טיול שחרור - ספארי טנזניה 2025

מסעות שחרור

כבר עשר שנים, מאז מבצע צוק איתן 2014, שאגודת הידידים, כשבראש היו"ר - עדי שטראוס, יוצאים לטיולי שחרור שמזמן הפכו למסעות שחרור... ולי, הח"מ, הכבוד להוביל אותם משנת 2017 (קישור למסעות שחרור קודמים).
טיול שחרור זו דרך ייחודית שמחזירה למשתתפים את האמונה בעצמם. לחזור לחלום, לחזור להרגיש בטוח, לחזור להגשים ולחזור להיות אזרח מן השורה. עם השנים הבינו היזמים מאגודת הידידים עוד משהו: השיקום הוא לכל החיים, ולכן האחריות של היזמים לא נגמרת כשחוזרים הביתה. אנשי אגודת הידידים והמלווים נשארים שם — עם כלים, תמיכה ואהבה. כך מטיול זה הפך למסע, ומהמסע — למחויבות של כול המשתתפים והיזמים - ארגון נכי צה"ל, אגודת הידידים של הארגון, התורמים, המתנדבים וכל הבוגרים של המסעות הקודמים.

מסע שחרור - טנזניה 2025

למסע האחרון יצאנו 39 ישראלים, מתוכם 26 פצועים וכמעט מחציתן נשים, רובם ורובן נפצעו במלחמה האחרונה - חרבות ברזל מיום 7/10/23 ועד לתקופה האחרונה. היעד נבחר לספארי ג'יפים בטנזניה, כזה שמתאים פיזית לכולם וגם מפורסם ונחשק בשמורות הטבע שבה. אחרי שדחינו את היציאה פעמיים בגלל המלחמה ומבצע "עם כלביא" יצאנו סוף־סוף לדרך. הגענו מוכנים עם צוות רפואי, אנשי מקצוע בתחום הנפש, איש ביטחון, מנהלי מסע ומדריכים, וצוות צילום של ערוץ 12 שיודע לשמור מרחק נכון. המטרה פשוטה אבל כמו תמיד מאתגרת: ביום לתת לטבע לעשות את שלו, ובין לבין וגם בלילה לרדת לעומק במעגלי שיח. שלושת הימים הראשונים בספארי היו מתנה: חיות בר, שמיים פתוחים, ובערב שיחות אמיתיות. דיברנו על כאב, דימוי גוף, פחד, וגם הרבה תקווה. המשפט שחזר: ככה אני עכשיו — וזה בסדר! פה ושם עלו דמעות, אבל הכי בלט איך אנשים נפתחים זה לזה ומבינים שאנחנו פה איתם ובשבילם — זה הקסם של מסע שחרור.

הכתבה של רותי שילוני - ערוץ 12:

צילום: אלי בוקר הקלטה: שי קיפי קפלן

יש תוכנית ויש למעשה...

המסע שלנו תוכנן ל-4 ימי ספארי בשמורות המיוחדות של טנזניה ועוד 4 ימים על החוף בזנזיבר שתוך כדי החוויה העוצמתית של חיות בטבע כולנו גם עוברים תהליך של חיזוק שמגיע ב"מעגלי שיח" ששיאו "טקס הטמנה" מרגש.

ביום השלישי של הספארי התקיימו בחירות כלליות לנשיאות בטנזניה. הנשיאה היוצאת התמודדה שוב ומנעה בדרכים לא מאוד דמוקרטיות ממתמודדים מובילים להתמודד מולה. הדבר הוציא לרחובות המון זועם של מקומיים. לרוב הטנזנים הם אנשים שקטים ורגועים, כמחציתם עוסקים בחקלאות והמחצית השנייה בתיירות ומסחר. אך הפעם ההמון געש!

לצד הפגנות הזעם ניצלו את המצב פורעים ובזזו מכולות, תחנות דלק ואף שרפו וניפצו מבני ציבור ומכוניות המזוהות עם המשטר. הצבא נפרס ברחובות וניסה לעשות סדר, הוטל עוצר לילי ברחובות והמדינה כיבתה את כל האינטרנט הקווי והסלולארי לחושך מוחלט.

בליל הבחירות, ולאחר יום של ספארי, אנחנו הגענו למלון, בפאתי ארושה, לאחר שבחרנו דרכים עוקפות הפגנות, כששני כלי רכב מהשיירה נקלעו לקצה של הפגנה, הרגישו את הזעם ברחוב וברכב אחד אף נופצה באבן ובבקבוק זכוכית השמשה האחורית. המלון הפסטורלי הנמצא בראש גבעה גבוהה היווה עבורנו מקום מאובטח ומבודד אך לא מנותק וכולם שמעו את קולות ההמון, את קרבות הרחוב ואת רעש הירי של השוטרים או הצבא ושל המאבטחים המרחיקים את ההמון מהחנויות. אנחנו הסתגרנו במלון וביצענו בו את כלל הפעילות שתוכננה ליום הרביעי של הספארי. לרבות מעגלי שיח וטקס הטמנה מרגש מאוד.

יום הטיסה לזנזיבר

למחרת, בוקר יום שישי בשבוע, תוכננה לנו טיסה לזנזיבר והיה לנו ספק גדול אם תתקיים וגם חוסר בהירות לגבי המצב ברחוב ובשדות התעופה בטנזניה. להזכירכם האינטרנט לא עובד בכלל טנזניה והקשר היחיד ארצה ובכלל התבצע באמצעות טלפונים. לאחר הבנה של "תמונת המצב", גם אם חלקית ביותר, ניתחנו את האפשרויות העומדות לרשותנו והכנו רצף של תוכניות פעולה וגם תוכנית חלופית של טיסת חילוץ לארץ, היה ולא נצליח לטוס לזנזיבר.

בבוקר יום שישי – יצאנו, ע"פ תכנון, בשיירה מסודרת לעבר שדה התעופה המקומי של ארושה. כשעה מתוחה בשדה בנסיונות להבין את מצב הטיסות הפנימיות ובסופה היה ברור שכל הטיסות החוצה מהמדינה בוטלו, גם כשזה לזנזיבר – אי שהוא חלק מטנזניה.

בלית ברירה הפעלנו מיד את התוכנית החלופית, דאגנו באמצעות טלפון (אין אינטרנט) לסוכנת בארץ לכרטיסי טיסה חדשים בחזרה ארצה ויצאנו שוב בשיירת הג'יפים המסודרת לעבר שדה התעופה הבינלאומי הנמצא בין ארושה למושי ונקרא קילימנג'ארו.

הנסיעה ברחובות הייתה מתוחה, למרות שברור היה שאין כוונה לפגוע בתיירים. עברנו דרך מחסומים רבים של הצבא. הנהגים המקומיים מעט פחדו מהצבא ואילו אנחנו ידענו לתקשר עם החיילים ולקבל זכות קדימה בחציית המחסומים, דבר שהקל על ההרגשה ובעיקר גרם לשיירה לזרום ולהתקדם כמעט ללא עצירות. גם את המחסומים של הפורעים והבוזזים לאורך הכבישים הצלחנו לעבור תוך שהם חושבים שאנחנו חמושים והאיומים שלנו (בעיקר בצורת "דיר באלק") עשו כאן עבודה יעילה, כשאנחנו מתקדמים ברחובות וכבישים בהם ההרס, שריפת הצמיגים, מחסומי האבנים, החנויות המנותצות, כלי רכב שרופים ניכרים לעין והזכירו למשתתפים מראות לחימה שאינם נעימים.

הגענו בשלום לשדה התעופה, אך ללא אינטרנט לא יכולנו לקבל את כרטיסי הטיסה וגם בשדה לא יכלו לאמת במחשבים שמנותקים מרשת האינטרנט את הכרטיסים החדשים. שלוש שעות של לחץ, המון טלפונים במכשירים שלנו, כי המקומיים היו מנותקי קשר, לאתיופיה, עזרה של השר ומשרד החוץ הישראלי ושל הרבה אנשים טובים בארץ ובכלל, ובעיקר רצון טוב של מנהל התחנה של אתיופיאן בטנזניה - חברת התעופה של אתיופיה, הצלחנו לאשר את הכרטיסים ואנשי הדלפקים הנפיקו לנו כרטיסים שכתובים ביד – ללא מושב וללא רישום באף מחשב. רק רישום ידני - כן, כן! השנה 2025...
בסופו של דבר, ולאחר שעות מורטות עצבים, הצלחנו כולנו יחד לעלות לטיסה בינלאומית היוצאת לאדיס אבבה שבאתיופיה, מבלי שיש לנו מושב מסודר במטוס. מזל שהטיסה לא הייתה מלאה ויכולנו למצוא מושב לשבת, אוכל לא הוגש כי לא התכוננו אלינו (לא נורא) ומה שלא היה ברור הוא מה קורה עם המטען שלנו, שגם קיבל תגית בכתב יד שרשום עליה תל אביב. נחתנו בשלום באתיופיה, שגם שם לא הסתיימו התלאות... בכל זאת הגענו ללא רישום וללא כרטיסי טיסה אמיתיים. אבל באתיופיה כבר היה אינטרנט ואפשר היה לחייב אשראי ועם עוד המון רצון טוב של עובדי השדה, כולנו חזרנו ארצה בשתי טיסות לתוך השבת, כששומרי השבת נשארו ללון בבית הכנסת של נתב"ג, באדיבות אנשי האבטחה בארץ ואנשי חב"ד שדאגו גם לאוכל.

חזקים ביחד!

שבוע אחרי, זה הזמן להודות לקבוצה המדהימה שזכינו בה – לא סתם פצועי צה"ל הם חלק מ"מגש הכסף", תודה לכל צוות המלווים (שחלקם גם פצועי צה"ל), תודה לעדי שטראוס – יזם וראש המשלחת, על האמון הרב (כבר הרבה שנים), תודה לכל אנשי הארגון בישראל, משרד החוץ ובכלל לכל מי שטיפל ודאג לנו.
שמח לבשר כי השקט והשלווה (והאינטרנט) חזרו לטנזניה עם נשיאה שהייתה טובה מאוד בקדנציה הקודמת ועכשיו נבחרה ב-98% (לא הכי הגיוניים...). עולם משוגע ואנחנו מתמרנים בתוכו ומנסים לעשות רק טוב.

מסכם עדי שטראוס - יזם וראש המשלחת:

מה למדנו?

• על העם שלנו: כשקשה — מתקרבים. יש על מי לסמוך.
• על הפצועים שלנו: הלחץ לא שבר — חיבר. הם דחפו את כולנו להמשיך. האור שלנו חזק.
• על הצוות: בוחרים אנשים שאתה סומך עליהם, והם סומכים עליך. משם בא הביטחון בשטח.
• על מנהיגות: לגרום לאנשים להאמין במה שאתה מאמין — בשקט, בעקביות ובדוגמה אישית.
• על הדרך: גם כשאין קליטה — מחזיקים אמונה חזקה ותוכנית חלופית.
• על הערכים: בסוף הערכים מנצחים. רעות, אחריות, צניעות, קבלת השונה. רק ביחד ננצח.
• ועל החלום: אחרי דחיות ומלחמה מגיע להם לחזור לחלום ולהיות אזרחים מן השורה. בשביל זה יצאנו.