ג'יפ וואגוניר - איש השיירות

''נסיעת מבחן על וואגוניר משופר - יום רביעי''

אמרה בלאקוניות ההודעה מרוני. וואגוניר... וואגוניר... זה לא הג'יפ הגדול הזה שהיה למח''טים או אוגדונרים לפני איזה 30 שנה? כן, משהו כזה... יופי באמת. נתנדנד יום שלם במפלצת מגודלת, נסכים עם הבעלים בנימוס ש''כבר לא בונים כאלה היום'' ונודה לאלוהים על זה שהיום בונים ''פטרול'' במקום... נו, שיהיה. זה עדיין עדיף על לשבת במשרד.

ביום המיועד קבעתי להיפגש עם א', הבעלים הגאה, בתחנת הדלק בלטרון

נראה לי הולם לקחת את הוואגוניר (זה השם שניתן לאנשי העגלות, הוואגונ'ס, שיצאו בשיירות לכבוש את המערב הפרוע) לדרך בורמה, אולי אפילו נארגן פגישת מחזור עם השלדות. אל החניה גלש בשעה היעודה משהו שנראה כגרסה ממונעת לארון מאיקאה - דונמים של פורמיקה ועיצוב מרובע ופונקציונאלי. לפחות גרגור ה-8V נשמע מבטיח. פנים האוטו נראה הכלאה בין חדר תצוגה של ''אמריקן קומפורט'' לבין תא טייס של פנטום כורסאות עור רחבות וגדולות וקונסולה עתירת מחוונים ומתגים. אני מטפס פנימה, מתרווח בכורסה ונלחם בדחף לחפש את הידית ששולפת את ההדום. תוך כדי נסיעה א' מתחיל לספר את סיפורו של הרכב, שבסופו אני נזכר שוב בפתגם העתיק אף פעם אל תסתכל רק על הקנקן...

הוואגוניר הזה, כמו רוב אחיו הישראלים, החל את חייו כסוסו של קצין בכיר זה או אחר

בשנת 90 השלים את שרות החובה ועבר לידיו של א'. באותה תקופה הוא היה מצויד במנוע 6 בטור המוכר של ג'יפ, טרנספר מאסיבי וקשה לתפעול, מהסוג שמסייט את לילותיו של כל נהג נ''נ, ורמת גימור שהייתה תואמת לאותו נ''נ. הרכב נקנה מתוך הבנה ברורה שמדובר אך בבסיס לשינויים וב-92 המהפך החל. תייר נחמד הסכים להיפטר מהוואגוניר החדש לחלוטין שלו תמורת אי-אלו זוזים והגוף החדש הולבש, קומפלט, על השלדה המקורית. הגוף החדש כלל כבר את כל מנעמי החיים המודרניים - מזגן, נעילה מרכזית, חלונות חשמליים וכמובן, מושבי עור. גם דיפוני הפורמייקה היו חלק מהחבילה.

ההשתלה עצמה עברה בצורה חלקה לחלוטין

מתברר שבכל 25 שנות יצורו, מ-68' עד 92', לא עבר הכלי שינויים משמעותיים בשלדה או במרכב, כך שלא נדרשו שום שינויים בגוף החדש או בשלדה הישנה. חשבתם שבזה העניין מסתיים? הצחקתם אותי. לא' עצמו היה באותה תקופה מוסך פרטי בחצר, והחברה בה הסתובב תרמה גם היא את שלה. בין השאר היא כוללת את דדי, אותו פגשנו בכתבת הסיקסים - זה עם הסיקס הכי לא סיקס שיש. רשימת השינויים הנוספים כוללת החלפת המנוע ל-V8 שהגיע עם הוואגוניר של התייר (לא מספיק חזק), החלפתו ב-V8 אחר, הפעם עם מגדש-על (חזק מדי) ולבסוף מנוע 5.7 ל' מאמבולנס צבאי (חזק בדיוק במידה). המושבים המקוריים לא התאימו לא' והוא החליף אותם במושבים של האח הצעיר, הגרנד צ'רוקי. עטויי עור ומתכונני חשמל, כמובן. גם מנגנון ההגה המקורי הוחלף, לכזה של קורבט(!) ועכשיו כבר עמד לרשותו רכב טיולים משובח - גדול, חזק, נינוח ובעל עבירות מכובדת בזכות מכלולים קשוחים (דנה 44 מלפנים ומאחור) ומיגון מאסיבי לתחתית. לטובת הטווח בטיולים הותקן מיכל דלק בן 140 ליטר מיצור עצמי. אבל א' עדיין לא סיים. הגרנד-פינלה היה הסבה של הוואגוניר ממתלי קפיצים קשוחים אך מיושנים, לסט כריות אוויר של ריינג'רובר, ממנו נלקחו גם מוטות הרדיוס ורכיבי מתלה אחרים.

הגענו לשטח אחרי שיוט קצר על הכביש והשביל נעלם מתחת לגלגלים באותה אדישות כמו האספלט הסלול.

העדות היחידה לכך שאנו על שביל כורכר משובש הייתה רחש הצמיגים שהשתנה. עד שהגענו לאוסף המהמורות הראשון - המפלצת החלה להתנדנד בחוסר שביעות רצון בולט ואני התחלתי להבין את דימויי מחלת הים שהיו נפוצים לגבי מכוניות אמריקאיות ישנות. למראה גוון פני הירקרק עצר א' את הרכב. ''להקשיח את המתלים?'' ''בבקשה!''. במקום ללחוץ על בורר דו מצבי או משהו דומה א' שולח יד לכיוון הקונסולה המאולתרת בין המושבים. מתברר שמערכת מתלי האוויר היא שאחראית לחלק נכבד משפע המתגים והמחוונים שמאכלס את הקונסולה. ניתן לנפח בנפרד כל אחת מהכריות לטובת איזון הרכב תחת עומס או בשיפועי צד. אין מספר מצבים מוגבל, אלא ניתן לבחור את לחץ הניפוח המדויק, ובעצם לקבל אינסוף אפשרויות לקשיחות המתלים. אחרי ניפוח קצר אנו ממשיכים את הנסיעה ומגלים שלפחות לגבי הכושי הזה, בהחלט יתכן שניתן להפוך חברבורות. הרכות המתנדנדת נעלמת לטובת מוצקות, מבלי שהרכב יהפוך למקפץ (בכל זאת 2.5 טון, בערך) וכל העסק מתחיל להזכיר ג'יפ מודרני, רק הדונם וחצי מכסה מנוע שמסתיר לך את הנוף מזכיר לך שבאמריקני מגודל מדובר.

אחרי כמה ק''מ של שבילים שנבלעים בנינוחות

(וחבל רק שהמזגן, המקורי, לא מצליח להשתלט על חומו של יום שמש אביבי) קורצת לי מהצד עליה מסולעת. לא מבחן אמיתי, אלא רק טעימה. הטרנספר משולב ל-LOW בעזרת ידית מתחת למושב (את ההנעה הקדמית משלבים בעזרת ידית אחרת, גם תוך כדי נסיעה - עוד ירושה מהתייר), שני הסרנים ננעלים (ARB מקדימה, דטרויט מאחור) ואנחנו מתחילים לטפס. המנוע מגרגר ב-1000 סל''ד, כמעט סרק, ומדרגות האבן נעלמות מתחת לגלגלים הגדולים, ולא נודע כי בא אל קירבם. לקראת הסוף מחכה לנו הפתעה, מתברר שמטפסים קודמים חפרו בורות גדולים במהלך מאבקם עם הקצה התלול - אתגר הצלבה מכובד לכל הדעות. הוואגוניר מותח רגליים ומסרב לנתק מגע עם הקרקע או לפרפר. בלי דרמה, או אפילו העלאת סל''ד קלה שבקלות, אנחנו למעלה. סיבוב פרסה (הליך מסובך מאוד ברכב בגודל כזה בשביל שכזה) ואנחנו יורדים לאסוף את הצלם. אפשר להרגיש את השלדה מתפתלת תחתינו כשאנו מדגמנים לתמונות, ולא רק להרגיש, אלא גם לשמוע. השלדה מתעוותת כל כך שהמאוורר נוגע בגוף הרכב, מיצר את המקבילה המכנית של חריקת גיר על לוח.

אחרי גמר הצילומים אנו ממשיכים בדרכנו

אני נוהג וא' מספר ומסביר - על הגיר שתפעולו עבר אל בין המושבים (על ההגה, במקור) ועל האפשרות לבחור בין שלוש רמות ''ספורטיביות'' בהחלפת ההילוכים; על המתגים בקונסולה שכשלו פעם אחרי פעם, עד שהוחלפו לכאלו של מטוסים (לא סתם זה נראה כמו קוקפיט!) ; על התופים מאחור שהוחלפו לדיסקים (אבל כל המערכת היא עדיין הנ' העיקרי באוטו - פשוט בלמים חלשים); ועל כלב הבארניז הגדול, שבגללו הוואגוניר הפך לרכב המועדף ליום יום. חזרנו ללטרון, מילים אחרונות ולחיצת יד - ''כבר לא בונים כאלה'' אני אומר, ובאמת מתכוון לזה...