המדבר המערבי: לא יכלו לשים שלט קטן, ''ים''?

יום ראשון 31/12/2006

ים החולות מספק חוויה כה שונה לגוף ולנפש של האדם הסביר, שפשוט אין דרך להבינה אלא דרך שחזור כרונולוגי של ארועים - אז בואו נתחיל מההתחלה: בשעות אחה''צ נפגשת הקבוצה בנתב''ג לטיסה LY443 לקהיר. היעד - שבוע במצרים, מקהיר למדבר המערבי ובחזרה במסלול מעגלי נגד כיוון השעון. מתחילים לבצע סבב הכרויות קצר עם המדריכים והמשתתפים ומקבלים תדריך קצר לגבי התארגנות הקבוצה לטיסה. הטיסה קצרצרה ועוברת ללא אירועים חריגים, המטוס אינו מלא וכל זוג מתרווח על 3 מושבים. בשעה 21:00 אנו נוחתים בקהיר ומחליפים את הדולרים שלנו למטבע המצרי ( 1 $ = 7.454 EP ) . את תהליכי הביטחון והגבולות מלווה אותנו נציג חברת התיירות המצרית אליו מודבק כינוי החיבה ''אחמד טיבי'' בשל הדמיון ביניהם.

קהיר בלילה

עולים על אוטובוס תיירים נוח ובו כבר נמצאים מלווינו המצרים למשך הטיול. בשלב זה אנו לומדים להכיר בנוכחותה הצמודה והמתמדת של המשטרה, בכל אשר נלך מעתה ועד סוף הטיול אנו מלווים באיש ביטחון אחד לפחות. הכניסה לקהיר מפתיעה, עיר סואנת ובה כ- 20 - 25 מליון תושבים (מי סופר ?). הקהיראים גרים בשכונות בנינים, וילות, ארמונות, מזבלות ובתי קברות. תנועה צפופה בשעות הערב, כמו קן של נמלים זריזות, רוב הרכבים ללא אורות, למושג נתיב או קו הפרדה אין משמעות על הכבישים והצפיפות לרוחב המסלולים כפולה מזו המתוכננת. לאחר נסיעה של כחצי שעה מגיעים למלון Pharaohs ומקבלים את החדרים. ארוחת הערב מוגשת בשעה 23:00 בקומה ה-10, כשברקע מסך פלזמה גדול משדר את הסרט טיטאניק ואימו של בעלת המלון מעשנת לה נרגילה בנחת. בחצות אנו יוצאים לסיור לאורך הנילוס. הרחובות שוקקי חיים ובכל מקום אנו רואים את חוגגי השנה החדשה 2007, או החג המוסלמי עיד אל אדחה - לכל אחד סיבה למסיבה. בצמתים עומד שוטר תנועה שמנסה להשליט קצת סדר בנחיל המכוניות ולידו אנשי בטחון. לאחר חזרתנו למלון בשעה 01:00 קולות המוזיקה מחרישת האוזניים העולה מהרחוב נפסקים ואפשר לצלול לשנת הלילה.

בוקר של שנה חדשה

אנו משכימים קום כבר בשעה 06:00 עוד לפני הזריחה, כאילו שיש לאן למהר. נסיעה קצרה באוטובוס מביאה אותנו אל שורת לנדקרוזרים אימתניים (ג'יפים) המחכה לנו ליד ביתו של אחמד בשכונת 6 באוקטובר. כלי הרכב חלקם חדשים וחלקם ישנים, אבל כולם חזקים ומזוודים אל המדבר. אחמד עם צוותו יהיו צמודים אלינו למשך כל זמן הטיול. השכונה נראית חדשה אך ברובה אינה מאוכלסת עדיין. המבנים המפוארים ביותר בכל השכונה הם המסגדים. זה הזמן להתוודע אל יחסיותו של הזמן המצרי. גרוסמן כתב על הזמן הצהוב, שלום חנוך שר כל זמן זה הזמן, אבל במצרים נוטים לאמץ את השעונים הנוזלים של סלבדור דאלי. לרכבים שהיו אמורים להיות מוכנים לבואנו נדרש עוד מגע קל להסבת מושבים אחוריים אורכיים לרוחביים. כחצי שעה של המתנה ואנו עולים על הרכבים וחושבים שיוצאים לדרך. חגורת בטיחות יש רק לנהג (בפעם הבאה אזכור להביא איתי חגורה במזוודה). לאחר נסיעה קצרה אנו עוצרים שוב, הפעם על מנת להצטייד במזון להמשך היום ומתחילים בנסיעה לכיוון אלכסנדריה, כשהיעד הוא אל-עלמין. בכל צומת עד היציאה מקהיר עומד שוטר. בכל יציאה וכניסה לעיר עומד מחסום ביקורת בו רושמים את הרכבים שעוברים. אנו עוד נתרגל למחסומים אלה בהמשך הטיול, עכשיו זה נראה מפתיע.

הדרך למדבר

בצדי הדרך מתחמים מוקפי חומה. שכונות, חוות חקלאיות, מחנות צבא וגם מתחמים שוממים - כולם מוקפי חומה. נראה לפעמים שהחומה יותר מפוארת מהנמצא בתוכה. לדעתי החומות נועדו להגן מפני החול הנודד, בנוסף להיותן סמן לגבולות החלקה. שכונות חדשות עוד לפני שמונחת האבן הראשונה כבר זוכות לשערים מפוארים בסגנון רומי עתיק, מעורב עם סגנון מזרחי וכל המפאר הרי זה משובח. בחלק מהמתחמים ניתן לראות מגדלי טיט קוניים עם חורים בקיר ויתדות בולטות מהקיר המשמשים לגידול יונים. במשך כל הנסיעה לא רואים מפעלים או אזורי תעשיה. על הדרך לאלכסנדריה שלטי פרסום גדולים בכל 100 מ', אך אלה נעלמים ברגע שאנו עוזבים את הכביש הארבע נתיבי לאלכסנדריה ופונים לכביש הדו-נתיבי לאל-עלמין. הנוף הופך לחולי ושומם. מכוניות בודדות חולפות מולנו, בעיקר משאיות. הטכניקה המצרית על מנת לחסוך מחלפים בכבישים הרב נתיביים מעניינת - אם ברצותך לפנות שמאלה יש לפנות קודם ימינה ולהשתלב בתנועה, ואז להיצמד לנתיב השמאלי, ואחרי כמה מאות מטרים לבצע פנית פרסה המחזירה אותך לכיוון המקורי בו חפצת - דהיינו שמאלה. לאורך הכביש, מדי כמה עשרות ק''מ, ישנן תחנות עם רכב עזרה ראשונה, אמבולנסים עתיקים שאנו מקווים שלעולם לא נזדקק לשרותיהם.

אל עלמין - חתיכת היסטוריה!

עם ההתקרבות לאל-עלמין צץ לו מימין (מצפון לנו) הים התיכון והוא מלווה אותנו עד ההגעה לעיר. העיר נראית כמו כפר נופש נטוש - בתים יפים, חד או דו-קומתיים, אך ללא נפש חיה. ממתינים לגלי התושבים שיגיעו בקיץ. באל-עלמין נבלמו בעת מלה''ע ה-II כוחות גרמניה ואיטליה במסע הכיבושין מזרחה לכיוון קהיר וארץ ישראל. הקרבות בחזית שבאזור לוב-מצרים זו נמשכו מספר שנים וגבו מאות אלפי הרוגים. מנהיגי הצבאות האמריקאי והגרמני היו מונטגומרי ורומל. מוזיאון המלחמה במקום מתאר באמצעי המחשה פשוטים (אין עזרים אלקטרוניים) את ההיסטוריה של המקום. בתוך המוזיאון הוקדש חדר לכל אחד מהצדדים הלוחמים - ארה''ב, בריטניה, אוסטרליה , איטליה , גרמניה, ואפילו מצרים המנכסת לעצמה חלקים מתהילת הקרבות. כלי נשק ישנים, פריטי לבוש ואביזרים שונים מונחים בערבוביה וביניהם בובות לבושות מדים מקוריים בויטרינות זכוכית. עובד המקום מפעיל הקלטה של תאור המערכה ובאמצעות מוט הוא מצביע על שולחן ובו מפת האזור. קשה לומר שהבנו משהו מהמצגת.

עוד מעט סיווה

לאחר תדלוק ותיקון תקר המשכנו בנסיעה קצרצרה לעבר מסעדת דרכים, בה פרסנו את הצידה שהבאנו עימנו - מאכל מעורב מאורז אטריות ועדשים שהוגש בקערות של נייר אלומיניום. הזמנו גם קפה מבעל המקום ובניגוד לציפיותינו לראות אותו שופת קומקום קפה, הלה הכין אותו מתוך שקיות של קפה נמס, תוך בחישה אינטנסיבית במיקסר ידני (!!!). המשכנו בנסיעה מערבה. במהלך הנסיעה התרופפו הקשרים באחד מהגגונים וציוד נפל על הכביש. עיכוב קל ולא נעים. ממשיכים בנסיעה עד מבואות Marsa Matruh, ומשם אחרי תדלוק נוסף ומסע רכישות ממתקים ב-Drug Store הצמוד פנינו דרומה בנסיעה שמתחילה אל מול השמש השוקעת וממשיכה בנסיעה לילית ורצופה של כ-300 ק''מ עד לנווה המדבר סיווה (Siwa) . הנהגים מולנו נוסעים ללא אורות וכשמתקרבים הם מאותתים בפנסים, מרחק קצר לפני המפגש הם מעלים לאור גבוה ומסמא, מנהג בלתי מובן להגיון הנהג המערבי. מדי פעם אנו רואים בצדי הכביש אורות קלושים של מתקני שאיבת הנפט. לאורך הכביש, מדי מס' קילומטרים, ניצבות אנטנות סלולריות המאפשרות תקשורת פעילה אך לעומת זאת גם גורמות לחלק מהיושבים ברכב לשכוח את החופשה ולהמשיך ולהתרכז בעבודה.

סיווה

ההגעה לסיווה מותירה יום נהיגה של 800 ק''מ מאחורינו ומכניסה אותנו לנווה מדבר שונה מכל אשר דמיינו קודם לגבי נאות מדבר. פה ושם מכוניות מדבריות שרובן בנות גיל שלא מובן איך הן מתגלגלות, עגלות רתומות לחמורים ועל כל אחת עגלון בישיבה מוטה הצידה, עם רגליים משתלשלות באוויר ובאחורי העגלה ערמות זבל אורגני, או נשים עטויות רעלה. רוכבי אופניים בסגנון ישן שכמותו לא רואים בארץ. אופנועים תוצרת מצריים שבכל פעם שעוברים לידך צופרים בעוצמה של צופרי רכבת ישראל, עליהם רוכבים שלושה מצרים כחושים, מוארים באורות דיסקוטק. לפתח המלון הגענו על טיפת הדלק האחרונה, הרכב שלנו זולל דלק בטרוף ושובק חיים בשער המלון. אנו מותירים את הטיפול בבעיה בידי הצוות המצרי ומתארגנים על החדרים. ארוחת הערב מוגשת ב-21:30 ואחריה אנו יוצאים לסיבוב רגלי קצר בעיירה סביב הכיכר הראשית. עם חזרתנו לחדר אנו מנסים למצוא בטלביזיה ערוץ חדשות, אך הערוץ היחיד דובר ערבית שוטפת ואנו פורשים לשנת הלילה.

נווה מדבר ענק

לאחר ארוחת בוקר טובה וביקור בבריכת השחייה החמה של המלון, אנו צועדים דרך רחובות העיירה אל השאלי, תל בתי הבוץ העתיק שבמרכז סיווה. לעיירה היסטוריה בת 6,000 שנים. מסופר שאלכסנדר מוקדון פקד אותה על מנת להתייעץ באורקל המפורסם שישב בה ואף בנה בה מקדש. על הפסגה אנו צופים בבתי העיירה, בשני האגמים שהם מקור המים לנווה המדבר ולמיליון עצי הדקל והזית הגדלים סביבה. במבט דרומה אנו רואים את תחילתו של ים החולות בו ע''פ האגדה קבור עד עצם היום צבאו הפרסי של קמפזיס על 50,000 חייליו ששקעו במסעם לכיבוש סיווה ולא נודע כי באו אל קרבו. בתוך קירות בתי הבוץ אנו רואים שימוש נוסף לדקל כקורות חיזוק. להפתעתנו גם מרכב של רכב ישן יכול לתת את אותה התוצאה (!). לשאלתנו מהיכן מקור המים לאגמים, אנו למדים שממערבית לנילוס זורם לו נהר נוסף תת קרקעי שבמקומות הנמוכים המים יוצאים אל מעל פני האדמה ומספקים מקור חיים לתושבים. כמות המשקעים במקום היא כ-5 מ''מ בשנה ואלו אינם מהווים מקור למים. בעת שהצוות המצרי מכין את כלי הרכב והצידה לנסיעה, אנו עולים על אופניים ונוסעים מרחק של כרבע שעה עד למעיין קליאופטרה. האופניים קצת מיושנות, קצת מתפרקות, קצת צרות במידה, אך ההתעקשות מובילה אותנו אל המטרה. המעין נמצא בין מטעי הדקלים, מימיו חמימים וחלקנו אוזרים אומץ וקופצים פנימה. את ההתייבשות וההתחרדנות בשמש הנעימה אנו מעבירים בבית הקפה הצמוד, חוץ מרונן ש. שמשום מה כל ניסיונותיו לקבל כוס קפה עלו בתוהו.

יאללה לשטח...

לאחר החזרת האופניים אנו חוזרים רגלית למלון, מפנים את החדרים ויוצאים בטור ממונע לעבר מפקדת המודיעין של סיווה . הפתעת היום היא הנחיית הקצין המקומי שלא לצאת את סיווה ישירות דרומה אל ים החולות הגדול, אלא לסטות מהתכנית המקורית ולנסוע מזרחה דרך שני מחסומים שעל הדרך לבחרייה (Bahariya). הנחיה תמוהה זו גורמת לנו להפסיד את עמק המאובנים, אולם בהמשך נזכה לחוויה מאתגרת של צליחת ים החולות נגד כיוון ''הגלים'' - וכדברי החוזה - ''אם תרצו אין זו אגדה''! לאחר כל העיכובים אנו יוצאים את סיווה קצת לפני 13:00. בשני המחסומים שממזרח לעיירה אנו מעוכבים בהמתנה לקצין המודיעין שיגיע מסיווה. החיילים במחסום נראים משועממים וכנראה שביקורנו מהווה נקודת שבירה לשגרה השוחקת. אנו מבקשים מהחיילים שיקראו לקצין המתעכב בקשר וקצת תמוהה תשובתם שמכשיר הקשר רק קולט אך לא משדר. ככה לא בונים חומה! הקצין מגיע לבסוף ומתעורר ויכוח קולני בינו ובין מלווינו המצרים. הקצין נותן הצגת מנהיגות לכל הנוכחים, נובח קלות על החיילים, ולבסוף משחרר את השיירה לדרכה. לאחר המחסום הראשון אנו נפרדים מדרכי האספלט ומקבלים מעופר תדריך על הנהיגה בחולות.

סוף סוף חול

בהמשך הדרך מזרחה אנו עוצרים ומסייעים להחזיר אל הדרך רכב מצרי שגלש מהכביש אל החול. הירידה הראשונה מדרך העפר אל החולות נעשית כבר בשעות אחר הצהריים המאוחרות ואנו מתוודעים לראשונה למשמעותו של הביטוי ים החולות. ים זה נקרא המדבר המערבי, שכן הוא נמצא במערב מצרים, אולם באופן יחסי הוא מהווה את חלקו המזרחי של מדבר סהרה, שמשתרע עד מרוקו שבמערב. לאחר נסיעה של כמה מאות מטרים אנו מתחילים לשקוע בזה אחר זה. כחצי שעה של פעולות חילוץ נדרשות כדי להחזיר את השיירה לתנועה. אנו לומדים תוך התקדמות את טכניקות החילוץ העצמי וההימנעות משקיעה על ידי לחיצת מינימום גז וזחילה איטית עד לחילוץ. ככל שהניסיון הנצבר עולה, הביצועים משתפרים וההתקדמות נעשית מהירה יותר. צולחים עוד כמה דיונות ואחריהן חוזרים לדרך העפר. תקר ברכב של הצוות המצרי מעכב אותנו אל תוך החשיכה ואיתן מנצל את ההפוגה להרצאה על האמוניטים. בסופו של יום תוך מחאות נמרצות של המאבטח המצרי על כך שאנו נוסעים בחשיכה ובניגוד למסלול המקורי אנו מגיעים לאגם בחריין. בצלו של צוק בליבו של מישור שהיה פעם אגם אנו נוטים את אוהלינו. הצוות המצרי מחנה את הרכבים ב-ח' ובחצר הפנימית מקים חומת בד להגנה מפני הרוח והחול. אל מול ירח מלא הזורח על המחנה עופר נותן הסבר על חלק מהשיטות למציאת כוכב הצפון. מדורה נדלקת ובהמשך על הפחמים מוקם מנגל ולול תרנגולות מתגלגל לקראת קיבותינו המקרקרות. שועל סקרן סובב את המחנה ומתעניין בנו, צלמים זריזים מתקרבים אליו והוא כמעט ולא בורח, מחייך אל המצלמות כמו דוגמן מקצועי. איתן אייזנברג מנצל את זמן ההמתנה לארוחה לענות על סבב של שאלות סביב נושא הנפט - מומחיותו מזה עשרות שנים. הארוחה נבלעת במהירות וסבב המשקאות החריפים תורם את שלו להעלאת מצב הרוח. הערב קריר אך לא קפוא, ורובנו עוברים את שנת הלילה ללא בעיה של קור.

בוקר במדבר

אנו מתעוררים לבוקר נעים יחסית, מקפלים את אוהלינו ומטפסים על הצוק לתצפית על אגם בחריין ומישורי החולות האינסופיים. הנוף עוצר נשימה והמצלמות מתקתקות במרץ. הירידה מטה מתגלית כבעייתית ונדרשת תמיכה הדדית על מנת לא להתגלגל במורד. לאחר מאמצי התנעה לחלק מהטויוטות הקשישות, אנו יוצאים לדרך ועוקפים את האגם מצפון וממזרח. משנים כיוון דרום מערבה לצליחת ים החולות. יום שלם של מאבק בסכיני הדיונות, חילוצים אין ספור, דחיפות מאומצות וכתפיים כואבות. החוכמה היא למצוא נתיב מיטבי כנגד הסכין (של הדיונה). ים החולות מקיף אותנו מכל עבר, אנו סוחטים את מרכבותינו עד קצה גבול היכולת בטיפוס על סכיני הדיונות וגולשים במהירות במורד.

הכניסה לים החולות הגדול

עופר מוביל את השיירה ומנווט בין הדיונות הענקיות כך שנוכל לתת בגז ולשמור על התנופה מבלי ליפול לאזורים של חול רך. אנו מתרחקים קצת מהקוליסים של הרכבים שעברו לפנינו משום שאלו יוצרים התנגדות להתקדמות, אך גם נצמדים אליהם על מנת שלא להיקלע לאזורים רכים. בכל פעם שהרכב נתקע, מיד עוזבים את הגז על מנת שלא להתחפר עמוק יותר, ויוצאים בדחיפה של כל אנשי הרכב ובגז מינימאלי, שמספיק להתקדמות בלי התחפרות. לעתים ההתקדמות קשה ונזקק סיוע של שפלות (משטחי ברזל) - המצרים מיומנים בשיטה ומסייעים בזריזות בכל מקום בו נדרשת עזרתם. ההתקדמות נעשית מסכין לסכין, מדיונה לדיונה, מפסגה לפסגה. כל השיירה נעצרת על שפת הסכין, רכב אחד יורד תוך שמירה על הגה ישר וגז קבוע וצולח את הבקעה אל הסכין הבא, נעמד בפסגה וממתין לשאר השיירה המתכנסת אליו. נמנעים מלעצור במקומות נמוכים. בשלב מסוים האדמה הופכת לטרשית וקצב ההתקדמות מואץ.

הבאר הרוסית

לפנות ערב אנו מגיעים לבאר נפט נטושה שחפרו הרוסים בתחילת שנות ה-70 וזרזיף של מים ממשיך לטפטף עד היום. איתן מזהה שהבאר נועדה לחיפוש נפט והסיבה לזרזיף היא איטום שנכשל בעת שהבאר ננטשה לאחר שנפט לא נמצא בה. קצין המודיעין המצרי שאיתנו נראה סר וזעף, על פי הנחיותיו היינו אמורים לנסוע ישירות לבחריה והוא מבין שלמעשה איננו צמודים להנחיות, אלא לתוכניותינו המקוריות לצליחת ים החולות והגעה לפארפרה. לאחר שהייה קצרה בבאר ומילוי ג'ריקנים לטובת ארוחת הערב, אנו ממשיכים דרומה עוד מספר ק''מ. הפעם הנסיעה היא לאורך הדיונה ולא בניצב לה. עם רדת החשיכה אנו עוצרים לחניון לילה על גב הדיונה במשטח משופע קלות. הנהיגה היום הייתה מהירה אולם העצירות התכופות בשל צליחת הדיונות בניצב ונגד הגלים האטו את ההתקדמות ובסופו של יום רק כ 50 ק''מ מאחורינו.

לילה בלב השממה

הלילה השני במאהל נעים יותר מקודמו ורובנו מסתפקים בבגד חם ללא מעיל. את העופות של אתמול החליפו נקניקיות משומרות, תפוחי אדמה ומרק ירקות, אך כשהבטן מקרקרת אנינות הטעם נדחקת לפינה. שנת הלילה החלה במזג אויר נוח, אולם בסביבות 04:00 החל קור מקפיא שמחייב אותנו להתעטף בשכבות נוספות על מנת להמשיך בשינה ולעבור את הלילה בשלום.

יום חמישי 4/1/2007

את הבוקר מקדמות רוחות קרות, שרידים ללילה הקפוא. לאחר ארוחת בוקר משביעה, שבנוסף לפיתות ולבנה כללה תוספת סחלב חם, אנו מפרקים את המחנה וממשיכים לנסוע דרומה. בחירת הנתיב של עופר מאפשרת נסיעה מהירה לאורך הדיונה. משתדלים לשמור על 2/3 הגובה שבגב הדיונה (הצד המתון) על מנת להיאחז במשטח החול הקשה יותר יחסית לסביבה. הנסיעה עם דוושת הגז לחוצה עד הרצפה במהירות של בין 60 ל 80 קמ''ש. מדי פעם מוותרים על הגובה על מנת לצבור תנופה שמאפשרת המשך התקדמות. מדי פעם חוצים לדיונה שכנה וממשיכים במהירות דרומה. בכל פעם שאחד הרכבים שוקע אנו נחים או מסייעים בחילוץ, בהתאם למרחקנו מהרכב השקוע, ולאחר החילוץ השיירה ממשיכה הלאה. המרחקים בין רכב לרכב גדולים מאוד ומכשירי הקשר לא מצליחים לקשר על כל אורך השיירה.

סחרת אל-עמוד

הנהיגה אינה קלה אך כולם רוצים לנהוג, ההגה מחליף ידיים מדי פעם והעומס וההנאה מתחלקים שווה בשווה. אחר הצהריים מגיעים אל סחרת אל-עמוד - עמוד סלע שכך פתאום באמצע מרחבי חולות אינסופיים בולט לו מעל הסביבה. העמוד זוכה מיד לשלל הנצחות בהרכבים שונים הנעמדים אל מול המצלמות. זו ההזדמנות גם למספר תמונות קבוצתיות.

המשאית

מהעמוד אנו ממשיכים בנסיעה קצרה ומגיעים אל משאית Bedford בריטית שנחה לה בדיונה מאז מלה''ע ה-II . המשאית הייתה שייכת ליחידת ה-SAS אותה הקים דיוויד סטרלינג, האיש והאגדה, האיש שטבע את הסיסמה ''המעז - מנצח''. עופר מנצל את המקום כדי לספר על היחידה המהוללת שעם השנים תפחה, גדלה, וצברה עלילות גם במלחמת עיראק, אך בבסיס תורתה הפגיעה באויב בעורפו, במקום בו אינו מצפה להתקפה. מהמשאית אנו ממשיכים בנסיעה מזרחה, עם גלי הדיונות הנסיעה מהירה, עולים את גב הדיונה, נעצרים על הסכין, וגולשים במהירות מטה והלאה. השמש שוקעת והמרחק לפנינו עוד ארוך. אנו ממשיכים לנסוע בחשיכה עוד כשעתיים, מחפשים את הדרך לעקוף את הדיונות בבטחה. למזלנו אנו בקצה ים החולות והדיונות שטוחות יחסית לאלו שעברנו קודם ואינן מתנגדות למהירות בה אנו דוהרים מזרחה. קצת מסתובבים בחיפוש אחר נתיב בטוח, אך בעיקר ממשיכים קדימה, עד שב- 20:00 אנו מגיעים לדרך אספלט עפר חול המחברת את עין דאלה עם פארפרה (Farafra).

נאת המדבר - פארפרה

אל פארפרה אנו מגיעים אחר חצות ובמחסום הכניסה אנו מגלים כי במקום מחכים לנו מזה 3 ימים צוות אבטחה מצרי שלא היו מיושרים על תוכניותינו לנטוש את הדרך הישירה מסיווה לפארפרה ולהקיף דרך ים החולות הגדול. לאחר מעבר המחסום אנו מגיעים למלון Aqua Sun, מקבלים את החדרים, שוטפים מעצמנו בזריזות את אבק הדרכים שיורד מטה בזרם מים אפור וחוזרים לארוחת ערב לילית שהחלה בשעה 01:00. בשעה 02:00 אנו נוזלים אל המיטות ויום מאוד ארוך של 460 קילומטר נהיגה מגיע לקיצו.

התאוששות

ארוחת הבוקר לחבורה המתאוששת מעייפות האתמול מתוכננת רק לשעה 09:00. לפני כן אנו קופצים לבאר המים החמים שמאחורי המלון. הבאר ללא שביל אליה, צינור מים עבה, ממנו פורץ זרם חזק של מים חמים אל תוך בריכת בטון קטנה וממנה מתועלים המים להשקיית השדות. הבוקר בהיר וללא ענן אך הרוח עזה ומקפיאה. נדרש אומץ להתפשט ולקפוץ למים הרותחים. הזרם העז הפורץ מהצינור מנוצל למסאז' מפנק. הרביצה בבריכה המהבילה נעימה, אך בעיקר נדרש אומץ על מנת להתגבר על הפחד מהקפיאה הכרוכה ביציאה מהמים. ארוחת הבוקר מתמרחת לאיטה ובמהלכה אנו די שמחים להיפרד מקצין המודיעין, שלכבוד האירוע עטה חליפת מדים ייצוגית ואפילו עניבה. בסביבות 10:00 אנו מתאספים בלובי ומציינים את יום הולדתו ה-XX של שולי. את המלון אנו יוצאים לכיוון תחנת הדלק והפנצ'ריה למילוי דלק ואוויר בגלגלים.

המדבר הלבן

מפארפרה ירדנו למדבר הלבן, מסביבנו סלעים בולטים מהאדמה כמו פסלים שפוסלו ביד הרוח והחול. עופר מעביר הסבר קצר על סלעי יסוד וסלעי משקע ואיתן מחדד את ההסבר על סלעי הקירטון ותהליכי הבליה. הנוף משתנה מול עינינו והסלעים המזדקרים מתוך החול משנים צורה ומזכירים פסלי אדם או אברי גוף זכריים ונקביים. ב-14:30 הגענו אל מיני נאת מדבר - גבעת חול עם עצי דקל ובה מעיין הקסם שמימיו נאספים אל בריכות אבן. קסמו של מעיין זה הינו בכך שכאשר נמצאים בו הוא מלא וכשעוזבים אותו הוא מיד מתרוקן וחוזר חלילה. אנו קופצים מהמעין אל תל סמוך ובו בתוך גומחות שבסלע שוכבים צמד שלדים עתיקים יותר או פחות (?). דר' אלישע, מנצל את חמרי הגלם ע''מ להעשיר את ידיעותינו בנושא עמוד השדרה ומכאוביו. כשחזרנו אל המעין מצאנו את הצוות המצרי בעיצומה של הכנת שקשוקה וטחינה אשר השילוב עם פיתה ומלפפון סתם את כל בעיות הרעב שהתעורר לו. המשך הנסיעה הפגיש אותנו עם חומת צוקים שבצבצו באופק מתוך מדבר החולות. על מנת להגיע אל הצוקים נדרש טיפוס קל במעלה חולי אשר גירד את קצה יכולות הרכבים. עם קרני השמש האחרונות, נכנסנו לתוך קניון מרהיב. נסיעה קצרה בקניון בין צוקים בגובה של כ-50 מ' הביאה אותנו לעמק קטן ובו אבנים עשירות בברזל. אדמת העמק נראית כמו שדה שלג או קרח ושרידי קרני השמש השביחו את המראה המיוחד. אל הכביש התחברנו לאחר נסיעת שטח של כרבע שעה בחשיכה. התחלנו להצפין כשלפנינו 130 ק''מ לבחריה. מעופר אנו למדים שבחריה היא המרכז המצרי לתיירות המדבר, ואכן אנו רואים במקום מספר רב של רכבים מדבריים לתיירים.

יום שבת 6/1/2007

השכמה מוקדמת מעניק לנו התרנגול שתחת חלוננו, בחצר לידו גם יונים מפותחות שכנראה לא נועדו להעברת דברי דואר, חמור ואישה שמטאטאה את החצר. את הבוקר אנו פותחים (לאחר ארוחת הבוקר וברכות שבת שלום הדדיות כמובן) בצעידה אל עבר המוזיאון המקומי ובו מספר מומיות. בדרך אנו זוכים בצפייה באור יום בבתי הבוץ והלבנים, ברחובות האבק וברכבים הישנים, חלקם עוד מהתקופה הרוסית של מצרים. במוזיאון אסור לצלם! אנו משאירים את המצלמות בכניסה ועושים סבב קצר בין המומיות. הלב נחמץ בעוברנו על יד מומיות של תינוק ושל ילד, למרות שאלו נפטרו לפני אלפי שנים. מהמוזיאון אנו ממשיכים אל מערות קבורה סמוכות, כ- 8 מטרים בעומק האדמה. חוזרים למלון והשיירה יוצאת לדרכה. אך זאת לא לפני שנקפוץ לביקור בביתו שבבניה של אחמד ובמלון שהוא מקים בסמוך. בחצר האוטנטית בורג ארכימדס שבעבר שאב מים אל תעלות ההשקיה. בבית זה מתכנן אחמד לגור לאחר פרישתו מעסקי הסעות התיירים. ביציאה מבחריה אנו עולים על הכביש הראשי לקהיר ונוסעים לאורכו במשך כ-3 שעות. מימיננו מסילת ברזל ומדי פעם אנו רואים בולדוזרים על הפסים שתפקידם לפנות את החול הנערם על הפסים. אנו חולפים על פני שלטים המכוונים לבארות נפט בעומק המדבר.

עמק הלוויתנים עד קהיר

בשלב מסוים אנו יורדים מהכביש מזרחה, חוצים את המסילה ונוסעים על שביל מסומן היטב לעבר עמק הלווייתנים, בו פזורים שלדיהם של עשרות לוויתים שגוועו לפני עשרות מיליוני שנים בים תטיס המתרוקן. לאחרונה הוכרז העמק כשמורת טבע ונסיעת כלי רכב בתוכו נאסרה. התנועה רגלית, על שבילים מסומנים והשלדים מגודרים בגדרות חבל נמוכות. בתום הביקור אנו נוסעים לנקיק שבקיר הקניון, שם ממתין הצוות המצרי עם שקשוקה על האש, תאומתה של זו שאכלנו ביום הקודם. בתום הארוחה אנו מצייתים להנחיות הפקח המצרי ונוטשים את כוונתנו לנסוע בדרכי העפר לאגם פאיום (Faiyum) , ובמקום זאת אנו חותכים מזרחה על דרך עפר טובה עד הכביש הצמוד לקצהו הדרומי של האגם. לאחר כחצי שעת נסיעה לאורך האגם בכיוון צפון, הדלק ברכב שלנו נגמר ללא הודעה מוקדמת, כך פתאום, מותיר אותנו ללא מגבר בלמים באמצע סיבוב. למזלנו הטוב טולי הצליח לעצור את הרכב בצד הדרך ואנו מתדלקים מג'ריקן הבנזין שעל הגג. ממשיכים בנסיעה לילית לאורך אגם קראון עד קהיר ומגיעים למלון Mena House המפואר. 350 ק''מ של נהיגה מסתיימים. המלון המדהים שוכן ברובע גיזה, מאות מטרים ספורים מתחת לפירמידות, ובמקום זה נחתמו הסכמי השלום בין מצרים לישראל.

לילה מיוחד בקהיר

לאחר קבלת החדרים ומקלחת ערב, הקבוצה יוצאת באוטובוס אל העיר כשפניה אל ספינה השטה על הנילוס עם ארוחת ערב ומופע פולקלור. אנו, צוות רונן-ים טולי ורז, החלטנו לסטות מהתכנית המקורית ולהתערבב באוכלוסיה המקומית ומסעדותיה. בפתח המלון אנו מוצאים את נהג המונית החביב ביותר בקהיר, אחמד, שביום הוא מתכנת מחשבים ובערב מוביל תיירים ע''מ לתמוך בחינוך האמריקני של שלושת ילדיו. אחמד מוביל אותנו בין מספר מסעדות תוך נהיגה וירטואוזית נטולת אורות בפיג'ו 504 משנת 1979 במצב מכני וחיצוני מעולה. בדרך אחמדמסביר לנו קצת על אורח החיים וקשיי הפרנסה, אך אנו למדים שהגישה לחיים שמחה ואופטימית. לאחר כ-40 דקות נסיעה אנו בוחרים במסעדת דגים עממית, בקומה הראשונה בוחרים דגים מתוך מדפים קפואים ובקומה השנייה מקבלים את הדגים בצלחת. למלון הגענו לאחר חצות תשושים, אך שבעים ומאושרים.

הפירמידות והספינקס

היום האחרון לטיול. את הבוקר אנו פותחים בשיטוט בשבילי המלון. ארוחת הבוקר מוגשת ב-09:30 באולם מפואר מעוטר בציורי שמן ענקיים. נסיעה של 2 דקות באוטובוס התיירים הביאה אותנו אל הפירמידות של גיזה. אל האוטובוס עולה עלי, מדריך חביב עגול פנים שמדקלם בעברית שוטפת אך מוזרה מעט הסברים מלומדים. הלקח העיקרי הוא שבמצרים הקדומה חצה הנילוס את המדינה לצד ממנו זורחת השמש - צד החיים ולצד בו שוקעת השמש - צד המתים, ומכאן כי הפירמידות המפוזרות לאורכו של הנילוס נמצאות תמיד ממערבו. הפירמידה שמולנו היא הגדולה ביותר ושלושת הפירמידות שלפנינו משתייכות לאותה השושלת של סב, אב ונכד. ממזרח לפירמידות נמצאים המקדשים, שדרכם עבר המת עד להטמנתו עמוק בתוך הפירמידה, יחד עם כל אוצרותיו. עופר תידרך אותנו על מיומנות המגע, או ליתר דיוק חוסר המגע, עם עדת מוכרי המזכרות ונהגי הגמלים האורבת לנו מחוץ לאוטובוס. אנו יורדים ומתחילים להסתובב למרגלות המונומנטים האדירים שהכתב וכישורי הדלים לא יצליחו לתאר. מאחורי הפירמידה מסתתר מוזיאון קטן ובו ספינת המשוטים של Cheops שהתגלתה בתחתית הפירמידה, שם נחה והשתמרה בשלמותה משך אלפי שנים. לאחר המגע הישיר עם הפירמידה אנו נוסעים קצת מערבה, חולפים על פני הפיגומים השוממים של האופרה אאידה הממתינים להדרן או למופע מחודש, ועולים לתצפית פנוראמית על הפירמידות והעיר שממזרח להן. אנשי הביטחון במקום מקפידים להרחיק את מוכרי המזכרות ונהגי הגמלים אל מעבר לקו דמיוני, על מנת לאפשר לתיירים להצטלם בנחת כשברקע שלושת הפירמידות. תחנתנו הבאה היא הספינקס, הרובץ כשפניו למזרח וגבו לפירמידות במערב, בחזיתו מקדש דרכו עוברים על מנת להגיע אליו. את הביקור בספינקס אנו מקנחים במיטב המסורת בבית הקפה שממול. החזרה אל הרחוב הקהירי מפתיעה מחדש בעוצמת החוויה אל מול עומס התנועה ומגוון הרכבים המיושנים והחדשים.

המוזיאון המצרי

את הרעב שהתעורר אנו משתיקים במנת פלאפל קטנה אך משביעה. לאחר תדלוק הקיבה אנו נעים דרך רובע מוהנדסין אל עבר המוזיאון המצרי. בצד הדרך אנו רואים פסל גדל מידות של אחד הפרעונים, עטוף בפיגומים ומסבכים מכאניים. לדברי עלי לקח 12 שעות לשנע אותו אל מקומו הנוכחי. אנו מקבלים הסברים על הבניה בקהיר ועל אורח החיים ובסוף נסיעה של כחצי שעה אנו עוברים בשעריו של המוזיאון המצרי (הפתעה ... אסור לצלם !). במשך 3 השעות הבאות אנו עוברים את הפרק הפיזי הקשה ביותר בטיול זה, לאחר ישיבה ממושכת ברכבי המדבר אנו עוברים מסע רגלי בין חדרי המוזיאון. עלי מתגלה כאנציקלופדיה מהלכת ולעיתים אנו חשים שיותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק. גולת הכותרת של הסיור נמצאת בקומה השנייה של המוזיאון - חדר המסכה, הארון והתכשיטים של תות-אנך-אמון. ארון קבורה = 110 ק''ג של זהב 24 קרט! הבחור כנראה לא ידע מה לעשות עם עושרו המופלג, אך למרבה הצער הוא לא הספיק לחיות שנים רבות כדי ליהנות מעושר זה. תות הומלך בגיל 8 והחזיר נשמתו בגיל 17. רגלינו הדואבות מוצאות מרגוע בקפטריה של המוזיאון, ובשעת הסגירה המלצרים דוחקים בנו להתעופף החוצה.

השוק הססגוני של חאן-אל-חליל

לפנינו 4 שעות למרוח בשוק בהמתנה לטיסת הלילה ואותן אנו מעבירים בסיור משובץ בישיבות בבתי הקפה והמסעדות. הכסף המצרי שברשותנו עובר בקלות לידי הסוחרים לאחר מו''מ שלא יסתיים כל עוד המחיר המסוכם לא ירד לפחות מחצי מהמחיר המבוקש. השוק מלא במזכרות לתיירים, אך לא נראה שיש מספיק תיירים שייקנו את כל הסחורה. בסוף הערב ולפני הטיסה יושבת כל הקבוצה בבית הקפה שבכיכר הראשית מול המסגד וברקע מנגנים שלישיה של סב, אב וילד בדרבוקה, כלי מיתר ושירה עליזה - מנגינה שתסגור עבורנו את החוויה רבת העצמה שנוצרה אצלנו בגיחה זו למצרים.


לתמונות נוספות מהמסע של ינואר 2007 הקליקו כאן