כתבת ניווט מספר 3 - תבליט

כפי שנכתב בעבר כלי העזר הבסיסי והשימושי ביותר לתכנון וביצוע תנועה בשטח הוא המפה הטופוגרפית. המפה היא התרשים המתאר את המרחב על-פי קנה מידה ובציון פרטים חשובים. מפה טופוגרפית מתארת את פני השטח, צורתו, ופרטי הנוף הטבעיים והמלאכותיים. מפה שכזו כוללת 3 רבדים: התבליט, התכסית ורשת הקואורדינאטות.

התכסית

עליו נכתב בכתבה הקודמת, הוא כל פרטי הנוף המכסים את פני הקרקע וכולל כבישים, שבילים, יישובים ועוד פרטים אשר נוצרו על פני הקרקע על-ידי האדם, וגם פרטי נוף טבעיים כגון חורשות, צמחיה על פני הקרקע, מקורות מים כמעיינות. המאפיין העיקרי לתכסית הוא ארעיותם של פרטי הנוף והאפשרות הטבעית או המלאכותית לשינויים בהם בפרקי זמן קצרים. לדוגמה: שריפה, עקירה או נטיעה ביד אדם, פינוי וכדומה.

רשת הקואורדינאטות

עליה נכתב בכתבה הראשונה, היא כלי עזר המוצג באמצעות קווים מקבילים והקיים רק על המפה (ולא בשטח) ומכתיב לנו שפה משותפת כאשר אנו נוקבים בנקודת ציון (נ.צ.) מסוימת.

התבליט

הוא פני הקרקע - ההרים, הגבעות, המישורים והנחלים, כשעל המפה הוא מופיע בצורה של תיאור גראפי בקווי גובה סגורים. התיאור הגראפי של התבליט הוא לב ליבה של המפה הטופוגרפית והוא המייחד מפה זו ממפות אחרות המוכרות לנו. יוצא מכך כי התבליט הוא הרובד הנמצא מתחת לתכסית במפה וכמובן בשטח.

המפה הטופוגרפית

מודפסת לרוב על נייר (כיום גם על מסך המחשב), היא דו-ממדית - יש לה רק אורך ורוחב ואילו התבליט בשטח הוא תלת-מימדי ובנוסף לאורך ולרוחב יש לו גם גובה. כך שעל המפה חסר לנו את המקום הפיסי לשרטט את מימד הגובה. הפתרון של הקרטוגרף (משרטט המפה) בבואו לתאר לנו את התבליט כפי שהוא בשטח הוא השימוש בקווי הגובה - אותם קווים דקים בצבע חום בהיר, המאפשרים לנו לתאר כיצד נראה השטח בפועל באמצעות הדמיון.

קווי הגובה

נוצרו ממבט על והם דמיוניים (לא נראה אותם בשטח), אופקיים ומבטאים את הגובה בשטח של הנקודות הנמצאות לאורכו של הקו כך שכל קו גובה הוא חיבור של כל הנקודות בשטח שלהן אותו גובה מוחלט מעל פני הים.

הפרש הגובה בין הקווים הוא קבוע

במפות בקנה מידה של 1/50,000 בישראל הוא לרב 10 מטר בין קו לקו, מכאן שצפיפות הקווים מבטאת את התלילות של השטח. ככול שהקווים צפופים יותר כך השטח תלול יותר. בהשוואה של שני תאי שטח בעלי גודל זהה, לדוגמה: משבצת בגודל של קילומטר רבוע, במשבצת הראשונה 2 קווי גובה ובמשבצת השנייה 15 קווי גובה. במשבצת הראשונה השטח מתון ולאורך קילומטר פני השטח השתנו ב-20 מטר בגובה. לעומתה במשבצת השנייה השטח תלול ולאורכו של קילומטר פני השטח השתנו ב-150 מטר בגובה. ובדוגמה שבשרטוט קווי הגובה בחלקה הימני של הכיפה צפופים ולכן חלק זה תלול ואילו בחלקה השמאלי של הכיפה, אותו מספר של קווי גובה, פרושים לאורך מרחק אופקי גדול יותר ולכן המדרון שם מתון יותר.

הפרשי גובה ומרחקים במפה טופוגרפית

בשטח מישורי כמעט ולא יהיו קווי גובה והמרחק בין העצמים על המפה, בחישוב לפי קנה המידה של המפה, יהיה דומה עד זהה למרחק בשטח. אבל בשטח הררי בו קווי הגובה צפופים המרחק הנמדד על המפה הוא המרחק האופקי בין שתי נקודות ואילו המרחק בשטח אותו יש לעבור הוא גדול יותר ויש להתייחס גם להפרש הגובה שבין שתי הנקודות. למעשה יש להשתמש במשפט פיתגורס והמרחק בשטח הוא השורש של סכום ריבועי המרחק האופקי (כפי שנמדד ומחושב בהתאם לקנה המידה של המפה) והפרש הגבה (הידוע לפי מספר קווי הגבה שבין שתי הנקודות). יוצא מכך כי המרחק האופקי בין שתי נקודות כפי שנמדד על המפה קצר יותר מהמרחק האווירי בין שתי נקודות וקצר יותר מהמרחק בפועל-בשטח בין שתי הנקודות.

הכתבה הבאה

תעסוק גם היא בנושא התבליט - נלמד על תאי השטח השונים, נדגים כיצד הם נראים בשטח וכיצד ייראו על המפה ונחדד את הדגשים בנוגע לקווי הגובה. לתגובות, הערות ושאלות : ogash@4x4.co.il או בפורום הניווט באתר