שטח 4X4

אגדת שטח: משאית מרצדס "אף קצר"

בשנת 1959 הציגה מרצדס סדרת משאיות חדשה, שהיו קשוחות ואמינות בצורה יוצאת דופן. מתוך כמיליון יחידות שיוצרו במהלך השנים, רבות נושאות בעול במקומות רבים בעולם עד היום

מאת: עופר אדר

15/05/22

באמצע שנות ה-50, התפרסמה בגרמניה תקנה חדשה שהגבילה בצורה דרסטית את האורך והמשקל הכולל המותר למשאיות. כך למשל, סמיטריילים הוגבלו לאורך של 13 מטר במקום 20, ומשקלם הכולל ל-24 טון במקום 40. התקנות הללו חלו גם על משאיות קלות יותר, בהתאמה, והן הביאו לייצור של סדרת משאיות חדשה של מרצדס: ה- Kurzhauber (short bonnet - "מכסה מנוע קצר" או short nose - "אף קצר").

במשאיות האלה, המנוע הוצב צמוד ככל האפשר לתא הנהג, כך שה"אף" התקצר יחסית למשאיות רגילות שיוצרו עד אז, מה שאיפשר ארגז ארוך יותר על אורך כולל נתון. לכאורה, הבחירה הנכונה היתה צריכה להיות במשאית עם תא נהג מעל המנוע ("משאית טלוויזיה") ומרצדס ייצרה גם כאלו, אבל הטכנולוגיה של אז לא היתה בשלה מספיק: עדיין לא הומצא תא הנהג המתהפך, כך שהגישה למנועים היתה קשה, הבידוד נגד רעש וחום לא היה מושלמים והנהגים סבלו מכך. משאית האף הקצר היתה הפתרון הנכון לאותן שנים: הגישה למנוע היתה קלה, הבידוד היה טוב, וה"קבינה" היתה מרווחת דיה להכיל שני נוסעים בנוסף לנהג.

משאיות אף קצר לעומת משאיות רגילות ומשאיות טלוויזיה

תחילה יוצרו הדגמים L 322 ו-L 327 (משקל בינוני) וכן L 337 (משקל כבד). בהמשך, שונו שמות הדגמים כך ששיקפו את משקלה הכולל של המשאית ואת כוח המנוע. כך, לדוגמה משקלו של דגם 1113 היה 11 טון עם מנוע של 130 כ"ס, 2624 שקל 26 טון עם מנוע של 240 כ"ס, וכך הלאה.

יוצר מגוון רחב מאוד של דגמים, ממשקל כולל של 7 טון ועד 26 טון, עם מנועים בהספקים של 100 כ"ס ועד 280 כ"ס, עם שני סרנים בדגמים הקלים ושלושה בכבדים. כמעט מחצית מהמשאיות עם שני הסרנים יוצרו עם הנעה 4X4 והן "אומצו" לעבודה במקומות שונים בעולם בהם שררו תנאים קשים: מדבריות, ג'ונגלים, ארצות מתפתחות שבהן לא היתה קיימת כמעט רשת כבישים.

משאיות האף הקצר זוהו במיוחד עם חיפושי הנפט בחצי האי ערב, עיראק ואיראן לאורך שנות ה-60. באזורים האלה לא היו מגבלות משקל או אורך והמשמעות היתה שהמשאיות נשאו מטענים כבדים יותר מאלה שעבורם תוכננו - במקרים מסוימים פי שלושה מהמשקל המרבי המיועד. המשאיות צברו מוניטין של קשיחות ואמינות, לצד פשטות בתחזוקה שאיפשרה לתקן אותן בכל מקום כמעט.

הייצור כולו התבצע תחילה בגרמניה, אחר כך ניתנו רישיונות להרכבת המשאיות בכמה מדינות באפריקה, באסיה ובדרום אמריקה. כמעט כל המשאיות שיוצרו למזרח התיכון היו בצבע כתום, בעוד שכל המשאיות בצפון אפריקה היו בצבע ירוק. משאיות כאלו הגיעו גם לישראל, חלקן לחברת חשמל, חלקן ככבאיות ובודדות הגיעו כחדשות לשוק האזרחי.

הייצור העיקרי של המשאיות האלו הסתיים ב-1995, בארגנטינה המשיכו להרכיב אותן במשך שנתיים נוספות, ומפעל אחד – באיראן – ממשיך לייצר מגוון מצומצם של דגמים עד היום. בסך הכל יוצרו לאורך השנים כמיליון משאיות אף קצר, חלק לא מבוטל מהן עדיין מהווה "עמוד שדרה" של תובלה בתנאי שטח קשים במקומות נידחים בעולם (ראו בסרטון המצורף).