מוזיאון האוטובוסים של עמית שחר

צלם: בני אביעד

מונולוג: הזיכרון הכי חזק אצלי מאותה התקופה שאבי התגורר בערבה, זה שהנהג שהיה מסיע אותנו, מצומת פלוגות שבקרבת קריית גת לערבה, היה איש מפורסם ולא כי היה נהג אגד, אלא, כי דמותו התנוססה על גבי קופסאות שימורי עגבניות כשהוא אוחז ארגז מעץ מלא בעגבניות, שעל ראשו כובע ׳טמבל׳ ועל פניו חיוך ושפם. שמו היה יום-טוב נורדיה מאילת, והוא היה הנהג ברוב הנסיעות האלו.

אבי התחבב עליו וכך נוצר קשר חברי הדוק ביניהם. אני זוכר שכשתתמיד כשהייתי עולה לאוטובוס הייתי בוחן אותו. כלומר, איך הוא בנוי ומה הוא שונה מאוטובוסים אחרים. עיקר ההשוואה הייתה בין הסקאניה לבין הליילנד, ואחר כך גם התווסף המרצדס O303 המוגמר בשנת 1980, ויחד איתו גם את המרכב תוצרת הארץ.

המרצדס היה בעל חלונות פנורמיים קמורים, ובמרכב בישראלי זה לא היה כך, אלא עם חלונות הזזה רגילים וללא תוספת החלון הקמור שמעל. כילד אהבתי יותר את המרכב הישראלי, וכשהתבגרתי, בשנות ה-20 לחיי, כבר אהבתי את הגרמני. ולמעשה, את שניהם במידה שווה כי מרצדס זה מרצדס…

כולם ידעו במשפחה שאני אוהב אוטובוסים. באחד הימים של שנת 1984 הודיעה לי בשמחה אחות של אימי כי יש לה חבר חדש ושאלה אם אני מנחש במה הוא עוסק? לא היה לי מושג, אבל מה שהיא בישרה לי שימח אותי מאוד: ׳החבר שלי הוא חבר דן ונהג אוטובוס.

כל כך שמחתי והתלהבתי, ולאחר זמן קצר כבר התלוויתי אליו לנסיעות בקו. בשנים ההן עוד היו בדן ליילנדים - עירוני ובינעירוני, וגם מאן שהיו עירוניים יחסית חדשים בני שש שנים, ועליהם נסעתי עם החבר של הדודה, שבינתיים כבר הפך לבעל ועבורי לדוד.
במאן העירוני היו שלושה דגמים: מוגמר מייצור גרמני והשני עם מרכב מתוצרת הארץ (שניהם החל משנת 1978/9 ומשנת 1983 כבר לא הגיעו מוגמרים, והיו רק תוצרת הארץ עם מרכב חדשי והרבה יותר יפה לטעמי. המרכב הזה יוצר משנת 1983 ועד האחרון בשנת 1994, עם שינויים מינוריים.

סך הכל היו בדן מאן עירוני מדגם SL200 כ 1119 אוטובוסים. בנעורי האהבה הזו לא חלפה והצלחתי להתחבר לחברת דן ולעבוד במוסך האוטובוסים שלה, ששכן בבת-ים, כמעט שנה. וכך הייתי כל היום עם האוטובוסים, והם היו סביבי.

השנים חלפן עברו ומכיוון שמאוד אהבתי את המאן SL200, חשבתי לעצמי שזה יהיה רעיון טוב להביא אוטובוס אחד כזה למזכרת שיעמוד אצלי בחצר.

הגעתי לביקור באחד ממוסכי דן ושם פגשתי חבר נעורים ,שאיתו עבדתי במוסך 17 שנים קודם לכן, וביקשתי את עזרתו במציאת אוטובוס מושבת עבורי. ובזכותו, בתוך פחות משבועיים, האוטובוס כבר עמד בגאון אצלי בחצר. וכולי אושר אחד גדול.

עברה חלפה שנה והנה עולה במוחי רעיון. בשנת 1985 הגיעו המפרקיות הראשונות לדן. בתחילה הגיעו מגרמניה תשע מפרקיות מוגמרות, ויחד עם זאת חברת ׳הארגז׳ החלה בבניית מרכב ישראלי לשלדת המפרקית הגרמנית, ובשנת 1986 עלתה לכביש המפרקית הישראלית הראשונה.

המפרקית נראתה בעיניי כמשהו אטרקטיבי וייחודי, ולכן חשקתי גם במפרקית שתהיה לי בחצר. ושוב, הגעתי לחברת דן ושוחחתי על הנושא עימם, ויחד עם זאת התחלתי לעשות סיורים בחניונים ובמוסכים. ומתוך 49 מפרקיות מדגם מאן SG אני בחרתי את האחת שנראתה לי הכי מתאימה ויפה.

נאמר לי שהיא פעילה ונאלצתי להמתין שנה שלמה עד להשבתתה ואז קיבלתי ביום בהיר טלפון ממנהל מוסך המפרקיות שבחולון, שמסר לי שאותה מפרקית שבה אני חפץ תושבת למחרת. מיד שלחתי מייל לראש אגף המשק בזמנו בדן, וביקשתי לקנות אותה. וכך היה וכך קרה. וגם היא הצטרפה לאחיה האוטובוס שכבר המתין בחצר.

עברה חלפה לה שנה, ואז נזכרתי על ימי ילדותי ההם ובנסיעות, בקו 394, מצומת פלוגות לערבה עם יום-טוב נורדיה, במרצדס O303, וקיבלתי החלטה שעלי להביא לחצר אחד כזה למזכרת. לא ידעתי מהיכן מתחילים, כי בשונה מהסיפור שהיה לי בדן, באגד לא עבדתי ולא היה לי חבר או איש קשר. אבל אז צץ רעיון: אני פשוט אסע ליום טיול למוזיאון אגד ושם אברר כיצד עושים זאת.

כשהגעתי לשם פגשתי את נח סלוצקי- מנהל המוזיאון של אגד ואת עוזרו הנאמן דרור רגב, ששמעו את סיפורי ופסקו שיש אדם אחד שיכול לעזור לי: שמו אייל עובדיה, והוא חולה אוטובוסים וכמובן חבר ונהג באגד. קיבלתי את מספר הנייד שלו ומיד התקשרתי.
קבענו להיפגש בחניון ׳אחיסמך׳ הסמוך ללוד, ותוך שעה כבר שנינו היינו בשער הכניסה והתחלנו בשיחה.

בתוך החניון עמדו 20 אוטובוסי מרצדס 303 האחרונים ששרתו באגד והם היו כבר מושבתים. חלקם היו צבועים בירוק וחלקם נותרו בצבעם המקורי - אדום לבן. אני חיפשתי את זה שצבוע אדום לבן, במצב הכי טוב ואותו קניתי.

צלם: בני אביעד

בהמשך, כבר נוצרו קשרים וחברויות עם אנשים נוספים מאגד ומדן, ועם שאר חובבי אוטובוסים בארץ . בשנת 2016, בחודש מרץ, נודע לי שבחניון אגד שבערד, שחלקו שימש כחצר האחורית של מוזיאון אגד. כלומר, כחמישים אוטובוסים ישנים ומפורקים שמהם היה אפשר להשלים חלקים לאוטובוסים שבמוזיאון, וחלקם המתינו לשיפוץ ושחזור לצורך הגעתם למוזיאון, שבכלל רוצים לפנותם.

באותה העת אשתי סברה שאולי כדאי לי להביא ׳אוטובוס עם צורה של פעם׳ (התכוונה לליילנד). אז הגעתי למפגש שהתקיים שם בערד עם קודקודי אגד ועם סלוצקי, והעתקתי משם מספר אוטובוסים ישנים במצב בכלל לא מזהיר אליי לחצר, ואז פתאום הבנתי שני דברים: כמו שיש כאלו שחסים על חתולים או כלבים עזובים ומביאים אותם אל ביתם ומטפלים בהם - כך אני אספתי מערד את אותם אוטובוסים ישנים מסכנים ושבורים ומלאי אבק אלי לחצר, וחשבתי על כך שאם לא אני חס עליהם ומביא אותם אלי - הם כולם בשלמותם עוברים למחזור ברזל, ומשם כידוע כבר אין דרך חזרה.

ובכך הפכתי להיות מאחד שאוסף אוטובוסים לעמית ׳מציל האוטובוסים׳. מאז, חשבתי ופעלתי - כל הזמן - במה עוד אני יכול להציל ולהביא אלי לשימור. ובכן, קצרה היריעה מלהכיל. אבל כיום כבר יש לי בחצר במושב: תשעה עשר אוטובוסים, מפרקיות, ועוד ארבעה גררים במצבים שונים. וכולם רק של אגד ודן.

אני לא עוצר ועיניי תמיד פקוחות ואוזניי תמיד שומעות, והלב… הלב הוא ענק ורוצה להציל עוד ועוד ולהכשיר מקום לאוטובוסים הבאים, שיהיו הדיירים החדשים כאן אצלי במושב. אני חושב שחלק מזה שייך לכך שאוטובוסים הם חלק בלתי נפרד מחיינו בתחום התחבורתי, וגם כמובן בתחום החברתי - טיולים וחוויות משותפות שנותרים מהם זיכרונות ומעט תמונות. וכשפוגשים אוטובוס כזה אחרי המון שנים, שכבר לא רואים אותו על הכביש, זה מעלה ומציף רגשות, תחושות וזיכרונות. וזה שווה הכל!