ראלי האופנועים הראשון שלי

בשביל מה זה טוב?

אני פחות בקטע של תחרויות אופנועים, אף פעם לא התחריתי. לא שזה לא עבר לי בראש. ראלי "פריז-דקאר" (תגית: דקאר) היה חלום נעורים וביני לביני האמנתי שאני אשתתף בו. לא למען התחרות, יותר בשביל החוויה, הראלים ריתקו אותי תמיד. עם חלוף השנים זה נראה לי כבר פחות בשבילי. בשביל מה זה טוב להתחרות? מסוכן מדי, החבר'ה שם מתאמנים לתחרויות האלה, אני כבר זקן מדי לדברים האלה, גיל 52 הוא בטח לא הגיל לצאת לתחרות אופנועים ראשונה בחיים - קישור לדף הפייס של Arik Datel.

הרבה דברים כבר לא נהוג לעשות בגיל הזה. אחד מהם זה לעזוב עבודה מעולה ולפתוח עסק לטיולי אופנועים למשל.

"בוא תנסה פעם ראלי אתה תאהב את זה", סתיו היה אומר לי. "אני אומר לך אתה תסתדר מצוין גם בין השועלים הגדולים שם". ואני, אני הייתי עונה בסדר אני אחשוב על זה והיה לי די ברור שזה לא יקרה. כמו שהיה לי ברור שאני לא אפתח חברה להשכרת אופנועים.

למה לי ראלי מדברי קשוח? יש לי עיסוקים אחרים. אבל כש Stav Mazor חבר שלך תהיה מוכן להגיע למקומות מפתיעים.

מה אני עושה כאן

קו הזינוק. 5....4....3....2.... רגע קצת רקע לפני כן.

הקטגוריה אליה סתיו רשם אותי היא קטגוריית "סיפור דרך". זה אומר שהניווט הוא לא עם מפה ולא עם ג'-פי-אס אלא ציורים של פניות, הצטלבויות ומרחקים בלבד. על האופנוע מורכבת מערכת עם סיפור הדרך אותו הרוכב גולל ידנית כל הזמן. אתה מציב לפניך את הציור הבא ומחפש בעיניים בשטח שהציור יצטלב עם מה שהעיניים רואות. זה אומר שאחוז גבוה מאוד מהזמן העיניים והראש לא על הדרך אלא בתוך ה"ספר דרך" והכל תוך כדי התקדמות הכי מהירה שאפשר.

ומי צייר את כל הציורים האלה? או! מי שצייר אותם זה מארגן המרוץ. בן אדם. וכידוע מה שבעיני משתתף במרוץ נראה אזור שיש לתת עליו את הדעת, בעיני כותב הדרך יכול להיות שולי ולא שווה ציור. כך אתה יכול למצוא את עצמך בצומת שאין אליה כל התייחסות בספר דרך או לחליפין לראות משהו משמעותי בסיפור הדרך שבשטח נראה לך לא שווה התייחסות "ולמה-בכלל-הכניסו-את-זה-לכאן-כנראה-אני-בכלל-במקום-הלא-נכון".

עד בוקר המרוץ מעולם לא ראיתי ספר דרך במציאות. ידעתי איך הוא נראה מתמונות אך לא הכרתי את מפתח הציורים ומה הם מסמלים. בתהליך השכנוע להצטרף לטיול סתיו אמר שהוא יבקש מהמארגנים להזניק אותנו אחד אחרי השני. התכנית היא שסתיו יקריב את המרוץ הזה עבורי. זה אומר שאני אזנק ראשון וסתיו שתי דקות אחרי, אני אחכה לו בצד הדרך ויחד נרכב את התחרות מחוברים בקשר דרך הקסדות כדי שאני אלמד בפעם הראשונה לקרוא את ספר הדרך וגם אחוש את תחושת המרוץ בראלי. לסתיו יש מספיק גביעים אז הפעם לא יהיה פודיום לא נורא.

יום שישי, בוקר המרוץ, 06:00.

"בוא נעבור בכל זאת על הסימונים המרכזיים בספר הדרך" אני מבקש מסתיו ואנחנו מתיישבים על האדמה עם ספר דרך ישן ועוברים על הסימונים.

אחרי כמה דקות מקבלים את סדרי ההזנקה למרוץ. ככלל הרוכבים עם הזמנים הכי טובים ממרוצים קודמים, כאלה שהשתתפו עשרות פעמים בראלים מסביב לעולם, מזנקים ראשונים ואחריהם בסדר יורד על פי זמנים קודמים כל השאר. סתיו מסתכל בסדר ההזנקה ומודיע לי שאני מוזנק ראשון.

מה ראשון???

בירור קצר מזכיר שאכן פניתי לדן קטנוב יומיים לפני המרוץ ציינתי שאני צריך לחזור צפונה לארוע בערב ושאלתי האם הלו"ז שנקבע יאפשר לי לצאת בזמן. קטנוב מאוד בא לקראתי וכדי שאסיים מוקדם (חחחחחח... ) רשם אותי לזנק ראשון לפני כולם...

טוב, אני אומר לסתיו, זה הולך להיות פדיחות שכבר בדקות הראשונות אני אוכל אבק מכולם אבל אתה בטח מוזנק שני שתי דקות אחרי אז לפחות זה.

"לא, העבירו קדימה רק אותך, אני מוזנק משהו כמו רבע שעה אחריך".

זמן טוב לפרוש בשיא אני חושב לעצמי. למי מודיעים כאן על פרישה?

הדבר האמיתי

יש רכיבה מנהלתית של מספר קילומטרים עד קו הזינוק של המרוץ. זו רכיבה שאינה חלק ממדידת הזמנים של התחרות, אבל גם נסיעה זו היא על בסיס סיפור דרך וכך אני נתקל לראשונה בסיפור דרך אמיתי בתנועה. אני וסתיו עולים על הכביש ואני מתחיל לבחון איך סימני "סיפור הדרך" מסתדרים לי. כבר אחרי מספר מטרים אני פונה לסתיו במערכת הקשר. "האזימוט שאנחנו רוכבים הוא 39 מעלות ובספר דרך רשום אזימוט 118 מעלות". צודק, עונה לי סתיו זו כנראה טעות בספר הדרך. אנחנו פונים שמאלה בצומת עדיין על הכביש. "אנחנו רוכבים באזימוט 8 מעלות ובסיפור הדרך מופיע אזימוט 118 מעלות". זו כנראה גם טעות אומר סתיו. כנראה בקטע המנהלתי על הכביש פחות מתייחסים לדקויות, הוא מציין. תתרכז יותר בציורי הדרך הוא אומר לי. וואללה....התחלה מעולה אני חושב לעצמי. לימים (אחרי המרוץ) הסתבר שהאזימוט הזה נשתל אוטומטית ולא צריך להתייחס אליו... טוב נו.

5...4....3...2...1....

אני יוצא ראשון מבין האופנועים ומחפש את הסימון הראשון - שעל פי סיפור הדרך אמורה להיות פניה שמאלה לאחר 720 מטר באזימוט שאני לא זוכר אותו כי הוא לא היה נכון ממילא....אני עוצר לאחר שמד המרחק מראה לי 720 מטר. לפחות 4 שבילים מתפצלים לכיוון אליו אני אמור לפנות. טוב כאן כנראה אני אחכה לסתיו אני חושב לעצמי. עוד משהו כמו רבע שעה הוא יגיע. איזה פדיחות לעמוד בצד תיכף יגיעו הרוכבים שמוזנקים במרווחים של שתי דקות אחרי. מה הייתי צריך את הבושות האלה להיתקע אחרי שתי דקות של מרוץ ועוד להיות ראשון שכולם עוקפים אותו ומחייכים בלעג בקסדה.

אני ממשיך לנסות להבין את הסיטואציה ומתעמק בין ספר הדרך לתא השטח המצומצם בו אני נמצא כדי להבין מה יכול להיות הכיוון הנכון. ברור לי שאם ארכב בכיוון הלא נכון כל היום יכול ללכת לאיבוד. זה הקטע בסיפורי הדרך האלה טעות אחת שאתה לא מזהה ואתה יכול "לאנוס את השטח" ולרכב שעות בכיוון לא נכון.

הרוכב שהוזנק שתי דקות אחרי מגיע מהר מאוד ו...גם הוא לא מוצא את הפניה ומסתבך. יש מצב שאני לא כזה מטומטם אני חושב לעצמי?

אני ממשיך לבחון את האפשרויות מספר שניות נוספות ומקבל מספיק בטחון להחליט על השביל ונותן גז, הרוכב שהגיע אלי לפני כמחצית הדקה יצא לדרך אחרי ועקף אותי. אני רוצה להאמין בשבילו שהוא לא הסתמך על ההחלטה שלי אלא על עצמו אני חושב בחיוך בקסדה ופותח את המצערת.

סימוני הדרך הבאים מסתדרים לי טוב ואני ממשיך לרכב בתקווה שסתיו כבר ישיג אותי ונמשיך יחד. אחרי משהו כמו 20 דקות אני מוטרד מאוד שאף רוכב לא עקף אותי. קרוב לוודאי שאיבדתי את הדרך כי איך יכול להיות שאריות הראלי לא הגיעו אלי הם הרי הוזנקו מספר דקות בלבד אחרי.

פשוט תעשה מה שאתה מבין אני אומר לעצמי. זה נראה שהשטח מסתדר אז תמשיך. בכניסה לנחל עם חול ממש עמוק עוקפים אותי כמעט ביחד שני רוכבים מהירים מאוד ואני באופן אירוני הכי שמח בעולם שזה קרה כי זה אומר שאני על הציר הנכון! איזה אושר!

כמה השקעה זה להרים תחרות כזו אני חושב לעצמי בקסדה. לעבור מטר אחר מטר, לסמן את הכל בציורים, לרשום מרחקים, לזהות בעיות, לאתגר, לקחת אחריות אדירה. ועוד לא נגענו בלוגיסטיקה של ההדפסה, הלינה, ההפצה ועוד אלף ניואנסים. Dan Katanov הזה לא רק אחלה גבר, הוא, המשפחה וכל הצוות סביבו הם אלופים של ממש. אני אגיד לו את זה בסוף אני מסמן לעצמי משימה.

אני יוצא מהנחל ומטפס על פי סיפור הדרך על גבעה. משהו כמו 30 שבילים לכל הכיוונים יוצאים מהגבעה הזו ואני מתקשה להחליט מה הכיוון הנכון. שני אופנועים מגיעים לגבעה מתלבטים מספר שניות ובבטחון ממשיכים לכיוון שלא מוסיף לי בטחון שהם צודקים. אני מחליט לא לרכב בעקבותם. באתי ללמוד ואני רוצה להסתדר בעצמי. רכב באגי שמשתתף במרוץ מגיע עושה מספר סיבובי התלבטות וממשיך לכיוון אליו משכו גם שני האופנועים. אני מסתובב סביב הגבעה משהו כמו רבע שעה. המון זמן במונחי מרוץ. אבל אני נחוש ללמוד את העסק לבד. אנחת רווחה. אני רואה מפלצת אדוונצ'ר אדירה מתקרבת. זה סתיו. איזה כיף. אנחנו מחברים את מערכת הקשר שכמובן התנתקה עוד בזינוק וסתיו מסביר לי למה הכיוון שלקחו הקודמים הוא הנכון. מסתבר שאת סימון המרחק צריך לספור מאיזה צ'ופצ'יק קטן שמצויר בסיפור הדרך ולא מההצטלבות עצמה. שכחתי את זה. בינתיים מצטרפים שלושה אופנועים נוספים ויחד אנחנו יוצאים כדבוקה כאשר השלישייה מספר מטרים לפנינו. אני עוקב אחר סיפור הדרך והדברים די מסתדרים לי. לאחר מספר קילומטרים שלישיית האופנועים פונה שמאלה ואני מסתכל על הסיפור ואומר לסתיו בקשר זה לא כאן נראה לי הפניה בעוד כ-150 מטר... כן כן הוא צועק לי תמשיייייך! אני מסתכל אחורה ושמאלה ורואה את החבורה מסתובבת ועכשיו מתחילה לדלוק אחרינו. תחושה נהדרת. עוד מספר דקות וסתיו עוצר בצד נשברה לו רגלית הצד. אני עוצר איתו אבל הוא צועק לי בקסדה להמשיך והוא ישיג אותי. אני ממשיך שוב לבד לגמרי בשטח כבר חזק בתוך הראלי. ממשיך לבד די הרבה זמן משהו כמו 45 דקות. שוב מגיע לפיצול בו אני לא סגור על הכיוון. מגיעים 3-4 אופנועים יחד וממשיכים. אני בשלי, באתי ללמוד ולא לרכב אחרי מישהו אנסה להתאפס לבד. סתיו מגיע ואנחנו ממשיכים יחד, אחרי כמה דקות אני רואה את קבוצת האופנועים שחלפה על פני טסה במהירות...מולנו! יש מצב אנחנו לא בכיוון? אני אומר לסתיו בקסדה... "אתה לא מסתמך על אף אחד רק על עצמך" הוא עונה לי. האופנוענים רואים אותנו, מסתובבים ומתחילים לדלוק אחרינו.

אני מסיים את הראלי בתחושה טובה. רוב היום רכבתי לבד והנה אני כאן מסיים בתוך הזמנים של שאר המתמודדים והרבה חבר'ה, הגם שחלקם זינקו אחרי, עדיין נמצאים בשטח ומגיעים דקות ארוכות אחרי שעברתי את קו הסיום.

אני ממהר לעזוב את מתחם הראלי ורוכב חזרה לרכב, מעמיס את האופנוע ומתחיל להתגלגל צפונה לאירוע המשפחתי. אחרי כשעה וחצי של נסיעה מקבל וואטסאפ מסתיו עם קישור לתוצאות המרוץ. אני לא טורח לעצור בצד להביט על התוצאות, אסתכל אחר כך אני חושב לעצמי.

אחרי מספר דקות של חוסר תגובה מצידי אני מקבל שיחת ועידה. ראית את התוצאות שואל אותי סתיו? תחזור תחזור אתה על הפודיום מקום שלישי ו-28 שניות בלבד מהמקום השני בקטגוריה.

איזה כיף שבאתי!

אז כן או לא?

יש לנו כל כך הרבה סיבות למה לא לעשות דברים. המון חששות מלווים החלטות שיושבות לנו בראש שנים. סיגלתי לי מן מדיניות של ביני לביני להכניס את הסיטואציה לפרופורציה ולשאול "מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות". מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות אם כן אעשה את הצעד ומה הדבר הכי גרוע אם לא אעשה את הצעד. בעיני הדבר הגרוע ביותר שיכול היה לקרות לי בתחרות כזו הוא ארוע פציעה אז החלטתי מראש לגדר לעצמי את גבולות הרכיבה. בכלל, בשנים האחרונות סיגלתי לעצמי מדיניות לפיה אני לא עובר את סדר הגודל של כ-70% מיכולות הרכיבה הטכניות שלי (מהירות, אתגרי עבירות וכד'). וזו גם ההמלצה שלי – צאו ותעשו את אשר לבכם, רק תדעו לשמור על עצמכם כל אחד בדרכו. נתראה בראלי הבא.

לקריאה נוספת:

רוכבים בדרך ארץ - לכתבה המלאה הקליקו כאן

מיגון רכיבה ולבוש - אופנוען שטח - לכתבה המלאה הקליקו כאן

קסדה - אביזר הבטיחות החשוב ביותר לרוכב - לכתבה המלאה הקליקו כאן

המדריך להכנת ציוד לאופנוע למסע מדברי ארוך - לכתבה המלאה הקליקו כאן