המדבר המערבי - יום חול במדבר במצריים

שכבתי על הגב, נצמד לחול החמים כמה שיותר, מנסה לספוג דרך החולצה הקצרה כמה שיותר חום. הפתחה סחופת הרוחות במוצא ערוץ הסלע השחור של ג'אבל עיינת נפערת באחת למישור שטוח ואחיד. מצדו המערבי מציצים ראשי הרים עמוק בשטח לוב ומצפון ומזרח משתרע מישור מושלם עד לאופק זרוע מיראז'ים (לא מזן מטוסי הקרב אלא דווקא מאלו שנראים כאגמי מים). דרך הגב ספגתי את החום בעוד המוח מתאמץ לקלוט את המרחבים. החיבור עם החול החמים מושלם ואני הופך לאיטי לעוד אחת מגדודיות החול בשטח, המסתדרות לפי משטר רוחות קדמון. תיקון תיבת-ההילוכים שנתפסה אתמול בערב התמשך הרבה מעבר לזמן הצפוי. ובכל זאת, להוריד בשטח תיבת-הילוכים לפאג'רו, לפרק אותה לגורמים כדי לשחרר את גלגלי השיניים התפוסים ולהרכיב הכל חזרה עד הבוקר, זה הישג לא רע – בלשון המעטה. בעיקר בהתחשב בעובדה שתיבת-ההילוכים, על כל חלקיה הפנימיים, פורקה בשיפוליה של חולית כבירה. זה הרגע שבו מטשטש המסך, הופך נוזלי, ואנו חוזרים חמישה ימים אחורה למעבר הגבול בטאבה. איני יכול להסתיר בפניכם את החששות שהיו לי לצאת למסע. על רקע ה''מצב'' ואזהרות משרד החוץ. אך החששות התפוגגו כבר במעבר הגבול. השיעור, תלמידים יקרים, יעסוק באופן שבו נמדד זמן. כאילו כדי לאשש את התיאוריה של אינשטיין, לגבי זמן ומרחב, הזמן מתארך ברגע שאתה נכנס למרחב מצרים. ולכן ''חמש דקות'' מצריות אין להן שום קשר עם ''חמש דקות'' כפי שמוכרות אלצנו בפרט ובעולם המערבי בכלל. לכן, אם לא תהיה מסוגל להאט את השעון המערבי שלך לקצב בן 6000 השנים של השעון המצרי, סביר להניח שתצא מדעתך.

המשלחת

באקווה-סאן סיני, כ-20 דקות נסיעה דרומה לאורך החוף, המתינו חמישה מיצובישי פאג'רו. הכלים משנת 2000 במפרט בסיסי ואופייני לעולם שלישי: מנוע דיזל ללא טורבו, קפיצי עלה, ופנים מינימאליסטי. בסך הכל הרכיבו את המשלחת שבעה כלי-רכב; בנוסף לחמישה פאג'רו פאג'רו חדש (''קינג'') ולנדקרוזר 75 משופר ביותר (שהפך לחביב עליי) שהיה על תקן רכב מנהלות. למחרת יצאנו למסע ארוך על הכביש לקהיר. במשפט הקצר הזה חבויים כמעט 600 ק''מ של נסיעת כביש מרתקת בהרי סיני, לכניסה לקהיר חדה ופתאומית. מהשקט של סיני מתחילה, בהינף מחסום צבא, המולה מטורפת של 15 מליון תושבים. הדלות רבה והניגוד בין הבניינים המודרניים לעליבות של האנשים לרגליהם מהממת את החושים. שוק נוסף למערכת מגיע מהנחריים. קולטני הריח באף נמצאים תחת הפצצה מתמדת של ריחות מכלי הרכב העשנים, תעלות הביוב הפתוחות, הג'מוסים ברחובות, דוכני מזון ושילובם לקוקטייל פסיכודאלי מהביל וממסטל. האוזניים תחת מתקפה דומה מחמישה מליון צופרי מכוניות פעילים ביותר ורעש רקע עירוני מטורף.

תחילתו של המדבר

יום נהיגה שני הביא אותנו לנאת המדבר פראפרה בה חיים 250 איש וממוקם בה הסניף השני של אקווה-סאן. זו נקודת ההערכות האחרונה לפני היציאה למדבר וממש כמו שיירות הגמלים של פעם אנו מנצלים את היום כאן למנוחה, העמסת הכלים במאות ליטרים של מים וסולר, מזון וציידה שתספיק לתשעה ימים מלאים במדבר עבור 22 הנפשות במסע. סיבוב קצר באזור פראפרה משחרר מעט מתח ועוזר לאנשים, מנוסים יותר או פחות, להתרגל לכלי הרכב ולשטח. גיחת כביש ''קצרה'' של כ-300 ק''מ הביאה אותנו עד לדחלה – נאת מדבר ענקית מוקפת עצי תמר ושדות אורז, ממש כמו באסיה – ואז משנים מגמה ופונים בחדות ימינה – מערבה – לתוך השטח. מישורי החול אינסופיים, נמתחים עד לאופק ומופרעים רק על-ידי בליטות סלע שחורות וגדולות. הזמן, החול והרוחות הקבועות שוחקים ללא לאות באבן הגרניט השחורה/חלודה וחוצבים צורות מטורפות בסלע. כך נעה השיירה בנוף זר וירחי שטוח אך מלא תלי סלע גדולים וקטנים שמתפוררים למגע יד ולמדרס רגל. כמגדלור על סלע בלב ים ניצב הר הסוכר. גוש אבן גיר המתרומם מהחול ובו מדפים רבים, קשתות אבן ואפילו מערה גדולה מספיק כדי לשמש פנטהאוס לנשר. ליד תצורות בוץ יבש וסגלגל. שריד אחרון לימת מים מתוקים ענקית שהייתה במקום בעידן הקרח האחרון כשהחיים בצפון אפריקה שגשגו. ללא מקור אור להפריע, ואוויר נקי לגמרי, הלילות במדבר המערבי ראויים לכל אחת ממעשיות אלף לילה ולילה. המון כוכבים, המונים, מאירים בעוצמה אדירה. אפילו לווינים נמוכים אפשר לראות בעין בלתי מזוינת וכשנופל כוכב זה חיזיון שמעתיק את הנשימה.

אין סוף דיונות

בדרך למנחת BELLS 8 פגשנו לראשונה סדרת דיונות ראשונה. נתקענו לשעתיים עד שנמצא נתיב דרכן ועד שמובילי המסע הסכימו על נוהל נסיעה לשיירה. שני תלים גבוהים מסמנים את המנחת שה-LRDG הבריטית סימנה. מאות פחי דלק מטוסים של חברת SHELL מרכיבים חץ ''לתוך הרוח'' ואת הכיתוב שנותר במקומו מימי מלחמת העולם השניה. כמו מטיילים שהקדימו אותנו גם אנו מנקבים בפחים כיתוב למזכרת – כראוי לישראלים עם טעות כתיב באנגלית... השיירה ממשיכה בקצב מוגבר כדי לנסות להתקרב עד כמה שניתן לג'אבל עיינת. ככל שאנו מתרחקים מ-BELLS 8 נותרים מאחור ההרים עד שנעלמים לגמרי והשיירה נעה על מישור חול מושלם דרך פאטה-מורגנה המרצדת מול העין כאגם מים גדול. לקראת ערב הגענו לכמה מכתשים געשיים, שם הקמנו את המחנה. הבוקר החל לא טוב. קטע דיונות גבוה ושילוב של נהיגה בלתי זהירה גרמו לצניחת אחד הפאג'רו מקצה דיונה קטומה בגובה של כשישה מטרים. הרכב נחבט קשות בקרקע, תא המטען גלש לפנים ומעך את הנוסע מאחור בעוד השניים שלפנים עורבבו היטב. למרבה המזל לא נגרם נזק חמור לרכב שיכול היה (בינתיים) להמשיך בתנועה אחרי שכל הציוד נקשר שוב מחדש והדופק של כל המעורבים חזר לרמתו הרגילה. כולם להוטים כבר להגיע לג'אבל עיינת שהחל להתרומם באופק.

עיינת

עיינת מבחינתי היה שיא המסע. מתנשא לכמעט 2000 מטרים מעל לפני הים ו-1600 מטרים מעל לפני השטח, ומחולק כעוגה בין מצרים/לוב/סודן. ההר יוצר מיקרו-אקלים משלו; גודלו העצום משמש כחומה לעננים וללחות. שלש מעיינות גדולים, צמחיה עשירה וכמובן המון חיים. בעצם. זה יקום בזעיר ענפים של החיים שהיו פעם. היום, עיינת הוא אי שוקק חיים המוקף מדבר צחיח מאות קילומטרים מכל כיוון והופך את בעלי החיים שבו לשבויים. ויש המון חיים: ראמים, יעלים, שועלים, תנים, מכרסמים רבים וחרקים אינספור. מזה אלפי שנים חיו כאן בני-אדם אשר הותירו מאות ציורי קיר המתארים עדרי ראמים, ג'מוסים, ג'יראפות, בנות יענה ועוד. הציורים מתוארכים לכ-10,000 שנים וחלקם אף מתארים אנשים שוחים! מרתק. ההר משמש גם כנקודת ציון לעוברי אורח בין סודן למצרים ולא מעט מבריחים עוברים דרכו. לכן חלק מהערוצים מוקשו על-ידי מצרים שהיום – בדיעבד – הודתה שטעתה ואמורה להתחיל לפנות את המיקוש. המאסה על עיינת מתחילה לקבל עוצמה ככל שמתקרבים להר. גוש שחור ועצום הולך ומתרומם מקו האופק השטוח לחלוטין. וזה הולך וצומח וגדל עד שצריך להרים את הראש כדי לראות את הפסגה העצומה גבוה ממעל. הצלחנו לחצות את החול העמוק בין שני קירות סלע גבוהים כדי להיכנס לעומק סודותיו של ג'אבל עיינת. זה היה כמו לעבור בשער לתוך גן פורח. אחרי מאות קילומטרים צחיחים במדבר, לראות את הוואדיות המוריקים של עיינת, מלאים בעצי שיטה סלילנית, אבטיחי אליהו ועוד, ציורי קיר כמעט בכל פינה ועקבות רגליים טריות. לקראת ערב יצאנו מהוואדי חזרה למישור, דרך אותו מעבר קשה, ושם בדיוק נתקעה תיבת ההילוכים של הפאג'רו הצנחן. באותו המקום נקבע חניון הלילה, למרגלות ההר האדיר, והחלה העבודה הקשה של המכונאי לתיקון הרכב.

גילף, ואולי זה עיוות של המילה CLIFF - צוק - באנגלית

קול של מנוע דיזל מאומץ החזיר אותי לקרקע המציאות בדיוק כשהתחלתי להירדם על החול החמים. ראגאב, הכולבוניק המוכשר בצוות, סיים את התיקון הממושך ויצא עתה מחויך כולו מהפאג'רו אחרי התיקון המוצלח. השעה כבר כמעט שתיים ועלינו להדביק פיגור של כמעט יום. השיירה התארגנה במהרה ושינתה אזימוט לכיוון צפון אחרי ארבעה ימים רצופים במגמה דרום מערבית. בשל המאורעות המרגשים של היום האחרון שכחנו לאסוף עצים למדורה וכשהגענו לגילף (אולי עיוות של המילה CLIFF – צוק – באנגלית) הגבוה לא היו קיסמים למדורה. כך פרשנו לישון בשעה מוקדמת, עייפים מהיום הארוך וקפואים מצינת הלילה המדברית שחודרת (כך יודע כל חירני'ק) את כל שכבות הביגוד. הגילף הוא רמה ענקית בגובה של כמעט קילומטר מעל לפני הים. לא הבנו עד כמה היא גדולה עד שטיפסנו למעלה ומצאנו מישור חמאדה עצום הקטום מכל עבריו בצוקים אדירים. אבני החמאדה אפויות בשמש קופחת של עשרת-אלפים שנים וקיבלו צבע סגול/שחור מהמם. גלגלי הרכב פוצעים קוליסים לבנים בקרקע ומרימים ענני אבק עצומים שנותרים תלויים באוויר. הקצב על הרמה מהיר יחסית, אנו מתקרבים ל''גדה'' המערבית ביותר של הגילף, גדה המסמנת את הגבול הטבעי בין מצרים ללוב. עצרנו לצילום מהיר וממשיכים הלאה למעבר ההכרחי שיוריד אותנו לתוך הערוץ המלכותי של וואדי עבדלמאלק. כמעט 700מטרים מעל לפני הים ולילה בהיר לגמרי הבטיחו קור עז בלילה. אני ישנתי שינה עמוקה בתוך השק''ש ומתחת לשתי שמיכות נוספות כשעל רגליי זוג גרבי צמר גמל שקניתי בפרארפרה. הבוקר זימן לנו הפתעה כשהאוהלים היו רטובים לגמרי מטל וכמעט על כולם נוצרו גבישי קרח גדולים מאוד. וואדי עבדלמאלק מסמן חריץ עמוק ברמת הגילף כביר והוא לא רק עמוק אלא גם ארוך: 140 קילומטרים של צוקים, וסלעים בצורות מרהיבות בוואדי שהולך ומתרחב ככל שמצפינים ומתקרבים לים החולות.

ים החולות

''קטע הקישור'' מהגילף לים החולות היה יום הנהיגה המהנה ביותר. קצב טוב בתוך וואדיות רחבים עם שיפועים נוחים ונוף שמתחלף במהירות. אלא שבדיוק כשהנך מרגיש נוח עם המבדר ואתה חושב ש''הבנת אותו'' חוזר המדבר ומכה בכך ומזכיר, שוב, שבני האדם אינם אורחים רצויים. כך, בלי לראות דהרנו לתוך סדרת גדודיות בגובה של כ-40 ס''מ. הפאג'רו ניתר כתיש, שולח לכל עבר את המטען שעל הגג ומסיע את הגגון 15 ס''מ לפנים. ואז ''הן'' הופיעו. ממרחק, כמו ענקים ישנים, החלו להופיע פסגותיהן של דיונות ים החולות הגדול. זה המקום לווידוי קטן: פחדתי. באמת שפחדתי. כל המפגשים הקודמים עם דיונות קטנות בהרבה עברו לא טוב, נתקענו, שקענו ואפילו נפלנו מאחת מהן. אבל זה! הר, איזה הר, רכס חול אינסופי בגובה 100 מטרים! זה בלתי אפשרי. ישבתי, כי לא יכולתי לעמוד, לרגלי הדיונה בפה פעור עם דופק מואץ ורעד ברגליים. מעולם לא הגבתי ככה למראה נוף. מעולם לא הגבתי ככה למראה מכשול שעליי לחצות בכלי-רכב. שטחו הכולל של ים החולות הגדול גובל בים התיכון מצפון ומכסה חלק יפה מלוב ומצרים עד שמסתיים כמעט 800 ק''מ דרומית מחוף הים. מדינת ישראל נכנסת שבע פעמים! בתוך ארגז החול הזה שנראה כמו אוקיאנוס חול בהוריקן דרגה 12. נסענו בין שני רכסי חול אדירים לעמק הסיליקה בו נמצאים גבישים ירוקים לרוב שנוצרו מנפילת מטאור לפני כ-25 מליון שנים. הירוקים שבהם, כך מספרים, מכילים חומר חוצני שהגיע עם המטאור. אבנים אלו אסורות לאיסוף ושלטונות מצרים מקפידים להחרים אותן ואפילו לשפוט מי שייתפס. ירח מלא האיר מעל חניון הלילה בים החולות והפך את הנוף החוץ-ארצי הזה לזר עוד יותר.

חצינו את ים החולות לרוחבו. הישאם עשה עבודת ניווט מדהימה כשאנו מתקדמים עקב בצד אגודל חוצים רכס אחרי רכס עם מעט מאוד שקיעות בחול. וטוב שכך! טעות יכולה לתקוע את המכונית בתוך ''מלכודת'' שהיא שטח נמוך – לפעמים בעומק עשרות מטרים – בין דיונות צמודות. משם, רק מנוף או מסוק גדול יוכל לשלוף את הרכב. גם ככה ההישרדות תלויה לחלוטין בתקינות כלי הרכב. לכן אף פעם לא תצא למדבר משלחת קטנה משלושה כלי-רכב. העסק פשוט למדי, וכדאי שתתפסו זאת מיד בהתחלה, אם הרכב נשבר אתה מת. העסקה פשוטה וברורה. כי שכאין כלי רכב והיישוב הקרוב – שהוא בסך הכל אסופת בקתות בוץ ודולן (זבל גמלים) – נמצא 500 ק''מ ממך, אין אפילו טעם להתחיל לצעוד. השמש עולה גבוה בשמיים ועימה נעלמים הצללים. עד שהגיעה לשיא הרקיע מתאחדים כפלי הקרקע לכדי משטח אחיד בצבע חול מונוכרומטי והמימד השלישי, מימד העומק – נעלם. עיניי יצאו מחוריהן וחטפתי כאב ראש אטומי במאמץ לפענח את פני השטח ותמיד, פעם אחר פעם, הופתעתי ממהמורה או בור שלא ראיתי. לפעמים הנוף נראה כמו קיר אנכי בגובה שלושה מטרים שצמוד לאף, רגע לאחר מכן מתקבל מימד שלישי כשבעצם אתה קולט שמדובר בשיפוע מתון ואחיד שמתרומם לאופק – מטורף! אחרי שגלשנו במורד דיונת הענק האחרונה להיום גלשנו לרכב LRDG. שם מיקמנו את חניון הלילה האחרון בשטח. אחרי שמונה ימים בשטח ללא מקלחת (כל המים חיוניים להישרדות ולחירום) ותגלחת החברים למסע נראים כחבורה ניאנדרטאלית למדי. אך מצב הרוח מרומם והצוות של הישאם דואג לפנק אותנו ליד המדורה, כמנהגם מדי ערב.

הסוף

ים החולות מסתיים באותה הפתאומיות שהחל. מפלס הדיונות יורד (מ-100 מטרים ל-50 מטרים צנועים...) ואז כשנראים באופק צוקים רחוקים, סובבת השיירה שלוחת חולית עגלגלה ובבת אחת מתחלף הנוף החולי לשדה פטריות אבן סוריאליסטי והזוי. המדבר הלבן קיבל את שמו משחיקת סלעי הגיר הצובעים את החול בגוון בהיר ומסנוור. אבן הגיר רכה מאוד והחול חורץ וחופר בה בקלות רבה. כך נוצרו אלפי פטריות אבן בגדלים שונים לצד חרוטים וכיפות מגובה חצי מטר ועד עשרים מטרים. זו רק הפינה של הפינה במדבר הלבן שמשתרע (איך לא) על שטח שגדול פי שניים מא''י. מכאן יצאנו בדהרה של סוס שמריח את האורווה לכביש שמחבר את סיווה לפראפרה ואחרי ארבעים דקות על הכביש סגרנו את המעגל בנאת המדבר ממנה המסע החל לפני תשעה ימים. לאקווה סאן פראפרה יש נשק סודי. מעיין מים חמים, עשירים במינרלים, נובע כמה עשרות מטרים מחדרי האורחים. המעיין הזה הפך בימים האחרונים למשאת נפשם של כמעט כל המשתתפים במשלחת והזריזים שבהם (כולל עבדכם) מיהרו לזנק למים הנפלאים שלו. לצד ההקלה הפיזית של רחצה יסודית במים חמים מאוד, הייתה גם הקלה נפשית ותחושת שלמות. הכבש הוזמן מבעוד מועד ועד הערב כבר פיזזה מאגדה הרקדנית בחאפלה מתוזמנת להפליא. למחרת המתינה לנו נסיעת כביש ארוכה מפראפרה לקהיר ולנואיבה – 960 ק''מ בסך הכל. קטן עלינו.

לנדקרוזר 75

רכב הסיוע, טויוטה לנדקרוזר 75 משנת 97' שעבר כ-40,000 ק''מ בלבד. עם הרכישה נסע ה-75 לסדנה של הישאם כדי להתאימו למדבר. כרכב הליווי על ה-75 לשאת משקל רב הרבה יותר משל כלי הרכב האחרים: חלקי חילוף לרכב, מים וסולר, גלגלים חליפיים, כלי-חילוץ, מקרר מלא מזון ועל זה נהג ועוד שלושה נוסעים. למנוע הדיזל 4.2 ל' הטורי נוספה מערכת יניקה עם מגדש טורבו מסדרה 80. לחץ הטורבו עומד על 1 באר עם פרצי ''אובר בוסט'' קצרים של 1.2 באר. צנרת המפלט קוצרה, עובתה והמוצא מדופן ימין. הצליל מזכיר משאית ריו בריאה. בנסיעות הראשונות התגלה שהמצמד המקורי אינו מסוגל להתמודד עם המומנט הרב והוא הוחלף למצמד מיוחד בעל קפיצים מחוזקים. צמיגי מישלן X המקוריים הוחלפו לפולדה 33 אינץ' רחבים המיועדים לחול ואלו ננעלו על חישוקים 15 אינץ' וספייסרים. נעילות דיפרנציאל מלאות קדמית ואחורית של טויוטה נוספו לליבות הדיפרנציאלים. מיכל דלק עצום בנפח 500 ל' מכסה את מרבית שטח הרצפה ומקנה טווח של יותר מ-1000 ק''מ בין תדלוקים. מערכת המיתלים המקורית חוזקה על-ידי ערכת קפיצים ובולמים אולד-מן. היא אמורה להתמודד עם משקל רב, מרכז כובד גבוה מאוד ונסיעה מהירה יחסית. ה-75, בעיקר עמוס, מתנהל כמו ספינת מדבר אמיתית. פני הקרקע כמעט ונעלמים מתחת למכסה המנוע השטוח והחרטום עולה ויותר מגיב לגלי החול שתחתיו. תוספת הטורבו מבטיחה כוח זמין כמעט מיידי ומפתיע עם תאוצות ביניים, מ-70 קמ''ש ומעלה, חזקות ומהירות ביותר. ביליתי כמעט יומיים על סיפונה של הספינה הזו ואני חייב להודות שהתאהבתי עד לעמקי נשמתי – מותק.

נהיגה במדבר המערבי

רוב הנסיעה מתבצעת על משטחי חול בדרגה כזו או אחרת של הידוק אשר לרוב אינם מציבים בעיית עבירות. אלא שהעסק מסתבך כאשר החול מתחיל להתרכך ואת החול הרך אין אפשרות לזהות בעין. על המישורים הוא מורגש כהאטה פתאומית של הרכב ו''סחיבה'' לכיוון אחד. בסביבת דיונות, השקיעה כמעט מיידית. לדיונה שני צדדים: הצד החשוף לרוח שתמיד יהיה מוצק ובטוח למעבר והנקודה הטובה ביותר תהיה בערך בשני שליש גובה. מהעבר השני, אליו מעיפה הרוח את כל הגרגרים הקלים, החול רך מאוד ויגרום לשקיעה בקלות. בנוסף, לעולם יהיה צידה התלול של הדיונה זה המוגן מרוח ואילו המתון חשוף. בין דיונות יש לנהוג כמו סירה בים: לשוט בקשתות ארוכות השומרות על תנופה מראש דיונה אחת לרעותה כשאת החלק הרך והנמוך ביותר, יש לחצות בשיא התנופה ובדרך הקצרה ביותר. כשמגיעים לראש דיונה אסור, בתכלית האיסור, להמשיך ישר בוודאי באזור של דיונות במפלס 100 מטרים. לפיכך יש להגיע לראש הדיונה בזווית קלה שתאפשר הצצה למדרון ואז לתקוף את המורד עם גז כדי שהחול הרך לא ישיג את הרכב ויסובב אותו. אך קשה מכל, לקרוא את השטח. בשעות בהן השמש גבוהה המשטח האחיד מאבד את קווי המתאר שלו, העין המאומצת מתעייפת ואז אתה נחשף לכל מני הפתעות: סכינים גבוהות, אמבטיות, גדודיות בגובה חצי מטר או חריצים רציפים. כל הדברים הללו נסתרים מהעין המאומצת ונדרש ניסיון רב וקצב זהיר כדי שלא להסתבך.

תעלומת צבאו של קמפזיז השני

במאה הרביעית לפני הספירה שלט במצרים המלך הפרסי קמפזיז השני אשר הדיח את הפרעה האחרון, פסמטק השלישי. שלא במפתיע הצבא הפרסי שדד ושתה את לשד הארץ ואת העושר הרב שעמק הנילוס סיפק (ועדיין מספק) באותו הזמן. כתבים עתיקים כינו את הצבא הפרסי כ''ארבה'' המכלה את הקרקע שעליה הוא דורך. ניסיונות מרד מצד המיצרים דוכאו בזרוע קשה וזה לא היה סוד גדול שהמצרים לא ממש אהבו את הפרסים. אלא שאז החל ליפול צילו הכבד של אלכסנדר הגדול שהחל להתחזק ומהאורקל (מקדשו של האל אמון המיצרי) אשר ישב בנאת המידבר סיווה, הופצו חזיונות של כליונו הקרב של קמפזיז. המלך הפרסי כמובן שלא אהב זאת והוא גם די פחד מהנבואה של האורקל ומייד החליט לגייס צבא אדיר בן 50 אלף לוחמים שייצא לסיווה להרוס את המקדש. הצבא הפרסי היה ידוע בכבדות שלו; לצד הלוחמים נעו אלפי בהמות משא, פילים, מים ומזון לבעלי-החיים וללוחמים ויש כתבים שאפילו פילגשים צורפו לצבא בדרך קבע. אחרי שיצאו מעמק הנילוס לכיוון מערב הגיע הצבא האדיר הזה לנאת המדבר חרגה, מרחק של פחות מ-200 ק''מ ומשם יצאו בכיוון צפון מערב לעבר סיווה. מה שקמפזיז לא ידע הוא שהכיוון הזה לקח אותו ללב ים החולות הגדול שבו אין מקורות מים כלל עד לסיווה. החום הכבד הכה בצבא העצום שנאלץ להתמודד עם דיונות החול העצומות של המדבר בעוד משאביו כלים. ואז, כאילו נבואתו של האורקל התגשמה פרצה סופת חול אדירה אשר העלימה וקברה את הצבא כולו. אף לא אחד שרד. לא אדם ולא בהמה ועד היום מתחקים חוקרים ומשלחות רבות המנסות לאתר, ללא הצלחה, את צבאו האבוד של קמפזיז השני.

ק.מ.א.ט LRGD

''קבוצות המדבר ארוכות הטווח'' היו ועודם נושא הערצה עקב פועלם המיוחד במלחמת העולם השניה בקרבות המדבר המערבי. מדובר ביחידה שהוקמה בסוף 1940 ופוזרה באמצע 1945. כוחות השדה של היחידה לא כללו מעולם יותר מ-5 פטרולים בני 30 עד 35 לוחמים. לאור עובדות אלו מתעצמת חידת השפעתה על שדה המערכה בו היו מעורבים מאות אלפי חיילים מכל צד. מלחמתם של כוחות הצבא הבריטי בצבא הכיבוש הקולוניאליסטי של איטליה הפשיסטית בלוב, נערכה ברצועת החוף הדרומי של הים התיכון ורק באופן נדיר התרחקו 100 ק''מ דרומית לחוף. הק.מ.א.ט היו הכוח הקרקעי היחידי בגזרת הלחימה אשר שמר על ניידות מוחלטת והביא את המלחמה אל האויב במקום ובזמן שבחר. זה סוד קסמו. שורשי הק.מ.א.ט בהרפתקנים אשר באו ללבנט, על-מנת להתעשר, לחקור או סתם להתבשם באקזוטיות. אחדים עסקו בחקר המדבר וערכו בו מסעות על כלי רכב שהותאמו לצורך זה, הם פיתחו אמצעי נווט (סקסטאנט מוסב) ועבירות (כננת גלגל). אך מעל לכל מיומנות אישית בכל הקשור להישרדות האדם וכלי הרכב שלו בתנאי הסהרה. בולט בחבורה היה ראלף בגנולד, גיאולוג חוקר תנועת החולות, אשר הציע לגנרל וויוול הקמת פטרול סיור שיפעל מתוככי המדבר. זה האחרון, שהיה ראש המטה של אלנבי בכיבוש המזה''ת, והעריץ תמרונים רכובים, גייס את בגנולד כרב-סרן, והסמיכו לגייס אנשים מתוך היחידות הלוחמות לנסות לממש את חזונו. פטרול בריטי ראשון החל בפעילות מבצעית מאחורי קווי האויב בספטמבר 1940, חצה את ים החולות המצרי, גילה וחצה את ים החולות הלובי, סרק את נאות המדבר יאלו וקופרה נתקל בכוחות אויב מינוריים ואסף שבויים. הסיור הרחיק דרומה עד ג'אבל עיינת וקבע מנחתים במדבר. סיור מוצלח נוסף באוקטובר שכנע את וויול להרחיב את היחידה; הוכנסו לפעולה שני פטרולים של מתנדבים ניו-זילנדים ובינואר 41 הורכבו עוד שני פטרולים אחד בריטי ושני רודזי. כלי התחבורה שהק.מ.א.ט שפרו והסבו לצורכיהם היו משאיות שברולט 2X4! במשקל 1.5 טון, מתוצרת קנדית. השתמשו גם ברכבים אחרים כמו משאיות פורד 4X4 אך צריכת הדלק שלהן הייתה כפולה ובלאי המנועים גבוה. ג'יפים של וויליס הופיעו בגזרה רק בסוף 1942 ולא נופקו ליחידה. הק.א.מ.ט פעלו עצמאית בשטח, קבעו לעצמם בסיסים קדמיים, מנחתים ומצבורי דלק ומזון. המפקדה עצמה התמקמה בנאות מדבר בעורף האויב כמו קופרה. היחידה הצטיינה בתצפיות ואיסוף נתונים ויצרה תחבורה סדירה אל עומק שטח האויב. זו נוצלה לטובת גופי מודיעין כמו זה של פופסקי, או יחידות לוחמות כמו אס.איי.אס. במאי 43 לאחר סיום הקרבות בצפון אפריקה, הוטלו על היחידה משימות באיי הים האגאי באלבניה וביוגוסלביה ועם גמר המלחמה היחידה פורקה. אנשיה טיפחו את מורשת הקרב ואף הקימו אגודה שפועלת בנושא עד היום.