסטרמיות. במדבר יהודה.
אנחנו רצים לפסגה להצטלם לפני שדאשה הציונית פורסת את דגל ישראל ומשאירה את הפסגה לעצמה. בדרך למטה גיד האכילס של חי מתחיל לאותת, אני מציע כמובן להסיט את הכאב למקום אחר ולסרס, לרמי קשישא גימל מציע פשוט המתת חסד.

טיפוס הרים באקוודור

תשכחו מכל מידע מוקדם שיש לכם על טרקים פוינט טו פוינט, אקוודור לא מציעה את זה, היא נותנת לך להתמקם בעיר ולבחור בכל יום הר אחר לטפס עליו, המשמעות שאין ניתוק מוחלט מהציביליזציה, ולא תוכל להמנע מהקבצן שניגש אליך בערב במסעדה או מהזונה שתיטפל אליך ברחוב.
גם אם תישנו במחנה הבסיס בגובה 4800 ותטפסו יום אחרי לקוטופקסי, תמצאו בין המטפסים כאלו שרבו עם האשה, יצאו מהבית, הגיעו בכביש לחניון בגובה 4600 והתחילו לטפס מדרגה של 1200 מטר, לא משהו שעצבים לא יכולים לגשר עליו. באקוודור 265 הרי געש מתוכם 85 פעילים, ניתן לעשות חופשות טיפוס דומות מבוססות על שנים מתחת לחמש אלף ועוד שלושה מעל לדג' iliniza norte, antisana ו Cayambe. המדריכים המקומיים מפסיקים לספור פסגות כשמגיעים למאה, מי שישן בבקתה של הקוטופקסי מטפס לפסגה חמישה ימים בשבוע, היתר עושים ביום שני את הקיאמבה ברביעי את הקוטו ובשישי את הצ'ימבו(רוסו).

הטיפוס אל הקוטופקסי

באקוודור היו מקריבים נשים על פסגות ההרים, מעלים נערות בנות 15 ומשאירים אותם למות על ההר, האצטקים והמאיה שונים כשהם מקריבים קורבנות, הם עובדים הרבה יותר מלוכלך מקיזים הרבה דם ושולפים את הלב, אינדיאנה ג'ונס סטייל.
ביום הטיפוס לקוטופקסי מצטרפים שלושה מדריכים, כל זוג מטפסים מקבל מדריך מקומי, לכאורה ולאור ההיסטוריה דאשה נמצאת בקבוצת סיכון, אלא שלדאשה יש ברזומה שרפה שהוביל אותה לאוורסט ונשאר לצמיתות בגובה 8000 מטר עם פיסת אוהל קרוע על הראש, אז נראה שדווקא מי שבקבוצת סיכון הוא המדריך (המקומי או הישראלי? ע.א.).
במסעדה בפתח השמורה אנחנו פוגשים בגוואריסו, גוואריסו זה הפרד המקומי, שילוב של אבא לאמה ואמא אלפקה (לאמה פי שתיים בגודל), לגוואריסו כוח לנשיאת משאות מאבא לאמה ויכולת יצור צמר מאמא אלפקה, קצת לא ברור איך הולד יוצא החוצה, אני שואל אם אפשר לשאול אחת להגעה אל בקתת קוטופקסי אבל הנוהל פה שהכל על הגב פורקים בגובה 4600, טיפוס של 250 מטר אל הבקתה, טפטוף גשם מקדם את פנינו, נכנסים לטור, מעילי הגשם נשלפים, ראש למטה, בטוף הגעשי מקפידים לדרוך על טביעות הרגל של הצועד שלפניך, פה פה חוטפים בומבה מהתיק של הצועד לפנים, הבקתה היא יעד מספק ליום טיול לרוב האוכלוסייה, באכלוס מלא יש 60 מיטות בבקתה, פופולרי לשכור אופניים ולגלוש איתן למטה, רגע לפני, מקומיים יורדים וזוכים לתמונה.
ימי פסגה הם מרגשים במיוחד, היציאה מתוכננת לחצות, תמיד מתבקש לזמזם את שלום חנוך "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" שש שבע שעות טיפוס לפנינו, יום ראשון היום, השמיים בהירים הירח מלא וההר כאילו מזמין אותנו אליו, ערב רב של פנסים מלפנינו וכאלו שמתחילים לטפס מלמטה מהחניה, הטיפוס נחלק למספר מקטעים, רוכסים קסדות רתמות ופנסים בבקתה, בתחילת השלג שמים קרמפונים, בהגעה לקרחון הגרזן וחבל האבטחה נשלפים, כל שלושה מעוגנים לחבל שניים עם מדריך, אני וגימל עם פפה שמוביל, לקרחון יש המון קרבסים, חללים עם גשרי קרחון מעליהם, כל קונסטרוקציה של נטיפים יכולה להתמוטט כל רגע, הגרזן תמיד בצד ההר ומקל הליכה ביד השניה, כל סוויץ שינוי כיוון מחליפים את הגרזן ומקל ההליכה, כל עצירה מאבטחים את הדברים, מה שיתגלגל כבר לא ישוב ( ע"ע קסדתו של רמי) אנחנו צועדים בין תצורות קרח מרהיבות נטיפי קרח, היינו כחולמים, אני מודד מאה צעדים כפולים ומקבל כ-18 מטר מצטבר 500 צעדים כפולים יתנו כמאה מטר עליה בגובה, ככה אנחנו מתגברים על המחסור בשעונים רגע לפני הפסגה, פפה מזהה חולשה של אחרים ומתחיל בסשן של עקיפות, אני חולה על זה, פפה הוא אח שלי בלב, הרעיון הוא להגיע לפני הזריחה אל שפתו של הר הגעש, שש שעות אחרי תחילת טיפוס אנחנו עומדים משתאים עטופים בריח חריף של גופרית, אנחנו מעל העננים, ההרים הענקיים שטיפסנו עליהם בימים הראשונים נראים פתאום גמדים במזרח לצד זריחת השמש הsangay הפעיל נראה כמו הארובות של חברת חשמל, את האפר הוא מעיף על תושבי גואיאוקיל, העיר הגדולה באקוודור שנמצאת על האוקיאנוס השקט. אחריו הצ'ימבורסו, שני האיליניזות הצפוני והדרומי, הקייאמבה אנטיסנה כולם נעמדים אלינו דום. משתחווים.

אנחנו מבלים בפסגה יותר מדי כדי לנסות לגבש תמונת דגל קבוצתית אבל אחרי שעה מבינים שהנזק גדול מהתועלת ומתחילים לסגת.
בגדול מומלץ לעזוב את הפסגה בשמונה בבוקר כי תנאי הירידה והחום הופכים את התנאים קשים אבל רמי עיקש שכמותו הגיע עם שלט מוכן מהבית וסיפק לנו תמונה לפנתאון הירידה כמו כל ירידה כואבת, כאן המדריך הוא אחרון, הוראות ההפעלה הם שצריך לסמוך על הקרמפונים, ללכת זקוף ומשוחרר, השמש כבר יצאה, רגיעה להתפשטות, בימים כתיקונן גימל יורד בקצב הרבה יותר מהיר ממני אבל כראשון בשלישיה הוא מכתיב לי קצב שמאלץ אותי לרוץ מטה בדופק אנאירובי, למרות הצניחה המהירה בגובה חזרנו מזיעים וקלויים לבקתה ושיפרנו את שיא הגובה שלנו מ-5895 (פסגת קילימאנג'רו) ל-5897 כל כך הרבה מאמץ וכסף בשביל שיפור רק של שני מטר.

צ'ימבורוסו

הגובה הרשמי של הצ'ימבוריסו הוא 6310, אדווארד וימפר הגיע ראשון לפסגה בשנת 1880 בשנים בהם לא ידעו בעולם שיש הימלאיה וחשבו שהצ'ימבורסו הוא ההר הגבוה בעולם, זו גם הנקודה הכי רחוקה ממרכז כדור הארץ ואם תשאלו למה? אז זה בגלל שבניגוד אלינו אלוהים לא ברא את הכדור סימטרי, הוא דיי פחוס.
ביום מנוחה שבין ההרים גיא מספר שלפני חודשיים נהרגו שישה על ההר במפולת זה רמורליזציה כמו לראות את הסרט אוורסט בטיסת klm, אני ממלמל את סיסמתו של נימס שטיפס את כל 14 הפסגות מעל 8000 בחצי שנה mission possible, mission posible. משמעות השם: צימבה שווה צמה רסו שווה ראש שלג בקיצואה זה רחו כך שהאינדיאנים יקראו לו צ'ימברחו. בכניסה לשמורה עדרי ויקוניות, ויקוניה הוא גמל קטן קומה שיודע לרוץ, המקביל של הגואנקו מארגנטינה פרויקט שימור העלה את מספרם מ-400 ל-9000. תכלס אין להם אויבים טבעיים בגבהים האלו, הפומה יכולה לחגוג עליהם 2000 מטר יותר נמוך, שלג מקדם את פנינו בכניסה לשמורה לפנינו טיפוס של שעתיים וחצי למאהל של ה- base camp בגובה 5300. רמי קשישא לוקח החלטה רציונלית לוותר על ההר ולחכות במחנה, לנו אין רציונל. ב base camp כבר השלג מפסיק לרדת ואנחנו חוזים בשקיעה מרהיבה. הצ'ימבורסו בשורה התחתונה לא היה נחמד אלינו. ביציאה מהאוהל הייתי עוד אופטימי, כמו בקוטופקסי כל זוג מקבל מדריך, גימל ואני מקבלים שוב את פפה שלא רואה ממטר, עופר מבקש שנלך כקבוצה, זה נכון ורומנטי לטיול בחיק הטבע אבל לא למזג אוויר סוער, סופת שלגים ורוחות עזות, קידמו את פנינו, מינוס 25 מעלות, 50 אחוז שיפוע, מאבק סיזיפי על כל צעד, אחרי קיר אנכי בגובה עשרה מטר שמצריך נעיצות קרמפונים וגרזן, פפה מנצל את המומנטום פורץ קדימה ומייצר פער מבטיח, אנחנו מטאטאים שלישיות מקבוצות אחרות כאלו שבחרו לסגת או כאלו שלא, הרוח מצליפה בפנים ומעיפה פתיתי שלג כואבים, כל מה שלא מכוסה חוטף, הדימום מהאף שלי לא נפסק, זהו סטייג' רע במיוחד, הקצב חמש על חמש, חמישה צעדים, דופק עולה לשמיים, עצירה, חבל נמתח, חמש נשימות למנוחה, המים מזמן קפאו בבקבוקים, החיפוש אחר חטיפים מתיש, אני מחפש כל בדל אנרגיה וחופר עמוק פנימה למחוזות שלא הייתי בהם קודם, אם תהיה רך לעצמך תקרוס, לרגע אני לוטנט דן מפורסט גאמפ על סירת דיג החסילונים שלו נלחם באיתני הטבע ובאלוהים. לאחר ארבע וחצי שעות טיפוס בגובה 6100 אנחנו מדביקים את חולית החוד ומגיעים למקום שהוא נקודת ההחלטה אם להמשיך או לא, אני רואה את המדריכים חופרים בור, מנסה להבין את המעשה הביזארי שהם עושים, לעצמי אני ממלמל שזה כדי לבנות מחסה או קבר לאחד הפורשים אבל למעשה כל זאת כדי להעריך את כמות השלג שירדה. פפה מזהיר מפני מפולות שלגים ולוקח החלטה להוריד את כולם מההר. הקלפים לא הסתדרו לנו הערב, פפה שלף בטאקי קלף שנה כיוון, אפיסת כוחות, אין אפשרות להתנגד, תחושת הקלה מציפה אותי, להר תמיד יש את המילה האחרונה ויש לו שליחים, מדריכי הטיפוס וכך 20 דקות מהפסגה הראשונה ו 45 דקות מהפסגה אנחנו נסוגים עם טעם מר בפה, לא סומכים על מכשירי הקשר, יורדים מטה ועוברים פנס פנס לבשר את הבשורה. לדאשה זה דה ז'וו, חי דופק אגרופים בשלג, לכאורה כשלון מפואר אבל אנחנו לא קורצנו מחומר שנכשל, יש בנו כעס על ההר שלא אפשר לנו לעלות אבל מצד שני תודה גדולה על כך שאפשר לנו לרדת. וינסטון צ'רצ'יל עליו השלום אמר פעם שההצלחה היא היכולת לעבור מכישלון לכישלון, מבלי לאבד את ההתלהבות להמשיך. למטה במאהל אנחנו פוגשים צוות חילוץ עם מגלה מתכות שמתכוונים לעלות באור יום ולחפש את הגופות מהמפולת האחרונה, בדרך למטה אנחנו פוגשים את אלו שה- base camp זה החיים שלהם , האנשים שמתחזקים אותו ואלו שמביאים את האוכל אליו ואני? אני נשארתי עם חשבון הנפש האישי שלי, מחפש איפה טעינו, איפה היינו יכולים לתקן ומה מנע מאיתנו להגיע לפסגה.

דיוטי פרי

בדיוטי פרי בדרך הביתה, אנשים מתחילים ללכת לאיבוד, מרגיש שצריך שוב לאבטח בחבל את חי ואליאב.
העובדות בשדה התעופה בלבוש של הקבוצה הלאומית, מוקדמות המונדיאל אקוודור מארחת את ברזיל בקיטו, רגע מה פה קורה? איפה זיקו סוקרטס בבטו ורונלדיניו? ממתי אני נגד ברזיל במונדיאל? פור דיוס. בטרנזיט באמסטרדם קלומק מודיע שאמא שלו בת 88 מיד אני שולח הודעה "סבתא רחלה מזל טוב ליום הולדתך ה-88, 88 אומר לי הרבה זה השנה בה השתחררתי" אחרי רגע מגיעה תשובה רוטנת "אני בת 87" אם זה לא אחד מהסימנים למחלת גבהים אז מה כן?
צילומים חברי הקבוצה: עזרא שהרבני, גיא קלומק, שי כהן, דניאל וולפסון, רון לנץ, אליאב בר דויד, חי שלם, רמי וינטר ועופר אוגש.

לפרטים על המסע הקרוב לטיפוס לפסגות של אקוודור