''פרשי המלך'' - יומן מסע אופנועים לדרום ירדן

התרגשות, הרבה התרגשות

הלם, בלבול, והרבה התרגשות. זה מה שהרגשתי אחרי הטלפון של טל שהודיע לי שאני הולך להיות הנציג הרשמי של פול גז במסע האופנועים של עופר-אבניר בירדן, בסוף אפריל האחרון. ''אל תדאג, הכל סגור.'' הייתה בערך התשובה היחידה שקיבלתי. זהו, מכאן מתחילים להתכונן ומכינים רשימת קניות מסודרת למסע של 500 ק''מ במדבר הדרומי של ירדן. אני מתייעץ קצת עם חברים ומשלים מידע מעופר אוגש, מאתר השטח הישראלי - זה שמוציא וגם מוביל את הטיול שלנו לירדן.

ירדן. המדבר הדרומי, דרך הבשמים, וואדי רם, ימות מלח יבשות, דיונות, אדמות טרשים, מצוקי ההעתקים הירדניים, שבילי חול, אוטוסטראדת המדבר, הערבה הירדנית. בליל של סוגי שטח ואזורים שבהם נרכב במסע הייחודי הזה לאורך שלושה ימים, שראשיתו באישור מיוחד מטעם המלך עבדאללה בכבודו ובעצמו. בירדן להזכירכם, נאסר שימוש באופנועים (פרט לכוחות הביטחון) בעקבות ניסיון התנקשות במלך חוסיין בשנות ה-70'. בשנים האחרונות הוחזרו הכלים לשימוש וכעת מתפתח שוק לא קטן של כלים בנפח 125 סמ''ק. אגב המלך עבדאללה, גם הוא, כמו אביו עליו השלום, ידוע כמוטוריסט מושבע וככזה אפילו שימש בעבר כיו''ר מועדון הבימרים העולמי(!). הוא מחזיק באמתחתו אינספור כלים לשימוש פרטי. ככה זה כשאתה מלך.

היום שלפני

ערב לפני משלימים את הכנת הציוד. 'קאמל-בק' מלא ותיק ציוד עמוס. אחרי שינה קלה והשכמה מוקדמת אני מגיע למ.מ.ס.י לתרגם את רישיון הרכב שלי לאנגלית. מסתבר שהדרוזי שלי הוא הישן מכולם, לפחות מכל אלו שהגיעו למ.מ.ס.י עד עכשיו. אני ממשיך לעופר-אבניר, כשאבא שלי מביא את התיק במכוניתו. עכשיו שלב הכנסת האופנוע לאזור הכנת הכלים, כדי שיהיו מרוכזים כולם ביחד.

אט אט מתחילים להכיר את האנשים שיהיו חבריי לדיונות לאותם ארבעה ימים של טיול (מתוכם יום אחד יהיה בארץ, בקיבוץ איילות). עופר נותן קצת עדכונים והנחיות, מחלקים מדבקות ''I Love Jordan'' למסכת החזית וכן מדבקה עם דיוקן המלך במדים - בול על הכנף הקדמית. אני מרגיש כבר בירדן.

14:30. אנחנו יוצאים דרומה. אחרי 5 שעות בדיוק אנחנו כבר פורקים את כל הציוד ומחולקים לחדרים בקיבוץ איילות הסמוך לאילת. אחרי ארוחת ערב מגוונת בבית ההארחה מחלקים לנו כובעים, תיקים וחולצות - כולם עם ה-''S'' של סוזוקי, כמובן. מחר היום הגדול.

שועטים אל הגבול

08:15. אחרי ארוחת בוקר מעמיסים תיקים לטנדר ועולים על ציוד רכיבה מלא. צבי יחזקאלי וצוות הצילום שלו מצטרפים אלינו. אנחנו יוצאים לכיוון מעבר הגבול הסמוך. ה''חצי'' הישראלי של מעבר הגבול הלך זריז. משלמים 67 ש''ח, מחליפים שקלים לדינרים, עוברים במכס ומחתימים דרכון. זהו. יצאנו את ישראל וטרם נכנסו לירדן. אחרי 100 מטר מגיעים לש.ג. הירדני. שם נמצאים חייל ושוטר שבודק את הדרכונים. אחרי ברכת שלום אדיבה אנו נכנסים פנימה לתוך מעבר הגבול הירדני. פוגשים בכניסה את עאבד, המדריך הירדני שלנו שהוא גם חבר משכבר הימים של עופר, כשבידיו אנו מפקידים את הדרכונים על מנת לזרז תהליכים. מעבירים תיקים במכונת השיקוף (שקצת צולעת) ועוברים הלאה לתחנה הבאה. בינתיים פקיד מכס אחר רושם את מספרי הרכב והפרטים שלנו בשביל רישיון רכב ירדני. מקבלים דרכונים חזרה, ואיתם גם לוחיות רישוי ירדניים בצבע לבן ובמימדים ראויים יותר לאופנוע מאלו הישראלים.

מתקינים את הלוחיות וממשיכים לחדרו של סוכן הביטוח הירדני. עופר הגיע לפנינו כדי להעיר את אותו. החרופר הזה עוד ישן. 7.5 דינרים אחרי, אפשר להמשיך לדלפק הבא - שם רוכשים ב-40 דינרים (תכפילו ב-6 בשביל שקלים) רישיון רכב ירדני. זהו, תחנה אחרונה. החתמת הדרכונים וקבלת 'גייט פס' כדי להיכנס סופית לירדן. עד עתה לפחות, המפגש עם הירדנים חיובי ותואם את ההכנה של עופר. הירדנים הינם ערבים ''אמיתיים'' השייכים לחצי האי ערב, אבל עם קורטוב של חינוך בריטי שכולל כבוד ואדיבות.

אנחנו חונים בחוץ בשורה וממתינים שכולם יסיימו. בינתיים גידי פרדר מתחיל למרוח קרמים שונים. זהו, בסוף כולם מוכנים. צילומים אחרונים של האופנועים בגבול לפני היציאה ויאללה עוברים את הש.ג. לתוך אדמת ירדן. עוד לא התחלנו וכבר עצרנו. מורידים את מספרי הרישוי. למה? כי אין בעיה בירדן לרכב ללא מספר רישוי. ברגע שאיבדתם אותו, הלכו 25 דינר על קנס. זהו. המספר שלי בתיק, מקובע עם אזיקון. יהיה בסדר.

טיסה מהירה, אדמה חולית ו...התפוצצות ראשונה

חימום מנועים, עולים על האוכף ומתחילים בשיירה לאורך כביש 1, היא דרך המלך. שוטר רכוב על CBX750 (עם קסדת בייסבול בתור קסדה), אנחנו האופנוענים - 22 כלים במספר, שני טרקטורונים, טנדר ירדני, ג'יפ ישראלי פרטי ושני ג'יפים מושכרים בתוספת של ג'יפ ממשטרת התיירות, מרכיבים שיירה בהחלט מכובדת שעושה פעמיה לתוך ירדן. מסביב שטח נרחב של איזור תעשייה שטוח, אך לאחר רמזור אחד וישורת לא קטנה, עוברים לכביש המהיר שם אין מבט קדימה, רק למעלה ולצדדים. הרים אימתניים מימין ומשמאל, צבועים בחום, כתום ושחורים ונישאים לגובה. ממולנו בנתיבים הנגדיים מגוון מכוניות, משאיות ואוטובוסים. תנועה דלילה, אבל כולם צופרים, מנופפים לשלום או סתם מהבהבים באורות. קבלת פנים חמה בהחלט.

אחרי 40 דקות עוצרים לתדלק. באותה הזדמנות גם מורידים לחץ אוויר לקראת השטח. אחרי תשלום למתדלק מבולבל יוצאים לעוד 2-3 דקות נסיעה על אספלט, אחריהן יורדים ימינה מהכביש לשטח. מסביב הררי חול וסלע אדמדמים. עוד כמה מאות מטרים והנה אנחנו על חול בתולי נפלא. אנחנו מתחילים ברכיבה מזרחה לכיוון המדבר הדרומי. טיסה מהירה בגובה נמוך על אדמה חולית, דיונות שטוחות שמעוטרות בקאמל גראס שלפעמים בועט אותנו קצת למעלה. עופר המדריך קובע קצב מהיר כיאה לאזור. חוסר הרצון להתברבר בסוג שטח כזה מחייב מומנטום קדימה. למרות המהירות והריכוז אי אפשר שלא להגניב מבטים ולהתפעל מהסלעים העצומים במרחבי החולות. כמו אנדרטאות לזמנים קדומים יותר. מדי פעם עוצרים, לוקחים שלוק מכל המסביב הזה, ומחכים לאלו שמאחור. הקצב המהיר שמחייב השטח גם גורר איתו עצירות לקיבוץ השיירה.

ממשיכים מזרחה. אנחנו מגיעים למעבר סלעי מורכב. עופר בודק אותו רגלית, ומחליטים לעבור בו עם האופנועים. הסלעים מעוגלים ומאד חלקים בשל שחיקת החול, רוחות והמים שהיו פה הרבה לפנינו. הסלע נותן אחיזה של אספלט והירידה תלולה אך יחסית קלה. רוכב או שניים דופקים 'גלבה' ישר לתוך חול רך.

ממשיכים הלאה לאזור ארץ הקשתות. כאן אנו פוגשים מבנים גיאולוגיים וקשתות ענק שחולפות על פנינו בעוד אנו שועטים קדימה לעבר ארוחת הצהריים. בסוף אנחנו עוצרים מתחת לקשת נמוכה לאכול. הטנדר עם המדריך הירדני והשוטר ממשטרת התיירות כבר מחכים לנו שם. יורדים מציוד, מתאווררים קצת, ויושבים לשמוע מעופר קצת על ההיסטוריה של הממלכה ההאשמית בעוד עאבד מסדר את ארוחת הצהריים. הארוחה כוללת כדורי פלאפל, פיתות טריות, צלוחיות חומוס, לבנה, מלפפונים, עגבניות, בצל ירוק חי ועלי רוקט, שמסתבר שהם נפוצים מאוד בתפריט הירדני. אחרי הרכיבה אין מנוס מהתגרזנות רצינית על ארוחה כזאת. לאחר צלוחית חומוס ובערך מליון כדורי חומוס, המון בצל ורוקט, אני פורש להישען על סלע כדי לדחוף קצת ניקוטין. מתבדחים, מתפננים ובעיקר מרגישים את הבטן. יללה - אחרי מנוחה מספקת חוזרים לאופנועים.

הפעם הקצב מעט איטי יותר. בשלב מסוים אנו עולים על שביל טוב והקצב שוב עולה - ואז בדיוק מגיעה ההתפוצצות הראשונה. אחד הרוכבים, על DR650, מתהפך. הוא בהחלט חטף זפטה רצינית ואפילו היה קצת מעולף. בסופו של דבר ממשיכים הלאה לכיוון דיונה ענקית. בדרך אנחנו חוצים כפר בדואי. מסביבנו מתקהלים ילדים צוהלים וגם קצת מפוחדים. אני מברך שני ילדים על חמורים שעברו על ידי בברכת סלאם עליכום. ''עליכום סלאם'' הם משיבים ואני צופה בהם ממשיכים. אני מגלגל עוד סיגריה.

הדיונה הגדולה נשענת על צלע הר ומיתמרת לגובה של מעל 100 מטר. עופר עולה לחצי הגובה, יוני לוי מראה לנו עליה מהי ומצליח לעבור גם את עופר. תומר פדר הצלם עולה על טרקטורון ומתחיל לצלם. פנגס מוותר על סיגריה בתחתיתה ובמקום זאת מחליט לעשן אותה כמה שיותר גבוה.

כשהשמש מתחילה לרדת מהר מדי, אנו יוצאים לכיוון המאהל לחניית הלילה הראשונה שלנו. כשאנחנו מגיעים אליו הפנסים כבר דולקים. הוא מואר ומתוכו בוקעת מוזיקה. אופס - זה המאהל הלא נכון. כשבסוף אנחנו מגיעים לזה הנכון מסתבר שאין בו חשמל. עופר מחליט על שינוי תוכניות ואנחנו עוברים למאהל אחר, ''מודרני'' יותר. אחרי 10 ק''מ אנחנו מגיעים למחנה החליפי, מחנים את האופנועים, פורקים ציוד ומתארגנים. אוכלים, שותים, מדברים על היום הארוך ופורשים לאוהלים.

היום השני: עליה אחת, שנייה ואז עוד אחת

06:30, קמים, מסתדרים, וקדימה לקפה. יוני כבר מבשל אחד ואני מצטרף אליו. אני קולט את פנגס והוא מצטרף אלינו. אחרי הקפה אנחנו פונים לארוחת הבוקר שכללה גבינה לבנה, חומוס, פיתות ביצים וירקות. אנחנו כמובן שוקעים בשיחה ובפוליטיקה. עופר מושך אותנו לקבלת תדריך יומי. אחרי דרך הבשמים נעלה לגובה של 1,600 מ' לרמת המדבר המזרחית.

בודקים את האופנועים ויוצאים לכפר הסמוך לתדלוק. יש קצת אובך באוויר. אנחנו מתדלקים עד למקסימום וגם ממלאים ג'ריקנים. מתארגנים ויוצאים לרכיבה מזרחה על אוטוסטראדת המדבר. שבילים חוליים מהירים בהם אנו מתרחקים אחד מהשני כדי להימנע מאבק המתרומם מהשביל. אנחנו נכנסים לאזור של אדמה מדברית קשה. מדי פעם נתקע לו איזה רוכב, אבל בסוף מסתדר ואנחנו ממשיכים לכיוון דרך הבשמים. במהירות אפס וכמעט בעמידה אני פתאום מאבד את הקדמי ונופל קדימה. אני קם, בודק שהכל בסדר וממשיך. הכל תקין. או לא. בהמשך יש עליה ואני מריח דלק. זה כנראה מהנפילה, אני מרגיע את עצמי. בהמשך אנחנו עוצרים ואני שוב מריח דלק. מבט למטה חושף מעיכה פנימה של מיכל הדלק שכנראה חטף מכה מהברך שלי בנפילה, וטפטוף מפינת החיבור של כנף הרדיאטור. אני מודיע לעופר והוא מרגיע אותי. אני לא כ''כ רגוע, במיוחד ביום כמו היום בו אנו נהיה לחוצים על דלק. בסוף פנגס, גידי פרדר ואנוכי משכיבים את האופנוע ומשייפים את הסדק. רבע שעה אחרי, ה'פוקסלינה' מתייבשת ואנחנו ממשיכים הלאה.

עכשיו אנחנו מגיעים לשיאו של היום:

רצף של שלוש עליות, כל אחת קשה יותר מקודמתה. הראשונה קצרה יחסית, תלולה ועם דרדרת. אני צובר מומנט, גז קבוע ו... סלע בקצה שולח את הפרונט שלי למעלה. האופנוע נשכב ימינה. אני לעומת זאת, ''מתלבש'' בול לתוך נקיק קטנטן. מעיכה קטנה ברדיאטור אבל אין נזק נוסף. גידי עוזר לי להסתובב ולנסות שוב. הפעם השנייה הולכת פיקס.

העלייה השנייה כבר יותר רצינית והרבה יותר ארוכה. 50 מטר של דרדרת וסלעים. אני מתחיל, כאשר הכל הולך חלק יחסית למרות הסלעים שמתחת לאופנוע. אז אני מגיע לעיקול שמאלה ושם נעצר. עוד עזרה קטנה מגידי שדווקא העדיף שניקח נתיב חלופי מימין אבל זה כבר היה מאוחר. ממשיך משם ומצליח בקושי להגיע למעלה. יוני, עופר, גידי ופנגס עוזרים למתקשים להעלות את האופנועים למעלה. כשכולם כבר למעלה אנחנו רוכבים עוד 50 מטר לקראת העלייה השלישית והנוראית מכולן: ''עליית הלטאה הכחולה''.

סלעים רבים ממלאים את כל נתיב העלייה. אני מתחיל את העלייה, נעצר, מחדש עלייה, נעצר שוב. כוסאומו הסלעים האלו! מפעם לפעם רוכבים לוחצים אחד לשני על הזנב בשביל להגביר אחיזה. בקצב איטי עם עצירות תכופות אני מתקרב לפסגה. זהו, 1,600 מ' ואני למעלה, שם את האופנוע על ג'ק לוגם מהקאמל בק ופונה לסיגריה על הסלע. אני משקיף מלמעלה על שאר הרוכבים. לאחר שכולנו עלינו, כאשר כל אחד שעולה מתקבל במחיאות כפיים, אנחנו מתחילים בארוחת הצהריים. התפריט כמו אתמול אבל הפעם גם יש טונה. אגב, למה ''לטאה כחולה''? הסיפור אומר שמי שמגיע לפסגה יזכה לראות אחת כזאת. פנגס מצביע על חרדון כחול שמשתזף. אנחנו מחליטים לשנות את שמה של העלייה...

משם ממשיכים לוואדי מוסא, פטרה. לכאורה זאת אמורה הייתה להיות רכיבת שבילים מהירה, אך לא אצלי. עם כל החול בפילטר והגובה, הקרבוראטור לא במיטבו והמנוע מגמגם בהילוכים האחרונים. פתיחת גז אל מעבר לגז ביניים פותרת את הבעיה. חולפים על פני השטח העצום ומגיעים לכבישים המובילים עוד מערבה לוואדי מוסא, כאשר עם ההתקדמות אנו רואים יותר חיים ויותר ירוק בעיניים.

סמוך לוואדי מוסא רוכב אחד נתקע בלי דלק. מתדלקים בעזרת בקבוק מכלי אחר. אחרי כמה קילומטרים גם לי נגמר הדלק. מתדלקים אותי באותו אופן ואחרי 2 דקות אנחנו בתחנת דלק. אנחנו מתדלקים ונכנסים למבנה בו ממוקם הסלע של מוסא. עופר מסביר על המקום. אנחנו מקבלים הדגמה מהמקומיים איך הם דוחפים כוס פלסטיק למים ופשוט שותים. חלק אפילו מילאו ג'ריקנים. יוצאים החוצה ומשם נסיעה קצרצרה לחניית מלון אדום, בו נישן בלילה. מסדרים כלים במקבץ ועולים לחדרים.

מקלחת חמה. תענוג. כל הציוד כמובן בחוץ בכדי לא לחנוק את תומר פדר, הצלם, חברי לחדר. אנחנו יורדים לארוחת הערב שכוללת בקר עם ירקות, אורז סלטים עוף ועוד. אני הולך על בירה ירדנית מקומית, פילדלפיה. לא רעה בכלל. לאחר ארוחת הערב יוצאים לעשן סיגריה. לאחר הסיגריה יצאנו ל''שדרה'' הקטנה שבתחתית המלון. רכבי ''דאווין'' עם מקומיים עוברים עשרות פעמים באותה נק' עם רמקולים מפוצצים. בסוף אנחנו חוזרים למלון לשים את הראש על הכר ואת הגוף הדואב על המיטה הרכה.

היום השלישי: מתפלשים בדיונות והביתה

בוקר. שוב קמים ב-06:30. הפעם יש לנו ארוחת הבוקר שיש בה גם פול. לא העזנו אפילו. 4 דקות הליכה מהמלון נמצאת הכניסה לאתר פטרה. אנחנו הולכים ברגל כאשר סמי, חבר ירדני וותיק של עופר, מתלווה אלינו. הוא מסביר לנו על פטרה ועל הנבטים במשך כל הירידה לאתר. ממשיכים הלאה על דרך עפר ונכנסים לנקיק הצר המוביל לפטרה, בעוד למעלה מיתמרים להם הסלעים עד לגובה של יותר מ-80 מטר. המבנה הזה עצום. מקדש האוצר הוא מבין האתרים המפורסמים בעולם והוא חצוב בתוך הסלע, מעוטר בעמודי תומך חיצוניים בסגנון יווני. יש גם פסלים ומרפסות מיושרות כאילו נבנו במיטב הכלים ההנדסיים הקיימים היום. עשרות תיירים מילאו את הרחבה הענקית.

אנחנו חוזרים למלון, עולים על ציוד, מעמיסים תיקים ומתחילים לצאת מוואדי מוסא לכיוון וואדי נמלה, על דרך הבשמים. היום נרד משיא הגובה בכדי להתפלש בדיונות הערבה הירדנית לפני שנתחיל את הרכיבה לכיוון הגבול. אנחנו עוצרים בנקודת תצפית הפורשת לפנינו את הערבה הירדנית. ביום עם ראות טובה ניתן לראות את הערבה הישראלית. אחרי חצי שעה נוספת של רכיבה אנחנו במישור הנמוך בדרכנו לדיונות.

מורידים לחץ אוויר ונכנסים לתוך איזור הדיונות האדומות החלקות והנקיות. באזורים האלו הסכינים התלולות יכולות להגיע בקלות לכמה עשרות מטרים גובה. רוכב מפספס קפיצה קטנה ושותל את הקדמי בחול וטס ישר קדימה. בעוד הוא מקבל טיפול ראשוני מהלם הנפילה, שאר הרוכבים מנצלים את ההפוגה וממשיכים לרכב מסביב. עופר מחליט על קיצור קטע הדיונות ואנו פונים חזרה לשביל ממנו באנו על מנת לחבור לכביש הערבה הירדני. משם אנחנו מתחילים ברכיבת כביש ארוכה ומייגעת. לא מעט עברנו עד לתחנת הדלק שתאפשר לנו להגיע עד לגבול בבטחה. ממנה יהיו לנו עוד 110 ק''מ עד למעבר גבול.

לאחר התדלוק עוצרים בצל מסעדה ישנה ונטושה כדי לאכול צהריים. עאבד מפתיע עם שני סירי אורז מבושלים ביחד עם עוף ושלל ירקות. בשלב הסיגריות, צוות הצילום של צבי יחזקאלי, שהתלווה אלינו לאורך כל המסע, מתחיל לראיין את הרוכבים לגבי המסע עצמו. ''מאד נהניתי'', אני חושב לעצמי. שלושה ימים של רכיבה בנוף זר ומדהים.

ממשיכים הלאה אל עבר הגבול. הרכיבה על הכביש משעממת ולא כיפית במיוחד. לא עם אוכף כמו של ה-DRZ. לאחר מחצית המרחק אנחנו עוצרים בתחנת דלק להתרעננות קלה. אני דוחף רדבול בדינר וחצי ושתי סיגריות בשרשרת. יש עוד חצי דרך עד לגבול. בהמשך עוד יש מוצבים של הצבא הירדני, בהם כל חייל וחייל מנופף לנו לשלום.

קילומטרים בודדים מהגבול לאחד הטרקטורונים נקרעת רצועת הואריאטור. עופר יוצא עם כבל גרירה לעברו. בשעה 19:00 לערך מוציאים דרכונים ונכנסים אל למעבר הירדני. מחזירים לוחיות, מעבירים תיקים בשיקוף ומחליפים בגדים. יש עוד זמן ואנו נאלצים לחכות למאספים כדי שנעבור כולנו. אנו נפרדים עם ברכה מהשוטרים בצד הירדני ונכנסים לאזור הניטרלי שבין שני מעברי הגבול. דווקא בצד הישראלי אנחנו מתעכבים. מחתימים דרכונים, עוברים במכס ויוצאים החוצה לשטח ישראל. היה קצר אבל תמיד יש כיף בלחזור הביתה.

מתיישבים ליד האוטובוס, האופנועים כבר מועמסים. מעבירים חוויות אחרונות ומתאספים לשמוע מעופר סיכום אחרון. עופר, מודה לכולנו, ואנחנו נפרדים לשלום. כולם עייפים אך מאד מרוצים. שקט באוטובוס. חלק עדיין מדברים על אופנועים אבל אני כבר בשינה עמוקה. מגיעים בשעה 02:00 בלילה לתל-אביב, שם אנו פורקים את התיקים. אנחנו עוד מחכים לגרריסטים שעדיין במרחק של כשעה מאיתנו בשל ערפילים בדרך. לבסוף אני שם מעיל, קסדה, כפפות, תיק מאחור ופונה לעבר הבית. ב-03:30 לפנות בוקר אני מוריד בגדים וצולל לשינה עמוקה לבוקר של שבוע חדש.

היה מעולה. אין לי מילה אחרת.

שלושה ימים של שכרון מדברי מהול בתרבות אחרת, חמימה ומכניסה, שנותנת לך להנות מהעושר הנופי שלה. חוויה מומלצת לכל רוכב שטח באשר הוא. תודה לעופר אוגש, המדריך המטכ''ליסט שלנו שפרץ לנו מסלול מדהים, לעופר-אבניר על ההתארגנות והתמיכה (אתם בכיוון הנכון) וכמובן, למערכת פול גז שאיפשרה לי לצאת למסע המדהים הזה.

נתראה בדיונה.

גילוי נאות: הכותב היה אורח חברת ''עופר אבניר'' בטיול לירדן.