סיכום טיול ג'יפים ירדן 17/3/22-20/3/22

בחודש מרץ האחרון ביליתי בירדן יותר מאשר בבית... רק שבועיים לפני הטיול הזה, ביקרנו בממלכה השכנה בטיול מוצלח וכייפי (קישור ליומן מסע), והנה אני שוב יוצא מזרחה וההתרגשות עולה כאילו זו הפעם הראשונה, פשוט כי אני מאוהב בירדן וזה ממש לא סוד שאני נהנה להסתובב בה שוב ושוב ולא רק אני מרגיש בה בבית, גם הסופה הקשישה שנדמה ששמחה לחצות שוב ושוב את הגבול וכאילו משילה מעליה שנים וקילומטרים ובועטת חזק יותר....

11 ג'יפים בשיירה

גם הפעם הקבוצה מלאה, ב-11 כלי רכב, שזה אף פעם לא עניין פשוט, במיוחד בהעדר מכשירי קשר עם דגש על היום הראשון הלחוץ, בו אנו נוסעים קילומטראז' גדול על כבישים עמוסים בתנועה, אבל אני כבר רגיל לזה. גם הפעם, המדריך הירדני שמתלווה אלי הוא "משלנו" – עארף אל-חסאנאת, אחד הותיקים והטובים במדריכים הירדניים, שהוא גם חבר טוב שלי – איש מקסים שמשרה סביבו אווירה נהדרת וכשהוא איתי, אני רגוע לחלוטין ויודע שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.

קישור לכל המסעות הבאים של אתר השטח בעולם

היום הראשון - טיול ג'יפים בירדן

הקבוצה נפגשת בבוקרו של יום חמישי בתחנת הדלק הסמוכה למעבר הגבול. תהליך המעבר בצד הישראלי של מסוף "נהר הירדן"/שייח' חוסיין הסמוך לבית שאן, דורש לא מעט סבלנות. כפי שציפיתי והסברתי לקבוצה מראש, העומס תמיד גדול מכדי יכולת ההתמודדות של שתי הפקידות המסכנות והתורים תמיד יגזלו זמן רב. לי זה לא חדש, הקבוצה קיבלה את המידע הזה כבר במפגש ההכנה – שצריך להתאזר בסבלנות ולקבל את כל העיכובים בחיוכים ואת הבאסה בסבבה - אין מה להילחץ או לכעוס, כי זה לא יעזור. בסופו של התהליך, שמחתי שנרשם שיפור מסוים במהירות עבודת המסוף מול הפעם הקודמת – "רק" שעתיים ו-45 דקות לקח לנו לסיים את הבירוקרטיה ולעבור את גשר שייח' חוסיין לצד הירדני, לעומת שלוש שעות תמימות בפעם הקודמת.... תגידו ש"שיפור" של רבע שעה זה כלום ושום דבר?... במציאות בה עיכובים קצרים וקטנים מצטברים לשעות ארוכות, כל דקה קובעת. אולי זה בזכות הקבוצה שהגיעה מוכנה למשעי עם כל הניירת ללא דופי ובלי לשכוח כל מיני פתקים ואישורים.....



בצד הירדני, ריטואל קבוע וידוע מראש של זמן-מזרח-תיכוני, ביקורת דרכונים, בדיקה בטחונית, בדיקת כלי הרכב ומעבר בשלושה משרדים שונים לתשלום ביטוח, קבלת לוחיות רישוי ירדניות, תשלום אגרות מעבר וקבלת פתקי-אישורים הנדרשים. לאחר מכן הרכבת לוחיות על כלי הרכב – גם כאן הבירוקרטיה חוגגת אבל התהליך בצד הירדני בסך הכל ענייני וזורם. בין לבין, מצטיידים גם בכרטיסי סים ירדניים לטלפון (בקיוסק קטן ועמוס לעייפה) בזמן שהקבוצה שלנו עוברת בין המשרדים ומקבלת לוחיות רישוי ירדניות, אני שם לב שקבוצת ג'יפאים שנכנסה לפנינו עדיין ממתינה בצד, בפרצופי "תשעה באב" מיואשים – ביררתי איתם מה פשר רוח הנכאים, ומסתבר שבמטענה של אחת מהמטיילות בקבוצה נמצאה מריחואנה לעישון – הירדנים רצו לעצור את הבחורה, להסיע אותה לעמאן, שם תועמד לשיפוט מהיר שבסיומו עלולה למצוא את עצמה מאחורי סורג ובריח. לאחר תחנונים רבים הסכימו לוותר על המעצר ולגרש אותה בחזרה לישראל. רצוי לדעת שפרטי מקרים כאלה נרשמים ונשמרים במערכת הממוחשבת של כל מסוף גבול ירדני – אווירי, יבשתי או ימי - והגברת הזו כבר לא תוכל להניח כף-רגל בירדן לאלתר... זהו לקח ומסר חשובים לכל מי שלא מקשיב לאזהרות, מזלזל ו/או מנסה להתחכם – הסבלנות של הירדנים להברחות סמים או כל חפץ אחר שמבחינתם אסור להכניס לממלכה (מכשירי קשר, נשק ותחמושת/ציוד צבאי, אבזרי דת ותפילה, מצלמות עם עדשות פריקות), היא אפס - אין חריגים, אין הנחות. אלה הכללים והחוקים שלהם ומי שלא מתכוון לציית – מוטב שיחסוך מעצמו את אי הנעימות ולא יבוא לטייל שם.

אצלנו אין בעיות כאלה, כמובן.... עארף והשוטר המתלווה אלינו – מועקף, מצטרפים לקבוצה וסביב השעה אחת וחצי בצהריים אנחנו חופשיים לדרכנו. מה שמעלה אצלי תקווה שלמרות מרחק הנסיעה הגדול על כבישים שממתין לנו, אולי הפעם נצליח לראות יותר ביום הראשון....

כביש הבקעה הירדני צר ומצולק, מלא באמפרים וכרגיל, עמוס בתנועת מקומיים והנסיעה עליו איטית. כרגיל, אנו עוצרים בעיירה מעאדי לפלאפל/שווארמה וצ'יפס כדי למלא את הבטן אחרי שעות ההמתנה הארוכות, ואז ממשיכים בדרכנו דרך העיירות והכפרים שלאורך הכביש שאמנם נראות קצת "עולם שלישי", אבל לזכותן ייאמר שהן אותנטיות ולא מנסות להתחנף. זו ירדן האמיתית - קצת לכלוך, קצת חספוס, בלי תפאורות - אבל הירדנים גם כאן הם אנשים חביבים, חייכנים ומאירי פנים לתיירים.

באיזור ים המלח, הכביש משתפר והופך לאיכותי ומענג לנהיגה – פיתולים, עליות, ירידות. נופו של ים המלח מצידו הירדני עוצר נשימה ושונה מאצלנו – מצוקים שיורדים בתלילות אל המים וקרקעית עמוקה, שמקנה לים צבעים עזים ומראה אחרים לחלוטין ממה שאנחנו מכירים. אנו עוצרים לתצפית על הקניון המרשים של נחל ארנון (השעה כבר אחרי 16:00 ולכן האתר כבר סגור ואי אפשר להיכנס, אבל התצפית מהגשר עדיין מרהיבה) וכמה דקות אחר כך עוצרים שוב להתפעל מ"אשת לוט" המרשימה (היא הרבה יותר מרשימה מ"אשת לוט" הצנועה שבצד הישראלי).

את התדלוק הראשון ערכנו כרגיל בתחנה גדולה ליד מפעלי ים המלח הירדניים הסמוכים לא-סאפי, עיירה לחופו הדרומי של ים המלח. החשיכה כבר ירדה, אבל אנחנו אופטימיים בנוגע להגעה בזמן לארוחת הערב במלון בפטרה שמוגשת עד 21:30 – אבל עדיין עוד דרך ארוכה לפנינו, כולל העליה הארוכה והמפותלת בכביש ואדי נמלא - ואני מחליט שמוטב שעארף יתקשר למלון, יודיע שאנו מאחרים מעט ויבקש שימתינו לקבוצה שלנו עם ארוחת ערב.

ואדי נמלא הוא "נאקב" (דרך גמלים) ארוך, תלול ומפותל, שמחבר את העיר וואדי מוסא (פטרה) לערבה הירדנית, שרק לפני כמה שנים נסלל והפך לכביש - אבל איזה כביש!!! הוא מטפס מגובה של 100 מטרים מתחת לפני הים ל-1200 מטרים מעל פני הים, בפיתולים ובשיפועים פרועים שלא היו עוברים אף תקן בישראל או באירופה, מה שמבטיח חוויית נהיגה מצמררת ומרטיטה, במיוחד באור יום כאשר לחגיגה מצטרף גם נוף מהמם – אבל אנחנו עולים אותו בחושך, הנהגים/ות עייפים/ות אחרי יום ארוך, לכן אנו נוסעים לאט ובזהירות –בסביבות השעה 22:00 בלילה, נכנסים סוף-סוף לואדי מוסא וכלי הרכב מסתדרים בחנייה של מלון "עמרה פאלאס" ולכל הקבוצה כיף לגלות שחדר האוכל והבופה העשיר ערוכים ומוכנים לקראתנו – אחרי שהבטן נרגעה, אפשר לקבל מפתחות לחדרים, להינות ממקלחת חמה וליפול למיטה לשינה ערבה. אחרי שוידאתי שכולם קיבלו חדר, נשאר לי מספיק זמן לפגוש עוד קבוצה ישראלית ואת המדריך שלהם שימי, חבר ותיק, ולא לוותר על ישיבה קצרה איתו, על כנאפה ירדנית נהדרת וקפה, ושיחות לתוך השעות הקטנות, עד שגם אני כבר עייף ובשארית הכוחות עולה לחדר וממש נופל לתוך המיטה.... לילה טוב!

היום השני - טיול ג'יפים בירדן

לאחר ארוחת בוקר וצ'ק-אאוט, אנו מובילים את הקבוצה בכבישי ואדי מוסא הפתלתלים לכיוון אתר פטרה. כאן נכנסים לביקור מודרך בפטרה העתיקה והמרהיבה, בירתה של ממלכת הנבטים. לעארף ולי יש שלוש וחצי שעות פנויות, אותן אנו מעבירים בחברת ראזי, הבעלים של מסעדת "אל-קנטארה" המפורסמת, ועוד כמה מדריכים מקומיים, במרפסת המוצלת של המסעדה על קפה חזק ולוהט ובקבוק מים קרים. בלי לשכוח לציין לעצמי שבכל ביקור בירדן, אני מוסיף עוד חברים מקומיים לרשימה וכבר מרגיש כאן ממש בבית. עוד מעט נצא לאסוף את הקבוצה ונביא אותה למסעדה הזו לארוחת צהריים עשירה וטעימה שלאחריה, שוב נסתדר בשיירה ונצא דרומה ל"דרך המלך" – הכביש ההררי המתפתל על קו פרשת המים הירדני לכיוון אוטוסטראדת המדבר, שחוצה בדרכו עיירות קטנות כמו א-טייבה ורג'ף, עם נוף מרהיב של ההרים שסביב פטרה.

"אוטוסטארדת המדבר" הוא הכביש המהיר עקבה-עמאן. "מהיר" להלכה, עם שני נתיבים לכל כיוון ומהירות מירבית מותרת של 110 קמ"ש, אבל במציאות זהו הכביש המשובש והמצולק ביותר בו נתקלתם בחייכם, הרוס, מחורץ ומתפורר מהשלגים (האיזור הזה גבוה ומכוסה בשלג מדי חורף) ומהיעדר תחזוקה... וכמובן מלא בבאמפרים האכזריים שכה מקובלים בירדן, ולא מאפשר לנסוע באמת מהר... אבל הוא חולף במהירות יחסית וככל שמתקדמים דרומה ויורדים בגובה, מצב הכביש הולך ו"משתפר" (לכל המתכננים לנסוע לירדן בעתיד הקרוב/רחוק – בוודאי תשמחו לדעת שהחלו עבודות קילוף הכביש הישן והשבור וסלילתו מחדש), ואחרי העיירה ח'ומיימה, פונים שמאלה בצומת ואדי רם לכיוון האיזור המדהים הזה של דרום-מערב ירדן, בו נבלה את היומיים הבאים.

ואדי רם, שהוכר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, הוא איזור נרחב בדרום-מערב ממלכת ירדן ובו נופי גרניט, אבן חול נובית ודיונות חול מהדרמטיים ביותר בעולם, ולצד פטרה, הוא גם אתר התיירות המפורסם ביותר בירדן. הקבוצה כבר חמה על נהיגת חולות, אז נכנסים ישר לדיונות. תדריך קצר על נהיגת חולות וריקון אוויר מהצמיגים, וזה גם האות לשלושה ילדים מקסימים מהקבוצה – בן, תומר ואורי, שעוברים לסופה והופכים להיות "צוות הטנק של דרור" מכאן ועד לסוף הטיול.... הצוות הזה לא מוכן לצאת מהסופה והשמחה בג'יפ רבה, עד שעארף נאלץ לעבור לג'יפ של ערן....

בינתים אפשר להמשיך בנסיעה ולהתפעל מנופי ואדי רם שכאילו לקוחים מכוכב אחר – הרי אבן החול הנובית בגוון חלודה שמזדקרים ממשטחי הדיונה ומקנים לאיזור מראה כמעט חייזרי, לא לחינם הרבה מאוד סרטי מדע בדיוני ("להציל את מארק ווטאני", "הכוכב האדום", אחד מפרקי "מלחמת הכוכבים" ועוד ועוד) צולמו כאן. שבילי הדיונות מהירים וזורמים, ואנו נעים בין האתרים והאטרקציות המרשימים בואדי רם, חלקם קרויים על שם "לורנס איש ערב" – תומאס אדוארד לורנס, קצין המודיעין הבריטי שפעל כאן בתקופת מלחמת העולם הראשונה והניע את שבטי הבדואים מחג'אז להתמרד ולגרש את חיילי האימפריה העות'מנית) ולא שוכחים להתמקם על אחת הדיונות היפות מול השקיעה לקפה וצילומים מרהיבים – לפני שתרד החשיכה, נעים לכיוון החאן שלנו לקבלת חדרים והתארגנות לארוחת ערב. החאן משודרג ומפנק – מזגנים, מקלחות ושירותים בחדרים, זמן טוב למקלחת ועוד מעט נצא לארוחת הערב – עופות וכבש עם ירקות צלויים בטאבון קבור באדמה – זהו טקס קצר ומרשים, וגם מאוד טעים! אחרי שאכלנו כמו שצריך, זמן טוב לרבוץ באחת הזולות הפזורות מסביב, סביב מדורות לחימום (קר כאן בלילה!). לילה טוב!

היום השלישי - טיול ג'יפים בירדן

לאחר ארוחת הבוקר, אנו מתחילים את היום בפשיטה על הרחוב הראשי של א-דיסה, הכפר הראשי, הגדול, של איזור ואדי רם. סוג של "מרכז לוגיסטי" מקומי בו הבדואים המקומיים וקבוצות התיירים נוהגים להצטייד במאפים ונשנושים לצהריים ואפשר למצוא כאן חנויות, פנצ'ריה וכמה מוסכים שמתמחים בתיקון טנדרים טויוטה היילקס ישנים – דגם הרכב המועדף כאן.... היום עארף, שמסתייע בדנה (אמא של בן) מפתיע אותי במעיל בדואי ארוך, חם ומפנק שבוודאי אמצא לו שימוש בלילות קרים במדבר – תודה לך, אח יקר! ואז נכנסים שוב למרחבי החולות והצוקים. מבקרים בכל מיני אטרקציות של ואדי רם, כמו עין לורנס, ה"חאז-עלי" (נקיק צר חתור בסלע עם ציורי סלע ת'מודיים עתיקים) וה"לורנס-סיק" (ה"סיק" של לורנס, עוד נקיק יפה שמושך הרבה תיירים, פטריות אבן, מטפסים ברגל למצוקים מוזרים וכמובן דיונות ועוד דיונות בהן הילדים מתגלגלים. למודי נסיון מאתמול, החבר'ה כבר מיומנים ומטפסים בסערה במעלה הסכינים והשמחה גדולה ושוב, תמיד יש איזה ג'ימני תורן שלא מצליח בנסיון הראשון אבל הנהג, גיל, לא מוותר ומנסה שוב ושוב – עד שמצליח!... גם היום לא מוותרים על קפה ראשון מתחת לעץ השיטה הגדול הסמוך לעין לורנס ועוד קפה אחרון מול שקיעת השמש שבואדי רם היא הכי יפה שאפשר - וחוזרים לחאן. לאחר ארוחת הערב, מסיבת הפתעה קטנה לגבי לכבוד יום ההולדת ועוד רביצה בזולה, עד שצריך ללכת לישון קצת כי מחר היום האחרון ויהיה לחץ בזמנים....

היום הרביעי - טיול ג'יפים בירדן

היום האחרון שלנו בירדן, הוא יום עמוס. היום נעשה "השלמות" באיזור ואדי רם ולקראת הצהריים ננפח אוויר בצמיגים ונצא לכביש המהיר לכיוון עקבה, שכן בעקבות תקופת הקורונה, מעבר הגבול הירדני נסגר בשעה 14:00 ועלינו להתייצב בו מוקדם יותר על מנת לסיים את העניינים הפורמליים ביציאה מירדן (שיקוף לכבודה, פירוק והחזרת לוחיות ירדניות, הרכבת לוחיות ישראליות, ביקורת דרכונים) בזמן סביר, לקראת הבירוקרטיה האיטית שעוד מצפה לנו בצד הישראלי. לכן אנו מתעוררים מוקדם יותר לארוחת הבוקר, צ'ק-אאוט מהחאן, חוצים בדהרה את א-דיסה, ומושכים צפונה. כאן נבקר בכל האטרקציות שבחלקו הצפוני של ואדי רם, כולל "המבצר הצרפתי" – מבצר אקזוטי למראה שנבנה לטובת צילומי תכנית ריאליטי צרפתית, סוג של תואמת ל"הישרדות" שנקראה, כמה צפוי, בשם "המבצר". מרחוק, המבצר הזה נראה אקזוטי ואותנטי לחלוטין, רק כשמתקרבים אליו לומדים שהוא בנוי בקנה-מידה מוקטן.... ועדיין הוא יפה ומצטלם ממש טוב.
את היום אנו מסיימים בתחנת הרכבת המפורסמת של ואדי רם מימי האימפריה העות'מנית והמסילה החיג'אזית המפורסמת, כאן נצטלם עם קטר הקיטור הישן שנראה כאילו צנח לכאן מהמערבונים (חדי העין ישימו לב ללוחית קטנה המוטבעת עליו, שמציינת שלא מערבונים, לא טורקים ולא אימפריה עות'מנית – הקטר הזה נבנה ביפן בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20...) כאן גם מנפחים אוויר בצמיגי כלי הרכב, נפטרים משקיות האשפה לפח גדול ויאללה – לכביש, והכיוון שלנו הוא דרומה, לעקבה ולמעבר הגבול. קצת לפני העיר עקבה, אנו פונים לקיצורי דרך שרק עארף מכיר, שחוסכים לנו זמן, אותו ננצל לתדלוק מתבקש אחרון עד הפקק בתחנה הגדולה הסמוכה למעבר הגבול (הבנזין והסולר בירדן זולים משמעותית ממחירי השוד/גזל בישראל, חבל לא לתדלק ולחסוך הרבה עשרות שקלים).

למעבר הגבול הירדני הגענו בזמן. בפנים כבר כמה קבוצות של ג'יפאים ישראלים שהגיעו לפנינו וגם כמה אוטובוסים שפורקים תיירים רגליים. פרידה מעארף ומהשוטר, נכנסים למעבר הגבול, מפרקים לוחיות והולכים להחזיר אותן ולהחתים דרכונים - תהליך היציאה מירדן קל ומהיר, השוטרים הירדנים שירותיים ואדיבים ומסייעים לנו – גם הם רוצים כבר לסיים וללכת הביתה לנוח.... 40 דקות בלבד וכולנו כבר בחוץ, בשטח המפורז ו... זהו. עומדים ומחכים. בצד הישראלי תמיד יש עומס, הנעוץ כרגיל בתור לבדיקות הקורונה. התהליך פשוט אבל לוקח זמן והפעם העומס חריג מאי פעם. מחוגי השעון רצים קדימה, כבר לפנות ערב, ואנחנו עדיין ממתינים – לא פחות משעתיים וחצי תמימות חיכינו עד בוש בשטח המפורז, המאבטחים מכניסים רק הולכי רגל ולא מאפשרים לנו לעבור. ילדים מאבדים סבלנות, אנשים צריכים לשירותים, ואין עם מי לדבר.

"בזיון" יהיה תיאור עדין ומתחשב ליחס המחפיר הזה. גם כאשר סוף-סוף התחילו לאפשר לנו לטפטף פנימה, שלושה כלי רכב בכל נגלה, הבלגן חגג, גם הסבלנות שלי כבר נגמרה מזמן ומפלס העצבים עלה. אחרי ארבעה ימים רגועים ונעימים, התביישתי שהקבוצה שלי נאלצת להיתקל כך במציאות הישראלית אחרי טיול מוצלח ומהנה בירדן.
כרגיל, האשמה נעוצה בהתנהלות המבולגנת, המסורבלת והאיטית באוהל מסיבת ההדבקה, סליחה, "מתחם בדיקות הקורונה" – גם כאן ממתינים יותר משעתיים, וברור לי שבסיומו של הסיוט, כולם ימהרו לברוח מכאן לפני שמישהו יתחרט ויעכב אותנו עוד.... ולכן את סיכום הטיול אנו עורכים תוך כדי המתנה בתור לבדיקות הקורונה.... אוי לבושה. לזכות הקבוצה הנהדרת הזו ייאמר שכל התלאות במעבר הגבול לא הפריעו להם לחייך – כי היה לנו טיול מופלא ומהנה ביותר, נטול תקלות ודרמות מיותרות, שבפירוש לא רציתי שיסתיים.

זה באמת הזמן והמקום להודות לכל הקבוצה הנהדרת הזו, אחת הטובות והנעימות שהיו לי אי פעם בטיולי ירדן, שהשאירה לי טעם של עוד – קודם כל, לעארף המדריך הירדני הנהדר, חבר טוב כמו אח עבורי, איש מיוחד שיודע לגעת לאנשים בלב. לאבי ודורי פצ'ו בטרופר, ירון וג'ויה בגרנד צ'רוקי, סרגיי, יוליה (מזלטובבב לחתונה!) וגל אוסטרובסקי בפורסטר, ריצ'רד, רנית ואורי (מהצוות של דרור!) אייזקס בפאג'רו, רינת ואייל אורן ברנגלר-קצר, הדס, עידו, גיל ותומר (מהצוות של דרור!) בן-עמי בדיסקברי 4, רוית ואייל בפורסטר, אודי וגבי (מזלטובבב ליומולדת!) ב-XV, ערן אופיר ברנגלר-ארוך (שזה כבר הטיול המי יודע כמה שלו איתי – כשהוא מגיע, אני רגוע. תודה על הכל!), שרון רגב (הצלמת המדהימה!!! שאחראית לרוב התמונות כאן) וגיל ליינר בג'ימני - ואחרונים חביבים, משפחת פוריי בגרנד ויטארה – דנה הנהדרת, נילי המדהימה (אמא של דנה – את מותג! מקור להשראה! אנרג'ייזר בלתי נלאה - נמרצת ומלאת אנרגיות טובות, שהוכיחה לכולנו שהגיל הוא רק מספר על נייר ושהכל נמצא בראש - וכמובן, בן היקר – איש הצוות האולטימטיבי שלי – ילד מדהים, בוגר ואינטליגנטי שהעביר לי שעות של כיף, צחוקים, סיפורים והנאה ביחד בג'יפ! כל אחד בנפרד וכולכם ביחד, הייתם נהדרים. איזו קבוצה אדירה! זכיתי בכבוד להוביל אתכם ואנחנו עוד ניפגש!

קישור לכל המסעות הבאים של אתר השטח בעולם

לעוד מסעות בארץ ובעולם

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן