טיול שחרור הודו 2019 - איתי אילני - ידיעות אחרונות

באחד הסרטונים המפורסמים והמצמררים שניפקה אינתיפאדת הסכינים נראה שחר זמור, מפקד צוות ביחידת היס"מ המובחרת של המשטרה, כשהוא ניגש לפלסטיני היושב בכניסה לשער שכם ומבקש ממנו תעודת זהות. הפלסטיני מפשפש בכיסיו בכדי למצוא לכאורה את התעודה, אך אז שולף במפתיע סכין ומתנפל על שחר. בסרטון רואים היטב כיצד ננעצת הסכין בראשו של שחר, כיצד הוא נאבק על חייו מול הדוקר, וכיצד חבריו ליחידה מנטרלים לבסוף את המחבל באש.

שחר, בן 32 מבאר שבע, נשוי לליז ואב לתינוק רוי, הוא בחור חזק. יס"מניק שמסוגל לקפל בנאדם לשניים בלי בעיה. לפני שבוע הוא ישב במחנה האוהלים שמתחת לקנדה-לה, מעבר ההרים שבמרומי ההימלאיה, ואור בוהק של ירח מלא שטף את הפסגות מסביב וצבע אותן בלבן. הנחל הדק שזרם לידינו, זה שממנו מילאנו את בקבוקי השתייה, פכפך ועדר הסוסים שנשא את הציוד שלנו לעס בנחת את העשב שצמח לידו. אדים חמים עלו מקנקן התה שהכינו לנו הסבלים הטיבטים, והכל היה יפה ומושלם.

ישבנו שם במעגל והקשבנו לשחר בוכה. ראינו את כתפיו רועדות בחוסר שליטה, איש חזק שבוכה למרגלות ההרים. הקשבנו כשהאיש החזק הזה סיפר לנו על התקופה הקשה שעבר לאחר הפציעה, על התקפי הזעם, השתיקות, הבריחות. הקשבנו לו כשבכה וסיפר על כך שזה לא מגיע לאשתו, לילד, על כך שהטיול הזה הוא בשבילם, שהוא מבקש להשאיר פה את המשקולות שיושבות עליו ולחזור להיות השחר שהיה פעם. הקשבנו ובכינו איתו. דמעות ישראליות זלגו ונספגו באדמת הודו.

למחרת התעוררנו רעננים וטיפסנו יחד, קלים יותר, אל הקנדה-לה שבגובה 5,000 מטר מעל פני הים. העולם כולו נפרס לרגלינו והיינו יכולים להשקיף עד מעבר לאופק.

נתב"ג

שבוע לפני כן פגשתי לראשונה את שחר ועוד 19 פצועי צה"ל בשדה התעופה בן-גוריון. הם היו עבורי אז בסך הכל בלוריות, זרועות מקועקעות ועגילים צבעוניים. ידעתי רק שהם נשים וגברים בגילאי 22-32 שנפצעו במהלך שירותם הצבאי, ושהם עומדים לצאת למסע בהודו.

את הודו הכרתי, כמו ישראלים רבים, בטיול שלאחר הצבא. פצועי צה"ל אליהם התלוויתי לא קיבלו את האפשרות לטוס להודו, או לכל מקום אחר. את החודשים והשנים שלאחר שחרורם מהצבא העבירו בבתי חולים, בשיקום, בהסתגרות בבית, בתהיות על עתיד מעורפל. הם היו אנשים צעירים שחייהם התנגשו לפתע בחומה, שנדרשו לגייס כוחות אינסופיים רק כדי לקום ולעמוד על הרגליים, פשוטו כמשמעו.

עכשיו, קיבלו הפצועים הללו את האפשרות להשלים פערים. תחת הכותרת "טיול שחרור" וביוזמת אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל, הם יצאו לטיול בן שבועיים שהחל בבירת הודו דלהי, המשיך למחוז לדאק שבצפון המדינה והגיע לשיא בטרק רגלי אל הקנדה-לה. "המיזם נולד בבתי החולים, בעת מבצע 'צוק איתן', כאשר ביקרנו את החיילים שזה עתה נפצעו", הסבירה לי בשדה התעופה ורד רוט, מנהלת האגודה. "הבנתי שמה שהכי מעסיק אותם הוא שטיול התרמילאים שתכננו לערוך לאחר השחרור כבר לא יקרה. מפה הכל התחיל".

רוט פנתה למנכ"ל חברת אל על, דוד מימון, שמיד הסכים לקחת חלק משמעותי במיזם ולהטיס את פצועי צה"ל להודו. רגע לפני ההמראה נפגשו הפצועים עם אנשי אלעל וכן עם יו"ר אגודת הידידים, האלוף (מיל') אליעזר שקדי, ומנכ"ל ארגון נכי צה"ל תא"ל (מיל') חיים רונן. "עברתם אירוע מטלטל ומורכב", אמר שקדי להם ולבני המשפחות שנפרדו מהם בשדה. "אבל תעצומות הנפש האדירות שיש בכם יסייעו לכם לצלוח את הטיול הזה להגיע הכי רחוק שניתן".

ואכן, יותר מכל היה צורך בתעצומות נפש. לפני ההמראה קיבלתי לידי טבלה, ובה כתובים ביובש שמות הפצועים, האירוע בו נפצעו ותיאור קצר של מהות הפציעה. בדרך אל הצ'ק-אין, הבטתי בסעיפי הטבלה הזו מהלכים וגירדתי בראשי. הם נפצעו במלחמת לבנון השנייה, במבצע "צוק איתן", בפיגועי הדקירה והדריסה, בתאונות אימונים ובתאונות דרכים, והתקשיתי לראות כיצד יעמדו כולם – איש איש וצליעתו - באתגר הפיזי של העפלה אל מרומי ההימלאיה.

אלא שבמרוצת המסע הבנתי שהאתגר הפיזי הוא רק חלק קטן, אפילו שולי, מהסיפור. שיותר מכל מדובר כאן דווקא בצלילה אל תהומות הנפש ולא בטיפוס אל ראש ההר. הפסגות המושלגות, הנהרות השוצפים והעמקים המוריקים הם רק תפאורה - מרהיבה ככל שתהיה - למסע האמיתי, המרפא, המתחולל בתוך הנשמה.

דלהי

פקיד ההגירה ההודי התקשה לזהות את דניאל אטיאס. שוב ושוב השווה בין התמונה שהופיעה בדרכון ובין הפנים שניצבו מולו, ולא הצליח לחבר בין השניים. דניאל עמד מולו והסביר כמי שכבר מורגל: "נשרפתי".

דניאל רחב הכתפיים, בן 23 מנתניה, היה בחור יפה לפני הפציעה. כל כך יפה שגם עכשיו, כשפניו שרופות, הוא עדיין יפה. בדצמבר 2013 השתתף בתרגיל ברמת הגולן כלוחם בחטיבת השריון 401. פגז נפל שהיה מונח בתוך הטנק שלו התלקח, וברגע אחד התמלא הטנק באש. "באותו רגע אתה רק רוצה לצאת", סיפר. "אני זוכר שאני קופץ מהטנק ורץ. נשכבתי על הרצפה ואז חטפתי את המכה: כאבים מטורפים שאי-אפשר להסביר. לא הצלחתי לנשום. אני אסטמטי, אז הוצאתי את המשאף מהכיס וזה עזר לי. כל הזמן שאלתי איך אני נראה. אמרו לי שהעור שלי נראה כמו זהב".

במשך שנתיים הסתובב דניאל עם מסכה על פניו, שתפקידה לסייע לכוויות להחלים. "אנשים חצו את הכביש כשראו אותי, ילדים התחילו לבכות. הרגשתי כמו שודד", הוא נזכר. על טיול שחרור לא היה מה לדבר. רק בזכות החברה שלו, עדן, הצליח להתאושש. "הייתי יוצא מהבית שלי רק אליה וחזרה. התביישתי ללכת ברחוב".

הרעיון הוא להמשיך ללכת. ממש כמו בטרק, להניח רגל אחת לפני השנייה ולדחוף, גם כשזה נראה בלתי אפשרי. זה מה שדניאל עשה, במאמץ רב שלקח לו כמה שנים. "היום אני שלם עם עצמי", הוא אומר, ומסרק את בלוריתו לאחור. "אני לא שואל את עצמי למה ככה ולמה ככה".

החוויה מול פקיד ההגירה הייתה קלה ביחס למה שחיכה לנו מחוץ לשדה. לא קל לשרוד את החום של דלהי באמצע יולי. את השעות הספורות בעיר ניצלנו לסיור זריז במיין-בזאר, השוק המרכזי, שבו ריקשות ניסו לדרוס אותנו ללא הצלחה. מי שעזר לנו לחמוק מהן הוא המדריך המנוסה עופר אוגש, שיתגלה בהמשך לא רק כמדריך אלא גם כאמא ואבא.

בעודו צועד ברחובות העמוסים של דלהי, ליווה את דניאל צל. לצל הזה קוראים עמרי עמיאל, בן 24 מערד. הוא צנום, מעשן בשרשרת וגופו מלא בקעקועים עד אפס מקום. לא הטייפקאסט של חייל מצטיין והראשון להודות שעד הצבא, החיים שלו היו "משטרות ובלגאנים". אבל עמרי הוא בדיוק החייל שהיית רוצה לידך במלחמה, כי הוא יציל את חייך.

לאחר שפרצה האש בטנק, עמרי התותחן הכניס את ידיו אל תוך הטנק הבוער, לפת את ראשו של הטען דניאל ושלף אותו החוצה. הקעקוע הבא של עמרי יהיה של ספינקס, ציפור האש, לזכר הרגע הזה שבו דניאל והוא היו ללפיד אנושי בוער. ההחלמה הפיזית של עמרי הייתה טובה יותר, והיום הצלקות כמעט ואינן נראות על פניו. "הרבה זמן לא סלחתי לעצמי שדניאל נראה ככה ואני נראה ככה", הוא מגלה.

עכשיו הם יחד בהודו, כמו שחלמו אז, בתוך הטנק ולפני השריפה. במהלך הטיול ניהלו מערכת יחסים של זוג נשוי, כולל קללות מלאות חיבה ומריבות קטנוניות. עמרי, נאמן לחלקו כמציל נפשות, ניסה במהלך הטרק לעזור כמיטב יכולתו לכולם, עד שבשלב מסוים קרס. באחת העליות נתקף בקשיי נשימה, ודניאל האסטמטי שלף את המשאף שלו ונתן לו יניקה. תחרות הצלת החיים התאזנה: הלחץ בחזהו של עמרי השתחרר ואפשר היה להמשיך בטיפוס.

באחת ההפסקות שאלתי את עמרי האם הוא עדיין חושש לדניאל, אולי כמו אח גדול. "במשך תקופה ארוכה דאגתי לו, עד שהבנתי שאני צריך לשחרר את זה", השיב. השחרור, כך למדתי, הוא צעד משמעותי לכיוון ההחלמה. משלב מסוים כבר אין טעם לשאול שאלות, לתהות מה היה קורה אילו. גם אם הפנים שלך שרופות.

לה

אין פציעה הדומה לפציעה. אין תהליך שיקום הדומה לתהליך שיקום. אין סיפור שבו המילה "פתאום" לא מופיעה פתאום ומשנה הכל. כל אחד מהם סוחב על גבו חטוטרת אישית, חד-פעמית. לעיתים רואים אותה בדמות צלקת, לעיתים היא מסתתרת מתחת לחומות בצורות. לפעמים, החומות הללו קורסות בשיטפון גדול.

דין וקנין, בן 24 מטבריה, לוחם גולני שנפצע במהלך מבצע "צוק איתן", עורר את סקרנותי כבר בנתב"ג. הוא היה מופנם ושקט, אבל מאחורי עיניו התחוללה איזו סערה שלא הצליח להחביא. במהלך הטיסות הקיא ולא נרדם. את הנשימה הראשונה שלו הצליח לקחת רק כשנפתחו דלתות המטוס שהנחית אותנו בלדאק.

מולנו נפרס עולם קסום שבו מזדקרות מכל עבר פסגות מלבינות. לדאק היא הרים על גבי הרים אפורים וחומים נטולי צמחייה, מדבר בגבהים של 3,000 מטר ומעלה. רק בנקיקים, שדרכם זורמים נהרות של מי שלגים מופשרים, צומח עשב ולעיתים נדירות תיתקל בעץ. זה מקום נטול אטמוספירה, קשה לנשום. פני המקומיים, מרביתם פליטים מטיבט השכנה, מלוכסנים וכהים.

הבירה לה, בגובה של 3,200 מטר, מתגלה כעיירה בתנופת בנייה, בזאר אחד גדול ומתמשך. את היום הראשון העברנו בהתאקלמות לחוסר החמצן ובלגימת צ'אי, התה ההודי המקומי. עופר המדריך הצביע על אחת הפסגות שבאופק, וטען שבעוד כמה ימים נטפס אליה. לא האמנו לו והמשכנו לשתות תה ולחפש מתנות במדרחוב.

הערב השני שלנו בלה, יום לפני היציאה לטרק, נפל על השמונה ביולי, יום השנה השלישי למבצע "צוק איתן". על גג המלון שלנו, המשקיף אל הפסגות המושלגות מסביב, ערכנו טקס זיכרון קצר, כזה שלעולם לא נשכח. גילי מולכו, מנהל בית הלוחם בבאר שבע וראש המשלחת, ניהל את הטקס בנחישות וברגישות. מבין המשתתפים בטיול נמנו שלושה לוחמים שנפצעו בצוק איתן, "צוקים" כפי שמכנים אותם כאן: דור, אוראל ודין. היה צורך לנהוג בהם בכפפות של משי - המבצע הזה הוא עבורם פצע פתוח שמסרב להגליד.

במהלך המסע השתוממתי לגלות עד כמה הדיבור והשיתוף הם חלק מהותי מהליך ההחלמה. הפציעה הפיזית היא כאב שחולף, אבל הפציעה הנפשית היא מטרד שממלא את כל כולך, כל הזמן. החזרה אל רגע הפציעה קשה, הנבירה בטראומה בלתי נסבלת, אבל הכרחית. דור ישראלי, לוחם גבעתי, ואוראל כלפה, מחטיבת הנח"ל, נפצעו שניהם באותו האופן – צלף חמאס שפגע ביעילות בברך שלהם. בקול רועד ממאמץ הסכימו לספר במסגרת הטקס על הכניסה לעזה, על הזרמים שחשו בכל הגוף עם פגיעת הקליע, על הפינוי החוצה. ואז הגיע תורו של דין. בצוק איתן הוא שימש כקשר של סמג"ד גדוד הסיור של גולני, רב-סרן צפריר בר אור. ידענו שמשהו קשה עבר עליו שם, אבל כשגילי פנה אליו וביקש שיחלוק את סיפורו, לא חשבנו שיסכים. היינו בטוחים שימלמל משהו ויתחמק, כהרגלו.

אבל מרגע שהתחיל לדבר, לא היה דין מסוגל לעצור: "הגענו באור ראשון לבית בסג'עייה, התיישבנו במסדרון ופרסנו את המפות על השולחן. התחלנו לתכנן את ההתקפות הבאות כשמסביבנו פיצוצים, ואני שומע בקשר שחבר'ה נתקלו ונהרגו. אחרי חצי שעה קיבלנו שלושה טילי ר.פ.ג. זה כאילו תולשים אותך מהמציאות. רגע לפני זה אתה יושב וטוחן נחשי גומי, ופתאום בשנייה אחת אתה עף אחורה ולא מבין מה הולך איתך. קמתי על הרגליים, הכל היה עשן ואש, צרחות של חיילים. אני זוכר שאני הולך ואני לא יודע על מה אני דורך".

זו הייתה הפעם הראשונה שדין סיפר את מה שעבר עליו שם, בסג'עייה. פעם ראשונה בשלוש שנים שהסכר נפרץ. משהו באווירה על גג המלון בלה, בעובדה שהיה מוקף בפצועים כמוהו, בריחוק מהבית ומהמשפחה – הקל עליו להיפתח. הדברים היו קבורים כל כך עמוק, שבמהלך שטף הדיבור הזכיר לעצמו דברים ששכח, ואולי ביקש לשכוח.

דין כמעט ולא נשרט ממטח הטילים שפרץ לבית בו ישבו כל מפקדי גדוד הסיור של גולני. הוא זוכר כמעט הכל, אבל אין טעם להמשיך לתמלל את דבריו, לפרט הקצין שחילץ מהעשן, על גופת מפקדו, צפריר בר אור, מובלת חסרת חיים מול פניו, על הדיווחים הבהולים בקשר. זה תסריט זוועה, סרט הוליוודי עתיר תקציב. כשאתה שומע את זה מפיו, חי כל כך, אתה מבין את הסערה שמאחורי עיניו. התמונות רצות בראשו, הקולות הולמים באוזניו, הבית זרוע ההרס והמוות בסג'עייה צועד אחריו לכל מקום.

כשדין סיים את דבריו, מחאנו לו כפיים. בגרון שלי התנהל באותו רגע מאבק בין הבכי לכבוד העצמי. התאמצתי שלא לבכות, נחנקתי, מחיתי קצה דמעה. ואז הסתכלתי הצידה וראיתי את דור ואוראל, שני לוחמים עשויים ללא חת, מרוסקים. כפות הידיים מכסות את פניהם והדמעות פורצות מבין האצבעות. נכנעתי. בכיתי בקול.

דור ואוראל ידמעו עוד שעה ארוכה אחר כך, אבל פניו של דין דווקא הפכו לפתע לשלוות. הסערה מאחורי עיניו שכחה, אבן בת שלוש שנים נגולה מעל ליבו. בתזמון מושלם טיפות נעימות של גשם החלו לרדת. עופר המדריך ניגש לדין ולחש באוזנו "השמיים בוכים בשבילך". אבל השמיים לא בכו בשביל דין. הם בכו בשבילנו.

יציאה לטרק

למחרת בבוקר, רגע לפני היציאה לטרק, מצאתי במקרה את דין על גג המלון, לבדו, שוב מול הפסגות המושלגות. הוא סיפר לי שאתמול, אחרי שסיים לדבר, התעסק אך ורק בגשם שירד. "זה הצחיק אותי", אמר. הוא סיפר שבבוקר ההוא, כשהתעורר בבית החולים אחרי הפינוי מעזה, פתח את הטלוויזיה והדבר הראשון שראה מולו היו פניו של מפקדו המת צפריר. הוא סיפר איך בכה אז, מול המרקע. הוא סיפר שבמשך שלוש שנים התאבל על צפריר, ואת עצמו הניח בצד.

הוא דיבר על החברים שנסעו להודו בלעדיו, על החברה שלו, "האישה הכי חזקה שאני מכיר", שמחבקת אותו כשהוא בוכה מתוך שינה. הוא דיבר ודיבר. בסוף, הקריא לי טקסט שהתגלגל לידיו, שכותרתו "כרטיס ביקור הלומי קרב":

אם אין אנו מרוכזים זה כיוון שאנחנו נמצאים בעולם אחר.

אם מבטנו טמון באדמה, זה מפני שאין לנו אומץ להביט קדימה.

אם סגורים אנו בתוך ביתנו, זה מפני שטוב לנו בארבע קירותינו.

אם פוחדים אנו מפני עצמנו, סימן ששוב פשפשנו בזיכרונותינו.

אם קשה לך להבין את עצמנו, אל תנסה, גם אנחנו לא תמיד מבינים. מבוקר עד בוקר, שבתות וחגים, אנו נתונים במלחמה מתמדת בכוחות הזיכרון, התוקפים ללא הרף את ראשנו ומבקשים לחדור ולהרוס כל חלקה שעדיין נותרה, ואינם פוסקים עד שאנו קורסים לתוך עצמנו.

אחר כך כבר לא היה טעם להמשיך. ירדנו לארוז את התיקים לקראת היציאה לדרך.

זינצ'אן

יום ההליכה הראשון היה קצר ושופע מצב רוח טוב. חצינו נהר קטן והגענו לכפר זינצ'אן שבו גרות ארבע משפחות בבדידות מזהרת, אבל יש להן WIFI. במאהל הסמוך המתין לנו תה חם.

איתנו צעדו עדי וציפי שטראוס, מי שתרמו למיזם הנפלא הזה ממיטב כספם ובעיקר מנשמתם וטוב ליבם. כנציגים של אחת המשפחות העשירות בישראל הם נרתמו בהתלהבות ל"טיול שחרור", וזו הפעם השלישית שהם פעילים בארגונו ומתנתקים למשך שבועיים מכל עיסוקיהם, כדי להצטרף לפצועים במסע. ציפי, מנהלת מחלקת יילודים ופגים בבית החולים שיבא, שימשה כרופאת המשלחת ועדי, שבזמנו הפנוי הכין לנו שקשוקה חריפה ומצוינת, היה בפועל מנהל הטיול. החבר'ה כאן קוראים לו עדי במלעיל, והוא חוטף ומחלק צ'פחות כאילו אכל איתם מאותו מסטינג.

הודות לבני הזוג שטראוס, התנאים בטיול נוחים מאוד. כעשרים אנשי מקומיים ומספר זהה של סוסים סחבו את הציוד שלנו ודאגו לכל מחסור. אבל הצעידה במעלה ההר היא משימה שעל הפצועים להשלים בכוחות עצמם. בדומה להתמודדות עם הפציעה והטראומה שמגיעה תמיד בעקבותיה, היציאה מהבור יכולה להיעשות רק על ידי הפצוע בעצמו. אנשים בסביבתו יכולים להגיש לו סולמות, אבל הוא זה שצריך לטפס בהם.

הנרי לא צריך סולם כי הוא מטפס על קירות. עם רגל אחת ושתי ידיים הוא מושך את עצמו פעמיים בשבוע במעלה קיר הטיפוס שבקרית אונו. ראיתי סרטון בטלפון, אז אני מאמין. הוא גבוה, שיערו ארוז בקוקו בלונדיני ויש לו רגל אחת. את הרגל השנייה, המלאכותית, קיבל לפני כחצי שנה לאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים. הוריו ילידי גיאורגיה, שעלו ארצה וגרים ביפו, שם נולד. באפריל 2016 נסע במורד שדרות ירושלים שבעירו על הקטנוע, כשהוא לבוש מדים. רכב שנכנס בו בהפתעה שלח אותו לתוך עץ.

הנהג הפוגע מעולם לא אותר. המשטרה עדיין מתקשה להחליט אם מדובר בפיגוע – האירוע התרחש בשיא תקופת פיגועי הדריסה – או בתאונת פגע וברח. כל זה לא משנה את העובדה שהנרי נאלץ להיפרד מרגלו השמאלית לנצח. כשהתעורר בבית החולים ראה מולו את אמו ואמר לה שיש לה עיניים יפות. מאז לקח את עצמו בידיים ולימד את עצמו ללכת. סרט המוטיבציה שהכין, המלווה את הליך השיקום שלו, צריך להילמד בבתי הספר לקואצ'ינג ולפסיכולוגיה.

משהו מוזר מאוד בהתנהלותו של הנרי. הוא לא עצוב, לא מתלונן, לא מרחם על עצמו. את הפציעה שלו הוא נושא כמו שמחזיקים תינוק – כך שכולם יראו. כשהסתובבנו בלה, שאלו אותו המקומיים מה הסיפור של הפרוטזה. "דיס איז פרום דה וור", ענה להם בחיוך גדול. במהלך כל ימי הטרק, מי שהוביל את המשלחת היה הנרי. הוא צעד בראש הכוח עם הרגל האחת שלו.

גם להנרי היה צל, בדמות שלמה נמרודי. נמרודי, ממפקדי הצוותים הראשונים של יחידת שלדג, נפצע ב-1978 בעת היתקלות עם מחבלים בלבנון. נמרודי, קטוע רגל וותיק, לא רק יודע כיצד לשלוט בפרוטזה בירידות ובעליות אלא גם איך עוברים איתה בידוק בטחוני: בשדה התעופה בדלהי, למשל, הוא תוחקר ארוכות בידי אנשי הביטחון, ורק כשהחל לדבר איתם בחיבה רבה על ראש ממשלתם, נרנדרה מודי, שבדיוק ביקר בישראל, התאפשר לו לעלות למטוס.

שלמה, שהצטרף לטיול על תקן מנטור, מגלם בגופו את ההתגברות על הפציעה. מיד לאחר שאיבד את רגלו השלים תואר בכלכלה, היה לעוזרו של יצחק רבין בעת שזה כיהן כשר ביטחון, ובהמשך הקים וניהל חברות סטארט-אפ בישראל ובארצות הברית. "אנשים מוותרים לעצמם, קל לוותר", הסביר לי. "אני רצתי קדימה". היום הוא ממשיך לרוץ, משתתף בטריאתלונים ומנהל את מרכז החדשנות של אוניברסיטת תל אביב. בזמנו הפנוי הוא גם משמש כמדריך סקי, גולש בקיאקים ומטפס את המאצ'ו פיצ'ו. הכל על רגל אחת.

בערב הראשון בשטח, לפני ארוחת הערב והישיבה סביב המדורה, נכנסו כמה אמיצים לנהר הקפוא שזרם ליד המחנה שלנו כדי להתקלח. הנרי ושלמה השאירו את הרגל באוהל והצטרפו אליהם.

רומבאק

זוג נוסף שהצטרף לטיול הם אסי מקונן ונועם טולדנו. אסי, בן 26 מירושלים, נולד במהלך המסע הרגלי שערכה משפחתו לאדיס אבבה במסגרת מבצע שלמה. בעת ששירת בגדוד "שקד" של חטיבת גבעתי היה מעורב בתאונת דרכים ונפגע בראשו. במשך חודש שכב בתרדמת בסורוקה, וכשהתעורר התברר שהוא סובל מנזק מוחי. היום הוא כמעט ואינו רואה, אינו שומע באחת מאוזניו ויש לו בעיות בזיכרון לטווח קצר. לאחר התאונה, באופן טבעי, נכנס לדיכאון. "לא רציתי לצאת מהבית", הוא נזכר. "אני זוכר שאהבתי לשחק כדורגל, להיות פעיל, ופתאום בכל דבר הייתי צריך עזרה".

אסי הוא דמות מעוררת השראה. למרות הפגיעה הקשה, הצליח להוציא את עצמו מהדיכאון באמצעות המוזיקה (חפשו את השיר שלו, "הדרך שלי", ביוטיוב) ומאז הוא מביט רק קדימה, גם אם הוא לא רואה הכי טוב. הוא הפסיק לקונן על מר גורלו, ובכל שיחה היה הראשון שדיבר בכנות על הפציעה שלו ועל הליך השיקום.

אל הטיול הצטרף גם נועם, המלווה של אסי. השניים הללו היו במהלך כל ימי המסע לישות סימביוטית, כזו שאמון עיוור מחבר ביניהם. לא רק שהיו צמודים פיזית כל הזמן, ידו של אסי על כתפו של נועם או להיפך, אלא שנועם שימש במהלך הטרק כעיניו של אסי: בעודנו עולים בעמקים הרחבים לכיוון הקנדה-לה, הוא תיאר באוזני אסי את נזרי הבריאה במילים של משורר. בערב גם דאג להביא לו צלחת עם ארוחת הערב ובבוקר מרח לו משחת שיניים על המברשת. אווזה הדואגת לאפרוחיה.

בהתחלה חששתי לגורלו של אסי, ותהיתי כיצד יוכל ללכת עיוור בשבילים ההרריים של ההימלאיה. התקשיתי גם להבין מדוע ירצה אדם כמוהו, שבקושי רואה, לצאת לטיול באחד המקומות היפים בתבל. אבל אסי, בעזרתו האדיבה של נועם, התהלך כל הזמן עם חיוך מרוח על פניו ונהנה מכל רגע. באופן אבסורדי, ככל שהדרך הפכה קשה יותר כך הפך לעצמאי יותר, והחל להתרחק מידו המושטת של נועם כשהוא מגשש את השביל במקל הליכה. לפעמים החל לסטות הצידה, ורק ברגע האחרון התעשת נועם והציל אותו מנפילה לתוך הנחל. אבל אני חייב לומר שאני חושש לפרנסתו של נועם - נדמה לי שבקרוב מאוד אסי כבר לא יזדקק לו.

היום השני לטרק היה הקשה מכולם. הליכה ארוכה במעלה נהר הרומבאק, המתחפר לבנבן בין הרים ובין סלעים. בעיצומה של העלייה ביקשתי מסוסנה סמנדוייב לספר לי את סיפור הפציעה שלה. היא בת 31 מחדרה, ילידת הקווקז, עורכת דין שפתחה לא מזמן משרד פרטי ועזבה אותו כדי להצטרף לטיול השחרור שמעולם לא היה לה. סוסנה, כשמה כן היא, דוהרת קדימה. נדמה לי שהיא במיטבה דווקא כשקשה, והקושי לא זר לה בשום אופן.

צלקות עגולות מעטרות עדיין את גופה של סוסנה, לוחמת מג"ב, זכר לקליעים שפגעו בה במחסום שועפט בחורף 2008. "מאוד רציתי לתרום במקומות שאני יכולה", אמרה והתנשפה בעודנו מטפסים הלאה, כשהסבירה לי מודע התגייסה למג"ב. רגע לפני השחרור שלה הגיעה הפציעה. "ראיתי כבר את הבית, את הטיול", היא אומרת ומתנשפת, מתנשפת ואומרת.

הפיגוע מזכיר מעט את הפיגוע שהתרחש בדיוק לפני כשבוע בהר הבית: זוג מחבלים חמושים בנשק חם הפתיעו את סוסנה ואת השוטר שהיה איתה, רמי זוארי ז"ל. "הם באו לנו מהגב. אני נכנסתי לבוטקה לבדוק תעודת זהות על המסוף, ורמי עמד בחוץ. הוא נהרג במקום, אני חטפתי ארבעה כדורים. שניים ביד, אחד בחזה, קרוב מאוד ללב, אחד בראש. התעלפתי על המסוף".

בדקות שאחרי זה הייתה בתחושה שהיא לא קיימת, מרחפת. "המחשבה הראשונה שחזרה לי לראש היא שיחטפו את הגופה של רמי. הקשבתי למה שקורה בחוץ וקמתי. פשוט קמתי. לא כאב לי כלום". בשלב הזה התחפשה סוסנה לרמבו. "לקחתי את מכשיר הקשר, וראיתי שהוא נפגע מהירי. הכנסתי יד לכיס והוצאתי את הטלפון. זה היה מהטלפונים הישנים האלה, מבלי להסתכל לחצתי פעמיים Send והתקשרתי לאחרון שדיבר איתי, הנהג של המ"פ. דיווחתי לו שהיה פיגוע ירי ושרמי פצוע, למרות שכבר ידעתי שהוא נהרג". כל הזמן הזה רק מחשבה אחת חלפה בראשה – רמי. "זרקתי את הטלפון, דרכתי את הנשק ביד אחת, יצאתי החוצה וריססתי לכל כיוון. מחסנית שלמה".

הירי ככל הנראה הרחיק את המחבלים, שטיפות דם שלהם נמצאו בזירה מאוחר יותר. אחרי כמה דקות הגיע כוח מג"ב והיא פונתה לבית החולים. שם החלה המילה הקצרה הזו, "שיקום", שהיא בעצם ארוכה מאוד. במשך תקופה ארוכה חוותה שבר נפשי בגלל מותו של רמי ורק לאחריה הייתה חזקה מספיק כדי לטפל בעצמה. אמרתי לה ש-2008 לא זכורה לי כתקופה שבה היו הרבה פיגועי ירי. "אצל מג"ב אין תקופות, אתה תמיד על הכוונת", אמרה והתנשפה, ממשיכה לצעוד במעלה הרומבאק. הבחורה הזו לא תנוח עד שתכבוש את האוורסט.

ההליכה נמשכה עוד זמן רב אחרי שסיימה את סיפורה. לקראת החשיכה הופיע מולנו המחנה כהתגלות אלוהית. קרן אור אחרונה שחדרה בין העננים האירה אותו באור נגוהות, ואולי היו אלה העייפות והמחסור בחמצן. קרסנו אל כוסות התה.

קנדה-לה

מי שמנווט במיומנות את המסע התת-קרקעי שלהם הוא ד"ר אברהם מזרחי, מייסד מכון "טאותרפיה" המתמחה בטיפול בהתמכרויות. על פי התיאוריה שלו, ההיגמלות מהטראומה דומה להיגמלות מכל התמכרות אחרת. במהלך הטיול עברו הפצועים הליך של התנקות מהטראומה באמצעות בניית אמון בסביבה שלהם. הרעיון הוא לדבר, להתמסר, להבין שבכי הוא כוח ולא חולשה.

זה בדיוק מה שקרה לשחר, איש היס"מ שנדקר בשער שכם, בערב שלפני העלייה לקנדה-לה, הערב שבו בכינו איתו. אחרי שסיים את דבריו התקפלנו אל שקי השינה והאוהלים. כשהתעוררנו גילינו שבמהלך הלילה זחלה מחלת הגבהים לשק השינה של אוראל. בבוקר פונה על סוס חזרה ללה. נופפנו לו לשלום ואז הסתובבנו אחורה, לכיוון הקנדה-לה.

מרגע שעזבנו את המחנה האחרון והתחלנו לטפס, ידעתי שכל מי שנמצא איתנו יגיע לפסגה. היינו מרבה רגליים שהתקדם בטור ארוך כלפי מעלה: הנרי ורגלו הבריאה האחת בראש, מאחוריו שחר ודגל ישראל בידו, דין שמשקפי שמש מכסים את עיניו, סוסנה ההולכת ומתנשפת ובמאסף אסי ונועם, אסינועם, יד על כתף.

גם הסערה שפקדה אותנו לקראת הפסגה, כמו מתוך ספר של המינגווי, לא עצרה אותנו. זה החל בטפטוף דק והפך במהרה לגשם כבד, שהפך בתורו לברד. רוח אלכסונית הסיעה את כדורי הקרח הקטנים ונעצה אותם בחתיכות העור החשופות – העיניים, הצוואר, כפות הידיים. הבטתי למעלה וראיתי את גל האבנים המסמל את הקנדה-לה, שהיה קרוב מתמיד ובו-בעת רחוק שנות-אור. הרוח פעלה נגדנו וכך גם המדרון התלול והאוויר הדליל, נטול החמצן.

ואז נשמעה שאגה מתגלגלת כהד מההרים. ידיים אחזו בידיים, רגליים בטשו את הקרקע, אנשים דחפו ונדחפו במעלה הדרך, פיות צעקו בין נשיפה לשאיפה. הם היו מונולית, גוש אחד שבו לא ניתן להבחין מי הוא מי. גם סופת טורנדו, לו חלפה במקרה בין פסגות ההימלאיה באותו הרגע, לא הייתה מסובבת אותם לאחור. היה רק כיוון אחד שבו ניתן היה להמשיך מכאן – קדימה, ביחד.

כבשנו את ההר.

ירידה

שחר נעץ את דגל ישראל בגל האבנים, אסי הרים ידיים לאוויר והביט מסביב בעיניו הריקות, סוסנה החזירה לעצמה את האוויר שאיבדה. ממקלות ההליכה כתבנו את המילה "אוראל", שירגיש גם הוא שהגיע ליעד. עכשיו כל שנותר להם הם החיים עצמם.

לא קל לחזור לשגרה, אין ספק שבעקבות העלייה תגיע נפילה. אבל המסע הזה נתן לכל המשתתפים בו כלים להמשיך ולצעוד קדימה. ורד, מנהלת אגודת הידידים, סיפרה לי שמניסיונה לאחר טיולים קודמים, רוב המשתתפים מחליטים על שינוי משמעותי במסלול חייהם. מתחתנים, נרשמים ללימודים, מולידים ילדים. אני משוכנע שכך יהיה גם הפעם.

יום לאחר הירידה מהפס, במקדש טיבטי על צלע ההר, עדיין תחת גשם, קיימנו את "טקס קבורת העבר" שהגה ד"ר מזרחי, הגורו שלנו. הרעיון היה להשאיר על ההר משהו מהפציעה, לנצח. דניאל קבר את המסכה שעמה הסתובב במשך שנתיים; עמרי קבר את הדגל עם הכיתוב "רפואה שלמה" שהיה תלוי בחדר האשפוז, מתנה מהפלוגה. "אני מרגיש בריא עכשיו ומשאיר את זה מאחור בלב שלם", אמר ונפל על כתפו הרחבה של חברו דניאל; סוסנה קברה את הטלפון הנייד שבו דיווחה על הפציעה; אסי קבר את היאוש והתסכול; ודין קבר את "כרטיס ביקור הלומי קרב". ושחר? שחר קבר את השחר של אחרי הפציעה, והבטיח שהוא חוזר לישראל כשחר של יום חדש. אחרי זה הנחנו אבנים כבדות על קבר האחים הזה, וצעדנו במורד הרומבאק חזרה ללה.

יומן המסע המלא של עופר אוגש

סיפור המעצר בשדה התעופה של דלהי כפי שהתפרסם ב YNET בשנת 2019

סיפור המעצר בדלהי כפי שכתב עופר אוגש ביומן המסע:

נחתנו במומבי ולאחר הליך קצר של קבלת ויזה להודו עלינו על טיסת המשך לדלהי - בירת הודו.
מלון אייכותי חיכה לנו בסמוך לשדה התעופה ולפנות בוקר חזרנו לשדה התעופה במטרה להמריא ללה - העיירה הגבוהה שהיא "בירת הרי ההימאליה". רגע לפני שכולם על הטיסה, אנשי הביטחון של שדה התעופה, עיכבו את דביר בר-חי - שנפצע אנושות במבצע "עופרת יצוקה" (קישור), והובילו את דביר והח"מ לחדר הביטחון במרתפי השדה. מסתבר שכיאה לגולנצ'יק גאה - לעולם לא תתפסו את דביר שלא ב"כוננות" ובלי תחמושות חיה. אבל ההודים פחות אהבו את הרעיון שבתיקו של דביר נמצא כדור 5.56 חי וירוק. שוטרים רבים הגיעו לראות את המאורע כשכול הביטחון של השדה מאוד התרגש מהאירוע (דביר היחיד שנשאר cool). אך בעזרה אדירה של משרד החוץ ובראש הקונסול המקומי - אלי סנה ועוד גורמים רשמיים של מדינת ישראל אשר הפגינו את דאגתם ועוצמתה של מדינת ישראל, שוחררנו לאחר כמה שעות ולמחרת טסנו יחד ללה במטרה להצטרף לכל הקבוצה, שבנתיים עברה יום מנוחה והסתגלות לגובה במלון שבלב הרי ההימאליה (3,200 מטרים).
והסיפור בהרחבה:
כשאנחנו באוטובוס של שדה התעופה בדרך למטוס שייקח אותנו ללה - בירת חבל לדאק שבצפון הודו, הקיפו את האוטובוס שוטרים עם נשק וביקשו לעצור את דביר. לא אפשרתי להם לקחת את דביר והם עצרו גם אותי והובילו אותנו לתא מעצרים במרתף העמוק של שדה התעופה. בזמן שאנו יושבים בתא המעצרים, הראו לנו את הראיות - הכדור 5.56 שדביר ניסה להבריח להודו כדי לטמון אותו באדמת הודו לזכר אחיו - לוחם השייטת. בזמן שהקונסול הישראלי בדלהי הודיע לנו שמשטרת דלהי בדרך ושיעצרו אותנו למשך כמה חודשים עד לסיום המשפט הצלחתי במקביל באמצעות הודעות לארץ לקבל מכתב מראש הממשלה - מר בנימין נתניהו, שאת תוכנו לא אוכל לפרט, אבל אפשר לכתוב שבזכות המכתב המשטרה המקומית לא יכלה לעצור אותנו ועברנו לטיפול המסור של צבא הודו. כאן כבר קיבלנו כבוד של אלופים והצלחנו לאחר כמה שעות מורטות עצבים להשתחרר, לאסוף את התיקים ולטוס למחרת בבוקר ללה, לפגוש שם את הקבוצה ולצאת לטיול שחרור , לפי התוכנית. ולכן נוסיף לתודות למשרד החוץ שדאג לנו, ראשית תודה ענקית לראש הממשלה ולשר הביטחון, מר בינימין נתניהו, שהורה למזכירים הצבאיים שלו "לעשות הכול כדי לשחרר אותנו!" ולכל קציני צה"ל, גם הבכירים ביותר, שטיפלו ודאגו לנו וכמובן לצבא הודו שנרתם לעזרה ובזמן אמת. אין כמו להיות אזרח ישראלי!