ג'יפ לכל ערבי

את הפאג'רו דקאר ארוך קיבלתי ממיצובישי ביום חמישי

איך שהתיישבתי מאחורי ההגה הרגשתי אחרת, תחושה מוזרה. לא בטוח שהיא קשורה לנהיגה, משהו אחר, רוחני, עמוק, תחושה חדשה לא ברורה ולא מוכרת. עליתי על איילון דרום ונסעתי הביתה לירושלים. מה זה, לעזאזל, מה זו ההרגשה הזאת? לא לקחתי כלום ולא שתיתי כבר הרבה זמן.

אחרי רבע שעה של נהיגה בפאג'רו נפל לי האסימון: זה בגלל הגובה!

אני לא רגיל להסתכל על אנשים ומכוניות מלמעלה. הגובה פשוט דיכא אצלי את רגשות הנחיתות. זהו זה, זה מה שאני מרגיש, תחושת עליונות שמספקת ביטחון עצמי. אני כבר לא מרגיש מקופח, לא מרגיש מיעוט בכלל. בחיי, כל ערבי צריך ג'יפ. מדינת היהודים נראית אחרת כשאתה למעלה. לחצתי חזק על הגז, יודע טוב מאוד שפתרתי את הסכסוך במזרח התיכון: מאוד פשוט, אולי קצת יקר, אבל קטן על האיחוד האירופי: ג'יפ לכל ערבי.

בכניסה לירושלים כבר שרתי עם סאבלימנל בגלי צה''ל ''אחרי אלפיים שנות גלות רוצה להיות חופשי''

עליתי לדירה מלא בתחושת שייכות. ''מה העניינים'', נישקתי את אשתי. ''איך הג'יפ?'' היא שאלה. ''מדהים, יאללה אתם באים לסיבוב?'' תוך חמש דקות, המשפחה בהרכב מלא היתה בתוך האוטו. ''זה אוטו'', אמרה אשתי ומתחה את רגליה במושב האחורי, ''יש מקום לילדים, לרגליים, כמה זה עולה?'' ''תשכחי מזה'', אמרתי ונסעתי באופן אוטומטי לעיר העתיקה, להקיף את החומות. הייתי קונה ג'יפ לאשתי, אם היה לי כסף. הייתי מרגיש קצת יותר בטוח מעצם הידיעה שהיא נוסעת על כזאת מפלצת עם הילדים מאחור. בכלל אם היה לי כסף הייתי קונה לאשתי מערבל בטון. מה שבטוח.

כשנעצתי את המפתח בדלת הטלפון בבית צילצל

אמא בקו השני שואלת מה שלום הילדים. היא שמחה שהכל בסדר, רוצה לוודא שאנחנו לא מגיעים לסוף שבוע, כי מחר היא יוצאת עם חברות לטיול בגולן, רק אבא יהיה בבית, היא קצת מרחמת עליו, מה יעשה לבד. ''אולי הוא רוצה להצטרף אלי?'' אני שואל את אמא ומספר לה שמחר בבוקר אני יוצא לאיזה יער בצפון לקורס נהיגת שטח מטעם העיתון''. ''רגע, אני אשאל אותו, הוא בטח ישמח''. אבא באמת שמח. ''מת על טיולי טבע, בטח שאני בא''. קבענו.

חמש דקות אחרי השיחה התחלתי לעכל את הדבר, אני ואבא במכונית סגורה בשטח לכמה שעות טובות

אני באמת רוצה את זה? אוי ואבוי, אחרי חצי שעה בדרך כלל אנחנו מתחילים לריב והוא מתחיל עם הצעקות שלו שאני מבזבז את החיים על שטויות ושאני חייב לחזור לאוניברסיטה או אפילו למכללה וללמוד משפטים. צילצלתי חזרה הביתה. ''אלו אבא'' ''כן''. ''לא, רק רציתי שתדע שזה מתחיל בשמונה בבת שלמה, אחרי זיכרון. אני יוצא בשש, זאת אומרת אני אאסוף אותך בשבע מטירה. זה מוקדם בשבילך לא?'' ''מה פתאום, ברבע לשבע אני אחכה לך בחוץ''. ''אתה יודע, אבא, זה שבע שעות של טלטולים בשטח, יכול להיות שתתעייף?'' ''מה להתעייף, מי מתעייף, תגיד לי? מחר בשבע אני אחכה לך''. ''טוב, למרות ש...'' ''יאללה, חבל על הכסף''. פאק.

בחמש אבא התקשר להעיר אותי. הייתי כבר ער. זה לא ייגמר טוב, אני יודע

בשש וחצי כבר הייתי על כביש 6, אבא התקשר שוב לבדוק למה אני מאחר. ''עוד עשרים דקות אני אצלך, ואנחנו בכלל לא מאחרים'', אמרתי. ברדיו דיווחו על עוד תאונה. ערבים, כמו תמיד. כולם יודעים שערבים מעורבים הרבה יותר בתאונות דרכים. הרבה יותר מהאחוז שלהם באוכלוסייה. למה? אני לא יודע, עובדה. לפעמים נדמה שהמועצה לבטיחות בדרכים ומשרד התחבורה לא מתאמצים לפתור את בעיית הקטל בדרכים בגלל שאיכשהו זה עוזר עם הבעיה הדמוגרפית.

אבא מחכה בחוץ, עם כובע, קנקן קפה ובקבוקי מים. מסודר. תיכננתי לחזור לכביש 6, אבל אבא התערב

''מה קרה לך? יש לך ג'יפ, סע סע'', הוא כיוון אותי החוצה מטירה דרך הפרדסים של כפר הס ואחר כך תל מונד. מהר מאוד הגענו לכביש החוף. לפני שמונה כבר היינו בבת שלמה. בין החלוצים. בכניסה למושבה המתינו הרבה ג'יפאים שהשתייכו לקבוצות שונות. אנחנו במתחילים. המומחים כבר עמדו במעגלים, השוו גדלים והשוויצו ביחידות שבהן משרתים הבנים. אדיר, בחור עדין עם חולצה של האתר ''4X4'' יהיה המדריך שלנו. עופר, עם אותה חולצה, ילווה חלק מהיום, ומסיבות משפחתיות לא נעימות ייאלץ לנטוש באמצע. אדיר, הפיסיקאי והמדריך, מכריז שהיום ייפתח בהרצאה בת שעתיים ונותן סימן לקבוצה בת שמונת הרכבים המשתתפים לנסוע אחריו. נסיעה קצרה בשטח, של חמש דקות, ואנחנו שוב עוצרים לשמוע קצת תיאוריה התחלתית.

הכי חשוב זה איפה לשים את הגלגלים

על כן יש להכיר את ממדי הרכב ולשלוט במיקום. אדיר מפזר אבנים ומבקש מהמשתתפים לעבור על האבנים פעם עם גלגל ימני קדמי ופעם עם גלגל שמאלי אחורי. אני נוהג, אבא לידי מתעצבן שאני מפספס כל פעם מחדש. ''אתה יותר רחב ממה שנדמה לך'', אומר לי אדיר בקשר ואני מנסה עוד פעם ועוד פעם ואבא מתעצבן, דופק עם הראש בחלון. ''בוא, אני אחליף אותך, יא אפס'', אבא מציע ואני נענה. אין לי מושג איך, אבל הוא עובר על האבנים כמו שצריך בדיוק לא ברור, גלגל אחורי קדמי, לאבא אין בעיה, למרות שזו פעם ראשונה עם האוטו. ''אני לא מבין איך מעסיקים אותך במוסף רכב, איך?'' אבא צעק במירס שכולם ישמעו.

התחנה הבאה היא טיפוס

הקבוצה נוסעת אחרי המדריך ומתבקשת לחנות למרגלות עלייה תלולה שנראית בלתי אפשרית. כולם מדוממים מנועים, מצטרפים למדריך ועולים ברגל לבחון את תנאי השטח. הכי חשוב, לעשות את המכשול ברגל ולתכנן את מסלול העלייה. להימנע מהצלבות, פרפור גלגלים, נסיעה בקו ישר בגז קבוע. לי העלייה נראית קשה ובלתי אפשרית. ''מה אתה אומר, אבא?'' אני שואל ומחפש סביב. אבא לא שם. אני רואה שהוא יושב באוטו למטה עם המנוע מופעל. הוא לא הקשיב לשום הסבר של מדריך, לא בדק תנאי שטח ולא יודע בכלל באיזה הילוך הוא צריך לעשות את העלייה. אני מנסה למהר למטה, מנסה לרוץ. אבל אין. אבא כבר מפעיל את הג'יפ ומתחיל לטפס כך עלא באב אללה. ''אבא'', אני צועק, והוא עושה את עצמו כלא שומע. שם גז ועולה. נכון, הגלגלים מפרפרים מדי פעם, אז הוא פשוט לוחץ יותר גז ואיכשהו זה עובד. חלק מהמשתתפים מתקשים וללא עזרה מהמדריך לא היו מצליחים לטפס. אני רץ חזרה לראש הגבעה.

''מה עשית?'' אני צועק לאבא

''מה? עליתי את העלייה''. ''לא בחנת את תנאי השטח. לא הקשבת למדריך''. ''עליתי או לא עליתי?'' ''אבל היית צריך לפחות...'' ''איזה ילד הבאתי לעולם, יא אללה? תגיד לי אתה דפוק. מה הסברים. אתה והחברים החנונים שלך צריכים הסברים. הכבישים של טירה יותר קשים מהעלייה הזאת, על מה אתה מדבר?'' לא היה לי מה להגיד. את הירידה אני עשיתי. והיא היתה די קשה. אבא ישב לידי והתעצבן. ''ואלק, תן גז. מה זה, ג'יפ של אבא שלך?'' לפעמים נדמה לי שלא ירשתי שום דבר מאבא שלי. אני לא יודע מאיפה יש לו את האומץ, מאיפה יש לו את הביטחון העצמי הזה. ואיך בן אדם כזה היה יכול להביא לעולם ארבעה בנים שסובלים ברמות שונות מפרנויות חריפות וממרובעות יתר.

התחנה הבאה היתה ירידה בשיפוע חד

שוב, כולם יורדים מהרכב, חוץ מאבא, יורדים למטה לבחון את המכשול. עוד פעם, לי זה נראה כירידה בלתי אפשרית. אדיר המדריך מסביר שזה נחשב לירידה מאוד פשוטה. הוא מסביר, אחר כך מדגים, גלגל שמאלי אחורי מרחף באוויר, ובזווית הנכונה הוא מבצע את הירידה. המדריך נותן את הסימן להתחיל ואני רואה את אבא במעלה הגבעה מכבה את הסיגריה, נכנס לאוטו ומתניע בכוונה לרדת. אני רץ בכל הכוח למעלה, פורש ידיים לשני הצדדים וחוסם את דרכו למטה. ''לא. אני יורד'', צעקתי ולא נתתי לו הפעם. הוא ישב לידי מאוכזב. ''תן גז'', הוא אמר, ''מה אתה חושב כל כך הרבה''.

זו היתה באמת ירידה קשה, אבל הצלחתי בעזרת הכיוון של המדריך

אחר כך עשינו הפסקת קפה שאבא הביא מהבית. המשתתפים, שכולם היו באותה קבוצת גיל מעל הארבעים, נראו חביבים מאוד. אנשים שעובדים קשה וקנו רכב שטח בשביל להירגע בטיולים בסופי שבוע. ''זה יותר טוב מפסיכיאטר'', הצהיר אחד המשתתפים, רופא במקצועו שלא מבין בכלל אנשים שקונים 4x4 ולא נוסעים אתו לשטח. ''לעבודה'', הוא אמר, ''אני מעדיף את האוטו הרגיל''. אחר כך הם דיברו על מסעדות טובות באזור הצפון, ומה כדאי שם להזמין. ''יש אנשים שיודעים איך לחיות'', סיכם אבא שלי את הפסקת הקפה.

התחנה הבאה היתה שיפוע צד וכיצד מתנהגים במקרה כזה

אחר כך כשכולם עברו שתינו תה לסיום והחלפנו חוויות. היה נחמד. אילו היה לי 4X4 הייתי יוצא לטיולי שטח, לא בטוח שהייתי מעז בטיפוס קשה או בירידה תלולה. אבא שלי השתכנע שהוא חייב לקנות ג'יפ. ''אבל מה?'' הוא הסתייג, ''אם אני מוציא כזה סכום על רכב, אני בחיים לא אעז לבוא אתו לכאן''. נהגתי בדרך חזרה הביתה. אני ואבא שתקנו רוב הזמן. אני קינאתי בו על האומץ וכעסתי על הפזיזות. לא אמרתי מלה. במחלף נתניה אבא שלי התיישר במושב. ''אתה יודע שיש לי איסוף תאים עוד יומיים בהדסה'', הוא אמר. ''אני יודע, אבא''. ''אני לא יודע, אני קצת...'' ''אין לך מה לדאוג אבא, יהיה בסדר''. ''אתה בא?'' ''בטח, אני אבוא אתך אבא, אל תדאג''.


לכתבות רכב מתוך המגזין
בואו להיות מקצוענים - קישור להדרכות הנהיגה של אתר השטח הישראלי