מסע בדרכים חלודות - סובב רג'יסטאן, הודו, ג'יפ וויליס 1942

הרפתקנות בשיאה

המסעות המיוחדים של מיזם "בדרכים חלודות" נולדו מתוך אהבת השילוב שבין נהיגה מאתגרת ב"רכבים של פעם" לייצר ההרפתקנות שמוביל את המטיילים להגיע לקצוות עולם, למקומות אליהם התייר אינו מגיע! אהבה עם המון תשוקה המביאה את המטיילים לאושר וסיפוק רב, לצד אתגרים והתגברות מתמשכת על קשיים רבים לצד חוסר בהירות ונסיעה אל ה"לא נודע".
וכך יצאה חבורה של מטיילים, שחלקם כבר היו במסעות טוקטוק בטנזניה (קישור 2025) ו/או ב-ואזים בקירגיזסטאן (קישור 2023 / קישור 2025) להרפתקה חדשה בליבו של מדבר רג'יסטאן, הודו, אשר נמצא מערבית לעיר הבירה דלהי ומזרחית לגבול עם פקיסטאן.
ידענו מתי ואיפה ננחת, היכן נישן בלילות, אבל אם נספיק להגיע ליעדים, מהיכן נאסוף את כלי הרכב ואיך יהיה לנו עם כלי הרכב... היכן נאכל צהרים, איך נעבור מחסומים, ועוד המון פרטים היו בעלטה. ההבנה בקבוצה היא שנצא ונתקדם מיום ליום, בהתאם למה שנספיק עם כלי הרכב הישנים ונקבל החלטות וניתן פתרונות בהתאם להתקדמות המסע. הרפתקה אמיתית!

נוחתים בדלהי - בירת הודו

הודו היא סך הכל "מדינה קטנה", השביעית בגודלה בעולם, מבחינת גודל השטח, אבל הראשונה בעולם מבחינת כמות האוכלוסייה - כמעט 1.5 מיליארד הודים! הפזורים בכפרים ובערים. למעלה מ-40 ערים שבהם חיים מיליון איש ומעלה... רוב האוכלוסייה צעירה, הכלכלה מתפתחת בקצב שיא, רובם (80%) מדת ההינדו, המיעוט הגדול (13%) הם מוסלמים ויש גם סיקים, בודהיסטים, נוצרים, פאגנים, אתאיסטים ועוד.
אנחנו נחתנו בשדה התעופה של דלהי ולאחר הליך מהיר (באופן יחסי להודו), אך מבולבל (ראוי להודו), של ויזה - שהכנו מבעוד מועד (יש מצב שזה עיקר הבלבול...), אספנו מזוודות ויצאנו מחוץ לטרמינל לאוטובוס הפרטי שלקח אותנו למלון היפה בלב האזור השקט והשגרירויות של דלהי, אשר הוזמן מראש.

יום של סיור עירוני במרכז דלהי

אי אפשר לבקר בהודו מבלי לחוות את מרכז דלהי ובמיוחד את השוק הישן Old Bazaar. המוני אנשים, הדלות, הזוהמה, הצפיפות ולכאורה חוסר הסדר השלטוני והאנושי יוצרים אווירה מיוחדת, ואולי גם קצת מפחידה, למי שלא מכיר את המקום ואנשיו.
אנחנו התחלנו בסיור במסגד הגדול של דלהי - מסגד ג'אמה / Jama Masjid שהוא המסגד הגדול ביותר בכל הודו. המסגד נבנה בין השנים 1650-1656 על ידי הקיסר המונגולי שאה ג'אהן, שבנה גם את הטאג' מאהל, אליו נגיע בסיום המסע. המסגד, אשר נמצא מול המבצר האדום Red Fort, בנוי מאבן חול אדומה ושיש לבן, וכולל חצר תפילה ענקית היכולה להכיל כ-25,000 מתפללים.
מסיפורי האיסלם ועוד קודם לכך סיפור יציאת מצרים, משה רבינו - האמונה באל אחד ועשרת הדיברות, המשכנו לתוך הסמטאות של האולד-בזאר, היכן שהסוחרים בכל מקום, הקופים מקפצים על הגגות, חוטי חשמל וטלפון בערבוביה מעל הרחוב, ריקשות ואופנועים שיש להיזהר מהם, ואנשים מכל הודו מחפשים את מזלם בסמטאות הצרות.
לאחר ש(שוב) חלצנו נעליים, שתפנו את הרגלים בבריכת הטהרה, טיפסנו במדרגות ללב המקדש הסיקי היישר לתוך אולם התפילה. מקדש גורדווארה סיס גאנג' סאהיב / Gurdwara Sis Ganj Sahib הוא בית התפילה הגדול והחשוב ביותר בדלהי, פועל 24/7 ולצידו בית תמחוי של הסיקים, שבו מתנדבים מכינים את האוכל עבור עשרות אלפי אנשים, מכל הדתות, שבאים לסעוד את ביטנם. הסיור במקום נותן "בוקס בבטן" לתייר המערבי, מכניס לפרופורציות ומאפשר להבין מהו עוני, מצד אחד, לערבות הדדית ועזרה לזולת, מהצד השני.
חלפנו ליד שער הודו / India Gate אנדרטה לאומית מרשימה, בגובה של 42 מטרים, הוקמה בשנת 1931 לזכרם של למעלה מ-70,000 חיילים הודים שנפלו בשירות הבריטים במלחמת העולם הראשונה ולצידו "אש התמיד" / Amar Jawan Jyoti הדולקת מאז 1971 לזכר הנופלים והחייל האלמוני.

היום השלישי - נוסעים ללב המדבר

היום - 26 לינואר, הוא יום הרפובליקה של הודו ואנחנו בדרכנו ללב המדבר ההודי, במדינת רג'יסטאן, נותנים כבוד ומשתתפים בשמחתם וההודים בדרכם המיוחדת מקבלים אותנו באהבה, משתפים אותנו בחגגיתם ומחזירים כבוד לדגל הישראלי.
יום הרפובליקה של הודו - Republic Day נחגג מדי שנה ב-26 בינואר לציון כניסתה לתוקף בשנת 1950 של חוקת הודו והפיכתה של 28 מדינות ו-8 טריטוריות איחוד לרפובליקה דמוקרטית אחת. יום חג לאומי רשמי הכולל מצעדים צבאיים, חגיגות בצידי הדרכים, מופעים תרבותיים והנפת דגל, המדגישים את ריבונותה, כוחה הצבאי והמורשת התרבותית של הודו.
אנחנו המשכנו ללב כבישי המדבר ואז זה הגיע - עשרה ג'יפי וויליס willys ישנים, אך משופצים לעילא ולעילא, נראים טוב (ובדיעבד גם נוסעים טוב), עמדו להם בצד הדרך, וחיכו לנו.
ואנחנו בהתרגשות, כמו ילדים שנחשפים לשפע של חנות הממתקים, מסתובבים סביב, מצלמים ובוחרים את האחד.
חודשים של עבודה והכנות ועוד 48 שעות של טיסות ונסיעות ארוכות התנקזו לרגע אחד מיוחד: המפגש עם הג'יפים willys אמיתיים של פעם!!!
תדריך קצר, כל אחד ואחת בוחרים להם את הג'יפ הרצוי, כאילו הם נועדו זה לזה. בקלות ובמהירות, כל אחד נמשך לג'יפ willys "שלו". חוזרים לעוד תדריך נהיגה על כבישי הודו ויוצאים לראשונה לדרך על הכביש הציבורי. ודבר ראשון, להזכירכם, כאן בהודו - נוהגים הפוך! כלומר בצד השני של הכביש (צד שמאל) ובכלל כל תרבות הנהיגה שונה מהמוכר, ואביזר הבטיחות העיקרי והיחיד! הוא הצופר! צפצץ משמע אתה קיים, זה הודו!
הרמנו קלאץ' ויצאנו לדרך. עצירה ראשונה לעת ערב - ביקור בבית של רג'א Raja, מלך או נסיך בסנסקריט, השוכן בקצה של כפר נידח, רחוק מהכביש הראשי. הביקור ב"ארמון" המתפורר, שברור שלפני כמה מאות שנים היה שיא הפאר וההדר, מכניס אותנו לאווירה של הודו הכפרית, המדברית, של עושר לצד דלות, של מעמדות ושל גלגול הנשמות ובעיקר של ראיית הטוב.
את הלילה סיימנו בליבה של מנדוואה במלון מקסים בלב מבנה עתיק בעיר העתיקה, היכן שרק הג'יפ וויליס ועגלה עם שור עוברת ואילו האוטובוס של המקומיים או אף משאית קטנה עם כל התיקים, כבר אינם עוברים... ונדרש רכב צר להביאם.
מנדוואה ידועה בהודו ובכלל כ-"הגלריה הפתוחה של ראג'סטן" בזכות ה-Havelis, אלו בתי האחוזה המפוארים, של פעם, המעוטרים בציורי קיר (פרסקאות) מרהיבים, בדיוק כמו זה שביקרנו בו לעת ערב.
תאונה קטנה (ויחידה במסע) של פגיעה במהירות אפס עם גלגל הג'יפ בפגוש של מקומי מעסיקה אותנו עמוק לתוך הלילה. הרבה בלאגן, בירוקרטיה, התערבות משטרה ולבסוף כמה רופי, שווה ערך לכ-34$ למען הדיוק, וכולם מרוצים והאירוע מסתיים בהצלחה. לילה טוב הודו.

היום הרביעי - התחלה קשוחה

בוקר טוב מנדוואה, מלון קסום בלב המדבר ההודי, ארוחת בוקר בסיסית (ההודים והתיירים האירופאים לא אוהבים ארוחת בוקר...), ואנחנו כבר נרגשים לקראת יום הנהיגה הראשון המלא. יוצאים ליום נהיגה ארוך מליבה של מנדאווה, דרך הכבישים והשבילים עד ביקאנר.
התחלנו בנחת דרך פאטפור והמבנים העתיקים והמעוטרים שבה, חוויה מיוחדת של חציית עיירה בשיירת הג'יפים, כשסביב בניינים שכולם חייבים להיות לשימור מחמיר. בלב השוק העירוני עצרנו לקצת קניות, אוכל וגם לטובת גילוח אצל הגלב המקומי - חוויה!
זה הזמן שלנו לגלות תקלות קטנות - כבלים רופפים של חשמל, קרעים בצנרת של המים ושל הקלאץ', שמנים שהיו ואינם (או שאולי לא היו בכלל) ובקיצור אנחנו בשיא ההתלהבות וכל תקלה היא סיבה לעצור, כי אין ברירה, לפתוח את מכסה המנוע של ה-willys, לחקור ולהכיר וגם לעשות קפה... קצת צחוקים, לאלתר איזה תיקון ולהמשיך הלאה. בין לבין לנהוג על הכביש הפתוח ולהתחיל להתרגל לכאוס התחבורתי העמוס של הודו.
גמענו קצת יותר מ-200 קילומטרים דרך כפרים בהם הזמן עמד מלכת, כשהמקומיים לא ידעו מאיפה הגיעה השיירה הצבעונית שלנו, שעוד נהוגה בזרים שמדברים בשפה לא ממש ברורה.
לקראת ערב ולפי תכנון, נסענו למתחם תיירותי עתידי שלצידו מסלול נסיעה בדיונות, שנבנה לטרקטורונים, מתוך מחשבה שהוויליס וטרקטורון לא ממש שונים בגודל. החול עף, המנועים צרחו, והג'יפים לרוב נסעו קדימה אבל לפעמים גם שקעו בחול. כאן כבר נדרשנו לעבוד... לדחוף, לגרור, להוריד אוויר, לבוא מהר יותר ובעיקר ללמוד ולתרגל נהיגה בחולות (קישור לטיפ נהיגה בחולות - למי שירצה להעמיק). המקומיים שתכננו את המסלול ואלו שהביאו לנו את הג'יפים, לא הכירו את היכולות של הכלים, לא ממש יודעים לשלב 4X4 וגם לא יודעים לנהוג בחולות עם הג'יפ... וכך הכאוס שעל הכבישים המשיך ללב השטח. בסופו של יום ולקראת החשיכה חולצו כל הג'יפים מהחולות, הנהגים כבר למדו טוב יותר לנהוג בשטח ולעת ערב חזרנו כולנו בגאווה לדרך הכבושה ומשם לכביש. בסיכום היום נקבע שמעכשיו אנחנו גם נוביל את השיירה וגם נבחר לעצמנו את הציר ואת ההרפתקאות... בהתאם ליכולות הרכב והנהגים, כפי שאנחנו מבינים.
לפני ביקאנר נכנסנו למלון המרשים שלנו - טירה ענקית, ספק עתיקה ספק חדשה, עם שירות מפנק וארוחת ערב טובה ובמקביל הופעת פוקלור מקומית.

היום החמישי - מביקאנר מערבה עד ג'סלימאר

התעוררנו לבוקר של ערפל מדברי סמיך. רק לקראת השעה 09:00 התפזר הערפל ואנחנו יצאנו לדרכנו מביקאנר מערבה לעבר ג'סלימאר. בתכנון, וכפי שרכבתי בטיול אופנועים שהובלתי ברג'יסטאן (קישור ליומן המסע) - רק 330 ק"מ. אבל בפועל יצא קצת יותר...
תוכנן 330 ק"מ בפועל 450 ק"מ.
התחלנו על הכביש המהיר החוצה את המדבר, בין מפעלים פטרוכימיים למכרות ענק. הכביש פנוי ורחב ורגע לפני עצירת הקפה חווינו כמעט תאונה בראש השיירה, הפרטים, הסרטון והתחקיר בכתבה נפרדת...
התאוששות קצרה, המשך נסיעה ועצירה לקפה, לצד באר מים ומספר בתים בלב המדבר.
למי ששאל - זה ההבדל בין בור מים לבאר מים - קישור.
מהקפה "נכנסנו" למסלול נסיעה בשביל בשטח המדברי, בין שדות, בשטח מדברי, בין עצי שיטה, רועי עיזים וכבשים וערוצי נחל יבשים או יבשים למחצה. הג'יפים פתוחים, האוויר מצוין, האווירה פגז וכיף לנו! זכינו!!
עצרנו לצהרים בעיירה מקומית (שמה, שמור במערכת...), לא משהו מיוחד, אבל נכנסנו אליה מתוך השטח, מבלי שעברנו את המחסום בכניסה. בשל הרגישות של קרבתה לגבול פקיסטאן התבקשנו לעזוב, עוד קצת ניסיונות ולבסוף קיבלנו ליווי מכובד בחזרה לכביש הראשי. והופ נוספו לנו עוד איזה 120 ק"מ ליום הנהיגה עם ה-willys... שרובם בלילה, על כביש קפוא בלב מדבר. כך שמסיימים יום נהיגה “צנוע״ של רק 450 ק״מ בדרכים. מתוכם קטע שטח נהדר והשאר כבישים וחושך... נהיגה קשוחה עד לשעה 23:00 עם פרות שצצות על הכביש וחגית בתפקיד ה"מוביליי", אבל גם עם כמה התראות שווא...
​נהיגה בחושך המוחלט של כבישי הודו עם וויליס פתוח זה לא לבעלי לב חלש. העיניים שורפות, הגוף קפוא, והריכוז בשיאו – אבל רוחב הלב רק הלך והתרחב. ובקיצור יום מסע טיפוסי / רגיל.
ג'יסלמאר קיבלה את פנינו בשמחה, באורות ואנחנו חוצים את העיר, נכנסים לעיר העתיקה וחונים במלון הקסום שלנו, הנמצא על חומת העיר העתיקה. ואוו!
ארוחת לילה וקדימה לישון. יום מכובד מאחורינו ויום ארוך מחר לפנינו.

היום השישי - מג'סלימאר עד ג'ודפור

את הבוקר פתחנו בסיור רגלי בעיר העתיקה ובטיפוס למצודה העתיקה והענקית של ג'סלימאר, בליווי מדריך מקומי, בן העיר. קצת קניות, קצת להתערבב עם התיירים, שטרם פגשנו במסע המוטורי, קצת תרבות עתיקה והרבה צילומים.
חזרנו לכלי הרכב ויצאנו בשיירה הססגונית שלנו מחוץ לחומות, לעבר בסיסי הצבא הרבים שפזורים סביב, במטרה להצטלם לצד טנק הודי... (כי גם בהודו - ההודי שבטנק ינצח!).
המקומיים שאיתנו כבר התרגלו לשיגעון, המקומיים והחיילים שבמקום, קצת פחות... אבל חיוך, "שלום" בעברית, דגל ישראל והכל מסתדר!
ושוב אנחנו על הכבישים הצדדים השבורים, יותר בורות מאספלט, ושבילי העפר החוליים הנוחים והכייפים לנסיעה, במעבר בין כפרים וחוות חקלאיות קטנות. הנוף מקסים והאנשים מופתעים, מכל הצדדים. ואנחנו במרדף עם השמש השוקעת, המטרה להספיק כמה שיותר שעות נהיגה באור יום - גם יפה יותר, גם קצר (במשך הזמן) וגם בטיחותי יותר.
רגע לפני העלייה לאספלט הצר, ​באמצע שום מקום, פשוט עצרנו לקפה, לפני נסיעת לילה שעוד מחכה לנו...
"כדרכנו" חסמנו את הדרך, לא פיסית, כי חנינו לצידה, אלא רעיונית - כי זה מאוד מעניין 10 ג'יפים ולצידם חבורה של ישראלים משונים. וכך רכב מסחרי עמוס במקומיים ומקומיות עצר לידנו. קצת מוזיקה מרמקול ישראלי והופה יש לנו מסיבת ריקודים מטורפת יחד עם המקומיים ובעיקר המקומיות. עכשיו הכביש הצר בהחלט חסום, אבל כל שני כלי הרכב שהגיעו מכל צד, גם מצטרפים לחגיגה. עד שכמעט יורד החושך. מוזיקה הודית בפול ווליום, חיוכים מאוזן לאוזן וריקודים סוערים. ברגע הזה לא היו שפה או תרבות - היה רק קצב, שמחה ושיירה צבעונית אחת של "דרכים חלודות" ומסביבה כמה רכבי מקומיים.
אמצע הלילה בהודו… אנחנו סיימנו יום מדהים של כבישים ושבילים בשטח הכפרי ועכשיו צריך עוד דרומה ומערבה לעיר הגדולה הבאה. בחוץ רק שמשון ויובב, 18 ישראלים נוסעים בגרוטאות, מודל 1942, ועוד מיליארד וחצי הודים שלא אכפת להם מהחיים. נוסעים כנגד כיוון התנועה, באורות גבוהים או בלי אורת בכלל, חוצים את הכביש ללא התרעה, פרות, כלבים חזירים מסתובבים על הכביש המהיר. בקיצור חוויה! בעצם, אולי הזייה!!
ושוב זו שיושבת לידי (חגית, כמובן!) היא בתפקיד המכ״מ של מוביליי, לא מפסיקה להתריע (ולהיבהל) ושוב לערוך איזה סרטון מהמסיבה ושוב להרים עיניים לכביש, להתריע, להיבהל ולחזור למכשיר...
עד כאן עוד 310 ק"מ של נהיגה מטורפת בהודו. לילה טוב מאוד ג'ודפור.

היום השביעי - בלב העיר הכחולה

את הבוקר התחלנו בתצפית על העיר הכחולה ג'ודפור / Jodhpur. אבל היי... אנחו בהודו! וכשכתוב "התחלנו" זה לא לפני שנהגנו איזה שעתיים במבצע של חציית העיר הענקית, כניסה ללב השוק הסגור העיר העתיקה ושוק סרדאר Sardar Market (אין לסמוך על גוגל או וויז, שרצו לקצר את הדרך...). חסימה של תמרור "אין כניסה", הקפה של עוד שעה של נהיגה ברחובות ג'ודפור והגענו כ-200 מטרים, מצידו השני של רחוב השוק. טיפסנו למצודה העתיקה של העיר ומכאן למעלה צפינו והבנו כי ג'ודפור היא העיר הכחולה!
מספר רב של בתים, במיוחד באזור העיר העתיקה, צבועים בקירות ובגגות בגוונים שונים של כחול. המסורת הזו החלה בקהילת הברהמינים כדי לציין את מעמדם, ובהמשך גם האחרים אימצו את הצבע כדי לשמור על קרירות הבתים, להרחיק חרקים, ליצור מראה ייחודי ואסתטי, לזכור כי זה הצבע של האל שיבא ועל הדרך זה גם טוב כנגד עין הרע וכנגד השדים ומלאך המוות... משהו, משהו זה הצבע הכחול!
מבצר מהראנגר - Mehrangarh Fort בראש של ג'ודפור הוא מבצר ענק ומרשים הבנוי על צוק בגובה 125 מטרים מעל לבתי העיר, ולו גדר אבן רחבה וענקית באורך של קילומטרים, המקיפה את כל העיר העתיקה, עולה ויורדת לאורך התוואי ההררי.
ירדנו חזרה לעיר, שוב חצינו את ג'ודפור - אתגר משמעותי עם שיירה, אבל כולן וכולם כאן נהגים הודים מקצועיים (ייבוא אישי מישראל) והדרך החוצה עוברת במהרה. יצאנו מהעיר והיישר נסענו לתוך הדרכים הצדדיות, כי אין כמו ניווט על גבי תצ"א של גוגל.
בדרכים לא דרכים נסענו לנו באזור המדברי הכפרי של מדבר טהאר - Thar. חוויה הודית אמיתית. לארוחת צהרים עצרנו בכפר מקומי, ואם תהינו מה מצב התאונות בהודו... אז למול חוד השיירה ראינו טנדר חדש נוגח באוטובוס מקומי וההמולה של כל המקומיים סביב. הודו.
לסיום היום נסענו בין אגמים ענקים ובשבילים מוצפים במים וזה הסימן כי פושקאר קרובה... הדרך ממשיכה להתפתל בין שדות וכפרים, האספלט בלתי נראה לעין והסיום בכניסה דרמטית דרך השטח עד לכביש הראשי שמול המלון. ניווט שבילים כהילכתו!
המלון שלנו ענק, השטח מסביב מחייב נהיגה של כמה דקות פנימה אל ראש הגבעה ועליה מבנה חדש שרק מוסווה כעתיק. ושוב אנחנו מדוממים את הג'יפים עמוק לתוך הלילה. עם עוד כ-230 ק"מ במד המרחק.
ארוחת ערב, מקלחת ושינה טובה - לילה טובה פושקאר.

היום השמיני - בעיר האגמים, פושקר

הבוקר מתוכנן לקניות ושוטטות סביב האגם הקדוש של פושקר / Pushkar. יעד רוחני, מלא במקומיים ותיירים.
פושקאר הוא המקום שבו הזמן עוצר מלכת בתוך ענן של קטורת וצבעים, סביב האגם הקדוש שנוצר, לפי המאמינים, מעלה של פרח לוטוס שנפל מידו של האל ברהמה. הירידה במדרגות הרחצה - גהאטים, אל המים היא חוויה של ניתוק מוחלט מצד המאמינים ודורשת אומץ רב לחלוץ נעליים מצד התיירים - אנחנו חלצנו נעליים וירדנו לאגם, תוך כדי שנזהרנו (לא בטוח שהצלחנו) בין צואת הפרות שמפוזרת על המדרגות. המאמינים הטובלים במים בחיפוש אחר טהרה יוצרים מחזה רוחני בעוד ברקע נשמעים צלילי פעמוני המקדשים. מסביב לאגם משתרעים רחובות השוק המציעים שפע של בדים צבעוניים, תכשיטי כסף, עבודות יד ועוד "זבל" הודי משובח, כשהכול מתערבב בריחות של אוכל רחוב חריף ומתוק. לקראת סוף הסיור טיפסנו לקפה בישיבה באחת המרפסות הגבוהות המשקיפות על האגם הקדוש.
לאחר כשעתיים של הפוגה מהנהיגה התכנסו שוב בג'יפי willys, רק כדי לגלות שהקניינית הראשית, זו שתכננה כאן את העצירה, התרגשה עוד מליל אמש, הוציאה ממיטב כספה (חישבתי וזה רק 30$) וערכה "ים קניות", שכחה את הכול בטוקטוק שהסיע אותה ואת הקניות בחזרה לג'יפים...
יצאנו בנסיעה כפרית לכיוון העיר הורודה היא ג'ייפור Jaipur, שבילים, כבישים שבורים, שדות, והודים רבים שיושבים לצד הדרך ופשוט לא עושים כלום.
היעד - אגם המלח הענק והיבש! במטרה לחצות אותו בנסיעה עם הג'יפים - אגם סמבהאר - Sambhar Salt Lake. עצרנו אצל מקומיים שמייצרים פחמים, נסענו בדרכים לא דרכים ובסופו של דבר הגענו למקדש שאקמבהארי דווי - Shakambhari Devi Temple, המוקדש לאלת המלח והצמחייה, ונחשב לאתר עלייה לרגל חשוב באזור.
בצהרים הגענו לאגם, שלא היה יבש בכלל (למרות העונה היבשה) אלא מלא במים משיטפון שפקד את האזור לאחרונה. סיבוב קצר במקדש ולאחר מכן יצאנו עם הוויליסים להקפה של האגם הקסום. נסענו בחלקים היבשים שסביב האגם - מליחה ענקית של אדמת לס יבשה. דרך מהירה ולצידה קצת תלוליות של דיונות ולבסוף הגענו לפסי הרכבת שחוסמים את הדרך. בדיקה קצרה ועלינו לצד פסי הרכבת עד לתחנת הרכבת.
קצת אלתור ואנחנו בתוך השטח התפעולי של הרכבת ושוב יוצאים מהצד של המחסום.... ועולים בחזרה על הכביש. ארוחת צהרים במסעדה מקומית והמשך של הדרך...
בחשיכה הגענו לפאתי ג'ייפור, אבל מהצד הרחוק... שעה וקצת של חציית ג'ייפור, בתנועה עמוסה בטירוף, גשם מטפטף, משאיות עוקפות כאילו אין אלוהים (הוא באמת לא קיים בהודו, כי כאן מאמינים באלילים) ולבסוף האזור של המלונות המפוארים, שכביש שבור וחשוך מחבר בין מלונות של פאר והדר. עוד כשעה של נסיעה לילית חשוכה והגענו למתחם המלון שלנו. כשנכנסנו לתוך מתחם המלון שלנו הגענו ללא פחות מגן עדן, משהו מפואר וענק שאין לו שום קשר לנעשה מעבר לגדר. ניתוק מוחלט. דיסוננס בלתי נתפס, גם בעיני אנשים שטיילו בחצי עולם וכבר ראו כמעט הכול.
מלון מקסים מקסים, הכי יפה שלנו, עם הופעה לילית של להקת נגנים ורקדניות. ועל האודומטר שלנו עוד 160 ק"מ של נהיגה מאתגרת בהודו מפושקאר לג'יפור.

היום התשיעי - מג'ייפור Jaipur ועד אגרה

יום של כבישים עמוסים, שווקים, מרכזי ערים, כבישים ראשיים, אבל כפריים, עליהם תנועה מכל הסוגים - מכוניות מאולתרות, משאיות על בסיס מנועים של משאבות, משאיות עמוסות ברוחב כפול, אוטובוסים צפופים, ריקשות, אופניים, טוסטוסים, עגלות עם חמורים, עם סוסים, עם שוורים, קופים על הכביש, כלבים, פרות, אנשים שסתם החליטו לשבת במרכז הכביש והכל מזוהם ורועש ובאמצע השיירה שלנו, נוהגים כמו ההודים ומתקדמים, עוקפים מימין ומשמאל, מצפצפים, עושים תנועות שמחה עם הידיים, מחייכים, צוחקים על המקומיים. כיפים וצחוקים.
חוויה של עומס מטורף בכניסה לאגרה, עשינו מעקף לרחוב הצר של השוק ונכנסנו לליבו של השוק, ג'יפי ה- willys פתוחים לעת ערב (חושך כמובן) חוצים את השוק ההומה.
ואז נשארו רק 6 ק"מ למלון. שכולם בפקק אחד ענק ועוצמתי - שעתיים של נסיעה במהירות אפס! בלב ההמולה, הצפירות ודוחק מוטורי שלא יאומן. ובתוך זה חבורה של ג'יפים - וויליס ישנים ופתוחים, נהוגים בידי זרים, וכל הרחוב בהתלהבות מהעניין. הזייה! - כבר כתבתי.

סה"כ להיום 230 ק"מ עד לאגרא ולכל המסע, סובב רג'יסטאן, סה"כ נהגנו 1,940 ק"מ

היום העשירי - ולסיום הטאג' מאהל

יצאנו מהמלון באוטובוס לעבר אתר התיירות מספר אחד בהודו - מקום של עוצמת בנייה מטורפת על נהר ההימונה. הטאג' מאהל נחשב לבניין השני ביופיו בעולם העתיק! (הראשון הוא בית המקדש השני... שחרב בשנת 70 לספירה).

ביקור בטאג' מאהל על גדות נהר הימונה באותו בוקר היה חוויה סוריאליסטית, שנעה בין נשגב לקודר. הערפל הכבד שעטף את האזור התערבב באובך התעשייתי, ויצר מסך סמיך שממנו הגיחו אט-אט צריחי השיש הלבן, נראים כחלום רחוק או כחיזיון תעתועים המרחף מעל המים העכורים. המבנה האדיר, שבדרך כלל קורן בלובן מסנוור, לבש גוון פנינה אפרפר ומסתורי, כשניחוח העשן והלחות של נהר הימונה מוסיפים נופך של מציאות מחוספסת ליופי האדריכלי המושלם. להקת קופים שקפצה על הגדר מתוך גדת הנהר, המוני אנשים, תיירים ומקומיים. גם מבעד למסך הערפל והזיהום, העוצמה של הטאג' נותרה בלתי ניתנת לערעור – עדות דוממת לאהבה נצחית המנסה לפרוץ מבעד לענני ההווה.
בסיום הביקור בטאג', לאחר מפגשים וצילומים עם המקומיים, עלינו על האוטובוס ויצאנו צפונה לעבר דלהי. שוב חיכה לנו המלון הנהדר שלנו במרכז היוקרתי של העיר. ארוחת ערב ובאמצע הלילה יצאנו לעבר שדה התעופה בטיסה ישירה חזרה ארצה.
תם ולא נשלם - מסע בדרכים חלודות, סובב רג'יסטאן, הודו 2026, עם ג'יפי וויליס מודל 1942.
מסע שכולו התאהבות בהודו, נהיגה עצמית (בצד ההפוך של הדרך...), ימי נהיגה ארוכים, מאתגרים ועם המון יצר של הרפתקנות להכיר ולחוש את "הודו האמיתית" מחוץ למסלול התיירותי המקובל, להיכן שההגה מוביל אותנו, כשאנחנו, הישראלים מובילים את השיירה וקובעים את הקצב. אוכל רחוב, ארמונות מתקופות עבר, אנשים שאין להם כלום בחיים, אבל מאושרים עד אין קץ. חוויה מסוג אחר! תודה לך הודו!

ההיסטוריה של ג'יפ ויליס 1942 jeep willys

קצת היסטוריה של הג׳יפים עליהם נסענו בהודו - עופר אדר עושה לנו סדר בכתבה על הדגמים ההיסטוריים ואיך הוויליס האמריקאי הפך מג׳יפ למהינדרה הודי…

תודה לחגית על היוזמה,
להודים הנהדרים על השירות ועל זה שהסכימו שננהג בג'יפי willys שלהם,
ובראש לכל חבורת המטיילים שנסעה אחרינו - אתם אלופי העולם!

למי שחושב שלא היה צחוקים... ללא פילטרים:

היום הראשון והשני - מתחילים בדלהי:

היום השלישי מדלהי עד מנדוואה:

היום הרביעי ממנדוואה עד ביקנר:

היום החמישי - יום ארוך מביקנר עד ג'סלימאר:

היום השישי מג'סלימאר עד ג'ודפור:

היום השביעי מג'ודפור עד פושקאר:

היום השמיני מפושקאר עד ג'יפור:

יום התשיעי והאחרון לנהיגה עד אגרא:

היום האחרון ביקור באגרא ולמחרת הבייתה:

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן