מכונת הריגושים - סובארו SUBARU BRZ

קיץ 2014, בעיצומם של ימי הקרב של "צוק איתן" נסעתי עם אשתי לטיול בטוסקנה. ביציאה מטרמינל שדה התעופה במילאנו עמד מוביל ועליו מכונית למבורגיני צהובה, מדהימה.
איזה אוטו יפה אמרתי לנהג. לא יפה בכלל, הוא ענה לי בזעף. למה? שאלתי. כי זה לא שלי, הוא ענה.
ולמה נזכרתי בזה? בי ככה בדיוק זה עם הסובארו הזאת שקיבלתי לסוף שבוע ארוך.

קיץ 2023, בכביש 8993 העולה בהר אני מגיע לפנייה הדוקה בהילוך רביעי, נכנס לפנייה, לא לוחץ על הבלם להאט, אלא מוריד לשלישי (המנוע צועק לשמיים) ומשחרר בעדינות את רגל שמאל. כאשר רגל ימין עושה פעולה הפוכה ולוחצת על דוושת הגז, וביציאה מהפנייה משלב שוב לרביעי, חמישי ושישי וחוזר חלילה, עד הפיתול הבא.

אני כל הזמן מזכיר לעצמי כי צריך לשים לב ללחוץ חזק על דוושת שמאל ולשחרר לאט על מנת להחליק את תגובת הרכב.

לאוטו הזה שלוש דוושות, שלוש דוושות לאוטו הזה

הסיבובים החדים לוקחים את הלב שלי לגבהים ששכחתי שהם קיימים. אם יש לונה פארק למבוגרים, הרי הוא נמצא בקופסת הפלאים הזאת ששמה BRZ.

מעטות הן הפעמים, אם בכלל, בהן חייו של זה שמקבל רכבים חדשים למבחן דרכים, נרשמת התרגשות וציפייה מרגע קבלת האישור ועד לרגע בו מונח ישבנו על כיסא נמוך והדוק במיוחד.

ולמען הגדלת הריגוש גם דאג מי שדאג להזכיר לי כי הפעם לרגל שמאל יהיה שימוש מעשי, ולא רק כמדרך הנותן קונטרה. הייתכן כי לפנינו רכב שאינו חשמלי, אינו סיני ואף אינו מצויד בממסרת אוטומטית להעברת ההילוכים??

בצהרי היום נפגשתי פנים אל פנים עם הכחולה המהממת הזאת, שעמיתי העיתונאים כבר חרכו בחברתה לא מעט כבישים, ועתה היא עומדת לרשותי לסוף שבוע ארוך.

באולם התצוגה ניצבת גם אחת באדום לוהט (ויפה לא פחות) ומזלי הוא שאני לא מאלו הצריכים להתלבט, שכן הבחירה במצב הזה מאוד בעייתית.

יפה באדום

אני לא מתכוון לישון הרבה ואני מניח שגם לא תראי אותי הרבה בבית בימים הללו, הודעתי מראש לזוגתי הנצחית. יש כאן מישהי שתיקח את הלב שלי, אבל רק ליומיים (הוספתי למען שלום בית).

ידעתי כבר לאן אני רוצה לקחת אותה וידעתי גם מי יבוא איתי לחלוק בחוויה.

הישיבה בסובארו הכחולה נמוכה. נמוכה מאוד. כמה נמוכה?

אם נשתמש בפארפרזה מוכרת, אוכל לומר כי מנקודת המבט שלי אני יכול לראות לרכב שלפני את השחור באגזוז. מצד שני, כאשר יוצאים ממנה מרגישים נורא גבוהים, וגם זו נחמה לנמוכי הקומה.

ה-BRZ הזאת משייטת סנטימטרים ספורים מעל האספלט, לכן יש צורך לפקוח עיניים, גם ממכשולים שיצחיקו רכבים אחרים.

מי שרגיל למצוא ברכבי ספורט קלאסיים לפחות שני שעונים גדולים על לוח השעונים, אחד של המהירות ושני של מד סיבובי המנוע, ימצא כאן במרכז לוח השעונים עיגול אחד בלבד, צנוע יחסית, עם מד דיגיטלי בתחתיתו שמציין את הסל"ד, ובמרכזו מד המהירות.

אין כאן תאי אחסון כמעט, ומה שמוגדר מאחור כשני מושבים, יכילו במקרה הטוב שני גורים קטנים במיוחד של חתולים סיאמיים או תיק קטן עם כריך ובקבוק מים.

גם תא המטען לא יכיל הרבה מטען, לכן ברור, כי זאת לא מכונית לנסיעות ארוכות עם ציוד ומטען, ולא מכונית "רגילה" לניוד משפחה לטיולים נינוחים.

שני חיבורי USB יספיקו גם להטעין טלפון אחד, וגם לחבר את השני אל אפליקציית אנדרואיד אוטו הבלתי נמנעת.

בצד השמאלי של השמשה הותקן מובילאיי, שחשבנו כי עבר זמנו מן העולם, אבל אם אנחנו בעניין של חזרה בזמן, (גיר ידני למי ששכח), הרי שמערכת בטיחות פאסיבית בהחלט משתלבת פה (ותפקידה בעיקר לצפצף ולהתריע).

על אלו - אל תלחץ !!!

נציג היבואן עובר איתי על מה שאני צריך לדעת, ובעיקר על אילו כפתורים רצוי שלא ללחוץ (רמז, ביטול כל הבקרות והמגננות המכניות שישמרו על בטיחותי בימים הקרובים), מספר לי כי העלמה הכחולה שותה אך ורק שמפניית אוקטן 98 מובחרת, ושולח אותי לדרכי.

על מנת להתניע את הסובארו נדרשת פעולה משולבת של שתי הרגליים שילחצו (בו זמנית) על הבלם והמצמד, ורק אז ניתן להעיר את הענק. לפחות כבר אין צורך במפתח אלא רק שימוש בכפתור התנעה, כמקובל.

מנוע הבוקסר מתעורר בחרחור חינני, יש מי שיגדירו זאת כגרגור בשרני, ולא כל כך משנה איך זה יוגדר, כל עוד זה נשמע אחרת מכל מנוע שביקר אצלי בחודשים האחרונים.

לחיצה על דוושת שמאל עמוק ככל האפשר, שילוב להילוך ראשון ושחרור איטי של הרגל, על מנת להתחיל לזוז. שחרור מהיר מידי יכבה את המנוע לקול צחוקם של הנוכחים. לך תסביר להם שזו רק החלודה, ושריר השוק השמאלי שהתכווץ עם השנים.

היות והרכב הזה הוא בעיקר מסע אל הזיכרונות, מצאתי את עצמי נובר במקומות בהם ביקרתי ויתאימו ביותר לחוויה שארצה לזכור מכאן והלאה, ולכן ביום שישי, מוקדם בבוקר יצאתי למצוא את אותם מקומות.

אוגוסט 1978. אני כבר כמה ימים בצבא, ונמצא בגיבוש לקורס חובלים.

באחד הימים אנחנו מגיעים מוקדם בבוקר אל צומת אורן (כביש 721), ומתחילים מסע ארוך שעולה את כל ההר, עם אלונקות כבדות ומשימות סיזיפיות שונות בדרך, כאשר בפסגה, על הכביש המוביל מהאוניברסיטה לעוספייא, פנינו שמאלה וימינה וירדנו למטה עד נשר.

אוגוסט. אמצע היום.

היה חם ברמות של השאול. הנעליים היו חדשות, ומדי הצבא כבדים ומעיקים. ואז, הבטחתי לעצמי, כי יום אחד אבוא לכאן כדי לנקום, ולא ברגל. הייתי כאן כבר מספר פעמים, אבל הנקמה הכי מתוקה הגיעה היום.

לקח לה קצת זמן. ואין כמו הזמן כדי להעצים את התחושה. איזה כביש מענג לנסיעה במכונית כזאת, בעיקר המקטע היורד לנשר.

אבל, כיף גדול צריך למשוך ולא לסיים בבת אחת את כולו, לכן המשכתי עד עכו, כי לא רק הלב צריך להתמלא, אלא גם הבטן המקרקרת בסל"ד נמוך.

העמדתי את הכחולה, בחניון מוצל, שתמשוך מבטי סקרנים ואת עצמי לקחתי אל סמטאות השוק המהולים בריחות קטורת, מאפים חמים ודגים טריים שנשלו מהים. ולאחר שאכלתי קצת אפשר לטייל רגוע.

כאמור בפתיח, על כביש 8993 המופלא בעליות לכיוון פארק אידמית קל לדמיין את עצמך כמשתתף פעיל בסרט של ג'יימס בונד, במרדף מהיר בכביש הררי מתפתל.

בסיבובים החדים במקום ללחוץ על הבלמים להאט, אתה מוצא את עצמך לוחץ על דוושת הגז ומאפשר לפיזיקה לעבוד. מרכז כובד נמוך, חלוקת משקל, צמיגים רחבים, גיר גמיש והגה חד ומדויק עושים פשוט שמח בלב.

הסובארו הזאת דבוקה לאספלט, ואם לא תתעקש לעשות לה מעשה מגונה, כנראה גם לא תצליח להוציא אותה משלוותה.

הערה חשובה - אל תגיעו לכאן עם המכונית הזאת עם כאלו שישביתו לכם את שמחת החיים.

לעצירת התאוששות קצרה נכנסתי אל פארק אידמית, ומהחנייה, על השביל המונגש ירדתי עד מערת קשת.

זוהי בעצם לא ממש מערה כי אם בעצם קשת ענקית תלויה, ותחתיה תהום. בעבר הייתה המערה סגורה כמעט מכל עבריה, עד שתהפוכות גיאולוגיות חשפו את פתחה הדרומי, התמוטטות פערה את תקרתה, וכל מה שנותר הוא קשת סלע הנישאת לעדות עד היום.

ממערת קשת ניבט הנוף המדהים לתצפית מרשימה הנפרשת עד לים התיכון ורכס הכרמל. לא פעם ולא פעמיים כבר הייתי כאן, אך היום הראות לא במיטבה, והנוף נותר עכור במקצת.

חזרתי אל כביש העינוגים על מנת להגיע אל הנקודה הבאה במסעי.

אביב 1979, נשלחנו לאבטח את מושב שתולה ששכן אז בצמידות לקו הגבול עם לבנון. מעבר לגדר הרעועה היה צבא דרום לבנון (צד"ל), ששמר על כל הגזרה, ומה שנדרש מאתנו החיילים זה להיות 5 שעות בכל לילה על מגדל תצפית אפל, ועוד כמה שעות במחסום יומי על הכביש.

מעבר לגדודי זבובים ענקיים לא נרשמה כאן אף פעולה נגד כוחותינו.

היום בשתולה, ליד הקירות המדברים יש דוכן קפה ופיתויים, אני משוחח עם צביקה משתולה, שמראה לי את המתחם המוצל והזולה החביבה, המאפשרת הורדת דופק לאחר העליות והסיבובים שהעלו לי את הלחץ בסעפת היניקה.

הקירות המדברים הינו פרויקט ענק ומיוחד מאוד של יצירת אמנות בצורת ציורי גרפיטי על החומה המגינה בגבול הצפון, בחלקו המזרחי של הישוב שתולה. זוהי חומת בטון בגובה של 4 מטרים ואורכה כ-200 מטר במטרה להגן על הגבול. החומה נמצאת בסמוך למקום חטיפתם של אודי גולדווסר ז”ל ואלדד רגב ז”ל.

באמצעות הפרוייקט הפכה החומה המאיימת למיצג ענק שמטרתו להעביר מסרים חיוביים ובטחון לתושבי הישוב.

מכאן בחזרה למרכז, רק על מנת לצבור כמה שעות שינה ומנוחה לקראת יום המחר שיתחיל מוקדם, על מנת לאסוף חוויות רבות ככל האפשר.

על הכביש המהיר, הישר, ה-BRZ פחות מרגשת. נכון, היא יכולה להגיע למהירויות העלולות להשבית לך את רישיון הנהיגה לזמן ארוך, המנוע שמרגש אותך בשינויי הילוכים תכופים, נשמע פחות קשוח בקו הישר, ורק האצות מהירות לצרכי עקיפה מזכירות לרגע עד כמה אפשר להתהפך עם התחושות בשבריר של רגע.

אם הייתי צריך להסתפק רק ביום אחד הרי שיום האתמול מילא לי מכסה של עינוגים, אך מאחר ועומד לרשותי יום נוסף נחפש כאלו גם בצדה האחר של המדינה.

הזמנתי את אפרת, שותפה וותיקה למסעות רבים, שמזמן לא טיילנו יחד, להצטרף לחוויה. אמרתי לה כהקדמה כי מה שיותר כחול יותר עמוק, ושתביא איתה בגד ים ומגבת, כדי שנמצא מקומות בהם נצלול יחדיו.

שבת מוקדם בבוקר, הכבישים ריקים כמעט לגמרי, בזמן שאנשים נורמליים עוברים בין חלום שש לשבע, אני מעביר הילוכים ביד ימין, ומשייט בנינוחות על הכביש המהיר.

בגן הלאומי ממשית (ליד דימונה), הפקח בכניסה משפשף עיניים טרוטות, מהזוג המוזר הזה שפותח לו את הבוקר באתר.

למדנו כי ממשית, הייתה עיר נבטית קדומה בנגב. בתקופתה שימשה כנקודת מעבר מרכזית לסחורות מאזור ירדן ועד ירושלים. הנבטים היו עם שהתגורר באזור הנגב במאה הראשונה לפנה"ס.

הנבטים היו עם של סוחרים ומעבר למסחר, באזור המדבר בו עסקו באופן אינטנסיבי, הם גם עסקו בחקלאות. גן לאומי ממשית הוכרז ע"י אונסקו כאתר מורשת עולמי. עד היום נותרו שרידים מרשימים מהעיר הנבטית אשר שגשגה כעיר מסחר שוקקת חיים.

בשעה מוקדמת של היום, השמש כבר דופקת חזק על הראש, ולאחר שיטוט של כשעה, ועם תחושת מיצוי המשכנו הלאה.

פחות מחצי שעה נסיעה משם פנינו על כביש 90 בצומת הערבה, שמאלה (ימינה זה עד אילת), ופנייה הראשונה ימינה, פנינו לכיוון מושב נאות הכיכר.

באמצע הדרך בצד שמאל נמצא מעיין חביב.

עין פלוטית הוא בריכה קטנטנה של מים צלולים, מלאה דגיגונים שחורים, בצל עצי תמר. מישהו בנה כאן זולה חמודה עם ספסל לשבת בצל המעיין.

המים נעימים ומגיעים עד גובה מותניים, אבל זבובים ויתושים מעצבנים מעיבים על חדוות הטבילה. לא נורא, אמרתי לשותפתי למסע, נתנחם תיכף במים אחרים.

המשך הכביש מוביל לשניים מהישובים הכי מבודדים בישראל, ועדיין יש מספיק אנשים שבחרו להתגורר כאן, ורבים הבאים לבקר.

בכניסה, לאחר המחסום, נמצא פארק אקולוגי נחל אמציהו.

"... בכניסה לישובים נאות הכיכר ועין תמר נמצאת פינת החמד בה תוכלו להתקרר בצל הדקלים, סככת ההתכנסויות ופרגולת העץ ולהתרענן בשכשוכיות המים הצוננות.

הפארק הוקם בשנת 2014 ובו ממוקם מונומנט מיוחד: שתי אבנים, האחת מים המלח, המקום הנמוך בעולם והשנייה מהאוורסט, המקום הגבוה בעולם.

האבנים הוצבו גם בפארק וגם בשמורת האוורסט כאות לידידות בין העמים ולקשר בין הנקודה הגבוהה לנמוכה..."

להמשך קריאה באתר של מועצה אזורית תמר הקליקו כאן

לא ממש עמוס כאן, וכך ניתן לרבוץ כג'מוס במים, ולבקש ממי שנמצא בחוץ שיביא את הבירה שהבאנו, או כל דבר שנזדקק מבלי לצאת מהמים.

אבל לא הגענו עד לכאן רק בשביל לרבוץ במים. נכון? יש עוד מקומות רטובים בהמשך הדרך. וכך, לאחר שקצת התרעננו, חזרנו והתיישבנו הכי קרוב לכביש, שילבנו שוב לראשון ושני, ופנינו על כביש 90 צפונה.

נחל בוקק שנמצא מעל מתחם המלונות התוססים, עובר בימים אלו מהלך של בניית כניסה מוסדרת של רשות שמורות הטבע והגנים, בינתיים ניתן להיכנס אל הערוץ המוצל ללא כל בעיה או תשלום, ומיעוט הפסולת בה נתקלנו במהלך הצעידה בערוץ מלמד אולי (בתקווה) על היפוך מגמה מכוערת.

יתכן כי כניסת הרשות לתוך הטבע תמנע כליל את התופעה, אך שום דבר לא יכול לכער את יופיו של המקום, בו ניתן לדשדש בהתחלה במים זורמים על חלוקי נחל קטנים, וככל שמעמיקים אל לב הערוץ הזרימה הופכת חזקה יותר.

במקום מסוים בנחל מצאנו אמבטיה טבעית מוצלת כולה מהסלע המגונן מקרני השמש, המספיקה די מקום לזוג, ברביצה נינוחה במים הנעימים.

מכאן באמת כבר אין חשק לצאת, אבל היות ודרך רבה לפנינו גם מכאן ידענו לחתוך.

כביש 31 העולה מים המלח לערד הוא אחד הכבישים הכי כיפיים בישראל, אם אתה מגיע עם הרכב "הנכון". וזה שעמנו עונה להגדרה, אבל אנשים רעי לב הנוהגים בקוביות מתכת משפחתיות, עולים בכביש זה בשיירה מתונה ואיטית שלא מאפשרת ללב שלי לצאת בריקוד פרוע.

60-70 קמ"ש ללא ריגושים הם לא מה שאני מחפש ברגעים כאלה. מזל שבקצה העוגה יש דובדבן, עליו נשחית את כל מה שצברנו במעלה ההר.

מנחת ערד הוא מסלול המראה נטוש עליו טסים בעיקר בדואים מהסביבה, אבל מאפשר לשחרר כל גרם עצבים, ובאפשרות (זהירה), לקחת סיכונים מחושבים של סיבובים צמודים ותאוצות מהירות.

חבל שלסובארו הזאת אין כנפיים כי ללא ספק היינו ממריאים.
הכתבה על ה-brz היא מסוג הכתבות הכותבות את עצמן תוך כדי המבחן, זוהי מכונה מוכוונת ריגושים, וכשיש כאלו הם כמעיין המתפרץ.

הכי בסיסי, והכי כיף, ושזה לא יגמר לעולם.

בחניונים בזמנים בהם הרכב חנה, הבחנתי במבטי קנאה של גברים נשואים המתניידים בקופסה משפחתית, וליבם יוצא מתשוקה. היום, לאחר מעשה אני לגמרי יכול להבין אותם.

820 ק"מ ביליתי איתה ביומיים משותפים. ואם זה לא היה פאן מתמשך כנראה שזה לא היה בכלל. כבר מזמן לא נהניתי ככה. יש מהירות ממנה, יש חזקות ממנה, יש יקרות ממנה. אבל, אין אף אחת כמותה.

ירון הולנדר

סובארו BRZ.

Premium MT Final Edition

מנוע 2.4 ל.'

הספק 228 כ"ס.

מומנט 25.5 קג"מ.

צריכת דלק (במבחן) 1:10.5 ק"מ/ל'.

מחיר: 233,475 ₪.