טנזניה על טוקטוק - מהקילימנג'ארו ועד האוקיינוס ההודי

הרפתקה מסוג אחר

בבסיס הרעיון מטורף (ויש לומר תודה גדולה לחגית זיידנר מגרוטראלי על השיגעון החיובי) ומנגד, הביצוע הוכיח כי הרעיון לגמרי אפשרי וההרפתקה מתבקשת!
נחתנו למרגלות הקילימנג'ארו (קישור) - הפסגה הגבוהה ביותר ביבשת אפריקה (5,895 מטרים), אספנו 8 טוקטוקים, המשמשים ביום יום כמוניות בארושה - עיר גדולה במרכז המדינה, ויצאנו לדרך ממרגלות ההר מזרחה לכיוון האוקיינס ההודי.



נסענו לאורך חופי האוקיינוס, שקענו, דחפנו, חצינו נהרות רחבים במעבורות ובגשרים והגענו עד לעיר הבירה הכלכלית של טנזניה - דאר- א-סאלם.
חצינו במעבורת לאי זנזיבר ויצאנו לעוד יומיים של חוויה מוטורית עם הטוקטוקים בחלק הצפוני של האי לאורך החופים המערביים והמזרחיים.
סה"כ כ-1,000 ק"מ של נהיגה בכלים בעלי שלושה גלגלים, אשר נבנו ככלי תנועה עירוני זול למדינות העולם השלישי והכול בתוך מדינה מקסימה ודלה במרכז אפריקה ובצד החוף המזרחי. במפגשים לא תיירותיים עם האכלוסייה בכפרים, בערים הקטנות ובשווקים לאורך הדרכים, כשאנחנו מושכים תשומת לב גדולה, גם בזכות כלי הרכב וגם בזכות היותנו תיירים.

יוצאים לדרך

את הטוקטוקים אנחנו פוגשים בשער של שדה התעופה קילימנג'ארו (השומרים לא איפשרו לנהגים שהביאו את הטוקטוקים מארושה להיכנס לתחומי השדה). לומדים מעט על הכלים ובמהרה משחררים קלאץ' (הקלאץ' וההילוכים ביד שמאלה, כמו בווספה של פיאג'ו) ויוצאים לדרך. הנהיגה היא בכיוון ההפוך, כלומר בצד השמאלי של הכביש, ויש לזכור זאת בעיקר בצמתים, בכיכרות וכשמגיעה מולך תנועה נגדית של משאית או אוטובוס על השבילים - שם הצורך לשמור על השמאל זה הכי מבלבל.

כלי של 3 גלגלים - אופנוע או רכב?

מהר מאוד מגלים כי 3 גלגלים דורש ריכוז שונה. שני הגלגלים מאחור זה כמו ברכב צר ברוחב אך עדיין שני גלגלים. לעומת זאת הגלגל השלישי שמחובר לכידון נמצא במרכז הרכב כך שלאורך כל התנועה יש להתאים את הנהיגה ולחשוב "שלושה גלגלים". כלומר זה לא מספיק לחשוב איפה מניחים את גלגל ימין וגלגל שמאל ואיך זה ישפיע על הרכב (והנוסעים) אלא היכן מעבירים את הגלגל הקדמי שנמצא באמצע הרכב. לא פשוט! במיוחד בשטח שמרכז הדרך בין שני הקוליסים של גלגלי הרכב, גם רחב וגם לא מיועד לנסיעה עם גלגל.
מעבר להתאמה לדרך, הכלי המיוחד דורש רמת ריכוז גבוהה שכן מדובר בכלי עירוני שנועד לעולם השלישי. מיוצר בהודו, ככלי זול, עם בולמים ומתלים פשוטים מאוד עם מהלך מתלה קצרצר וללא אף מערכת אלקטרונית ששומרת על הנהג והנוסעים מטעויות ומתחלואי הדרך.
כפי שכבר כתבתי, הכלי בעל גיר ידני של 4 הילוכים קידמיים והילוך אחורי. הקלאץ נמצא ביד ולצידו ידית העברת ההילוכים, כמו ב"צרעה" (קטנוע ווספה). להעברת ההילוכים המיוחדת כולם מתרגלים במהרה, אבל למציאת הניוטרל N זו כבר מומחיות נרכשת שדורשת מספר ימי שימוש והיכרות עם הכלי הספציפי.
לטוקטוק מנוע 200 סמ"ק, ארבע פעימות עם קירור אוויר שמפיק רק 6.5 כוחות סוס. כל השאר זה המוטיבציה של הנהג והנוסעים...

חוצים את היבשת מההר לאוקיינוס

יום ראשון לנהיגה תוכנן כיום הסתגלות. נחתנו בצהרים בשדה התעופה קילימנג'ארו, אספנו את הכלים ויצאנו לדרך... מהר מאוד התחברנו לכביש הראשי של טנזניה הנוסע צפונה למעבר הגבול עם קנייה. עצרנו לתדלק (ולמדנו את השיטה למלא מיכל מלא - פשוט להרים את הכלי על הצד כדי למלא את המיכל) והמשכנו עוד כ-50 ק"מ עד לפאתי העיירה מושי, למלון נחמד שבמרכזו בריכה (מתבקש בלחות ובחום של מרכז אפריקה).
יום הולדת לקרן - חגיגה ישראלית משולבת עם המקומיים - מזל טוב קרן (אם טרם אמרנו).

יום שני: מסע טוק-טוקים טנזניה 2025

ביום השני התעוררנו למזג אוויר בהיר ואז ראינו שאנחנו למרגלות פסגת הקילימנג'ארו המושלגת. ארוחת בוקר, קפה ולדרך. יצאנו צפונה לכיוון קנייה וממש לפני מעבר הגבול פנינו מערבה והתחלנו לטפס על ההר עד שנכנסנו לתחום השמורה. צעדנו בירידה (ואחר כך בעלייה...) למפל שמנקז את נחל המראנגו - ממעיינות החלק הטרופי של ההר וקצת שמענו על התרבות וההיסטוריה של התושבים על הקילימנג'ארו. ירדנו חזרה למישורים של טנזניה ופנינו מזרחה. את ארוחת הצהרים עשינו בכפר מקומי שעל הכביש הראשי. בהתחלה נראה שאין כאן כלום ואולי אפילו קצת מפחיד לאכול כאן, אבל עם קצת הסתובבות והעמקה הגיעה גם ארוחת הצהרים - אולי הכי טובה ובטח הכי עשירה בקטניות וירקות שאכלנו בטנזניה.
המשכנו על הכביש הראשי (יש רק אחד!) מזרחה ומכיוון שלא פשוט לנסוע בטוק-טוק, מצאנו איזה נהר זורם שירדנו לטבול בו את הרגליים ושמחנו לגלות שטוב שאיזה תנין לא אכל אותנו.

עוד קצת על הכביש (שעה-שעתיים...) והמפה משכה אותנו לשביל צדדי המוביל לאגם ענק שמנקז את הנהר (ההוא עם התנינים) שאי אפשר היה שלא לנסוע לשם. המקומיים פחות התלהבו מהעניין, אבל אנחנו כבר היינו בדהרה פנימה לשטח. המחסומים של המשטרה ובהמשך של הצבא נפתחו לאחר שהצדענו לשומרים והם לא הבינו מי השיירה ומי בכלל מגיע אליהם. ואנחנו הגענו לתחנת חשמל אסטרטגית של טנזניה, שלצידה מחנה עבודה כפייה של כלואים (בבגדים כתומים) ובמזלנו הטוב "נפלנו" על ביקור של סגן הנשיא בשיירה של כ- 20 לנד קרוזרים חדשים עם מהבהבים והמון אבטחה שלא הבינו איך הצלחנו להידחק להם לתוך האתר ועוד באמצע הביקור (התשובה: ישראליים, לא בטוח שנתנה להם את המענה הנכון לפירצת האבטחה. אבל אנחנו גם לא באמת מאיימים ורק מחייכים...).

חזרנו לדרך הראשית והגענו לעיירה גדולה על הדרך, שוק מקומי שבו אנחנו היינו האטרקציה ולצידו מלון שבספק אם ידע ימים יפים (איזה אינטרס יש למישהו להגיע לכאן? אולי למי שבנה את תחנת הכוח ההידרו חשמלית). למרות הקרבה לתחנת הכוח את מרבית הזמן העברנו בהפסקות חשמל שבא והולך וגנרטור חירום שנכנס לעבודה כמה דקות אחרי שנדרש ורק מבלבל את המערכת ובקיצור שרף לי 4 מטענים של מכשירי הקשר.

יום שלישי: מסע טוק-טוקים טנזניה 2025

היום השלישי התחיל בטיפול של המקומיים לטוקטוקים - אלו ואלו לא רגילים לכאלו מרחקים וגם לא לאופי השימוש ויש מעט נזקים ובעיקר חיזוקים לכלים, אבל תשלום מלא כולל חלפים ושמנים להחלפה פותרים כל בעיה והמקומיים יוצאים מרוצים.
אנחנו עולים על הכלים ויוצאים לדרכנו מזרחה - ושוב על אותו הכביש (יש רק כביש אחד באזור הזה שנוסע מההר לאוקיינוס). אנחנו במגמת ירידה, אבל גם עליות קטנות שבהן הקצב יורד מ-70 קמ"ש לכ-40 קמ"ש וגם זה בקושי רב. מסביב שדות מקסימים של מקומיים, כפרים קטנים לצד הדרך, בתים, אנשים שעסוקים רק בתחום שלהם ורק באזור שלהם ובתוך זה שיירה של ישראלים באזור שאין בו שום סיבה שתייר יגיע, למעט מי שרוצה להרגיש ולהתמודד בלב אפריקה. בכפר קטן אנחנו מצליחים למצוא קצת שתייה מתוקה ובירה (הוכרז ע"י הח"מ כבירת הכלום הטנזנית) ועוד דרך ואנחנו ברכס ההרים שמעל האוקיינוס. ארוחת צהרים במרכז תיירותי מקומי המשמש לתחנת יציאה לאוטובוסים לעבר פנים היבשת ולאחריה כפר ושוק גדול המשמש את כל הסביבה.

מכאן כבר התחיל קטע כביש גשום - נחמד לרגע, קצת מציק לאורך זמן. מזל שלא היה ארוך מידי ולעת ערב חדל גם הגשם והשאיר רק שלוליות טובות על הדרך.
דרך "קיצור דרך" בשטח, שמראש ידעתי ואמרתי שהקיצור דרך הזה רק יאריך את הדרך, אבל כבר נמאס לכולנו מהאספלט ובעיקר מפסי ההאטה הנוראיים שלאורכו. ירדנו מגובה של 500 מטרים עד לחוף האוקיינוס בשביל שפירק אותנו (על הטוקטוקים אני כבר לא מדבר) אבל סיפק לנו שפע אטרקציות על הדרך - מקבוצת כדורגל מקומית, שהפכנו להיות הספונסרים לכדורים והחולצות של הקבוצה (100$), מקומות הזויים וחלומיים ועד שיעור ירח מתבקש ב"חושך מצרים".
למטה אל האוקיינוס.
מתדלקים, קצת נחים והערב עוד צעיר!

יוצאים בכביש דרומה לאורך החוף במטרה להגיע למלון - לודג' יפה ומיוחד על החוף, אבל ההרפתקה מסתבר רק מתחילה. הכביש הופך לשביל, די סביר עד כאן. אבל באמצע הנהר זורם ואין איך לחצות אותו, למעט מעבורת... אל תדמיינו איזה כלי שייט מסודר, יותר רפסודה גדולה שעליה גנרטור של קאטרפילר, שני מנועים חשמליים, גשר קטן לקפטן, שתי דלתות - אחת מכל צד ויאללה, שיירת הטוקטוקים ושני רכבי הליווי שלנו מוזמנים לעלות. חגורות ההצלה מונחות בצד.
כמה דקות של הפלגה ואנחנו בצידו השני של הנהר. המסלול שלח לנו אופנוען (קטנוע) שיוביל אותנו בדרך הבטוחה. אבל זו מתסבר חולית ומאיתנו נדרש קצת לדחוף, למשוך, לתקן איזה שני פא'נצרים בדרך ולקראת חצות הגענו למלון.

אין קסום מזה! על חוף הים, ירח מלא, המון סרטנים מסביב, סירות דייג קטנות מאירות מולו בין היבשת לבין האיים שצפונית לזנזיבר ואנחנו עם ארוחת ערב מעולה! (מסתבר שאפשרי בטנזניה) ולאחריה בקתות מפנקות כמו בסרטים. כיף לנו בענק! ואי אפשר לישון בלי רחצה לילית לאור הירח והזהרונים הקטנים והמאירים במים.

יום רביעי: מסע טוק-טוקים טנזניה 2025

בוקר רגוע על האוקיינוס, ארוחת בוקר טובה, הכלים מוכנים, כלי הרכב המלווים עמוסים ואנחנו יוצאים לדרך. "האמת" שהמקומיים הזהירו שבנסיעה לאורך החוף (ולא על הכביש העוקף) יהיה לנו המון שטח - הזהירו וכך היה! והעונג בהחלט כולו שלנו!!
איזה יום - איזו טנזניה.

יצאנו לנו בשבילים ובדרכים, חולות, עפר, בוץ, כביש ודרכים בסלילה, כשאנו מתקרבים ומתרחקים מהאוקיינוס. חוצים כפרים קטנים. היינו חייבים אז עצרנו בשוק מקומי. ושוב אנחנו האטרקציה כאן, לא פחות מזה שהמקומיים הם האטרקציה עבורנו.
המשכנו ונכנסנו לתוך שמורת טבע ועדר ג'ירפות רץ במקביל לשיירת הטוקטוקים, קופים לרוב (זה בטח מה שהם חושבים עלינו) ועוד חיות ועוד עדר של ג'ירפות וגם אנטילופות לרוב.
ולבסוף בשער המרכזי של השמורה - מנהל שלא מבין מאיפה הגענו, איך לא דרך הכביש ולמה אנחנו מתעקשים להמשיך בשבילים של השמורה. מזל ששילמו מראש לשמורה ושהוא לא הצליח לבטל את התשלום ואיפשר לנו להמשיך הלאה בשמורה הנהדרת עד הקצה שלה.
ערב וחושך בטנזניה, זה קורה לקראת השעה 19:00 ואנחנו פוגשים לראשונה באספלט ובתחנת דלק, לאחר שכבר חלק מהטוקטוקים מגמגמים ונתקעים...
ולסיום, עיר נמל גדולה על חוף האוקיינוס במלון כנסים מפואר, שבהחלט ידע ימים טובים (והוא רק בן עשר).

יום חמישי: מסע טוק-טוקים טנזניה 2025

הבוקר מתחיל בסיור רגלי לנמל השמן והסחורות שעל האוקיינוס ההודי. הכול כאן בעבודת יד ואין אפילו מזח, רק המון עובדים שרצים מהמשאיות למים וחזרה. פורקים אלפי מיכלי שמן צהובים שנזרקו לים ומטעינים ארגזי ירקות שהם סוחבים על הראש לעבר הספינות שעוגנות בנמל הטבעי. משאיות רבות חונות על המזח, סירות דיג וסירות הובלה בים ובאמצע המון סבלים בעבודה.

יוצאים לדרך על הכביש הראשי וככל שמתקרבים לעיר הגדולה - דאר א-סאלם, הבירה הכלכלית של טנזניה, הכביש מתרחב והתנועה הופכת צפופה יותר. ואל חשש, אין אספלט טוב וגם הכביש הראשי כולו בורות ותלוליות ושילוב של אספלט ועפר והטוקטוקים כמנהגם חובטים בקרקע ומממשיכים הלאה (רק איפה הניוטרל N לרמזורים... לא קיים!).

שיירה מכובדת של טוקטוקים מתקדמת ללב העיר, הבניינים גבוהים ויפים ואנו מגיעים בשלום, לא מבלי שאיבדנו בדרך זוג (שלא אכתוב מי הן...) לאחר שעשו לנו שלום בפנייה שמאלה והמשיכו ישר. למה? ככה, כי הן אוהבות לצלם ושאף אחד לא יאמר להן לאן צריך לפנות.
מלון עסקים יפה עם נוף לנמל ומזגן!
ואוו - איזה מצרך נדיר זה המזגן במקום בו הלחות היא 100% ולטוק-טוק, אם לא ברור, אין לא אוויר ולא מזגן.
סיור בעיר, מי לנמל, מי לשוק הדגים ומי לבריכה במלון או גם וגם וגם.
ארוחת ערב טובה, חושך ב-19:00 והעיר נסגרת. מחר זנזניבר!

זנזיבר - כאילו עולם אחר, ימים שישי ושביעי

בוקר טוב טנזניה! ארוחת בוקר בקומה הגבוהה של המלון עם נוף לאוקיינוס ומזגן לא מרמז בכלל על העולם האמיתי שמעבר למעליות ולדלתות הכפולות של המלון.
יוצאים אל הנמל וכאן אנחנו התיירים היחידים. מי עוד מגיע לזנזיבר במעבורת של מקומיים?
עולים על המעבורת - שזו כבר ספינת קטמרן עם 4 מנועים חשמליים. חדישה, מהירה (34 קשר ימי) ולאחר כשעה ורבע בקצב של 62 קמ"ש אנחנו מגיעים לנמל של זנזיבר. חוויה נחמדה. במיוחד למי שביקר בגשר המשוכלל אצל הקפטן ושני קציניו הבכירים.

עולים על הטוקטוקים, כבר קצת מזיעים, כי חם ולח כאן (כל השנה) ויוצאים לדרכנו. לא לפני שתידלקנו כמובן. לאי התיירותי הקסום יש שני מתרסים - החלק התיירותי, המפנק והנינוח שכל כולו נועד לתת לתייר חוויה מקסימלית של רוגע וכיף ומצד שני החלק של המקומיים, קשה יום, מוסלמי אדוק עם דלות אדירה של חיים מכלום. ואנחנו חוצים את המתרס כל יום ומדי שעה. פעם אנחנו תייירים מתפנקים בשירותי תיירות, חופים ומסעדות ופעם אנחנו מקומיים ונוהגים על הכבישים שלהם, עוצרים במכולות של מקומיים ואפילו השוטרים כאן שעוצרים אותנו מספר פעמיים לא מבינים מה קורה כאן (מזל שעשינו מראש רישיונות מקומיים לכל הישראליים) ובכל זאת קצת "לחץ ישראלי" ותמיד משחררים אותנו בטוב וחלק אפילו מסכימים לתמונה משותפת (ומי יכול לסרב לחגית). ובכל צד אנחנו שונים ומשונים.

בסיס צבאי בקצה החוף הצפוני לא יעצור אותנו מלהגיע למגדלור ולפינה וגם לחיילים אנחנו נראים קצת מוזרים, במיוחד כשהדגלים נשלפים. אבל חייבים תמונה קבוצתית בפינה הכי קיצונית - אחרת למה נסענו עד לכאן?
את הלילה אנחנו מעבירים במלון על החוף, ארוחת ערב בשולחנות על חוף הים, עם תאורה של פנסי נרות ובעיקר אוכל טוב ובשפע.
לילה טוב זנזיבר.

ובוקר טוב על האוקיינוס! ואוו איזה חוף ים יש להם בזנזיבר!
דייגים לרוב, רשתות ומקומיים שמציעים אטרקציות לכל תייר.
אנחנו חוזרים לטוק-טוקים שלנו, יוצאים לדרך מערבה ודרומה. חוצים את האי במרכזו, עוצרים בדוכן/חנות של כובעי קש ומחצלות (מכל העולם מגיעים אליו, רק שבחודשים האחרונים אנחנו התיירים היחידים שהוא פגש). במכולת ליד אין שתייה קרה, נשאר לו קולה חמה, זירו אין על מה לדבר וגם לא משקאות אחרים.
יורדים חזרה לכיוון החוף המערבי, כאן כבר דיי שומם וכל מלון לעצמו. עוצרים לצד החוף עם הגאות והשפל של מאות מטרים ומצליחים להגיע ברגל למלון/מסעדה על אי שלפעמים אפשר ללכת אליו ולפעמים צריך סירה (המחירים בהתאם).
חוזרים לטוקטוקים וחוצים שוב את האי - הפעם מערבה לעבר שדה התעופה.
מתקרבים לעיר הגדולה, הכבישים מתרחבים, התנועה הומה ואנחנו כב מנוסים ומגיעים בקצב מהיר לשדה התעופה. כאן נפרדים בעצב מהטוקטוקים ורצים לטיסה שלנו ארצה.

תודה ענקית לחבורת ההרפתקנים שיצרו את המסע המיוחד

אז מה היה לנו?
מקומיים מאוד מאוד נחמדים, אפילו אלו שלא הבינו מה אנחנו עושים ובראש השוטרים, החיילים ושאר הכוחות שפגשו אותנו במחסומים או סתם עצרו אותנו לבדיקה (ולהערה הקבועה - למה אנחנו נוסעים שניים מקדימה, כאילו שמישהו מקפיד כאן על משהו).

בכביש כל דיאלים גבר וצריך לדעת מהרגע הראשון: זכות קדימה למשאית ואוטובוס בכל צומת ובכל מצב, גם אם יש ירוק ברמזור. לטוק-טוק אולי יש עדיפות על קטנוע או הולך רגל, אבל אנחנו תיירים וממש לא בא לנו לאסוף משהו על הכידון.

מלא בורות בכביש, יותר מבשביל, פסי האטה שהם פסי עצירה ושבירה לכלי הרכב (לא רק לטוק טוק). חייבים ממש לעצור (כולל אוטובוסים ומשאיות) אחרת הכלי יישבר!

נוסעים ללא אורות, גם לא בלילה, ולפעמים אור אחד בלילה עובד, אז צריך לנחש אם זה אטובוס או משאית או איזה קטנוע.

הטוקטוק שלפניך זו תמיד תהיה סמדר 😉 וזה הכי חשוב!

ולסיכום, מסע ייחודי שכזה אפשרי אך ורק בזכות המטיילים, אותם אנשים שיכולים לצאת לכל מקום בעולם, אך בוחרים במסע ייחודי, הרפתקני וגם קצת קשוח בגלל כלי הרכב המיוחדים שאין בהם טיפת פינוק ובגלל הדרך שעוברת במקומות שלא מותאמים ושלא ניבנו עבור התיירים.
מודה לכל הקבוצה הנהדרת, שתמיד עזרה, תמיד חייכה, באה להרפתקה ברוח הנכונה ותמיד הייתה נכונה "לבוא לעבוד".
ולסיום, מודה שוב לחגית - האחת והיחידה. אין עוד משוגעת כמוה! (וטוב שכך).