האמר H3: מסע כומתה

בהתחלה העסק נראה כמו מתכון לבאג יחסי ציבור שיגרום נזקים למותג האמר לדורות: קחו קבוצת כתבי רכב מפונקים, ערבבו אותם בשטח מצומת שוקת ועד אילת, תנו להם זמנים, העמידו אותם בשלשות והם ישנאו את המותג האמר ואת יבואניתו לעד. אחרי שכל החבורה הגיעה לאילת, הצלחתי ברגע נדיר של צלילות להבין את גאונות המזימה: בערפול החושים בו נמצאו כולם, אפשר היה למכור לשועלי הרכב המנוסים כל דבר – גם האמר.

למה זה טוב?

אפשר לחלק ג'יפאים לשתי קבוצות עיקריות על הרצף שבין תנועה להיעדרה. יש את אלה שרוצים להזיז כמה שיותר ספרות על מד האוץ ולרשום השגים בתנועה מהירה הרחק מהכביש. לעומתם, אחרים מחכים רק לרגע בו המכונות יעצרו והגזיה תתחיל לשאת את דברה (אפילו אם זה במרחק מטרים ספורים מהכביש). למרות חיבה עזה לספורט מוטורי ולנהיגה בכלי רכב מהירים, מחוץ לשעות העבודה אני מעדיף להעביר את הפנאי שלי ברביצה על מחצלת, עם הפנים לשמים, ולא בהיטלטלות בקופסת מתכת שמנסה לנוע מהר בשטח.

אז העירו אותי מוקדם מדי, נתנו לי הגה של האמר ביד וקיוו שאגיע לאילת עוד באותו יום. אופטימיים, הא? כאשר יקי שקרל, איש ''המרכז הישראלי לסיור'' התחיל להקריא זמנים, הבנתי כי עצירות לקפה לא יהיו בתפריט. יקי, שבין היתר מארגן בכל שנה את מסע ''חרמון-אילת'', הסביר כי יש לפנינו מסע ארוך וצריך לעמוד בזמנים, כדי לעמוד בתוכנית המקורית. ניסיתי לשווק את הרעיון כי תוכניות ניתנות לשינוי, על פי כמות הקפה שרוצים לצרוך, אבל מבט הברזל שחזר אלי הבהיר כי אין בדיחות היום, אלא דבקות במטרה. טוב, אומרים שמה שלא הורג מחסל, או משהו כזה.

האמר בציון

האמר H3 הושק לאחרונה מחדש בישראל בארוע רב משתתפים מוצלח, עליו סיפרנו לכם בעבר. נזכיר בקצרה כי הבן הצעיר וקטן המידות למשפחת אייקוני השטח מאמריקה, מגיע אלינו כעת ממפעל חדש בדרום אפריקה, עם תקינה אירופית ומנוע שגדל והתחזק קמעה (3.7 ליטר, 242 כוחות סוס). חידוש נוסף הוא רמת גימור בסיסית, אשר מציעה את הקוביה האמריקנית במחיר היותר קרוב לטויוטה לנד קרוזר (330,000 שקלים), תמורת וויתור על כמה ברזלים, כמה ניקלים ונוף לעבר השמים.


השקה מקומית להאמר

השיירה שהמתינה לנו באישון ליל בשדה דב בתל אביב כללה שלושה H3 ואחד ג'מוס מדגם H2 SUT, כנראה כדי שיהיה לנו מושג מהיכן צמח הבייבי-האמר ולמה כדאי לנו לאהוב אותו (בהשוואה לג'מוס המגושם). הרביעייה האמריקנית עוררה עניין רב בכל מקום בו עברנו וקהל רב נאסף סביבה כדי לעודד, לצלם ולהתעניין. קהל המעריצים התעלם כמובן משני הפועלים השחורים – טנדרי איסוזו דימקס, שסחבו גלגלים חליפיים, מזון וכלי עבודה עבור שיירת המפונקים.

גז בציר הגז

מסע הכומתה שנבע ממחשב הניווט של יקי כלל כמות סבירה של קילומטרים, בהנחה שרוצים לעבור אותו ביומיים-שלושה של נהיגה נינוחה בין הפסקת קפה, לבין מתיחת אברים, ארוחת צהרים ותנומה לעת שקיעה. אבל יקי חשב אחרת וכך מצאנו עצמנו נכנסים לשטח בצומת שוקת, נעים בין הפחונים של הבעלים העתידיים של ההאמרים לכיוון ערד, ממנה ירדנו דרך ציר הגז לעבר ים המלח. דילוג קצר על כביש האכיל את מיכלי הדלק של ההאמרים ואנחנו חזרנו לשטח ולארוחה חטופה בנחל אמציהו.

כאן תנומת צהריים הייתה מתקבלת בברכה, אבל יקי חזר להקריא זמנים ואיזשהו רפלקס מותנה במערכת העצבים גרם לי להתמתח ולמלא את הפקודה. למרות ההימנעות משנת צהרים מתוקה, דווקא כאן הופיע החלק המהנה של המסע, בדמות נסיעה מהירה מאוד על ציר המערכת של הערבה. כמה מהירה? בקטעים בהם נענו במקביל לכביש הערבה אפשר היה להשוות מהירות עם מכוניות מאוימות לייזרים ולגלות ששלוש הספרות שראינו בלוח השעונים הן מציאותיות למדי. הסיום על ציר הנפט בואכה אילת היה מטלטל איברים, כאילו כדי להזכיר את תלאות טירונות השטח של ג'נרל האמר.

קיפוץ בערבה

רגע הגלישה לאילת, חושך מסביב ואנחנו גולשים מאחורי הר שחמון, היה מתוק מדבש. הכבוד הרב שרחשו תושב ואורחי העיר הגדולה להאמר המגודל, עזרו לפצות על טלטולי הבהמה המגודלת (H2) בחריצי המים המבתרים את ציר הנפט. הוא באמת גדול מדי, כבד מדי ומוגזם מדי, האח הגדול הזה. לעומתו, להאמר H3, אין דבר להתבייש בו, אין צורך להתנצל (אולי רק על שדה הראיה שנפל קורבן לעיצוב החיצוני) ויש הרבה במה להתגאות.

כל רכב שטח מודרני היה שורד את מסע הכומתה המתואר בהצלחה. השאלה היא כמה זמן וכסף היה נדרש כדי להתאים את רוב רכבי השטח הללו למסע. האמר H3 מציע היום, מעבר למראה חיצוני שאותו אפשר לאהוב, או לשנוא, גם הרבה יכולת שטח בילט אין. מבנה המרכב, על זוויותיו המעולות, מאפשר להאמר הזה לנוע בשטחים קשים מבלי לשבור יותר מדי פלסטיקים יקרים. נעילת הדיפרנציאל האחורי ומערכת בקרת המשיכה משלימות ציוד הכרחי לתנועה בשטח קשה. ושאר המכונה בנויה באופן שמקל על הנוהג בה להנות גם לאחר 9 שעות של תנועה מהירה בשטח.