לאב מי טנדר - טויוטה היילקס Toyota Hilux GR

הרומן המשותף שלי עם היילקס של טויוטה התחיל בשנת 1995. המעביד שלי באותם הימים רכש הרבה יחידות מהנ"ל לשימושם של אנשי השטח. השמועה באותם הימים אמרה כי טויוטה בכלל התכוונו ליצר טרקטור, ויצא להם טנדר עם עבירות מופלאה, קשיחות ואמינות.

מאוחר יותר דעא"ש הפכו את ההיילקס לאייקון מותגי ומאז הכל היסטוריה.

על מנת למנוע טעויות בעבודה הגענו יום אחד (די ממזמן) ליער בן שמן לצורך הכרה ולימוד גבולות המעטפת של הרכב, לסדנה מקצועית וכדי להכיר מה ניתן לעשות ולאן ניתן להגיע עם הטנדר הזה.

הסדנה הזאת פתחה לי את הצ'אקרות בכל הנוגע לנסיעה בטוחה בשטח, ולמה חשוב להכיר את גבולות המעטפת ברכב שטח?

כדי לדעת מה מותר ומה אפשר לעשות, מה אפשר לעבור, ואיך לא לשבור מכללים ולמזער נזקים ותקלות בשטח. כי בשטח אין גרר. נתקעת בגלל שיקול דעת שגוי? אתה בבעיה, ולפעמים בבעיה גדולה (באתר השטח זה נקרא הדרכת נהיגה - קישור להדרכות).

אז ב-1995, ההיילקס היה בנוי מברזל, והיה מאוד פשוט במכלולים ובאבזור שלו. עברו שנים, ויותר טכנולוגיות הזיזו עולם ישן ואותו היילקס צנום הלך וגדל.

והנה מגיע זה, הדגם המיוחד שכבש כל עיתונאי שכבר נסע איתו, כאומר, עד כאן הייתה המורשת, ומכאן האגדה מקבלת ספר נפרד.

קישור למבחן דרכים לדגם הבסיסי (הבכיר) והחזק של ההיילקס

התייצבתי באשמורת בוקר אחרונה על מנת לאסוף גבר אדמוני ליומיים של נסיעות שלא יהיו רק על אספלט

האם יהיה מעניין?? ללא ספק.

אז ממה אני כל כך מתלהב?

ראשית, המראה המנופח והאגרסיבי שבא להעיד כי מדובר על משהו אחר. שנית, המנוע של דגם זה הוא אותו מנוע המניע את הלנד קרוזר ואת הגרסה הבכירה של ההילקס הרגיל, בעל המורשת המפוארת לא פחות.

לאלו שאינם בקיאים בתחום אלחש בסוד כי רכב שטח איכותי יימדד בין היתר בזכות מרווח גבוה מפני הקרקע, הילוך כוח (נמוך), נעילה של דיפרנציאל אחד (או יותר),מתלים משובחים שישככו את הקפיצות ומערכת סיוע במדרון. אלו הם רק המינימום הנדרש, שכן יש מכאן עוד אפשרויות להתפתחות טכנולוגית במותגים אחרים.

כפתור הקסם (1)

מתגי הקסם (2) שורה תחתונה, משמאל

גרסה זו כאמור מצוידת במנוע 2.8 ליטר טורבו דיזל, ממנו פורצים 204 סוסים נמרצים ובמומנט בשרני (נתון משמעותי מאד ברכבי שטח) של 51 קג"מ.

באולם התצוגה עומד אחד כזה באדום לוהט ובליבי אני מתפלל כי גם רכב המבחן יהיה זהה, ומה רבה שמחתי שאכן זכיתי לקבל את זה שיוסיף צבע לכל תמונה.

לכל הפיק-אפ'ס (טנדר בלשון העם) יש בעיית אכסון פנימי מצד אחד ופחות מצד שני, כי יש כאן ארגז חיצוני המאפשר העמסת ציוד רב. הדגם הנבחן מגיע עם כיסוי מקורי שימנע (כך אני מקווה) כניסת גשם וחול.

ארבעה נוסעים ייסעו כאן ברווחה מסוימת, נוסע חמישי כבר יגרום לצפיפות.

כל המספרים בטבלה הם יפים ומעניינים כל עוד הרכב עומד כפסל באולם, איך זה מתנהג בעולם האמיתי ובא לידי ביטוי בשטח? צריך לקחת ולבדוק, ועל כן תכננתי שני מסלולים לשתי קבוצות שונות, גם כדי לקבל משוב רב יותר וגם כדי לשמוע מה אומרת כל קבוצה.

את היום הראשון אקדיש לנשים המטיילות שיש להן דרישות סף חדות ביותר.

יהיה חם, פסקה האחת, צריך להישמר, ומי בכלל צריך לצאת בחום הזה, ועוד לים המלח? שאלה, ספק רטנה, אבל הופיעה לטיול (כי הפיתוי היה גדול מסך חששותיה). והשנייה דווקא נתנה אמון במדריך, לאחר ששבה מטיול ארוך בדיונות של נמיביה.

זוגתי הנצחית, שאינה גרופית לדרכים שאינן סלולות, התייצבה באומץ, רק בגלל חברותיה המצטרפות, ובהבטחה למסלול מעניין ביותר שאפשרי רק עם רכב מהזן הקשוח ביותר וכאלו אינם מגיעים תדיר אל פתח ביתי.

ביציאה מהמרכז מזג האוויר חם, דחוס, אפור ולח.
בחלל ההיילקס הרבה יותר קריר ונעים.

כבר מהנגיעה ראשונה חשים כי ההיילקס הזה זז אחרת, מתנהג אחרת, עיצובו הפנימי מהודר יותר ובכלל כולו אחר.

בולמי הזעזועים מתפקדים נהדר, ומשככים כל קפיצה קטנה באספלט, ואם זה ככה בכביש, אני חושב לעצמי, מעניין איך זה יהיה על האבנים והסלעים.

בבואך אל המדבר אל תשכח את המיגון

בעליות אל עיר הבירה המנוע שומר על שקט מופתי, מערכות הבטיחות עושות את שלהן, ובסך הכל הנסיעה נעימה ורכה.

לאחר שעברנו את מישור אדומים בכביש שיורד לים המלח, פניתי ימינה בעקבות השלט המוביל אל נבי מוסא. כביש אספלט צר ומתפתל מוביל אל תוך המדבר, כאן נעצור לתחנה הראשונה.

המסורת המוסלמית מזהה כאן (נבי מוסא) – לצד מקומות נוספים, רובם ממזרח לירדן – את מקום קבורתו של משה רבנו!

המתחם כולל את ציון הקבר עצמו, שני מסגדים המחוברים ביניהם, וח'אן לעולי הרגל המגיעים למקום. אזור המסגד מוקף בפצלי שמן שחורים (אבן ביטומנית), בהם השתמשו עולי הרגל לחימום ובישול.

צלאח א-דין היה הראשון שבנה מסגד על מתחם הקבר, אך המבנה הנוכחי נבנה על ידי הממלוכי ביברס בשנת 1269, כפי שניתן להסיק מהקדשה בערבית שמתנוססת על אחד מקירות המסגד.

במשך הזמן, נוספו למסגד עוד אגפים כדי לשרת את עולי הרגל הרבים שפקדו את הקבר מדי שנה, וגם הוסף בית קברות גדול מחוץ לחומות המסגד שבו נטמנו עולי רגל שנפטרו בעת החג ומכובדים שביקשו להיקבר ליד המתחם.
משכן הקבר בנוי בסגנון מוסלמי קלאסי האופייני לימי הביניים, מבנה מפואר בעל עשרות כיפות לבנות וחצר גדולה הפונה לכיוון מכה, שבה יכלו עולי הרגל להתמקם במשך החג. במתחם כ-120 חדרים, והוא משתרע על כ-5,000 מטר מרובע.

צילום: סמדר אברס

במידע המעניין הזה שיתפתי עם הנוסעות שלי.
מעבר לגדר של נבי מוסא יש גבעות המשמשות כבית קברות גדול ובהן דרך שכולה חריצים וגבנונים, היא לבדה סיבה מספקת לטפס אל מעלה הגבעה (רמז, כבר טיפסתי עליה בעבר, אני מכיר את האתגר), ובעוד הנשים מקטרות ומייללות כי "תכף נתהפך וניפול לתהום" (גם כן תהום, מדרון קל של 20 מטר), אני לוחץ קבוע על הגז ובעדינות מעלה את כולנו אל הגבעה ממנה נשקף נוף הסביבה.

כאן ניצב מבנה אבן בשם סׅתְנַא עַאאׅ'שָה – ציון קבר עַאאׅ'שָה, אשתו השלישית של מוחמד, שע"פ המסורת נחשבה ל"אם המאמינים", כמו גם לאשה האהובה על הנביא.

לנשים שאיתי יש מנהג, קודם לקטר, אבל כשמגיעים ליעד הן אומרות "יו, איזה יופי".

נראה לי כי אשנה את שם הקבוצה שלנו ל-"שיר הנשים המקטרות".

אבל היעד שלשמו התכנסנו עודנו לפנינו. יצאנו ממתחם נבי מוסא, ופנינו שמאלה על אותו כביש אספלט שמצבו עגום בשל הבורות והשברים.

כאן ההיילקס מתחיל להפגין את יכולותיו בספיגת הזעזועים ובאופן ריחופו מעליהם, מבלי שהדבר ישבור ציפורן למי מנוסעותי הענוגות.

בקטע זה של המדבר אין קליטה לשום טכנולוגיה ועל כן, או שתדע לאן לנסוע, או מן הראוי להצטייד במפה פשוטה עם ידע בסיסי בניווט.

מאחר וכבר הייתי כאן בעבר, האמנתי וסמכתי על הזיכרון שלי שיביא אותנו במדויק, ואכן אחרי שנסענו ונסענו ככה וככה (קשה לאמוד), ובדיוק כמו שרואים במערבונים את אלו שרוכבים במדבר ופתאום בלב הישימון פונים מזרחה ומגיעים בול, ככה גם אנחנו.

עלינו על דרך כבושה בפודרה לבנה, שחפירת צנרת כלשהי צמודה לכל אורך התוואי שלה. הדרך המתחילה במישור ומטפסת בגבעות ללא כל שילוט והכוונה (ואפילו ללא סימון שבילים כלשהו).

בשלב מסוים במרומי אחת הגבעות, חוזרת לרגע הציוויליזציה, המעדכנת אותנו כי אנחנו ממש קרובים לנקודה הרצויה. אך מכאן והלאה יש צורך להתקדם עקב בצד אגודל כי השטח כולו זרוע אבנים בגדלים שונים ורצוי להיזהר ולהישמר, בעיקר כי אין אף אחד סביבנו (ומה נעשה אם יגמר לנו הדלק? שבה ושאלה זו שבאה טעונה אנרגיה שלילית).

בעוד אני משלב להילוך איטי וקבוע, הבנות מתלוננות על כל מיני איברים שזזים מכוח האינרציה ואני יודע כי ברגע שנעצור מול מנזר המרסבא כל אלו יעברו אל מדף ההיסטוריה.

מנזר מרסבא בלב מדבר יהודה:

"... במרחק של כשלושים קילומטרים מדרום-מזרח לירושלים, שוכן מנזר מרסבא. אדון סבא, הלוא הוא הנזיר סבאס הקדוש, העניק למנזר הגדול והמרשים ביותר במדבר יהודה את שמו. סבאס נולד בקפדוקיה שבמרכז טורקיה בשנת 439. בגיל 18 עשה את דרכו לארץ ישראל עד שהגיע אל אבתימיוס, אבי תנועת הנזירות במדבר יהודה.

את דרכו התחיל בתקופת הכנה ולאחריה יצא לתקופת התבודדות במדבר, במערה שנמצאת על מצוק מול המנזר. לאחר מות אותימיוס התיישב במערה בנחל קידרון. עם הזמן הגיעו אליו תלמידים והוא הפך לדמות חשובה בנצרות האורתודוקסית כולה ולאחד הנזירים החשובים שפעלו בארץ ישראל... במהלך חייו הנזיר סבאס הקדוש הקים לא מעט מנזרים. המפורסם שבהם נקרא בעבר “הלאוורה הגדולה”, ביוונית – השביל הגדול, שהפך עם השנים למנזר מרסבא המפורסם. השם המקורי של המנזר היווני – אורתודוקסי מזוהה עם צורת החיים של מאות הנזירים, שחיו במנזר הזה..."

לכתבה המלאה על מנזר המרסבא

אי אפשר שלא להתלהב מן המראה הזה, גם בפעם המי יודע כמה שמגיעים לכאן. זה לא נתפס ולא מובן לאלו שחיים את העולם המערבי החומרי ורגילים לכל פינוק שהחיים מזמנים.

המרסבא הזה היה העילה המרכזית לטיול שלנו היום, אבל האם די לנו בזה? חלילה.

עכשיו צריך להתרענן, ולשטוף את כל האבק.

"ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה" אומר השיר, אבל משום מה החזרה כבר הייתה נסבלת יותר ופחות קיטורים עלו מהמושב האחורי.

נחל בוקק הוא אתר כייפי גם כי הוא תמיד מלא מים זורמים וגם כי רובו עובר בצל, וזה שבחוץ עכשיו 42 מעלות של גהינום יבש לא אומר כי ככה יהיה גם בערוץ הנחל.

בעוד אחת העדיפה להמתין בצל המזגן של רשת קציצות אמריקאית, אני ושתי נציגות צעדנו בתוך המים אל מקום מרבץ ראוי.

נדמה לי ששמעתי פסססס ארוך משאך טבלתי במים.

סיפרו לי כי בערד ישנו מקום בו שלוש נשים וגבר שטיילו כל היום יכולים לצאת שבעים ומרוצים, וכאשר כביש 31 מתגלה כפנוי לחלוטין, ההיילקס לא מתקשה בכלל לשוט את כולו בביטחון מלא וברוגע.

הקפה הנ"ל שנמצא בתחנת דלק בכניסה לעיר מתגלה כמקום עם אופי, שירות מהיר ואוכל טעים.

צריך יותר מזה? 400 ק"מ למנה ראשונה סיכמו יום גדוש ומלא.

גברים, זה כבר סיפור אחר.

שני חבריי מתייצבים מוקדם בבוקר ללא טרוניות, מתיישבים איש איש במושבו וכאשר יוצאים לדרך אפילו לא שואלים לאן נוסעים. מראש אמרתי שהכיוון דרום. רחוק ועמוק ומי שבא, בא כי זה התאים לו.

כאשר מתחילים מוקדם (יחסית) אפשר למשוך יום ארוך, ועל כן, כאשר עקפנו את באר שבע והמשכנו דרומה, הגענו למה שאחד מאיתנו כינה לונה פארק לרכבי שטח.

סימנתי לי להגיע מתי שהו אל חולות מקמן. לא ידעתי למה לצפות ועל כן יש לומר - הופתעתי.

חולות מקמן – הינו כפר נופש אקולוגי מבודד בבעלות פרטית, המשתרע על פני 24 דונם בשיפולי הדיונות. הכפר ממוקם בפאתי שמורת הטבע חולות משאבים, צמוד לכביש העותומני לניצנה וכ-20 דקות דרומית לבאר שבע.

בין הדיונות פזורות 5 בקתות אירוח הבנויות בוץ בעבודת כפיים, בגישה אדריכלית של פיתוח בר-קיימא.

בקתות הבוץ מיועדות למשפחות, לזוגות ולמתבודדים ואם אתם מגיעים בקבוצה, לרשותכם מאהל אירוח מאוורר ונעים.

האתר, יש לומר, ראה כנראה ימים טובים יותר ואלו שבוחרים להגיע לכאן אוהבים את זה. אנחנו המפונקים יותר, הסתכלנו, צילמנו וחזרנו כלעומת שבאנו.

כל מי שנוסע דרומה על כביש 40 מכיר את פסל רוכב האופניים הגדול שניצב מימין לכביש על אחת הגבעות, ואם הוא שם למה שלא נטפס למעלה ונסתכל לו בשחור של הפדלים?

ברור כי ההיילקס הזה מושך אותך לנסות דברים שאדם רגיל ושפוי לא יעשה, אבל מישהו הניח שם את הפסל הזה, לא?

יאללה, היפני האדום אפילו לא נזקק לשילוב הנעה כדי לטפס בקלילות אל מעלה הגבעה.

היה שווה?

צילום: עודי הגואל

בנקודה זו של היום התקיים דיון דמוקרטי ברכב, האם לנסוע אל הנקודה הרחוקה ביותר ולחזור טיפין טיפין או להיפך.

לשמחתנו (המאוחרת) בחרנו נכון, והחלטנו לנסוע הכי רחוק. ושוב נסיעה של שעה וחצי מהמקום בו עמדנו אל לב ליבו של מכתש רמון.

בדיוק באותה סיטואציה, כפי שהיה עם הנשים באמצע הדרך בשום מקום מוגדר, סטינו מהכביש אל דרך מסומנת בכחול אל הלא נודע.

גם כאן הדרך לא סלולה ואינה נוחה ברובה, אלא מרובת חריצים ובורות קטנים, אותם ההיילקס GR צולח ללא כל מאמץ.

אין שמחת ג'יפאים גדולה מזו המרימה גלגל (לפחות אחד) באוויר

אופי הצמחייה כאן מזכיר את ערבות אפריקה ובדיוק כפי שבביקור הקודם שלי כאן לפני כשנה וחצי, כך גם היום קפצו לנו לפתע מבין השיחים משפחת צבאים קופצנית.

מי שרוצה להגיע אל יעדנו שיכתוב מצפה הר כיפה, ויישאר על השביל.

זוהי נסיעה שנמשכת כחצי שעה ובסופה מגיעים לחניון עגול מוקף אבנים.

כאן יורדים מהרכב ויוצאים אל החום הגדול לשביל של כ-400 מטר הליכה אל שפת המצוק.

"... סמוך למגרש החניה יש רחבה תחומה בקירות אבן ובה שולחנות פיקניק מאבן מסותתת. משם מוביל שביל תחום בשורות אבנים אל מצפור המשתלב בסביבה המדברית, משקיף אל נופי המדבר של שמורת עשוש, הערבה והרי אדום. בכניסה למצפור, על סלע גדול, קבוע לוח ברזל שצורתו ענן ועליו חרוטים פרטי הנופל ודברים לזכרו...( מצפור לזכר רותם שני)..."

למידע נוסף באתר "יזכור" - הקליקו כאן

מסלול הטיול לזכרו של רותם שני

הנוף המדברי הדומם והמהפנט, הדרך הקשה, השקט וחום היום, הם כולם סיבה לשלוף מהתיקים נתחי אבטיח קר ובירה צוננת ואל מול הנוף הזה שכולו פסיפס צבעוני מטורף לתת לדופק לרדת.

שלא תחשבו שכאן נגמר לנו הכיף להיום, הודעתי דרמטית לחבריי, יהיו עוד כאלו בהמשך.

חזרנו את כל הדרך בה הגענו, ראינו שוב את הצבאים הביישנים, והפעם על כביש 40 בדרך חזרה לכיוון מצפה רמון, נסענו עד הפנייה ימינה אל גן לאומי צבעי רמון.

זהו אתר די חדש ופחות מוכר ומתוייר, שנפתח לציבור לפני כשנתיים, ועדיין נראה כאילו מחדשים בו דברים.

הכביש הפנימי עובר בין סלעים צבעוניים שיש בהם תיעוד גיאולוגי-היסטורי, על שינויים בקרום כדור הארץ ומלמדים על היווצרות המכתש, ומשמעות צבעי האבנים במקום.

אלו הנחשפים למקום בפעם הראשונה נותרים ללא מילים מתדהמה, אך מכיוון שבמקום יש גם אגם עונתי (יבש מאוד היום) כדאי להגיע לכאן בשלהי החורף, גם כי נעים יותר וגם כי כנראה מעניין יותר.

שמעתי רבות על המרפסת התלויה במצפה רמון, אבל אף פעם לא ביקרתי שם, ולכן אם אנחנו כבר כאן ממילא, זאת סיבה טובה לעצור במרפסת שמהווה חלק מטיילת חדישה ויפהפייה העוברת ממרכז המבקרים עד הר הגמל והיא חלק מנתיב שביל ישראל.

חבל שלא עשו את הרצפה מזכוכית שקופה שהייתה מעצימה את הביקור.

את הטיילת הזאת נעשה פעם אחרת, אבל אין טיול שעובר במצפה רמון ללא ביקור מסורתי בהר הגמל. בפעם האחרונה בה ביקרנו כאן ראינו כי נעשו פה עבודות פיתוח, והיום רואים כי העבודות הסתיימו ונבנה כאן שביל מסודר ונוח לטיפוס אל פסגת ההר ומי שאינו מכיר שיגיע וייהנה.

אל הגרנד פינאלה אנחנו נוסעים ברגיעה, הגענו אל מדרשת שדה בוקר ופנינו ימינה אל גן לאומי עבדת. הפקחית בכניסה שאלה לאן, ולתשובתנו ענתה שיש לנו שעתיים בשטח עד שהשער ננעל.

בירידה למטה יש הצטלבות. ימינה אל עין עבדת ושמאלה על ציר מסומן, נוסעים עד שמגיעים לעין עקב.

למי שאינו מכיר אספר כי עין עקב הוא מעיין יפהפה המזין בריכה בעומק של כ-10-14 מטרים. בימי הקיץ המים שבו צוננים ונעימים (בחורף הרבה פחות), ניתן לשלב מסלול הליכה עם נוף מדברי עוצר נשימה.

עין עקב - אחד המעיינות היחידים בנגב השופע בעוצמה חזקה לאורך כל השנה. הוא נובע מתוך מפל בגובה 10 מטרים ונשפך הישר אל תוך בריכה עגולה ועמוקה. מקורותיו הם שני מעיינות הנובעים על ערוצו של נחל עקב הנמצא באזור עבדת, ליד מדרשת בן-גוריון, נחל צין ועין עבדת.

מכיוון שבבוקר החלטנו נכון, להגיע הנה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, לאחר שהחום ירד, והשמש כבר לא יוקדת ישירות, כל היום הזה הסתיים במתיקות.

המים הנעימים, והעובדה כי המקום כבר לא הומה המון מטיילים, מאפשר חצי שעה של עונג בטרם יגיע הפקח ויגרש את הנוכחים.

בדרכנו חזרה אל המרכז, שקענו בהרהורים וסיכומים.

950 ק"מ ביומיים עברתי עם האח הגדול והמפותח במיוחד לבית טויוטה, ואם זה לא היה כיף גדול ומתמשך, כנראה הייתי עוצר כבר בשליש הראשון, ולו היה נשאר אצלי עוד יומיים ככל הנראה הייתי מכפיל את מפלס ההנאות שלי.

דגם ה-GR לוקח את המוכר והידוע, מכפיל ומעצים את היכולות, ובהתאם לכך גם את ההנאה שניתן להפיק מההיילקס.

הדגם הזה אינו מיועד למשפחה (אלא אם אתם מהזן המטייל לרוב) ולא לאלו שלא יכולים לממן את רכישתו, אבל כל מי שבוחר, מסיבותיו, לרכוש את ההיילקס החזק והמשופר ביותר שכסף קונה בישראל, שידע כי הוא רק צריך לבחור היכן ללכת לשחק, כי מבחינת טויוטה GR כל המדינה היא מגרש משחקים גדול, והכל אפשרי.

תשאלו את החברים שלי.

טויוטה היילקס Toyota Hilux GR

נפח מנוע 2.8 ליטר.

הספק 204 כ"ס.

מומנט 51 קג"מ.

מרווח גחון 32 ס"מ.

צריכת דלק (במבחן) 1:10 ק"מ/ליטר דיזל.

מחיר: 375,051 ₪.

* תודות לזאב שטיין שהכיר לי מקומות להכיר לחבריי, ולענת המלכה היחידה, על המלצה נכונה.