אהבה נוצצת

כשהייתי ילד, בלייזר גדול ומרשים היה רק לאוגדונרים בצבא ולקבלנים. לראשונים היו המון אנטנות וג'ריקנים על האוטו, לסוג השני הייתה איזו ספיד-בואט נגררת מאחור, ככה שדי קינאתי בבעלי בלייזר. העניין הוא שלא ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות בחיים, אם אני רוצה לנהל את העולם בעזרת האנטנות והג'ריקנים, או לקרוע את התחת כל השבוע כדי לעשות חיים בסופו, עם סירה בכנרת ובחורות בביקיני.

אולי הקנאה הבוערת גרמה לי לפתח סלידה מהדינוזאורים האמריקנים האלה במהלך חיי הבוגרים. אולי דווקא העובדה שממדים מופרזים ומתלים רופסים אינם בדיוק כוס ההיניקן שלי ומתאימים יותר דווקא לבטן מדושנת באדוואיזר של רד נקס מהמערב התיכון. מעניין שדווקא 30 שנה אחרי שאבא לקח אותי לסיבוב הראשון בחיי בבלייזר (זה דווקא היה ג'ימי, אבל לא נהיה קטנוניים), ראיתי שוב את האור. כן, יש היגיון במכונה המגודלת הזו ואפילו הצלחתי לראות אותו.

המרת דת

אהרון, האב הגאה של הבלייזר עתיר הניקלים, נראה לי מהטיפוסים של הבחורות בביקיני, אך דווקא הגיע מהאופוזיציה המוחלטת – סוזוקי סמוראי. ולא סתם סמוראי, אלא אחד משנת 84 – דרדס, שיכול ביום טוב לשרת בתפקיד מחזיק המפתחות של המפלצת הנוכחית. צירוף מקרים קוסמי נדיר גילגל את המפלצת לפתח ביתו של אהרון באותו יום בו מישהו חטף מידיו את הסמוראי. פנים משונות לה לאהבה, אבל כנראה שהשניים באמת נועדו לחיות יחדיו. גם אחרי כמה חיכוכים קטנים בהתחלה למד אהרון להכיר את הבהמה ועכשיו ''אנחנו חברים טובים... אני היד האחרונה שלו''.

לקח לעיניי משהו כמו רבע שעה להתרגל לבוהק המנצנץ של כל הניקלים שעוטפים את הבלייזר, אז התיישבתי בצל כדי לשמוע קצת פרטים על המפלצת. בלייזר K5 סילברדו קוראים לג'מוס. הוא נולד ב-1988 ועלה ארצה יחד עם איזה דיפלומט, שהצליח בדרכים דיפלומטיות להכניס למדינת ישראל מכונית עם מנוע דיזל (להזכירכם, פעם סולר היה מותר לצריכה רק למוניות ויחידי סגולה). וכשאני אומר דיזל, אין הכוונה למנוע 2.5 ליטר של מתרוממים בריטיים, אלא לחתיכת V8 גדול וכבד בנפח 6.2 ליטר מלפנים. באורח מאוד אמריקני, כל הנפח הזה יודע לייצר, בעידן טרום הטורבו רק 130 סוסים, אשר צריכים להתמודד עם מגה משקל שבוודאי מתחיל לדגדג 3 טונות כאשר הוא עמוס.

תכשיטי החתונה

אהרון גאה מאוד בשיפוץ החיצוני לו זכה הבלייזר לאחרונה. צבע שחור בוהק (הרעיון הגיע מתמונה באינטרנט) החליף את האפור המקורי וכל הברזלים מסביב (לפחות טונה אחת, אם תשאלו אותי), קיבלו ניקל הרבה יותר בוהק. עם כל הכבוד להופעה החיצונית המעודכנת, הצד היפה יותר, לטעמי, הוא תא הנוסעים, אשר למרות פז''מ של כמעט 20 שנים, נראה חדש לגמרי. רמת גימור ''סילברדו'' מפנקת את הבלייזר ושוכניו בשטיחי דיפון עבים, בקרת שיוט ועוד כמה אביזרי נוחות. המראה מעיד גם על איכות, שכן הכל מורכב היטב וכמו שאהרון אומר ''הדבר היחיד שמרעיש באוטו הן הבירות במקרר''.

אין מדובר בסתם מקרר. אהרון אוהב לטייל הרבה וחשובה לו איכות החיים בשטח. לכן תא המטען מאורגן ומאובזר לספק איכות חיים. המקרר הגיע מאיזה משאית, בזכות ההפרדה בינו ליחידת הקירור שנמצאת מתחתיו ומשאירה מקום למגירת ציוד ענקית, בה יש הכל. נקודה. ואם זה לא מספק יש גם צידנית קרור, שולחנות, כסאות, תאורה, אמצעי הצללה ובידור. לדעתי רק גריל-מן נשלף חסר להשלמת התמונה, אך קיים סיכוי סביר כי אם הייתי מחפש לעומק, הייתי פוגש בו.

תחום הברזול והפרזול הופקד בידי אנשי ''גתוס'', אשר התקינו למפלץ כמה מגינים הכרחיים ומתקן מסיבי שנושא בגאון את הגלגל החלופי וג'ריקן מים. במקור תפס הגלגל מקום בתא המטען ולנוכח רה הארגון שננקט שם הוא היה חייב לצאת. אנשי ''גתוס'' גם התאימו צמד מושבי פג'רו מלפנים, אשר מבודדים את הנוסעים מתלאות הדרך בעזרת בולמי זעזועים יעילים.

עיניים מסונוורות

שתי שניות בדיוק ליד המולטי-בלייזר הזה מספיקות כדי להתחיל לסקור בדקדקנות את כל הקלישאות הנוגעות לגודל, טכניקה והקשרים פאליים שונים. אהרון כבר למוד סבל בנושא רמיזות הנוגעות ליחס ההפוך שמייחסות הבריות בין גודל כלי הרכב, לבין גודל אבר זכרי מסוים. הוא הודף את הטענות הללו במיומנות ובבטחה שיכול להפגין רק מי שיכול לסתור את ההנחות, או מי שתכנן את ההונאה המושלמת.

המונח תקופת ההעפלה משמש לרוב כדי לתאר תקופה מכרעת בתולדות המדינה הציונית. ניסיון להגיע מפני הקרקע לעבר מושב הנהג בבלייזר מייצר משמעות חדשה לחלוטין למונח. גם בלי צמיגי 33'' (יש לו 31) ובלי הגבהות מרכב היסטריות, אותה העפלה קשה למדי, אבל הנוף הנגלה מפסגת בלייזר מספק תמורה הולמת. גם האוויר צונן כמו בפסגות, בזכות מדחס מזגן גדול ובריא שהחליף את המקורי.

מושבי הפג'רו מאחסנים היטב את העכוז ומעדנים את תנודות האוניה ועל הקשר לקרקע אמונים שישה בולמי רנצ'ו 9000 (צמד מאחור ורביעיה מלפנים). מדחס אוויר שולט על רמת השיכוך, שנעה בין טלטולי אוניית סוחר בלחץ נמוך, לבין קפצוצים נוקשים בלחץ מלא. חוצמזה יש כאן בידוד טוב של רעש ורעידות הדיזל הגדול מלפנים ולמעשה לא ממש מרגישים בפגיעה בעידון או ברמת החיים כפי שנהוג היה בימי הסולר של פעם, אותם ימים בהם הייתה זו קללה לנהוג בכלי רכב מונע בדיזל.

תורת השנטי

אהרון אומר שהוא אוהב לנהוג רגוע. האמת היא שגם אם ממש רוצים להתפרע ולוחצים על הדוושה עד הסוף, הדיזל העצל הזה לא ממש רוצה לשנות את מנהגו ותמשיכו לנוע ברגוע, אז עדיף לבחור בגישת השנטי מלכתחילה. האמת חייבת להיכתב, גישת השנטי מקובלת עלי ביותר בחיי היום-יום, ואני מוצא עצמי חורג ממנה רק כאשר אני נוהג במכונת מרוץ זו או אחרת. מסיבה זו מצאתי עצמי מתחבר במהירות להיפופוטם המגודל של אהרון.

שמחתי ביותר על גישתי זו כאשר החלו שיבושים חמורים להופיע בשביל בו נענו. את החריץ הרוחבי הראשון צלחנו בזלזול, אך כאשר הופיע רצף של חריצים ומהמורות זדוניות, התחלתי לתהות על יכולת השישייה לבית רנצ'ו להתמודד עם גודלו ומשקלו של היצור הימי שנאנק מעליהם. מהר מאוד מצאתי עצמי מדגדג בקושי את דוושת התאוצה, נותן לסיבובי הסרק של הדיזל לשאת אותנו מעדנות לעבר העליה התלולה ביציאה מהנחל.

מסה גבוהה אינה ערובה למכונת מרוץ מעולה, אך בענייני עבירות טכנית, הגודל בהחלט עוזר. הפניתי את חרטום המשחתת לעבר עליה תלולה למדי, עתירת מדרגות ומכוסה בשלל אבנים ואמצעי דרדור שונים. העליה הזו מוכרת לי היטב ויש מספיק ג'יפים מודרניים המתקשים בה, או אף מחייבים לנעול דיפרנציאל אחורי לפחות. הבלייזר היה רגוע אפילו יותר מאהרון שישב זחוח לידי. הילוך כוח בריא אפשר לי ללטף את הדוושה ולהעפיל בדיוק כמו שאני אוהב – לאט ובאלגנטיות, כאשר הרוחב, מהלכי המתלים והמשקל הרב המונח על כל צמיג עשו עבודה נהדרת בנטרול הדרמה מהסיטואציה.

לוויתן מאומן

כאשר פני השביל הפכו לחלקים יותר אני מבקש קצת יותר מהמנוע. הדיזל הגדול נעתר באיטיות עתירת כבוד ומאיץ את הספינה. אין יותר מדי הסתייגויות מהצד של אהרון, אבל ניתן להרגיש בבירור שזו לא המהירות הטבעית של הצמד הזה, אז אני מפחית את הלחץ ומרגיע את הבהמה המגודלת (הבלייזר, כמובן) ונוהג בה כמו שבעליה נוהג בה, כפי שראוי לה – לאט, בשקט ובשלווה.

אומרים שמאחורי כל מכונה מיוחדת עומד אדם מיוחד. עבדכם הנאמן יכול להעיד על נכונות האמירה הזו ואני שמח מחדש בכל פעם בה נופלת לידי ההזדמנות לנסות ולהבין את הייחוד של מכונות ובעליהן. הבלייזר ואהרון אירחו אותי למופת באחר צהריים של רוגע ושלווה, כאלה העומדים לכאורה בסתירה לממדים ולטרטור הדיזל, אך לאחר פרק ההכרות ניתן להבין היכן בדיוק הם משתלבים בתמונה הכללית. אחרי ההבנה הזו קל להביט במכונה המרשימה ולהעריך את יכולותיה ואת ייחודה ביחס לשאר כלי הרכב איתם אנו נוהגים לנוע בשטח.