אדום לוהט

הכבאית של אורי איילון צדה את עיני לפני כמה שנים בארוע השנתי של מועדון החמש בבית ניר. בין מכוניות ''סטנדטיות'' כמו סיטרואן דה-שבו, רובר P5 וסוסיתא ''קוביה'', ניצבה בגאון כבאית של ממש, בצבע אדום בוהק, עם ברזים ומעקות אחיזה בניקל מבריק. די בסיטואציה הביזארית הזו כדי למשוך את תשומת לבי, אך החזית המוכרת, עם ''גריל שבעת החריצים'' והכיתוב JEEP, מנוקל אף הוא, לכדו את מבטי סופית. כן, החברה שהביאה לעולם את הג'יפ האזרחי ייצרה גם משאיות קלות למטרות חקלאיות ונשיאת מטענים מכל סוג – גם חצי טון מים ושלל ציוד כיבוי והצלה.

העובדות היבשות

למשאית הקלה של ג'יפ קוראים FC170. דם זה יוצר בין השנים 1957-1965, ב-27,801 עותקים, במקביל לדגם FC150, הקטן. הרעיון מאחורי היצור החמוד היה להציע משאית קלה, עם הנעה לכל הגלגלים ושטח רב למטען. מערכות ההנעה המוכרות של ג'יפ ושלדת CJ5 היו הבסיס. תצורת תא נהג לפני הגלגלים אפשרה ליישם את הרעיון ונתנה את השם (ראשי תיבות של Forward Control). תצורה זו אפשרה להציע את משטח המטען הארוך בקטגוריה, אשר היה ארוך מבסיס הגלגלים של המשאית וגם היה נמוך, כדי לאפשר הטענה נוחה.

דגם 150 נבנה על שלדת CJ5, עם בסיס גלגלים קצרצר באורך 2.05 מטר ומנוע ארבעה צילינדר מאותו מקור. דגם 170 קיבל שלדה מוארכת עם בסיס גלגלים של 2.63 מטר ומנוע ''סופר הוריקן'' - שישה צילינדרים בנפח 3.7 ליטר, שיודעים להפיק 105 סוסים וקצת יותר מ-26 קג''מ, העוברים לכביש, או לשטח, דרך שלושה הילוכים קדמיים. המשאית הקלה הוצעה בכל מיני תצורות שלדה ותא נהג - אפילו בגרסת דאבל-ג'אנט לעומס כבד - וזכתה להצלחה בארה''ב ומחוצה לה, בזכות ממדי הזבוב, רדיוס סיבוב של רבע דולר ונוחות העמסה.

אהבה רטובה

הכבאית של אורי החלה את חייה ב-1961 והגיעה ארצה כחלק מהסיוע האמריקני למדינת ישראל הצעירה. בתוך תא הנהג אפשר למצוא לוח מתכת המציג בגאווה את לוגו הידיים השלובות של מפעל הסיוע ההוא. הכבאית הנוצצת הוצבה במפעל הלבידים בקיבוץ אפיקים, שם בילתה את חייה בחוסר מעש מבורך, מאובקת, במחסני המפעל. יחד עימה הגיעה כבאית נוספת, מיניאטורית, על בסיס דגם FC150, שזכתה לאותם חיי חוסר מעש במפעל לבידים אחר, בקיבוץ משמרות וגם היא, כדרכם של אספנים, מצאה את מקומה לבסוף בחצרו של אורי.

אורי איילון החל את חייו עוד לפני הכבאיות שלו והעביר את חייו בהרבה מעש, אך כיבוי שרפות לא היה חלק מהמעש. כאשר הגיע לשלב בחיים בו אפשר להנות מפרי המעש, החל לעסוק בשלל עבודות כפיים ותחביב. אורי הוא ממקימי מועדון החמש והוא אספן ושפצן בנשמתו, אך אל עסקי הכבאות הגיע ממש במקרה. לפני שנים מספר נקלע לבית חברים בעין הוד, עת פרצה שם שרפה נוראית, אשר כילתה חלקים ניכרים מהישוב. אורי עזר לחברים להילחם בלהבות ונלכד בתחביב. אז גם נזכר בכבאית המאובקת מאפיקים וגמר אומר לשפצה ולשלב בכך את אהבת השיפוץ ואת תחביבו החדש.

תמורת עגלה

אחרי משא ומתן קצר הבין אורי כי הכבאית נמצאת במפעל הלבידים מכורח התחייבות ביטוחית ובתמורה לכבאית הנושנה בנה לאנשי המפעל עגלת כיבוי חדשה ונוצצת, שהניחה את דעת חברת הביטוח והניחה את הג'יפ בחצר, במושב עופר. שמונה שנים אחרי קטע זה בחיי הכבאית, אני מגיע לעופר כדי לפוגשה ולשמוע קצת על פרק עלום בחיי מותג ג'יפ וגם על האיש שמאחורי כלי הרכב המוזר.

בתוך הסדנה של אורי, הכבאית נראית הרבה יותר קטנה מאשר בחברת מכוניות הנוסעים, שהקיפוה בפגישתנו הקודמת בבית ניר. המשאיות המשמשות בימינו את כוחות הכיבוי גדולות עשרות מונים בהשוואה לחיידק הזעיר של ג'יפ. ממדים מוקטנים אלה מעלים את סף החיבה שאני כבר חש לייצור. הצבע הנוצץ והכרום המבהיק מגבירים את החיבה. פרצוף ג'יפ המוכר, עם שבעת הפסים האנכיים וצמד עיני הפנסים העגולים התוחם אותם כבר סוגרים את נפילת לבי בשבי כלי הרכב הזה.

בניגוד לרכבי אספנות אחרים עימם זכה אורי להתעסק בעבר, הרי שכאן מדובר היה בכלי רכב מבצעי, שאמור היה לשמור על כשירות בתפקידו הקודם. מסיבה זו הכבאית הייתה במצב מושלם, מה שחסך הרבה בעיות בתהליך השיפוץ. עדיין התהליך כלל טיפוח מכאני בכל חלק זז ושיפוץ קוסמטי מלא, כפי שיעידו הפח הנוצץ וחלקי הניקל הרבים. שתי מערכות הזרנוקי והמשאבה וכן מכל המים זכו גם הם לשיפוץ וחידוש נעורים. עם המכאניקה התעסק אורי בעצמו, את חלקי הניקל ועבודות הפחחות והצביעה העביר למקצוענים, בתהליך שארך כשנה.

עם מראה מבריק ובעלים נלהב פתחה הכבאית הקטנה את הפרק הנוכחי של חייה. אורי החל להתנדב ככבאי, שירותי הכבאות האזוריים קיבלו בחום את המתנדב הנלהב ושלחו אותו להשתלמויות מקצועיות. אורי מצדו מחזיר את ההשקעה בכיסוי מוחלט של האזור הקרוב אליו, עם רקורד מוכח של כיבוי שתי שרפות במושב שלו ומגיב גם לקריאות עזרה רחוקות יותר. לדברי אורי, במקרה של שריפות רחוקות כדאי להודיע מראש, שכן הענתיקה החביבה אינה מסוגלת למהירות בה נעות כבאיות בנות זמננו.

החזקת רכב

כאשר אני יוצא להתרשם מכלי רכב כלשהו, אני תמיד מתחיל ממושב הנוסע ונותן לבעלים של המכונה לנהוג. הפעם התחלתי את ההתרשמות במרחק של חמישה מטר ממושב הנהג, עומד על הדרגש בקצה המכונה, אוחז חזק בידיות האחיזה שהותקנו שם עבור כבאים מתלמדים שכמותי. למזלי אורי ויתר לי על לבישת בגדי המגן ויכולתי להנות מהנוף ולנשום את אוויר הכרמל הצח. אני חסיד גדול של כלי רכב פתוחים ויש לציין כי להיות תלוי כך מאחור אפילו מגביר את ההנאה – שווה להיות כבאי.

יום הפגישה עם הכבאי והכבאית בורך בשמי תכלת ובשמש מדהימה שהטילה על השדות אור רך ואוהב. ביחד עם הכבאית העליזה וחווית הנסיעה המיוחדת נדמה לרגע כי אני משתתף באיזה חיזיון של נסיעה לאחור במנהרת הזמן, לעבר השנים העליזות בהן נולדה הכבאית. מדובר באספן, הנוהג ברכב אספנות לכל דבר ועניין, אבל היחס היה כאל כלי עבודה של ממש. כאשר ראיתי שלולית עתירת בוץ, נחמץ לבי על הענתיקה הבוהקת שיצאה מביתה המחומם, אך אורי כיוון את ההגה לעבר מרכז השלולית. עם שפריץ הבוץ הראשון הודיע אורי בנחישות שבשביל זה בדיוק יש בחצר צינור מים, ואין לו שום בעיה ללכלך את הצעצוע שלו. אצלי בכל זאת התעורר רגש כבוד מפותח יותר והדרישות מהכבאית הנושנה במהלך הצילומים עודנו ורוככו.

להשפריץ מרוב אושר

מסלול השטח בו העברנו את הג'יפ הזה היה הקצר והעדין ביותר בקריירת עיתונאות השטח שלי. כבוד לזקנים, אתם יודעים. אורי כאמור נהנה ולא סבל מחשש לכבאית – הוא צלל לשלולית וטיפס על תלולית מסולעת לצורך דגמון למצלמה, אך החיוך האמיתי הפציע כאשר התבקש להראות איך הכבאית משפריצה מים. בהתלהבות רבה הפעיל את המשאבה (דרך PTO היוצא מתיבת ההעברה), כיוון את סיבובי המנוע, שלף צינור והתחיל להתיז לכל עבר, עם חיוך מרחיב עצמות לחיים.

פגישה עם אספני מכוניות היא תמיד תענוג משום שדרך העיסוק בכלי הרכב הנושן מתקלפות שכבות הגיל ומתגלה הילד שבפנים, הנהנה מהצעצוע. במפגש הנ''ל נהניתי מהכרות עם רכב אספנות מיוחד מאוד, עם אספן מיוחד מאוד ועם צעצוע אמיתי, שיודע לנסוע, להשפריץ מים ואפילו להועיל לאנושות!