גברים במלכודת

הרעיון היה פשוט – לבדוק קונספט חדש ומרענן, לא משהו מסובך, יום עבודה באיזי – אבל משהו, היכן שהוא לאורך הדרך (והיא הייתה ארוכה) הסתבך. חוקרי תאונות מנוסים יכולים לספר לכם שלכל תאונה ישנם סימנם מעידים, מעין תמרורי אזהרה, המדווחים על העתיד הצפוי, ואם רק מקשיבים לצלצול האזעקה, אפשר למנוע את התאונה. אז היו לי הרבה סימנים מעידים והתעלמתי מכל אחד ואחד מהם בנון-שלנטיות אווילית. חשבו רק על הקונספט לכשעצמו: לנסוע יום שלם במכתש על גבי כלי רכב המונע על ידי מנוע אנושי. נשמע גרוע מספיק, אבל הבעיה הייתה שהמנוע האנושי הייתי אני...

שלח לי שקט

שיגעון האופנים מכרסם בחברה הישראלית בקצב מעורר דאגה. אפילו בינינו הג'יפאים, רחמנא ליצלן, כבר פשט הנגע ופה ושם אפשר לזהות גברים בטייטס כובשים את שבילי הארץ. ג'יפאים לשעבר שכאלה פושטים על המדבר, כאשר הם חמושים רק בצמד גלגלים וכוחות הסוס הבודדים הפועלים שם הם של החמור המניע את הפדלים. ישנם כאלה שאף ממירים את דתם ומתחילים לראות בג'יפם ככלי רכב לשינוע זוגות אופנים ותו לא.

שאלה קצרה, לפני שתתחילו ללגלג על טרוניותי: חושבים עצמכם גברים שם מאחורי ההגה, מאחורי החלונות הסגורים, נהנים מהמזגן וממכונת מניקור בקונסולה המרכזית של רכב השטח שלכם? בואו נבדוק רגע את הגבריות שלכם, בעזרת מסע של קילומטר, או שניים, או שישים וחמישה, על אופנים, במכתש רמון. ניסיתי, דווקא היה די נחמד, אבל אז הייתי צריך לטפס את מעלה מחמל עם זוג אופנים על הגב ומסתבר שגם לחמור כמוני יש מגבלות.

קריעת תחת

אז אחרי שהתעלמתי מתמרור האזהרה הראשון, בחרתי לבלות יום שלם במדבר, מבלי לגרום ולו נזק קל לסביבה אותה אני כה אוהב. בחרתי לנשום אוויר צלול, מבלי לזהמו. בחרתי לנוע בשטח בדממה, מבלי לרמוס ולו רגב אדמה, או צמח אחד. בקיצור, בחרתי להתעלם מכל ערכי הג'יפאות, באשר הם שם.

כמו אצל ג'יפאים, גם אנשי האופנים מתחילים את המסע בהתעמקות מסיבית באמצעי – כלי הרכב. אנשי מצמן את מרוץ שידכו אלי זוג אופני הארו סוניקס. אני פינטזתי על כלי עם תג מחיר של 30,000 שקלים, אך כאשר תיארתי את צרכי והאופי של הטיול המתוכנן, קיבלתי כלי שעולה 7,000 שקלים, עם עודף שיספיק לפחית קולה. המצמנים קלעו בול להעדפות הפרטיות שלי - מראה חיצוני צנום ומשקל קל קסמו לי כבר באולם התצוגה, בהמשך כבר התאהבתי עמוקות.

המראה הצנום לא הסגיר את היכולת הגבוהה. מדובר באופני שיכוך מלא (כלומר כאלה המצוידים בבולמי זעזועים מלפנים ומאחור) המיועדים לשימושי קרוס קאונטרי על גבול התחרותי. במילים של הדיוטות מדובר בדיוק על מה שהולם את צרכי – אופנים המסוגלים לצלוח שבילים ארוכים, בקצב מהיר ומבלי להכביד על רגלי הרוכב עם מכלולים חזקים וכבדים, הנמצאים למשל אצל אופניים המיועדים לנחות מקפיצות גבוהות. חוץ מבולמי זעזועים איכותיים לסוניק צמד בלמי דיסק הידראוליים ומכלולים באיכות גבוהה בכל כיוון אליו מביטים.

עמודי שלמה, אורן ועודד

לילה ושעתיים נסיעה מאוחר יותר ואנחנו פורקים את האופנים ומרכיבים את הגלגלים בחניית בית ספר שדה מצפה רמון. איני יודע אם שמתם לב לעובדה הזו, אבל בכל זאת: נסיעה של שעתיים במאזדה3 מליסינג נוחה יותר, שקטה יותר ועולה פחות – הרבה פחות – מנסיעה למצפה רמון ברכב השטח שלכם.

אחרי התבדחות קצרה בנושא גברים בטייטס זרחניים, אני מבין שיש לי בעיה, עוד תמרור אזהרה. בעצם, ארבעה תמרורי אזהרה ניצבו לי מול העיניים, כאשר אורן ועודד, שותפי להרפתקה החליפו את הג'ינס בטייטס וחשפו שני צמדי רגלים שריריות, למודות קילומטרים של סבל בשטח. השפלתי מבט בדאגה לעבר הצמד הפרטי שלי והבנתי שיש כאן בעיה, אך ניחמתי עצמי בעובדה שרק חודשים ספורים אחורה, היה עודד ג'יפאי מאובן שזיהם את ריאותיו בעשן סיגריות ולא טרח לרדת מכלי הרכב שלו גם במעברים טכניים מסובכים, כדי לא להתאמץ יתר על המידה.

מחמל לבי

ישנם סוגים שונים של שקט מדברי. כמי שמטייל על כלי רכב ממונע מוכרים לי היטב השקט שאחרי כיבוי המנוע והשקט המתוק שנקרא ''השקט שאחרי הגזיה'' – זה שמעורב בניחוח קפה מעורר. כמה קילומטרים של דיווש על שפת מכתש רמון הגדירו עבורי שקט מסוג חדש, ''השקט בו שומעים כל אבן שצמיגי האופנים מזיזים מהמקום''. ברור ששותפי לטיול נהנו פחות מהשקט ובעיקר שמעו התנשפויות עזות מצדי, אבל הם באמת לא היו קטנוניים.

הרכיבה במורד מעלה רמון הייתה שיאו של היום. ירדתי ועליתי במקום זה עם מגוון כלי רכב, אבל כאשר מדלגים במורד עם אנטילופה חיננית כמו הסוניקס, התענוג מוכפל עשרות מונים. שכחו מהילוך כוח וירידה מדודה ואיטית על הבלמים. ירידה עם אופנים מחייבת מעט התעלמות מתמרורי אזהרה (ואני טוב בזה), הסתמכות על המתלים הנפלאים שבולעים את כל החבטות ואמונה עיוורת בבלמי הדיסק השמימיים. עם קצת תרגול אפשר לגמוא את הירידה בקצב תזזיתי ממש ועדיין לא להרעיש יותר מצמד צבאים המתבוננים בנוף.

ומה עושים אחרי השיא? סובלים. בתוך המכתש הפסיק העדר השכל שלי (שעזר במורד) להיות יתרון וכאן התחלתי לספוג את נחת רגליהם החסונות של אורן ועודד. בתחקור ארועי אותו היום טוענים צמד חיות הכושר כי דווקא נהנתי מקטע הרכיבה בתוך המכתש ושהשמעתי קולות עולצים מפעם לפעם. ייתכן, אבל אני לא ממש זוכר מה שקרה שם, אולי איזו עצירה לחילוץ אברים ולעיסת חטיפי אנרגיה. אגב, לא ממש ברור לי מה רוכבי האופניים מוצאים בפיסות המזון המיובש הללו. האמינו לי, סטייקים רוחשים בלב המכתש טעימים שבעתיים.

התמרור האחרון

אם הצלחתי בכישרון רב להתעלם מכל תמרורי האזהרה שבדרך, ברור כי לאחר ארבע שעות רכיבה אהיה מעורפל מספיק כדי לחלוף על פניו של התמרור הגדול והמזהיר מכולם. התכנון המקורי היה לעלות על הכביש החוצה את המכתש, לטפס את מעלה העצמאות באדישות והגיע לארוחת הצהרים הדשנה אצל חנה במצפה רמון. אבל אז השמיד עודד את התכנית והכריז בקול רם מספיק ש''עוד לא צהריים, נמשיך קצת במכתש ונצא דרך מעלה מחמל''. נשמע פשוט, לא?

לא. כלל לא פשוט, לא נשמע ולא בטיח. אפשר להודות בזה בפה מלא, ללא כחל וסרק: קרעו לי את הצורה. ה''טיול'' התחיל להיות מייגע כבר כשעלינו על ציר הנפט. אותו ציר הנפט, הנבלע במהירות תחת גלגלי הג'יפ, הופך על אופנים לרצף של עליות מתישות, אשר הירידות הקצרצרות שעוקבות אחריהן לא מספקות מזור לנפשו וגופו של הרוכב המותש. וכאשר מעלה מחמל נראה כאילו נס ממך בצעדי ענק, העסק הופך למייאש.

כאשר הגענו למעלה מחמל כבר שכחתי את שמי ומה בדיוק אני עושה שם. אפשר לומר שהפיצוי על הסבל הוא עצם העליה במעלה מעורר האימה. הרי כמה פעמים יצא לכם לעלות שם בשנים האחרונות – צריך כלי רכב מאוד משופר ונהג מאוד טוב כדי להצליח בכך. על אופנים זה הרבה יותר פשוט – מעמיסים על הכתף, נשענים קדימה היטב, דואגים לאחיזה טובה של הנעליים בקרקע המפוררת ומתקדמים לאט – מאוד לאט – אבל בטוח. בתנאים כאלה עוסקים בעיקר במדידת נזקים, בהישרדות וממש שוכחים את המשימה העיתונאית הנועזת שהביאה אותנו לשם.

דמדומים

קטע הרכיבה אחרי מעלה מחמל קצת נמחק מזכרוני, מסיבות מובנות. עודד, שהמשיך כמובן לפזז כירבוע אנרגטי במיוחד, רשם את הנתונים הבאים: רכבנו באותו יום מפרך 65 קילומטרים, במשך 8 שעות ו-40 דקות של רכיבה נטו. אני כאמור הייתי במצב עילפון מתקדם, אבל מסתבר שגם סוס מת מצליח לצהול כאשר הוא מריח את האורווה. רגע לפני שהגענו חזרה לבית ספר שדה מצפה רמון ייצרתי פרץ קטן של אנרגיה וחזרתי לחיים.

ג'יפאי נשאר ג'יפאי, גם אם תקחו ממנו את הג'יפ ותתזזו אותו יום שלם על אופנים נטולי מנוע לחלוטין. וכאשר חייבים להראות לכולם שהכלי שלך הכי חזק ומשופר, אין זה משנה שמזמן הפגנת מספר מדאיג של פרמטרים המגדירים מוות קליני. אז התעלמתי מהכאב המנקר ברגלים, התעלמתי מקריסת הריאות, הלב, הטחול ובלוטת יותרת הכליה, התעלמתי מהשיפוע התלול של הכביש ועשיתי מה שהייתי חייב לעשות. ווילי. אתם יודעים, להרים את הגלגל הקדמי באוויר, כמו באופנוע. אבל בניגוד לאופנוע מי שסיפק את הכוח היה חמור ולא עדר סוסים. למזלי, האשפוז היה קצר, חודש בפנים וחודשיים פיזיוטרפיה. אבל – וזה חשוב – הראיתי להם, לצמד הגברים משורגי שרירי הרגלים שקרעו לי את הצורה.