אגדת שטח: Barreiros TT-90 אל-אבואלו

ההתפתחות של תעשיית הרכב הספרדית הושפעה רבות מפעילתו של יזם ששמו כמעט ולא נודע מחוץ לתחומי ארצו - אדוארדו באריירוס (Eduardo Barreiros), שכונה לעתים "הנרי פורד הספרדי" ותואר גם כמי שהופך לזהב כל דבר שידו נוגעת בו. באריירוס היה איש חזון שהצליח לא רק לשנות את התעשייה, אלא גם, במובן מסוים, את הפוליטיקה של ספרד של אותם ימים, תחת שלטונו הרודני של הגנרל פרנקו (קישור לכתבות נוספות על משאיות שהיו לאגדות).

ויש משהו אירוני בעובדה שכלי הרכב הראשון שהיה כולו מתוצרת באריירוס, תוכנן ונבנה כדי לעמוד במכרז של צבא פורטוגל דווקא, וגם זכה בו. זה קרה משום שבשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, בתקופת פרנקו, כל התעשייה הספרדית היתה למעשה ממשלתית, והחברה היחידה שהותר לה לייצר משאיות היתה פגאסו (Pegaso). כדי לעקוף את האיסור, "הלך" באריירוס על המכרז הפורטוגזי ובהמשך מצא דרכים נוספות כדי להרחיב ולפתח את תעשיית הרכב שלו.

באריירוס נולד בעיר אורנסה שבחבל גליציה שבצפון ספרד, בשנת 1919, ומגיל צעיר החל לעבוד עם אביו בהפעלת שירות אוטובוסים מקומי. הוא היה בעל כשרון מכני מובהק וכשפרצה מלחמת האזרחים בספרד ב-1936 גויס ושרת כמכונאי בצבא. בתום מלחמת האזרחים שרר מחסור חמור בדלק בספרד, והוא פתח בית מלאכה להסבת מנועי בנזין למנועי גזוגן (מנועי בנזין שהותאמו לעבודה עם פחם, עץ ודלקים אחרים).

בהמשך, פיתח גם תהליך להפיכת מנועי הבנזין למנועי דיזל ואחר כך גם החל לייצר מנועי דיזל בתכנון עצמי. הוא חתם הסכמי שיתוף פעולה עם חברות רבות באירופה, והרכיב את המנועים שלו בכלי רכב מתוצרתן. המכרז הפורטוגזי פתח בפניו את האפשרות לייצר רכב שלם מההתחלה ועד הסוף, למרות שלא מעט חלקים "הושאלו" ממקומות אחרים: סרנים ממנוף של דאגלס, כננת ותיבת העברה ממשאית GMC ותיבת הילוכים של דיוויד בראון.

המשאית המקורית, באריירוס עצמו על ההגה

המשאית צוידה בצמיגים יוצאי דופן, שיוצרו במיוחד עבורה, אך בהמשך הם הוחלפו בצמיגים רגילים, עם דבל-ג'אנט מאחור. שימו לב גם לסמליל המעניין, שמורכב בעצם מראשי תיבות שמו של באריירוס: E ו-B.

במהלך המבחנים שנערכו בפורטוגל בשנת 1957, עם באריירוס עצמו על ההגה, המשאית היתה עדיפה בהרבה על מתחרותיה הצרפתיות, הבריטיות והגרמניות. היא אפילו גררה את אחת המתחרות שנתקעה במכשול בלתי עביר... הצבא הפורטוגזי הזמין 300 יחידות, ובזכות ההצלחה הזו ארגן באריירוס תצוגת תכלית מול פרנקו עצמו, שבסופו של דבר נתן לו אישור לייצר את המשאית גם עבור השוק הספרדי.

אבל לבאריירוס היה חלום מרחיק לכת עוד יותר: הוא רצה לייצר גם מכוניות נוסעים. כדי להשיג זאת, הכניס למועצת המנהלים שלו אנשים המקורבים לפרנקו, והצליח לחתום על שיתופי פעולה עם חברות זרות, שהשקיעו סכומים לא מבוטלים במשק הספרדי שהיה צמא לכסף זר. שיתוף הפעולה הבולט ביותר היה עם חברת קרייזלר, שנחתם ב-1963, והדודג' דארט שיוצר בספרד הפך לרכב החביב על אנשי השלטון שם.

ב-1969, לאחר שלא יכל לעמוד יותר בתקציבים שנדרשו כדי להמשיך ולפתח את עסקיו, מכר באריירוס את החברה שלו לקרייזלר, והמותג נעלם לחלוטין. הוא עצמו היגר לקובה, שם גם נפטר ב-1992. בסוף שנות ה-90 החלה הבת שלו להקים מוזיאון שינציח את המורשת של אביה, אך לא הצליחה למצוא אף אחת מהמשאיות שייצר כדי להציגן. כדי שבכל זאת תהיה אחת במוזיאון, נבנתה רפליקה מדויקת, למרות שלא נותר מאום גם מהתוכניות של המשאית המקורית. הרפליקה היא זאת שמוצגת היום במוזיאון.