כביש / ספורט

וליהודים הייתה אורה ושמחה - אורה פנקי-קאט

האם חמודה היא החפצה או מחמאה? תלוי כמובן את מי שואלים ולמה הכוונה, אבל כאשר נתקלים בחתולה חמודה כבר ברור מאליו כי כל מי שמתחבר לחיה הזאת כבר בא בטוב. וטוב כידוע לא בא לבד.
מבחן דרכים ייחודי לאורה פנקי-קאט 400 פרו או בשמה הלועזי: ORA FUNKY CAT 400 PRO

מאת: ירון הולנדר

צלם: ירון הולנדר

30/05/23

בעידן בו רכבים חדשים מאבדים זהות עצמית ו-suv אחד דומה ל-suv אחר, ואת ההבדלים בניהם מוצאים בעיצוב פנס או תוספת קמט בפח, מעטות הן המכוניות (הסדרתיות) שהפגישה הראשונה איתן תוציא מפיך גניחת התפעלות (או סלידה, להבדיל). כפי שכל מי שרואה את הפאנקי קאט (שנתרגם זאת לחתלתול מתלטף?), חש בדייט הראשון.

"איזו חמודה" (בלשון נקבה, כמובן), הוא הביטוי השכיח ביותר, ובואו נודה על האמת, חמודה זה משהו שעושה לנו נעים.

את הפאנקי קאט של אורה מבית גרייטוול, פגשתי לראשונה בתוך מרכז קניות ענק בלב בנגקוק לפני כשנה. האורה מגיעה כאמור מקונצרן GWM וישראל מהווה עבורו שוק משמעותי בשיווק המותג. גרייטוול הינו יצרן וותיק עם ניסיון עצום, אשר הקים מרכז פיתוח באירופה.

כבר בבנגקוק שמתי עין על המכונית החמודה עם הקימורים הנחשקים והצבעים הפסטליים שהיו אחרים מכל מה שהסתובב בחוץ. את הפנקי קאט עיצב מעצב נועז ומתוחכם, שרקח אשליה אופטית למראה רכב קטן, אבל בתוכו הוא גדול הרבה יותר.קשה להתעלם מהרכב המלא בסטייל. רכב מחייך בסגנון רטרו עתידני, וכל זאת בתכנון מראש לרכב חשמלי.

מעבר לעיצוב המיוחד, לבחירת הלקוח עומדים 28 שילובי צבע שונים המתאימים לסגנון חייו, ואני לא מקנא בזה שיצטרך להתלבט בין האפשרויות הרבות והיפות, ובעיקר לא בבת זוגו (שתהיה זו שתחליט בסופו של דבר).

לאורה אבזור בסטנדרט פרמיום, רמת פינוק שלא מקובלת לגודל כזה, ולרמות מחיר כאלו.

הרכב מצויד ברמת טכנולוגית גבוהה, כמו עוזרת קולית חכמה, פרופיל משתמש לפי זיהוי פנים, חווית משתמש מותאמת אישית, ועוד. לאורה רמת בטיחות גבוהה, המקנה לה מקום ראשון בקטגוריה במבחן ריסוק.

בקיצור, לאחר ששיתפתי במה שמספרים לעיתונאים במסיבת החשיפה שנערכה לא מזמן, קיבלתי את האורה בעלת הטווח הגדול (זו ששמה 400 פרו), למבחן דרכים מקובל.

קישור לסיכום אירוע ההשקה הדינאמי בהדרכת אתר השטח

כבר מנגיעה ראשונה ברור לי כי האורה שונה לחלוטין מכל רכב ש"הבאתי הביתה" בשנים האחרונות. עיצובה החיצוני, והפנימי שובה לב, ועין. יש כאן שימת לב לפרטים עיצוביים קטנטנים ההופכים את המכלול לזה המגדיר אותה, ומייד אחרי זה מתחילים לחפש את המקור להשוואה.

זאת חיפושית או מיני מיינור/קופר מודרנית? והאמת שזה לא זאת, ולא זאת, ועם כל הכבוד להיסטוריה המוטורית, הפאנקי קאט הזאת היא היא בעצמה. יתכן כי יום אחד גם היא תהיה זאת שתתן השראה לאחרים.

באולם המכירות הצבעוני והמיוחד ברחוב אבן גבירול בתל אביב ניתן לבחור בין דגם עם סוללה קטנה המספקת טווח של עד 310 ק"מ לבין דגם המגיע עד 420 ק"מ, כאשר בין הדגמים יש חלוקה פנימית נוספת.

כאמור, הלקוח יכול לבחור מתוך 28 שילובי הצבעים העליזים שעושים לחתולה הזאת טוב, ורכב המבחן שמגיע בטורקיז באור השמש, וכחול בערב, עם גג לבן, הוא אחד היותר יפים. גם פנים הרכב מגיע באותו שילוב מרהיב שעושה שמחה בלב בכל כניסה לרכב.

מישהו אמר (בזלזול): סיני?

כמו ברכבים יקרים יותר גם כאן אין כפתור התנעה וכיבוי. מרגע שנפתחת הדלת כל שנשאר הוא ללחוץ על דוושת הבלם, לסובב את חוגת מצבי הנסיעה, קדימה (או אחורה), ולצאת לדרך.

החתולה הזאת מתגלה כנוחה, גמישה וקלילה כבר במטרים הראשונים של התנועה העירונית, ומשתלבת בצורה חלקה בזרימה. התאוצה העירונית מהירה, ובין רמזור לרמזור רואים את מבטי הסקרנות.

על מנת שלא אחלוק עם עצמי את תחושותיי הזמנתי את חברי מועדון הגמלאים ליום טיול. קבענו לבדוק איך החתולה תסתובב על אספלט לוהט בכבישי הצפון. מזמן כבר לא טבלנו באיזה מקור מים כזה או אחר. אי לכך, חיפשתי יעדים שירטיבו אותנו במידה, יפתיעו במידה נוספת וימתיקו את הטיול באופן המושלם.

403 ק"מ חשמליים עומדים לרשותנו היום, ביציאה מגבעתיים, נראה מה נספיק איתם.

אורחיי להיום שכבר עברו איתי טיול או שניים לא שואלים לאן מועדות פנינו, הם מתרווחים במושביהם, מדווחים שנוח להם ונעים. המיזוג שעובד קשה היום לא גורע במאום מהטווח החשמלי, וגם הגג הפנורמי הפתוח במלואו לא מאפשר לחום השמש לחדור פנימה. המוזיקה אופפת אותנו והאורה יוצאת בריקוד עליז בכבישים.

כאשר צריך להאיץ האורה "פותחת מבער", למרות המומנט החלש יחסית למנועים חשמליים (25 קג"מ), התחושה היא כי החתלתולה יותר פנתרה מסתם חתול רחוב, וכל זה קורה ללא דרמה גדולה. לוחצים וטסים.

אגב, הגרסה הבכירה מתהדרת באופציית שיגור, כאשר בלחיצת כפתור למשך 10 שניות מקבלים את מלוא הכוח והמומנט. נחמד מאוד על כביש ישר וריק מתנועה.

להאצות אלו אין כל השפעה בטווח המיידי על הטווח הכללי שאינו משתנה בכלל, וזאת נקודה טובה בשלל נקודות הזכות.

במתחם ביג פוריה שבטבריה ניצבות מספר עמדות טעינה, בחרנו בזו האיטית שבניהן (60 קווט"ש) וישבנו לקפה ומאפה בבית הקפה הסמוך.

מי שמגיע לכאן בשבתות ימצא מן הסתם עמדות מיותמות כמו כל חנויות המתחם.

לאחר שצברנו מספיק על מנת שלא להיתקע בהמשך היום, נסענו מספר דקות אל שער קיבוץ דגניה ב'. כאן פנינו סמוך לשער הקיבוץ ימינה אל דרך המקיפה את הקיבוץ. בגוגל ראיתי אתר ושמו גן מורד הירדן דרומי ומכיוון שאף פעם לא הייתי כאן רציתי להגיע. החנינו את החתולה בצל אקליפטוס ענק, וירדנו אל שפת המים.

מכאן ראינו כי לגדה ממול יש דרך קלה יותר להגעה, אבל גם כאן ניתן לרדת אל המים בנוחות ולהתענג על המים הצוננים.

"... גן מורד ירדן דרומי הינו החלק הדרומי של הירדנית שנמצאת בין סכר דגניה המפורסם לבין גשר אלומות ובו מספר נקודות עניין לביקור. המים של הירדנית מגיעים מהכנרת וזורמים כאן על פני תוואי שטח של כ-3 ק”מ. בגן מורד ירדן דרומי ניתן למצוא מסלול הליכה נגיש לצד הירדנית המרשימה, וכן מספר פינות עם מים רדודים,..."

היתרון הוא שגדה זו מן הסתם פחות המונית, ובימים עמוסים כנראה כאן יהיה ריק יותר.

לאחר שמיצינו, חזרנו אל הרכב רק על מנת להגיע אל אום ג'וני. אתר שנמצא שתיים-שלוש דקות נסיעה ממקום החניה שלנו.
"... אום ג'וני היה כפר ערבי ליד נהר הירדן, מקום ההתיישבות הראשון של מקימי קבוצת דגניה א' לפני שהתיישבו בנקודת הקבע של היישוב ליד מוצא הירדן מהכנרת... בשנת 1910 באה לאום ג'וני הקומונה החדרתית. הקומונה החדרתית מנתה שתי חברות ועשרה חברים, קבוצה שהקימה לימים את קיבוץ דגניה א'..."

גם כאן לא היה אף אחד מהחברים אי פעם, ובמקום היפה והשקט, ליד שחזור מבנה הקומונה, ניצבת סוכת תצפית גדולה הצופה אל סיבובי הירדן הירוק בין החלקות החקלאיות. פשוט מקום שליו הממלא את הנפש.

בדרכנו חזרה אל היעד הבא, ראיתי שלט בצבע חום, מהזן החביב עלי - "חצר ראשונים".

שער פתוח אמר לי פעם מישהו, הוא שער מזמין, ולכן סובבתי במהירות את ההגה הגדול ונכנסנו בשערי קיבוץ דגניה א'. בכניסה למקום אתה עוצר, נדהם. זה קיבוץ או עיירה אירופאית?

חצר הראשונים נבנתה בצורה דומה לחצרות במקומות אחרים כמו בבן שמן, כנרת וסג'רה, במתכונת של חוות גרמניות לפועלים. המבנים מוקפים חומה, גדר ושער כניסה. קירות הבניינים בעובי של כחצי מטר, בנויים מאבן בזלת מסותתת מבחוץ ומטוייחת מבפנים. הגגות מכוסים רעפי חרס שצבעם אדום. במקום נבנו רפת, מחלבה, אסם, לול מחסנים ובתי מלאכה ובאמצע שובך יונים. מחוץ לחצר ניבנו חדר אוכל, מקלחת, בית מגורים גדול ומפואר בעל שתי קומות ולו גג רעפים.

השמש כבר עמדה באמצע השמים ואנחנו הרגשנו יבשים מידי, האורה לא התרגשה משינויי מזג האוויר וציננה אותנו במהירות.

סכר אלומות המבטיח שנמצא במורד הירדן התגלה כמקום בו נעצרת זוהמת מטיילים שזרקו אשפה למי הנהר, והמים הנקיים מפסולת עוברים דרך צינור עבה אל הערוץ הממשיך דרומה. שביל בטון מוביל אל הגדה השנייה של הירדן אותה ראינו מקודם.

לא ברור מדוע אין כאן היום הרבה אנשים (וזה דווקא מתאים לנו), כך שטבילה במים הנעימים, שבצדה פלחי אבטיח קר ובירה צוננת עשו לנו רק טוב.

שוב חזרנו אל זו שהמתינה בסבלנות רק כדי לדלג אל המקום בו הכנרת נשפכת לירדן.
במקום הזה יש לשון יבשתית הנכנסת אל המים ויוצרת כאן מפרץ מחד וסוג של תחילת נהר מנגד.

למקום קוראים חניון ירדן כנרת והדרך היחידה להגיע אליו היא בנסיעה על כביש 90 מכיוון דגניה לטבריה ופנייה ימינה בבית ירח.

המקום מתגלה כאתר קמפינג גדול ומצויד בהתאם, שלט גדול מבשר כי הפעלת רמקולים אסורה (וזה בהחלט מבורך). סיור קצר שערכנו במקום מוכיח כי אלו האוהבים את האופציה הזאת ייהנו מאפשרות נוחה מאוד להתגורר כאן בנוחות מרבית.

התחנה האחרונה המתוכננת במסענו נסגרה עוד בטרם הגענו, אבל היות וכבר אנחנו על שפת האגם הלאומי, אך טבעי הוא שנטבול פעם נוספת, נלגום עוד בירה שנשלפה מתוך ערמות קרח ונהרהר על מתיקותם של הדברים שבאים ומתרבים ככל שנזמן אותם אלינו.

(ומי שבוחר להאמין שככה זה קורה, יראה שכך זה קורה), ובדרכנו חזרה אל הגוש המהביל שקענו בשורות הסיכום.

אז מה יש לנו כאן מעבר לכל הכיופים?

מכונית נאה ביותר, קלה ונעימה לנהיגה, רכה ויציבה. הנהג נהנה משדה ראיה רחב, צריכת החשמל מתונה והאבזור הכללי מניח את הדעת.

חסר לנו חיבור של הטלפון אל מערכת המולטימדיה בכלל, ואל מערכת הניווט בפרט. נמסר כי העניין יטופל במשלוחים הבאים. אני מאמין שזו בעיה קלה לפתרון היות וזה בעיקר עובר דרך תוכנה כזו או אחרת.

ותמיד בסוף אנחנו מוצאים את עצמנו בשאלה - אל מי מכוונת האורה הזאת?

כנראה, כמו במקרים אחרים, היא קודם במי שרוצה להיות אחר ושונה. אנשים (ונשים כמובן) שחיים בסטייל, אוהבים פינוק שלא בא עם תג מחיר גבוה. אלו שבוחרים בחוויה החשמלית כאורח חיים וכמודעות סביבתית.

לסיכום היומיים שבילינו יחדיו מצאתי את עצמי מתחבר לשיר עכשווי של ג'ין בורדו -"איך אפשר שלא להתאהב בך?..." או במילים אחרות מן המקורות שלנו – שם זה נאמר מפורשות - "וליהודים הייתה אורה ושמחה".